שני קטעי יומן

א

ישנם יחידים בין גיבורי הרוח ששעור־קומתם הוא ממעלה רמה כל כך ועוז אישיותם בתכלית שלמותה הוא כל כך גדול, שגם מבלי שתדע את מפעלם ואת אשר בוצע על ידם, הנך מזועזע אך ורק בשמעך את שמם המפורש. ותפשת את האיש וחזיונו עוד קודם שתפשת את חידושו אשר חידש. כאילו זרם נסתר מנבכי אדמה יוצא מכל תופעה גדולה ומכה גלים בנפש זולתו.

מעין רגש שכזה, רגש של התרוממות ושגב השתלט בי בקראי בפעם הראשונה בספר התהלים: ירעם הים ומלואו. ואני את הים טרם ראיתי. ובהיותי נער ובקראי במקרא: יפת תואר ויפת מראה – חשתי בלבי יופי של אדם מהו, רגש לא ידעתיו עד כה ולא לאחר הימים בעמדי פנים אל פנים מול היופי.

ובדומה לזה פעלו עלי שמותיהם של אפלטון, של בן־מנחם ושל קרוכמל. ולא אחרת קרה לי עם באקונין ועם הֶרצן וכך קרה לי עם בילינסקי. מזה האחרון לא קראתי אף שורה, אבל המעט מן המעט ששמעתי וקלטתי על אודותיו, השם בלבד פועל עלי פעולה חינוכית. וכי אוחז אותי הכאב על הנעשה בשדה ספרותנו ונפשי קרועה מצער, עולה בלבי דמותו של האיש רב הסבל הזה, אני מרגיש קרבת־נשמה אליו ואור רוחו מאיר לי את האופל אשר מסביב לי.

ולא אטעה כי אומר, כי הוא הדין גם ביחס לשפינוזה. בלבי הוא נגע ואת דמותו שויתי נגדי עוד טרם שהסתכלתי בלוחות־הברית שלו.

זוכר אני את המעשה כאילו זה עתה קרני. היה זה לפני עשר שנים ואני בחור צעיר לא יודע הליכות עולם. הדבר קרה באודיסה. הייתי יוצא ובא בביתה של אשה ששמה הלך לפניה כיפהפיה. ולא ידעתי את החיים ואת ארחות החיים כשם שלא ידעתי את עצמי. לשונות האומות זרות היו לי; ותרבות הספרים צרת־האופק, אשר בה גודלתי, העיקה עלי. בישבי לבדי בין כתלי חדרי, ויום רודף יום ולילה – לילה, עטה עלי בדידותי ונפשי נכספה לארץ מרחבים אשר ראיתי אותה כמבעד ערפלים. באלוהי אבותי כפרתי ולבי היה מלא זעם ועצבות. אני כולי כאילו בתוך תהום הייתי ורוחי מתנשאת מעל לעצמי ועפה למרחקים בלתי נודעים. אני את דרכי בה אלך לא ידעתי, תהו ובהו בקרבי ואני כולי שסוע, מוכה, ונפשי גזורה לגזרים – והנה הגיע לאזני השם הפלאי שפינוזה. מי שאמר לי עליו, היה עלם מסכן וחולה, אדם עלוב, שהיה לו שיח ושיג עם סתרי בראשית. בו ביום רכשתי לי את ספר האתיקה במהדורה יפה בעברית. לפנות ערב היה הדבר, ערב ראש השנה. הסתיו רבץ כבר בחוצות העיר והכביד על הבתים ועל האילנות, האורות הבליחו וכאילו תבעו ממני דבר.

ראשונה היה בדעתי לגשת שוב לגברת מכרָתי אשר יום יום הייתי אורח בביתה, ורוחי טובה עלי. דמיתי, כי רוחי טובה עלי, גם נסערת ונתונה בצבת. עמדתי לרגע באמצע הדרך, ופתאום הכל נשתנה לפני: הרים הקיפוני והנה גופו של שפינוזה נוגע בגופי וקול קורא בלבי: הספר אשר בידך הוא הוא פתרון חידת העולם! ושוב חזיתי את הדמות הגדולה הזאת בבדידותה ויראת־קודש אחזתני, גשמי ברכה של רעיונות ירדו עלי, אלפי אלפים דברי אמת האירו את מוחי ונדמה לי כי הכל ברור לפני. הנני יושב לרגלי מורי ורבי, בודד כמוהו וכמוהו נכרת מישראל. קול התוכחה נשמע באזני: ארור אתה בקומך, ארור אתה בצאתך. ואילו אני ברוך וחנוך הייתי באותו רגע והרגשתי התגלות הרוח בכל נימי נפשי. צורה אחרת לבשתי.

