רקע
עמנואל בן-גריון
יהושע ברטונוב
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: רשפים; תשמ"ד 1983

לנפשי


 

הלב והשעון

המשעמם ביותר בעולם הוא השעון, עם הקצב החדגוני שלו; ולעומתו המעניין ביותר בעולם הוא הלב, עם הקצב שלו המשתנה תמיד.


 

על פיסגת ההר

על פיסגת ההר של האמנות, אמן מציץ ורואה ומשׂיג את כל הקושי של אמנותו. ואולם אלה, שעוד לא הגיעו לפיסגה – עוד לא רואים, לא משיגים את הסוד של קודש־הקדשים.


 

בית־תפילה

התיאטרון האמנותי הו לא פחות מבית־תפילה. “אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר”.


 

אמותה הפעם

כשיעקב אבינו קיבל מבניו את הבשורה המשמחת, כי יוסף עוד חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, הרי לפי הכתוב הוא לא האמין להם בתחילה, ומפני זה כתוב עוד: “ויפג לבו”. ורק אחרי שבניו סיפרו לו הכל, וירא את העגלות, אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם, כלומר, חזר לאיתנו לאחר שנחרד, נדהם ונזדעזע משמחה, ויאמר: עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות (בראשית מ"ה, כו-כח).

וכשנפגש אתו, ויפול יוסף על צוארו, ויבך על צוארו עוד, ויאמר ישראל אל יוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי! (שם, מ"ו, ל). נשאלה השאלה, מהי התגובה המוזרה הזאת?! למות מה זו עושה?

אכן, לפי עניות דעתי ברור הדבר: “אמותה הפעם” – זאת אומרת: הפעם לא ארד ביגון שאולה. זאת ועוד: לאיזו חוויה משמחת ועזה יותר עלי עוד לחכות?!


 

המרחקים בחיי

אחרי שגמרתי את חוק לימודי ב“תלמוד תורה” (בית־הספר העממי ליתומים בעיר מולדתי, וילנה), נכנסתי לבית־מלאכה, שהיה על־יד ה“תלמוד תורה”. ושם בין מלאכות אחרות למדתי בעיקר נגרות. אחרי שגמרתי את בית־הספר הזה, נסעתי לוורשה אל דודי, והוא הכניס אותי לעבודה אצל נגר. העבודה היתה די קשה. הפועלים עבדו אז לא פחות משמונה־עשרה שעות ביום. זה היה בימי הצאר בשנת

  1. כל השבוע הייתי חי בביתו של הנגר; זאת אומרת, בבית־המלאכה. הייתי ישן על הרצפה, על הנסורת. אך לשבת הייתי חוזר הביתה, אל דודי.

פעם אחת, כשחזרתי במקרה באמצע השבוע אחרי חצות־הלילה, ואני עייף ויגע, – נרדמתי בעת ההליכה. המדרכה ברחוב היתה ריקה מאדם, ואיש לא הפריע לי בדרכי. אחרי מרחק־מה התעוררתי, והסתכלתי סביבי לראות היכן אני נמצא. הייתי בקירבת ביתו של דודי, זאת אומרת, שעברתי מרחק די גדול. הבטתי אחורה והתפעלתי מן המרחק שעברתי כאילו בחלום.

את המקרה הזה לא אשכח, והוא משמש לי בתורת משל לדרכי בחיים. לפעמים, כשאני מביט אחורה על שנותי, שעברו עלי, אני שואל את עצמי: האמנם, מרחק כזה עברתי?!…

כעין חלום.


 

דור דור ודורשיו

עקבתי בהתפעלות אחרי עדת נמלים בעבודתם. שאלתי את עצמי: האם הם הרגישו בי, במתבונן בהם? – בוודאי, לא.

כך, נדמה לי, עוקב ילד אחרי התפתחותו של תינוק. אחרי הילד עוקב הנער. אחרי הנער – העלם. אחרי העלם – האיש. אחרי האיש – הזקן. דור דור ודורשיו.

ואחרי הזקן, אחרי הדור – עוקבת ההשגחה העליונה.

המלצות קוראים
תגיות