שאלת העבודה ויחסי העבודה בארץ הועמדה בשנים האחרונות במרכז הויכוח הציוני.

הויכוח הפוליטי שמילא במשך כמה שנים את חלל התנועה הציונית ושימש סלע מחלוקת בין המפלגות המיוצגות בהנהלת הציונית ובין האופוזיציה – ניטל בשנים האחרונות עוקצו וכמעט שנשתתק. המדיניות שנקבעה בארבע השנים האחרונות על־ידי שליחי תנועת הפועלים בתוך ההנהלה הציונית – כמעט שאין מערערים עליה בכל רחבי ההסתדרוּת הציונית. אם לא כל המפלגות השלימו את מנהלי המדיניוּת החדשים, הרי אין, כמדומני, אף ציוני נבון וישר אחד אשר לא יודה – אם כי לא תמיד בפומבי – שהמדיניוּת הנקוטה בידי שליחי הפועלים, המדיניות הבנויה על קואופרציה את ממשלת המנדט מתוך עמידה תקיפה וגלויה על מלוא זכוּיותינו ותביעותינו המוצדקות, היא היחידה ההולמת את דרכי התנוּעה הציונית ויכלתה הריאַלית.

נתישב במידה מרובה, בכל אופן להלכה, גם ויכוח שני שניסר זמן רב בקרב המפלגות הציוניות; הויכוח על הון לאומי ופרטי. דווקא בשנות השפע והגיאוּת, כשזרם כביר של הון פרטי יצר אפשרוּיות קליטה בשביל רבבות עולים לשנה, הוברר שבלי הון לאומי לפעוּלה התישבותית תכניתית של ההסתדרוּת הציונית עלול כל בנין הארץ להסתרס באופן מסוכן. מאֵרת הספסרוּת, התרכזות העליה בעיר, שיתוק ההתישבות החקלאית – אין להם תיקוּן בלי התערבות קונסטרוקטיבית של גורם לאוּמי רב־אונים מזוין ביכולת כספית רבה ובתכנית־פעוּלה מקפת ומרחיקה ראות.

ומחוץ לענינים של המדיניוּת הפנימית השנויים במחלוקת – עניני ההנהלה, המשמעת ותיקונים הסתדרוּתיים – אין ויכוח יותר חמוּר ורציני מבשאלות יחסי העבודה, ואין דבר שיקבע במידה כזו את יחסי המפלגות וצירופיהן בתנוּעה הציונית כשאלה זו.

 *

שלושה הם הגורמים לסכסוכי העבודה בארץ: א) התנכרוּת חלק המעבידים לעבודה עברית. מכל שאלות העבודה זוהי החמוּרה והחיוּנית ביותר, ומפתרונה תלוי כל עתידנו בארץ; ב) סכסוכים בין פועלים לפועלים: בגלל מקומות עבודה, בגלל ארגון או בגלל ענינים פוליטיים ואידיאולוגיים. סכסוכים אלה הם הקשים והמסוכנים ביותר, מפני שהם סכסוכי משפחה, סכסוכי־אחים, המתנהלים תמיד באכזריות יתירה. אולם לאשרנו אין הם מחויבי־המציאוּת ומקורם אינו נעוּץ בחוויה של הפועל ובחיי העבודה, אלא בנסיבות מלאכותיות הנערכות על־ידי גורמים חיצוניים העוינים לעבודה העברית ולתנוּעת הפועלים; ג) סכסוכים בין עובדים ומעבידים בגלל תנאי העבודה וזכוּיות העובדים, כסכסוכים הקיימים בכל הארצות בין הפועלים ומעבידיהם. סכסוכים אלה טבועים בעצם מהותו של המשטר הקיים, והם מתישבים מזמן לזמן מתוך משא־ומתן בלתי־אמצעי של הצדדים או בהתערבות המדינה או גורם חברתי אחר לשם פשרה או לטובת אחד הצדדים.

אם כי אין להימנע מסכסוכי עבודה במשטר הבנוי על חלוקה מעמדית בין העבודה ובין הרכוּש – הרי יש לסכסוכים אלה גילויים שליליים ומזיקים, שאינם מוכרחים ואינם רצויים גם מבחינת עניני העבודה וגם מבחינת עניני הרכוש. ואם אנו רוצים בבנין מהיר של הארץ ובהקמת משק פּרודוקטיבי אשר יקלוט עליה מתרחבת, עלינו למצוא דרך אשר תמנע סכסוכי־עבודה מכשילים והפרעות בלתי מוכרחות ביצירת המשק והתפתחותו הבריאה.