שמתי פעמי הביתה. כמעט שלא הכרתי את חדרי. לבי עלה על גדותיו, ראיתי בעיני רוחי עולם ומלואו. עליתי מעלה מעלה על סולם גבוה וסוד ההויה נפתח לפני. עיני זלגו דמעות, בכיתי מרוב פחד ורחשי תודה, ונהייתי לאשר הייתי.

מספר שנים עברו מאז עד אשר קראתי את כתבי שפינוזה. אולם את חסדו הגדול האציל עלי כבר אז, ברגע בו קיבלתי את ספרו והחזקתיו בידי.

1900

ב

היום נתחיל ספר חדש לרשום בו רשימות יום־יום. אמרתי פעם: אדם רושם את דאגותיו – ובאמת, יש בה באימרה זו משהו קולע למטרה. יצר הכתיבה שלי מקורו לא בצורך למצוא מיפלט או לשנות צורה או להתפלסף על דא ועל הא; הוא החיים כמות שהם, כשהם מתקלפים מקליפת היום־יום.

אמנם הדברים יגעים, הם מעיקים מכל צד, מציקים בגוף ובנפש; אבל יש מה שהוא עומד כנגד, שעומד בפני כל סבל שבעולם.

משנתחוור לך לשם מה נוצרת, משנתברר לך התפקיד אשר ההשגחה העליונה הטילה עליך, משתתמצא בסבך הגדול, משתסלול לך דרך בערבוביית תבל – תהיה בכך להשגחתך שלך. אני חובק זרועות עולם ואני אדון כל העולם וגם מותי לא ימחה את מה שפתר מוחי, מה שיצא דרך מוחי לאור עולם.

גם בלעדי אלהים אפשר לחיות, רק שתהיה לך מטרה ואותה אפשר למצוא, אם כי בקושי ולא על נקלה.

חייהם של בני האדם עלי אדמות היו רגועים יותר, לו ידעו להתהלך לאור הנשמה ואור זה זורח תמיד גם בשעת חושך ואפילה גדולים.

1905

תירגום רחל בן־גריון

מי ימצא את הפתר

בן־אדם עוזב בטן אמו ויוצא לאויר העולם ובא אחד ממלאכי השרת ללמדו מסתרי התורה ודברי־הברית. שלושה שותפים בו, אביו ואמו ואל־עולם, וגדול חלק גבוה מעל גבוה מחלק דרי־מטה. אלהים יושב ממעל, ובארגי הבריאה לו אחיזות אין מספר. האב הוא בן משפחה אחת והאם היא בת משפחה אחרת. זה מביא ירושה משלו וזו מביאה ירושה משלה. בכל עצם מעצמות האדם, בכל מיתר ממיתריו, בכל זוית שבנפשו יושבים כוחות שונים. עליו להיעשות לבריאה אחת ודברים שונים לא לו מתנגשים בו. אך עור ובשר לו, גידין ואברים – כמה משקל לכולם? – והוא מחבק זרועות עולם, מחפש נתיבות נצח.

האדם הוא רק נקודה אחת בשלשלת הארוכה, והשלשלת נמשכת מכל עבר. גם אם ייכלא בחומות נפשו, עוד ימצא את התהום; גם אם יבקש לו מפלט באשתו הוא, יבקש הכלל לעומת זה תפקידו ממנו. אין יחיד בעולם, אין אדם חי לעצמו ובעד עצמו; אין חיים סובבים על עצמם, אין חיים סגורים. אנו נושאים אך משא הדורות, ואנו מנחילים שוב את המשא לבאים אחרינו. כל יחיד הוא אך שליח, ושוב לא נדע מי שלחו ולמה הוא שלוח. כל אחד הוא אך כלי־שימוש ואמצעי – והמטרה סתומה. מי ימצא את הפתר? מי יתן לחי את אשר לו? – – –

1920 (?)

