רקע
עמנואל בן-גריון
מי"ב \[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי\]
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: רשפים; תשמ"ד 1983

 

שני קטעי יומן


א

ישנם יחידים בין גיבורי הרוח ששעור־קומתם הוא ממעלה רמה כל כך ועוז אישיותם בתכלית שלמותה הוא כל כך גדול, שגם מבלי שתדע את מפעלם ואת אשר בוצע על ידם, הנך מזועזע אך ורק בשמעך את שמם המפורש. ותפשת את האיש וחזיונו עוד קודם שתפשת את חידושו אשר חידש. כאילו זרם נסתר מנבכי אדמה יוצא מכל תופעה גדולה ומכה גלים בנפש זולתו.

מעין רגש שכזה, רגש של התרוממות ושגב השתלט בי בקראי בפעם הראשונה בספר התהלים: ירעם הים ומלואו. ואני את הים טרם ראיתי. ובהיותי נער ובקראי במקרא: יפת תואר ויפת מראה – חשתי בלבי יופי של אדם מהו, רגש לא ידעתיו עד כה ולא לאחר הימים בעמדי פנים אל פנים מול היופי.

ובדומה לזה פעלו עלי שמותיהם של אפלטון, של בן־מנחם ושל קרוכמל. ולא אחרת קרה לי עם באקונין ועם הֶרצן וכך קרה לי עם בילינסקי. מזה האחרון לא קראתי אף שורה, אבל המעט מן המעט ששמעתי וקלטתי על אודותיו, השם בלבד פועל עלי פעולה חינוכית. וכי אוחז אותי הכאב על הנעשה בשדה ספרותנו ונפשי קרועה מצער, עולה בלבי דמותו של האיש רב הסבל הזה, אני מרגיש קרבת־נשמה אליו ואור רוחו מאיר לי את האופל אשר מסביב לי.

ולא אטעה כי אומר, כי הוא הדין גם ביחס לשפינוזה. בלבי הוא נגע ואת דמותו שויתי נגדי עוד טרם שהסתכלתי בלוחות־הברית שלו.

זוכר אני את המעשה כאילו זה עתה קרני. היה זה לפני עשר שנים ואני בחור צעיר לא יודע הליכות עולם. הדבר קרה באודיסה. הייתי יוצא ובא בביתה של אשה ששמה הלך לפניה כיפהפיה. ולא ידעתי את החיים ואת ארחות החיים כשם שלא ידעתי את עצמי. לשונות האומות זרות היו לי; ותרבות הספרים צרת־האופק, אשר בה גודלתי, העיקה עלי. בישבי לבדי בין כתלי חדרי, ויום רודף יום ולילה – לילה, עטה עלי בדידותי ונפשי נכספה לארץ מרחבים אשר ראיתי אותה כמבעד ערפלים. באלוהי אבותי כפרתי ולבי היה מלא זעם ועצבות. אני כולי כאילו בתוך תהום הייתי ורוחי מתנשאת מעל לעצמי ועפה למרחקים בלתי נודעים. אני את דרכי בה אלך לא ידעתי, תהו ובהו בקרבי ואני כולי שסוע, מוכה, ונפשי גזורה לגזרים – והנה הגיע לאזני השם הפלאי שפינוזה. מי שאמר לי עליו, היה עלם מסכן וחולה, אדם עלוב, שהיה לו שיח ושיג עם סתרי בראשית. בו ביום רכשתי לי את ספר האתיקה במהדורה יפה בעברית. לפנות ערב היה הדבר, ערב ראש השנה. הסתיו רבץ כבר בחוצות העיר והכביד על הבתים ועל האילנות, האורות הבליחו וכאילו תבעו ממני דבר.

ראשונה היה בדעתי לגשת שוב לגברת מכרָתי אשר יום יום הייתי אורח בביתה, ורוחי טובה עלי. דמיתי, כי רוחי טובה עלי, גם נסערת ונתונה בצבת. עמדתי לרגע באמצע הדרך, ופתאום הכל נשתנה לפני: הרים הקיפוני והנה גופו של שפינוזה נוגע בגופי וקול קורא בלבי: הספר אשר בידך הוא הוא פתרון חידת העולם! ושוב חזיתי את הדמות הגדולה הזאת בבדידותה ויראת־קודש אחזתני, גשמי ברכה של רעיונות ירדו עלי, אלפי אלפים דברי אמת האירו את מוחי ונדמה לי כי הכל ברור לפני. הנני יושב לרגלי מורי ורבי, בודד כמוהו וכמוהו נכרת מישראל. קול התוכחה נשמע באזני: ארור אתה בקומך, ארור אתה בצאתך. ואילו אני ברוך וחנוך הייתי באותו רגע והרגשתי התגלות הרוח בכל נימי נפשי. צורה אחרת לבשתי.

שמתי פעמי הביתה. כמעט שלא הכרתי את חדרי. לבי עלה על גדותיו, ראיתי בעיני רוחי עולם ומלואו. עליתי מעלה מעלה על סולם גבוה וסוד ההויה נפתח לפני. עיני זלגו דמעות, בכיתי מרוב פחד ורחשי תודה, ונהייתי לאשר הייתי.