התנועה הציונית קבעה עמדה ברוּרה ופסקנית לשאלה הראשונה. אין מפלגה ציונית אשר לא תודה – בכל אופן להלכה – כי בלי עבודה עברית אין יסוד ועתיד לכל מפעלנו הציוני. באיזו מידה נאמנות המפלגות השונות לעמדה זו בפועל – זוהי שאלה שלא אעמוד עליה כאן. הויכוח המתנהל עדיין –ובשעה זו ביתר שׂאֵת – בין המפלגות הציוניות חל בעיקרו על שתי השאלות האחרונות, ותמצית הויכוח הכפול הוא:

א) הסתדרות עובדים אחת, כללית, המקפת את כל הפועלים והעובדים ללא הבדל זרם ומפלגה – או ארגוני פועלים מפלגתיים;

ב) יחסים בין עובדים ומעבידים נקבעים מתוך הסכמה הדדית – או על־ידי כפיה חיצונית של איזה מוסד עליון.

בדברים הבאים אנסה לברר רק את השאלה השניה – שאלת היחסים בין העובדים והמעבידים.

 *

מחוץ לתנועת הפועלים ניתן כמעט פתרון אחד לשאלה הנידונה, והפתרון הוא – חובת־בוררות. פתרון זה משותף לכל המפלגות הבעל־ביתיות, החל מהמתקדמים וגמוֹר ברביזיוניסטים.

“הרביזיוניסטים סבורים שבתקופת התישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא – בוררות־חובה לאומית; ולכן הם דורשים שאסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת ‘מוסד עליון לבוררות לאומית’, מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאוּת אנשים בלתי־מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סכסוך ולקבל על עצמם את מרותו”.

כך ניסח ז’בוטינסקי את שיטת הבוררות (“היינט” מיום 28.10.32, “ראזסוויט” מיום 6.11.32). ברם, המנהיג הרביזיוניסטי שכח להוסיף מה ייעשה לעובדים ולמעבידים מבני מפלגתו, אשר, כידוע, אינם מכירים במרוּת אסיפת־הנבחרים ואינם מקבלים על עצמם משמעת הקונגרס הציוני.

במשא־ומתן שהתנהל בלונדון בין ההנהלה הציונית ובין באי־כוח הברית העולמית של “הציונים הכלליים” הציע ד“ר שמורק בשם ציוני מזרח גליציה, שבארץ תיבחר ועדת בוררות של חמישה אשר תקבע תנאי עבודה בכל המשק היהודי בכפר ובעיר ותנאים אלה יחייבו את כל העובדים והמעבידים; ועדה זו גם תמַנה בוררים בכל עיר ומושבה והם יְיַסדו בכל מקום לשכת עבודה “נייטרלית” אשר בה יירשמו כל הפועלים וכל המעבידים יפנו אליה ויקחו על ידיה את הפועלים הדרושים להם. כשנשאל ד”ר שמורק, אם הוא לוקח על עצמו להביא הסכמת המעבידים בארץ לסידור זה, ענה שהוא צריך קודם להתיעץ עם חבריו בארץ.

מנהיג המתקדמים בארץ, ד"ר מ. גליקסון, דורש בעתון הנערך על־ידיו

“הסכם לאומי כללי, העומד על עיקר המרוּת הלאוּמית, על חוקת־עבודה כללית של הישוב, שתקבע נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל, על מעבידים ועל עובדים לכל סוגיהם וארגוניהם; לא ‘חוזים קולקטיביים’, אלא חוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו; לא בוררות מחייבת לתקופת ה’הסכם' העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה’צדדים', שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, כעיקר ארגוני של אותה חוקת־העבודה הכללית, אשר בלעדיה אין תיקון יסודי ואין פתרון רדיקלי לפרובלימה הגדולה של העבודה ויחסי עבודה” (“הארץ” מיום 8.1.35).