מעשה בנזירי ארץ רחוקה…

הפתיחה לספר האחרון של הרומאן “מרים”

מעשה בנזירי ארץ רחוקה, מבני שבטי העברים, שנדרו נדרים לבית־האלהים אשר בהר הבית וילכו ימים רבים בארץ המדבר, בתקוותם להגיע אל עיר הכוהנים ולהקריב על מזבח שדי. הגיעו לצופים ויראו תימרת עשן עולה מרחוק, חשבו שעשן המערכה הוא. בא המגיד ואמר: נשרף בית־המקדש, נהרגו כל בני־הלויים ועיר הסופרים חרבה, לא נשאר בה כל יסוד; אף הם קרעו בגדיהם והתחילו להתפלש בעפר.

כמקרה זה קרה גם אותי. אני יושב על האבניים להציב זכרון לבני־דורי, לתאר בשׂרד את חיי העיירות שבהן גודלתי. רבות מחשבות עמדי, רגשי־נוער עולים בי, ליבי מלא פרצופים שונים, מאורעות ומעשים, נפשות פורחות, צללי מסכת־החיים וגם ארגי־קדומים. בן אנכי לבני־הגולה ומִכוֹס עתיקה שתיתי גם שתיתי. והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות שבהם עלו תקווֹתי וניצני שירתי גם יחד. עיר־מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אֵל־נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שַׁמות. – נהפך לאֵבל כינורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בשר, רק קינה אדע, ואיך אספר מעשה נערה, מעשים בכל יום, בני שירת־היום. עלים קצרים נשארו אצלי, ואני אוציאם לפני הקורא בסירוגין והיו לשארית.

1921

לנפשי

הלב והשעון

המשעמם ביותר בעולם הוא השעון, עם הקצב החדגוני שלו; ולעומתו המעניין ביותר בעולם הוא הלב, עם הקצב שלו המשתנה תמיד.

על פיסגת ההר

על פיסגת ההר של האמנות, אמן מציץ ורואה ומשׂיג את כל הקושי של אמנותו. ואולם אלה, שעוד לא הגיעו לפיסגה – עוד לא רואים, לא משיגים את הסוד של קודש־הקדשים.

בית־תפילה

התיאטרון האמנותי הו לא פחות מבית־תפילה. “אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר”.

אמותה הפעם

כשיעקב אבינו קיבל מבניו את הבשורה המשמחת, כי יוסף עוד חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, הרי לפי הכתוב הוא לא האמין להם בתחילה, ומפני זה כתוב עוד: “ויפג לבו”. ורק אחרי שבניו סיפרו לו הכל, וירא את העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם, כלומר, חזר לאיתנו לאחר שנחרד, נדהם ונזדעזע משמחה, ויאמר: עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות (בראשית מ"ה, כו-כח).

וכשנפגש אתו, ויפול יוסף על צוארו, ויבך על צוארו עוד, ויאמר ישראל אל יוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי! (שם, מ"ו, ל). נשאלה השאלה, מהי התגובה המוזרה הזאת?! למות מה זו עושה?

אכן, לפי עניות דעתי ברור הדבר: “אמותה הפעם” – זאת אומרת: הפעם לא ארד ביגון שאולה. זאת ועוד: לאיזו חוויה משמחת ועזה יותר עלי עוד לחכות?!

המרחקים בחיי

אחרי שגמרתי את חוק לימודי ב“תלמוד תורה” (בית־הספר העממי ליתומים בעיר מולדתי, וילנה), נכנסתי לבית־מלאכה, שהיה על־יד ה“תלמוד תורה”. ושם בין מלאכות אחרות למדתי בעיקר נגרות. אחרי שגמרתי את בית־הספר הזה, נסעתי לוורשה אל דודי, והוא הכניס אותי לעבודה אצל נגר. העבודה היתה די קשה. הפועלים עבדו אז לא פחות משמונה־עשרה שעות ביום. זה היה בימי הצאר בשנת

1. כל השבוע הייתי חי בביתו של הנגר; זאת אומרת, בבית־המלאכה. הייתי ישן על הרצפה, על הנסורת. אך לשבת הייתי חוזר הביתה, אל דודי.

פעם אחת, כשחזרתי במקרה באמצע השבוע אחרי חצות־הלילה, ואני עייף ויגע, – נרדמתי בעת ההליכה. המדרכה ברחוב היתה ריקה מאדם, ואיש לא הפריע לי בדרכי. אחרי מרחק־מה התעוררתי, והסתכלתי סביבי לראות היכן אני נמצא. הייתי בקירבת ביתו של דודי, זאת אומרת, שעברתי מרחק די גדול. הבטתי אחורה והתפעלתי מן המרחק שעברתי כאילו בחלום.