מספר שנים עברו מאז עד אשר קראתי את כתבי שפינוזה. אולם את חסדו הגדול האציל עלי כבר אז, ברגע בו קיבלתי את ספרו והחזקתיו בידי.

1900


ב

היום נתחיל ספר חדש לרשום בו רשימות יום־יום. אמרתי פעם: אדם רושם את דאגותיו – ובאמת, יש בה באימרה זו משהו קולע למטרה. יצר הכתיבה שלי מקורו לא בצורך למצוא מיפלט או לשנות צורה או להתפלסף על דא ועל הא; הוא החיים כמות שהם, כשהם מתקלפים מקליפת היום־יום.

אמנם הדברים יגעים, הם מעיקים מכל צד, מציקים בגוף ובנפש; אבל יש מה שהוא עומד כנגד, שעומד בפני כל סבל שבעולם.

משנתחוור לך לשם מה נוצרת, משנתברר לך התפקיד אשר ההשגחה העליונה הטילה עליך, משתתמצא בסבך הגדול, משתסלול לך דרך בערבוביית תבל – תהיה בכך להשגחתך שלך. אני חובק זרועות עולם ואני אדון כל העולם וגם מותי לא ימחה את מה שפתר מוחי, מה שיצא דרך מוחי לאור עולם.

גם בלעדי אלהים אפשר לחיות, רק שתהיה לך מטרה ואותה אפשר למצוא, אם כי בקושי ולא על נקלה.

חייהם של בני האדם עלי אדמות היו רגועים יותר, לו ידעו להתהלך לאור הנשמה ואור זה זורח תמיד גם בשעת חושך ואפילה גדולים.

1905

תירגום רחל בן־גריון


 

מי ימצא את הפתר

בן־אדם עוזב בטן אמו ויוצא לאויר העולם ובא אחד ממלאכי השרת ללמדו מסתרי התורה ודברי־הברית. שלושה שותפים בו, אביו ואמו ואל־עולם, וגדול חלק גבוה מעל גבוה מחלק דרי־מטה. אלהים יושב ממעל, ובארגי הבריאה לו אחיזות אין מספר. האב הוא בן משפחה אחת והאם היא בת משפחה אחרת. זה מביא ירושה משלו וזו מביאה ירושה משלה. בכל עצם מעצמות האדם, בכל מיתר ממיתריו, בכל זוית שבנפשו יושבים כוחות שונים. עליו להיעשות לבריאה אחת ודברים שונים לא לו מתנגשים בו. אך עור ובשר לו, גידין ואברים – כמה משקל לכולם? – והוא מחבק זרועות עולם, מחפש נתיבות נצח.

האדם הוא רק נקודה אחת בשלשלת הארוכה, והשלשלת נמשכת מכל עבר. גם אם ייכלא בחומות נפשו, עוד ימצא את התהום; גם אם יבקש לו מפלט באשתו הוא, יבקש הכלל לעומת זה תפקידו ממנו. אין יחיד בעולם, אין אדם חי לעצמו ובעד עצמו; אין חיים סובבים על עצמם, אין חיים סגורים. אנו נושאים אך משא הדורות, ואנו מנחילים שוב את המשא לבאים אחרינו. כל יחיד הוא אך שליח, ושוב לא נדע מי שלחו ולמה הוא שלוח. כל אחד הוא אך כלי־שימוש ואמצעי – והמטרה סתומה. מי ימצא את הפתר? מי יתן לחי את אשר לו? – – –

1920 (?)


 

מעשה בנזירי ארץ רחוקה…

הפתיחה לספר האחרון של הרומאן “מרים”


מעשה בנזירי ארץ רחוקה, מבני שבטי העברים, שנדרו נדרים לבית־האלהים אשר בהר הבית וילכו ימים רבים בארץ המדבר, בתקוותם להגיע אל עיר הכוהנים ולהקריב על מזבח שדי. הגיעו לצופים ויראו תימרת עשן עולה מרחוק, חשבו שעשן המערכה הוא. בא המגיד ואמר: נשרף בית־המקדש, נהרגו כל בני־הלויים ועיר הסופרים חרבה, לא נשאר בה כל יסוד; אף הם קרעו בגדיהם והתחילו להתפלש בעפר.

כמקרה זה קרה גם אותי. אני יושב על האבניים להציב זכרון לבני־דורי, לתאר בשׂרד את חיי העיירות שבהן גודלתי. רבות מחשבות עמדי, רגשי־נוער עולים בי, ליבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת־החיים וגם ארגי־קדומים. בן אנכי לבני־הגולה ומִכוֹס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות שבהם עלו תקווֹתי וניצני שירתי גם יחד. עיר־מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אֵל־נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שַׁמות. – נהפך לאֵבל כינורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע, ואיך אספר מעשה נערה, מעשים בכל יום, בני שירת־היום. עלים קצרים נשארו אצלי, ואני אוציאם לפני הקורא בסירוגין והיו לשארית.

1921

המלצות קוראים
תגיות