אולם, דא עקא, שגם ראש המתקדמים לא פירש מי יחוקק את “חוקת העבודה הכללית” ובאיזה כוח “תוטל כחובה על הכל”, ומה ייעשה למסרבים אשר לא ייכנעו ל“עיקר המרות הלאומית” ובמה יהיה יפה כוחה של “חוקת העבודה הכללית” מהחלטות הקונגרס ואסיפת־הנבחרים בדבר העבודה העברית, שגם היא הוטלה כ“חובה לאומית” ולא נתקיימה?…

שלוש ההצעות הללו של באי־כוח שלוש מפלגות, שונות זו מזו בסגנון ובניסוחן, אולם הצד השווה שבהן, שכוּלן מטיפות ל“חובת בוררות” לא מתוך הסכם הצדדים, אלא בוררות כפויה על־ידי מוסד עליון; ב“חובת בוררות” רואים שלושת המציעים את “הפתרון הרדיקלי” לפרובלימה הגדולה של יחסי העבודה. אולם כאילו על־ידי קנוניה חשאית מתעלמים כל שלושת הפותרים הגדולים משאלה אחת קטנה: כיצד ישליטו הבוררים את פסקי דינם, על יסוד מה יפסקו את הלכותיהם בעניני עבודה ומה יעשו למסרבים אשר לא יקבלו על עצמם את מרות הבוררים ולא ייזקקו לפסקי־דיניהם?

 *

רעיון חובת הבוררות כפתרון לשאלת יחסי־העבודה בין הפועלים והמעבידים אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעל־ביתית. בורות כפויה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות! טעות היא לחשוב, שארצות הדיקטטורה או המדינות הפאשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות. דוקא הארצות הדמוקרטיות ביותר התקינו חובת הבוררות, ודבר זה נעשה עשרות שנים לפני הופעת הדיקטטורה הקומוניסטית או הפאשיסטית. החוקה הראשונה של חובת בוררות הותקנה 20 שנה לפני פרוץ מלחמת־העולם האחרונה בזילנדיה החדשה (בשנת 1894). אחר־כך הנהיגה חובת הבוררות גם אוסטריה – שתי ארצות דמוקרטיות, שבתוכן הגיעה תנועת־הפועלים למדרגה גבוהה – בימים ההם למדרגה הגבוהה ביותר – של ארגון, השפעה וכוח.

הצעת חובת הבוררות הופיעה לפני המלחמה גם באנגליה, אוּלם כאן התנגדו להצעה זו לא רק הפועלים, אלא גם – וביתר שאת – בעלי התעשיה, וההצעה נדחתה. ולא נכון לראות בכל התנאים ובכל הזמנים את חובת הבוררות כמכוּונת דווקא נגד הפועלים. בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה היו הפועלים אלה אשר תמכו בחוק הבוררות.

לאחר המלחמה הונהגה חובת הבוררות ברוסיה הסובייטית (בתקופת הנאָ"פ)¹ ואחר – באיטליה הפאשיסטית וביתר ארצות הדיקטטורה. בארצות אלה הונהגה הבוררות, כמובן, לא על דעת הפועלים, אלא כחלק אורגני של שיטת הכפיה אשר התפשטה על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והמדיניים כאחת.

 * באילו תנאים התקיימה חובת הבוררות ומה היו תוצאותיה?

חובת בוררות לא תיתכן בלי שלושה תנאים מוקדמים:

א) עבודה מאורגנת מוכּרת בחוק. – לפני משפט הבוררות מופיעים שני צדדים, המעבידים והפועלים. המעבידים יכולים להיות מאורגנים או בלתי מאורגנים. כי לא המעביד הוא העיקר, אלא המפעל שהוא בעליו. התנאים שקובע משפט הבוררות חלים על המפעל. לא כן הפועלים. הבוררות אינה חלה על הפועל הבודד, המסוים, העלול להתחלף ולשנות את מקום עבודתו. בין כתובע ובין כנתבע מופיע הפועל רק כגוף קולקטיבי ואין כל הבדל מי הם בשעה זו חבריו הממשיים. ארגון הפועלים הוא שטוען בשם הפועל, וארגון הפועל הוא שזוכה או שמתחייב בתנאי־עבודה מסוימים בהחלטת הבוררים. ואם גם כל הפועלים יתחלפו בבית־החרושת ואחרים יבואו במקומם – כל זמן שפסק־הדין של הבוררות קיים הוא חל על הפועלים, גם אם הם לא היו כלל במקום בשעה שנתקיימה הבוררות.

ב) חוקי הגנת עובד. – מוסד הבוררות אינו מוסד מחוקק, אלא מוסד משפטי. אין הבורר מחוקק חוקים, אלא מפרש אותם ומתאים אותם למקרים מסוימים. אמנם ההבחנה בין מוסד מחוקק ומוסד משפטי אינה אבסולוטית. המרחק בין ביאור החוק ובין מתן החוק אינו גדול לפעמים. אוּלם גם כשהשופט יוצר במידה ידועה את החוק אין הוא יוצר יש מאין, כאשר יכול לעשות זאת המחוקק, אלא הוא בונה על יסוד החוקים והמנהגים הקיימים. והארצות אשר התקינו חוקת בוררות – זילנדיה החדשה ואוסטרליה – היו למעשה ארצות־המופת בתחיקת העבודה, והגנת העובד מטעם המדינה הגיעה בתוכן למדרגה גבוהה למדי.