את המקרה הזה לא אשכח, והוא משמש לי בתורת משל לדרכי בחיים. לפעמים, כשאני מביט אחורה על שנותי, שעברו עלי, אני שואל את עצמי: האמנם, מרחק כזה עברתי?!…

כעין חלום.

דור דור ודורשיו

עקבתי בהתפעלות אחרי עדת נמלים בעבודתם. שאלתי את עצמי: האם הם הרגישו בי, במתבונן בהם? – בוודאי, לא.

כך, נדמה לי, עוקב ילד אחרי התפתחותו של תינוק. אחרי הילד עוקב הנער. אחרי הנער – העלם. אחרי העלם – האיש. אחרי האיש – הזקן. דור דור ודורשיו.

ואחרי הזקן, אחרי הדור – עוקבת ההשגחה העליונה.

אילן באבורי

(מפרקי גאנה)

רבים הם בני האדם ושונים. אך פתאום הנך רואה לפניך אחד, שנפלה בחלקו לא רק מנת־חלקם של הרבים אלא מנה מיוחדת לו־אך־לו: מנה של סבל שהוא נושא, ושל יסורים, בהם עמד. בן־אדם שכבש בחובו את “העולם בתורת רצון” וחי את החיים של “העולם בתורת דמיון”, ואז מגיע הוא למרומים בלתי משוערים.

בגן הבוטאני אבורי שבגאנה עמדתי לפני אילן־ענק שלא ראיתי כמוהו מעולם, עמדתי והשתאיתי.

האילן הזה דומתני, שבמשך מאות שנים נשא באומץ את אשר הביא עליו הטבע חליפות: רעם וברק, רוחות וגשמים, ולהט השמש. וכך לאט־לאט, בחשאי ובאורך־רוח, עלה וצמח לגובה שלו כיום.

איזה הוד מלכות בו! ואיזו גאוה נסתרה וכאב עצור יצוק בתוכו! המנה שהטבע חילק לו, לא היתה המנה הרגילה; היא היתה גדולה יותר מדי. אך דוקא הודות לכך נתחזקו השורשים ששלח אל תוך עומקי הוייתו. ואמנם להעמיק צמוח פירושו סבל. הכרת הסבל וכוח־ההתגברות הם שעשו את האילן שונה מכל האילנות.

גזעו רחב מאוד ועבה. קליפות־עץ על גבי קליפות. ממש כשכבות עור קוציות ומחוספסות. כעין שדיה המצומקים של אפריקאנית זקנה, שהיניקה שפע ילדיה. אך מה שעולה לגובה הופך ארוך ודק, מגויד, והנך מבחין בעצבים המשתרגים לכל אורך האילן מבפנים.

הגזע – כגוף אֵם ישישה, טובה ואמיצה; הצמרת – רכה ועדינה, כפני תינוק רעב, אך מחייך. והענפים – כזרועות־מלאך, השולחים מבטי־ברכה כלפי מטה, לאדמה.

מסבך הפיתולים שבתוהו המעמקים הוא פילס לו דרך למעלה, אל הישר, אל הנכון, הדרך האחת והיחידה המובילה למרום. וכך הוא ניצב, נישא וחי.

איזו רוח טמונה באילן הזה. בשר ודם שהיה לרוח. אכן, במקום שהרגש הגיע עד תכלית־הדברים, מתחיל הרוח, מתחילה ההכרה. הנך כופף גבך לאחור – זוהי דרך הקידה בפני האילנות, כדי לראות צמרתם.

כך הנך עומד כפוף לאחור ושתיקת שגב אופפת אותך.

הבינותי: עוצמתם של חיים היא לא בנצחון, היא מעבר לנצחון, בויתור. הבינותי ללב השתיקה הזאת ובכיתי, בכיתי תמרורים.

… אילן אחד בגן של אבורי. עד הנה לא נתגלה לי מראה אילן שיביאני לידי דמעות.

כבשה על אֵם הדרך

(מפרקי גאנה)

היה זה מראה חוזר ונישנה. לפני הביקתה, בכפר, או לצדי הדרך, ניצבת כבשה, דוממת, ללא השמע־קול, בתום, כשמבטה שלוח ניכחה. בעומדה שם רואה היא יותר מן האדם, ממש כאתונו של בלעם. ללא ניע ושעות ארוכות־ארוכות נעוצות הטלפיים העדינות באדמה. מפעם לפעם היא מטה את ראשה, לאחר זאת חוזרת בסבלנות אל אותו תחום זעיר שתופס גופה בחלל האין־סופי של העולם. היא מביטה, היא רואה, היא מהרהרת: ואיש אינו שם לב אליה. אל מה כמהה היא? למי הנה מצפה פה? אין יודע, אך ודאי הוא שמצייתת היא לאיזה צו.

אומרים שהנשמה אינה יכולה לבחור בגוף בו תשכון. זהו גורלן של נשמות. יתכן ובקרב כבשה זו צפונה נשמה הזקוקה לגוף חזק יותר. יתכן שהיא נראית כה מהורהרת וזנוחה משום שהגוף והנשמה אינם תואמים זה את זו. רוח מרי עז שוכן בגוף חלוש וכחוש זה.

תמיד תוהה הייתי מהו המיוחד שבהלוך־הנפש של יום חולף, בשעות אחר־הצהריים, כשהשמש עדיין במלוא אונה, אך הנך חש שזוהי התאזרות אחרונה של כוחות האור הזהוב. האווירה היא לא אווירת פרידה מן היום הבא אל קצו, אלא ברכת־הדרך לאתמול… זהו כאב שאין לו מבע; הרגשה ערטילאית שהאתמול הנפלא לא יחזור לנצח. – וכשראיתי פעם כבשה ניצבת כך באורה של השמש השוקעת, נתמזגו שתי ההרגשות והיו לאחת. תחושה דומה של השמש השוקעת, נתמזגו שתי ההרגשות והיו לאחת. תחושה דומה באה לביטויה בכבשה. היא מצפה לאתמול, היא הוגה באתמול. היא טרם מצאה את עצמה היום והיא חרדה מפני המחר… וצר לו ללב הגדול, ורב הכאב.

בין השמשות של היום הששי לבריאה נבראה אולי גם כבשה זו, שבתוככי לבה היא נוצרת את זכר הפלא שחלף.

בְּאִישׁוֹן לֵיל שְׁכוֹל וָאֵבֶל, וַאֲנִי, נִלְאֶה מֵהֶבֶל,

בִּגְוִילֵי חָכְמָה נִסְתֶּרֶת הִתְבּוֹנַנְתִּי מְהַרְהֵר –

עַל דַּלְתִּי פִּתְאֹם נִשְׁמַעַת, עֲמוּמָה וְלֹא־נוֹדַעַת,

נְקִישַׁת יַד זָר נִכְנַעַת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר.

אָז לָחַשְׁתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ אֲשֶׁר אֶל בֵּיתִי חוֹתֵר,

זֶה אוֹרֵחַ, לֹא יוֹתֵר".

עוֹד אֶזְכֹּר אֶת לֵיל הַסַּעַר, לֵיל דֶּצֶמְבֶּר טְרוּף־הַצַּעַר,

עֵת כָּל אוּד עוֹמֵם הִגִּיהַּ אֶת צִלּוֹ הַמְפַרְפֵּר.

מִסִּפְרֵי אֶתְמוֹל נוֹחַלְתִּי, לִגְאֻלַּת מָחָר יִחַלְתִּי,

כִּי הַיּוֹם, הַיּוֹם שָׁכַלְתִּי, נִתְיַתַּמְתִּי כֹּה מַהֵר

מִלֵּנוֹרָה, עוֹלַת־מָוֶת, שֶׁזִכְרָהּ נִדַּף מַהֵר

וּבְלִבִּי אַךְ יִוָּתֵר.

יְרִיעַת־שָׁנִי רוֹחֶשֶׁת, מְאַוֶּשֶֹת, מְרַשְׁרֶשֶׁת,

בִּעֲתַתְנִי בַּעַת־מָוֶת, לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד מַגֵּר:

לְהָנִיס אֵימָה מוֹרֶטֶת מִלִבִּי אֲחוּז־הָרֶטֶט,

סַחְתִּי: "זוֹ יַד זָר שׂוֹרֶטֶת, זָר שֶׁאֶל בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זֶהוּ מְאַחֵר־בַּנֶּשֶׁף שֶׁאֱלֵי בֵּיתִי חוֹתֵר, –

זָר הוּא זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

הַסָּפֵק לֹא עוֹד כִּרְסֵם בִּי, בִּטָּחוֹן גּוֹבֵר פִּעֵם בִּי,

“אֲדוֹנִי”, – אֲזַי קָרָאתִי, – "נָא, הַרְשֵׁנִי לְבָאֵר:

בַּשַּׁלְוָה שֶׁהִרְדִּימַתְנִי, נְקִישַׁת־יָדְךָ בָּאַתְנִי,

בַּתְּנוּמָה שֶׁאֲפָפַתְנִי נִשְׁמְעָה – וָאֶתְעוֹרֵר".