ג) כוח כפיה ממלכתי. – בלי כפיית המדינה לא תיתכן חובת בוררות. רק המדינה יכולה להשליט חובת־בוררות ולהטיל את פסקי־דין הבוררים על הצדדים גם בניגוד לרצונם; בלי כפיה ממלכתית תיכן רק בוררות מוסכמת.

חובת בוררות, אשר בניגוד לבוררות מוסכמת, אינה תלויה ברצון הצדדים ואינה זקוקה להסכמת העובדים והמעבידים, אפשרית רק כשבכוח המדינה אפשר לכוף את שני הצדדים להיזקק לבוררות ולפסקי דינה. ברם, בארצות הדמוקרטיות לא הספיק אפילו כוח החוק של הבוררות למנוע כל סכסוכי־עבודה. כשאחד הצדדים מצא שפסק־הדין של הבוררים פוגע קשה בעניניו או בזכויותיו לא קיבל על עצמו את הדין וסירב להמשיך בעבודה: או שהמעביד היה סוגר את מפעלו, או שהפועלים היו מפסיקים את העבודה. למעשה נהפך מוסד הבוררות למכשיר בידי הממשלה לקבוע את תנאי העבודה בכל מקום שחוקי־העבודה הכלליים לא הספיקו או לא התאימו. רק בארצות הדיקטטורה עלה בידי המדינה למנוע סכסוכי עבודה, אוּלם דבר זה עלה בידה לא בכוח חוק הבוררות, אלא על־ידי שלילה כללית של חופש הפרט, השמדת הדמוקרטיה ושיטת כפיה כללית המתפשטת על כל החיים הממלכתיים, המשקיים והחברתיים כאחת.

 *

כל המדבר על הקמת משטר בוררות בארץ־ישראל, במובן של בוררות כפיה, חובת בוררות כללית, שאינה זקוקה להסכמת הצדדים – אינו אלא מתעתע. הציונים הבעל־ביתיים המציעים חובת בוררות אינם מתכוונים שממשלת ארץ־ישראל תחוקק חוק של בוררות, הם יודעים שממשלת ארץ־ישראל לא תחוקק חוק כזה. הממשלה עושה חוקים המכוּונים לרוב תושבי הארץ, והישוב הערבי יתקומם נגד חוק כזה, ובשורה הראשונה – המעבידים הערבים שיש להם עכשיו חופש בלתי־מוגבל לניצול עובדיהם, ושיכולים רק להפסיד מכל התערבות הממשלה ביחסי העבודה. הצעת חובת הבוררות מכוּונת לישוב היהודי – ול“ישוב” אין עדיין שום אמצעי־כפיה. גם להנהלת הסוכנות ולהסתדרות הציונית אין כוח ממלכתי. אין זה מעניני לברר כאן אם חובת בוררות רצויה מבחינת עניני הפועלים או מבחינת התפתחות המשק. נניח לרגע שפועלי ארץ־ישראל יסכימו לחובת בוררות, ואסיפת־הנבחרים והקונגרס הציוני יקבלו החלטה על חובת בוררות, האם יוכל פועל מפוטר מעבודה בלי סיבה מספקת לדרוש את מעבידו לבוררות על יסוד זה? האם יוכל הפועל לדרוש העלאת השכר, ובמקרה שהמעביד יסרב – להכריח את המעביד להיזקק לבוררות? היסכימו הפרדסנים שמוסד־בוררות נבחר על־ידי הקונגרס או על־ידי אסיפת הנבחרים, יקבע את תנאי העבודה, סדרי קבלת פועלים, שכר עבודה וכו' בפרדסיהם? היסכימו כל בעלי המלאכה ובעלי בתי־החרושת? היוַתר המעביד על זכותו להיות שורר בביתו וימסור את קביעת תנאי העבודה – למוסד ישובי? היש בארץ מעבידים כאלה? היש בעולם כולו מעבידים כאלה? הניסה מי שהוא מהמציעים את מוסד הבוררות לבאו בדברים עם הפרדסנים ובעלי התעשיה, שיסכימו לרגולציה לאומית של תנאי העבודה? הניסה המנהיג הרביזיוניסטי להתקשר עם התאחדות האיכרים שהיא תקבל על עצמה את מרותו של “מוסד עליון לבוררות לאומית” אשר הוא מציע? והלא המנהיג הרביזיוניסטי יש לו קשרים עם הפרדסנים בארץ ולוחם את מלחמתם. ההשיג האדון שמורק או חברו סופראסקי את הסכמת המעבידים היהודים בכפר ובעיר לועדת בוררות אשר תחייב אותם בקבלת פועלים ובקביעת תנאי עבודה ובמסירת כל סכסוך עבודה להכרעת הבוררות? והלא הסתדרוּת “הציונים הכלליים” בארץ, שהאדונים הללו עומדים בראשה, עומדת במגע קרוב לארגוני המעבידים, תומכת בהם ונתמכת על־ידיהם. הניסה ראש המתקדמים לבוא בדברים עם נותני העבודה בארץ על “חוקת עבודה כללית” ועל “עיקר המרוּת הלאוּמית” ועל “נורמות ליחסי עבודה”?