לִרְוָחָה דַּלְתִּי פָּתַחְתִּי לְהַקְבִּיל אֶת הַמְעוֹרֵר,

עֲלָטָה וְלֹא יוֹתֵר.

עַל רָזֵי הַלֵּיל תָּהִיתִי, הִשְׁתָּאֵיתִי וְרָהִיתִי.

הֲזָיוֹת־עִוְעִים סַבּוּנִי, פְּרִי רוּחִי הַמִּתְעַרְעֵר;

הַדְּמָמָה לֹא עוֹד הוּפָרָה, שַׁלְוַת־מָוֶת לֹא הוּמָרָה.

רַק מִלָּה אַחַת הֻתָּרָה: שֵׁם לֶנוֹר שֶׁנִּדַּרְדֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי הָגִיתִי, – הֵד נוֹגֵחַ נִדַּרְדֵּר,

הֵד נוֹגֵח, לֹא יוֹתֵר.

שַׁבְתִּי אֶל חַדְרִי קוֹדֵחַ, לְהָצֵן לֵב מִתְלַקֵּחַ.

וְשֵׁנִית הֶחְרָה הַדֶּפֶק בְּעָצְמוֹ הַמִּתְגַּבֵּר.

“אֶל נָכוֹן” – לָחַשְׁתִּי לַחַשׁ – "מֵאַדְנִי בָּא קוֹל הַרַחַשׁ,

אִגָּלֶה אֶל זֶה הַנַּחַשׁ, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר:

יֵאָלֵם לִבִּי עַד־רֶגַע, וְהַזָּר לִי יִתְבָּרֵר, –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

אָז חִלַּצְתִּי אֶת הַבְּרִיחַ וּבְנִפְנוּף נַפְנָף הֵגִיחַ

קְדוֹשׁ־מַרְאֶה, עוֹרֵב־בֶּן־קֶדֶם, שׁוֹעַ, גֵּא וְרַב־פְּאֵר.

כָּל שִׂיחָה שֶׁהִיא לֹא שָׁח הוּא, אַף לְרֶגַע קָט לֹא נָח הוּא

וּכְדַרְכּוֹ שֶׁל לוֹרְד צָלַח הוּא אֶל הַכֹּתֶל הַחִוֵּר,

וַיִּנְחַת עַל פֶּסֶל פַּלַס שֶׁבַּכֹּתֶל הַחִוֵּר, –

שָׁם נָחַת וְלֹא יוֹתֵר.

עוֹף־הָבְנֶה זֶה בִּי הֵפִיחַ עֲלִיצוּת וּכְאֵב הִסִּיחַ

בְּקַדְרוּת, חֻמְרָה וְזַעַם שֶׁל פָּנָיו, וָאֶשְׁאֲלוֹ:

"גַּם אִם שְׂעָרְךָ גָּלוּחַ, אֵין לִבְּךָ נִדָּף בָּרוּחַ,

עוֹף־צַלְמָוֶת הַשָּׁלוּח מִשַּׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ, –

מַה כִּנּוּי לְךָ בְּפִיהוּ שֶׁל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

עוֹף־הַשְּׁחוֹר אוֹתִי הִתְמִיהַ בּכֹחֵהוּ לְהַשְׁמִיעַ,

אַף כִּי מַעֲנֵה־הַכֶּסֶל לֹא הָיָה מוּבָן כֻּלּוֹ;

כִּי תִּהְיֶה זוֹ סְתָם אִוֶּלֶת, אִם לְבֵית אֱנוֹשׁ בַּחֶלֶד

תִּתְפָּרֵץ צִפּוֹר נוֹאֶלֶת וּתְקוֹנֵן עֲלֵי כָּתְלוֹ –

עוֹף אוֹ חַי עַל פֶּסֶל פַּלַס הַקָּבוּעַ בְּכָתְלוֹ

וְנִקְרָא “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עַל גַּב הַפֶּסֶל רַק חָזַר עַל זֶה הַכֶּסֶל,

כִּבְיָכוֹל הָיָה הָאֹמֶר הֵד נַפְשׁוֹ וּבַת־קוֹלוֹ.

וְלֹא עוֹד דָּבָר הִשְׁמִיעַ, וְכָנָף לֹא עוֹד הֵנִיעַ,

עַד שֶׁפִּי רַחְשִׁי הִבִּיעַ: "כִּלְקוֹדְמָיו יִקְרֶה גַּם לוֹ:

כַּחֲלוֹף כָּל תִּקְווֹתַי, כֵּן יֶאֱרַע מָחָר גַּם לוֹ". –

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

נִתְחַלְחַלְתִּי מִן הַשֶּׁטֶף שֶׁבְּמַעֲנֶה הַחֶטֶף:

“אֶת כָּל בִּינָתוֹ” – אָמַרְתִּי – "מְסַמֵּל זֶה מִלְלוֹ;

כּשׁוֹתֶה דִּבְרֵי הַבֶּלַע שֶׁל לוֹכְדוֹ לְמוּד־הַצֶּלַע,

הַנִּקְלַע כִּבְכַף הַקֶּלַע עֵקֶב שֹׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

הוּא שָׁמַע מִכָּל הָאֹמֶר, פְּרִי הַשֹּׁד שֶׁאִמְלְלוֹ,

אֶת דִּבְרַת “לָנֶצַח לֹא”.

אַךְ הָעוֹף עוֹדוֹ מֵפִיחַ בִּי שִׂמְחָה וּכְאֵב מַסִּיחַ

כֵּס רְפוּד קְטִיפָה הִצַּבְתִּי מוּל הַפֶּסֶל וּמוּלוֹ,

שַׁחְתִּי אֶל מַצַּע הַתְּכֵלֶת וְנַפְשִׁי עוֹד מְיַחֶלֶת

פְּתֹר אוֹתָהּ אִמְרָה נוֹכֶלֶת, שֶׁהִיא תֹּכֶן מִלְמוּלוֹ,

מֶה רָאָה זֶה עוֹף הַשַּׁחַץ לְשַׁנֵּן אֶת מִלְמוּלוֹ,

שֶׁלְּשׁוֹנוֹ – לָנֶצַח לֹא.

תְּפוּשׂ־הִרְהוּר לַפֶּשֶׁר תַּרְתִּי, אַךְ מְאוּמָה לֹא אָמַרְתִּי

לָעוֹרֵב בֶּן־עֵין־הָרֶשֶׁף שֶׁלִּהֵט בִּי פִּלְבּוּלוֹ;

גִּבּוּבֵי־נִחוּשׁ גִבַּבְתִּי, עֵת רֹאשִׁי קַלּוֹת הֵסַבְתִּי

אֶל כִּסְאִי אֲשֶׁר הִצַּבְתִּי, וְעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ.

אַךְ אוֹתָהּ עַל כֵּס הַתְּכֵלֶת, שֶׁעַתָּה הֻגַּהּ צִלּוֹ,

לֹא אֶרְאֶה, לָנֶצַח לֹא!

נִיחוֹחִים מִמּוֹר קוֹרָצוּ בַּאֲוִיר נָוִי הוּפָצוּ,

וּשְׂרָפִים בּוֹ עָפוּ־טָשׂוּ מִתְנַכְּלִים לְעַרְפְּלוֹ.

סַחְתִּי: "הוֹי, הָאֵל זִכֶּךָ בִּתְרוּפָה אֲשֶׁר צָלֵחָה

לְהָפִיג מִזִּכְרוֹנֶךָ שֵׁם לֵנוֹרָה וּלְקָטְלוֹ:

שְׁתֵה זֹאת, שְׁתֵה עֲדֵי תַּשְׁכִּיחַ אֶת זִכְרָהּ וְתִקְטְלוֹ – "

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַע! עוֹף, נָבִיא, אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

אִם סוּפָה אוֹתְךָ הֵנִיסָה, אוֹ שַׂר־תֹּפֶת וְחֵילוֹ,

שַׁח, גַּלְמוּד, מוּדָח מִנַּחַת, בְּבֵיתִי חָבְרוּ גַּם יַחַד

בַּלָּהָה, אֵימָה וָפַחַד – מוֹרָאִי, הַתְּבַטְּלוֹ?

הַגִּלְעָד – הֲעוֹד צָרִי בּוֹ? מוֹרָאִי, – הַתְּבַטְּלוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

"בֶּן־נָבִיא! תּוֹלֶדֶת־פֶּשַׁע! עוֹף, נָבִיא, אוֹ שְׁלִיחַ־רֶשַׁע!

בֵּאלֹהֵנוּ שֶׁמִּמַּעַל, בְּחַיֵּי שָׁמָיו שֶׁלּוֹ –

אִם נַפְשִׁי אֲשֶר נִקְטָלָה תֵרָצֶה בְּגַן־שֶׁל־מָעְלָה,

אֶת לֵנוֹרָה – הֲתִמְצָא לָהּ? סוֹד שִׁבְתָּהּ, הַתְּגַלּוֹ?

עַלְמַת־זֹהַר זוֹ לֵנוֹרָה, סוֹד שִׁבְתָּהּ – הַתְּגַלּוֹ?"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

“דַּי!” – צָרַחְתִּי, – "גּוּר מִמֶּנִּי, מְשֻׁלָּח אַתָּה הֵימֶנִּי,

כְּלַךְ וָשׁוּבָה אֶל הַסַּעַר, אֶל שַׂר־אֹפֶל וְלֵילוֹ.

בַּל תּוֹתִיר נוֹצָה נוֹשֶׁלֶת זֵכֶר לִרְמִיָּה כּוֹשֶׁלֶת,

אֶל זְבוּל, בּוֹ בְּדִידוּת מוֹשֶׁלֶת, עַטְתָּ עֲלֵי כָּתְלוֹ, –

מִלְּבָבִי שְׁלוֹף מַקּוֹרֶךָ, טשׁ בֵּיִתי עֲלֵי כָּתְלוֹ!"

הוּא קָרָא: “לָנֶצַח לֹא!”

וְשָׁתוּל בִּמְקוֹם עָמְדֵהוּ, לֹא יִדְאֶה הוּא, לֹא יִדְאֶה הוּא,

וּפִסְלָה הַצַּח שֶׁל פַּלַס עֲדֵי־עַד יְהִי גְּבוּלוֹ;

וּמִתּוֹךְ עֵינָיו מֵגִיחַ גֵּץ־רִשְׁפּוֹ שֶׁל שֵׁד מַדִּיחַ,

וְהַנֵּר בְּאוֹר מַבְלִיחַ עַל כָּתְלִי יַטִּיל צִלּוֹ,

וְנַפְשִׁי, פְּדוּת וָאשֶׁר חֵרֶף בִּעוּתֵי צִלּוֹ

הֲתִמְצָא? – לָנֶצַח לֹא!

נולד בברסלוי 18.6.1903

המשפחה עוברת לברלין (“נוה־שלום”) 1911

פטירת מי"ב 18.11.1921

ראשית הכתיבה הנדפסת 1925

הרצאה על “סיני וגריזים” (החברה המזרח־תיכונית) 1926

חבר מערכת “אשכול” (“אנציקלופדיה יודאיקה”) 1928/34

רשימה ראשונה בעברית (על היימאן ב“מאזניים”) 1935

עלייה לארץ 1936

נישואים עם דבורה ברטונוב 1937

הולדת עדוא 1938

“ממקור ישראל” 1938/45

חיבור “רשות היחיד” 1942

ספרן במסגרת הספריות העירוניות בתל־אביב 1944/67

“שבילי האגדה”, מהדורה ראשונה 1949

המהדורה הארץ־ישראלית של כתבי מי"ב 1951/55

מושב־עולים “שדות מיכה” 1955

פטירת רחל בן־גריון 30.12.1955

הנהלת “בית פיטלוביץ” 1958/67

ההרצאה על “ישו בן חנן” (בית־הלל, ירושלים) 1959

ספרי “מורשת מיכה יוסף” 1959/71

המשפחה עוברת לחולון 1965

יהושע ברטונוב בן תשעים 1969

פטירת יהושע ברטונוב 24.8.1971

מותו של עדוא 29.11.1972

פטירת מרים, אלמנת יהושע ברטונוב, בגיל 82 12.6.1973

תא ראשון ל“גנזי מיכה יוסף”, בחסות עיריית חולון 1974

פטירת שלמה ברטונוב, בגיל 52 25.4.1977

“רשות היחיד” ו“קורא הדורות” 1980/81

“בית דבורה ועמנואל” 1982