האם לא ידוע היטב גם לז’בוטינסקי וגם לשמורק ולסופראסקי וגם לגליקסון, שארגוני המעבידים בארץ לא ישעו לכל הצעותיהם על “מרות לאומית” ועל “מוסד עליון לבוררות” ולא יסתלקו מחופש פעולתם וקביעתם העצמית במשקם?

 *

הצעת חובת הבוררות, המנסרת בחוגי הציונות הבעל־ביתית, לא היתה אף פעם מכוּונת למעבידים. המציעים אינם חושבים כלל שיש כוח ציבורי אשר יגביל את חופש נותן העבודה בקבלת פועלים ובפיטוריהם, בקביעת השכר, שעות העבודה ואשר יטיל עליו, למרות רצונו, ביטוח מאסון, ממחלה, מזקנה, מתשישות. יותר מזה. הם יודעים שאין כוח אשר יכריח את המעבידים לשמור על המצוָה הלאומית האלמנטרית – מצוַת העבודה העברית. הן מנשלי העבודה העברית נשארים חברים במפלגות הציוניות הבעל־ביתיות – במפלגת הרביזיוניסטים, המזרחי, הכלליים – ותומכים בהם לבחירות לקונגרסים, לאסיפות הנבחרים ולעיריות ולמועצות. ואם מפלגות אלו אינן יכולות ואינן רוצות להטיל את רצונן על חבריהן ותומכיהן אלו בענין העבודה הקובע את נפש המפעל הציוני ועתיד העם היהודי בארצו – מהו הכוח ומהו הרצון שיש למפלגות אלה בכפיית חבריהן בשאלת תנאי העבודה ומשטר העבודה בארץ? הן אין זה מקרה, ששום מפלגה ציונית בעל־ביתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת; הן אין זה מקרה, שהעתונוּת הבעל־ביתית לא הפנתה אף פעם תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים. עסקני הציונות הבעל־ביתית יודעים את נפש המעביד בארץ (ולא רק בארץ) והם מקיימים את המצוה שלא לאמור דבר שאינו נשמע.

הצעת חובת הבוררות מופנית אך ורק כלפי העובדים, וכוונתה אינה אלא שהפועלים יסתלקו מחופש פעולתם הם בהגנת עניניהם וזכויותיהם. כשהעסקנים הבעלי־בתים מדברים על חוקת בוררות וחובת בוררות הם באמת מתכוונים רק לדבר אחד: לשלילת זכות השביתה.

גם כשהתקינו בזילנדיה החדשה ובאוסטרליה את חובת הבוררות – ותקנה זו נעשתה בעיקר על פי דרישת הפועלים – היה חוק זה כרוך בשלילת זכות השביתה. אולם תמורת השביתה ניתן לפועלים מגן אחר: מגן החוק. מגן זה היה משולש: חוק זה הכיר בארגון הפועלים, חוק זה קבע הגנת העובד וחוק זה הקים מוסד־בוררות שהיה בכוחו להטיל על המעבידים תנאי־עבודה הוגנים ופרוגרסיביים, המתאימים לצרכי פועל תרבותי בעל רמת־חיים גבוהה בתחומי יכלתה המשקית של התעשיה והחקלאות. מבלי להיכנס כאן בבירור מה יותר רצוי לפועל – אם הגנת החוק ומוסד משפטי או הגנה עצמית בכוח השביתה – הרי ברור, שתכנה של חובת הבוררות לא היה שלילי בלבד – איסור הכרזת שביתות – אלא גם ובעיקר חיובי: הטלת תנאי־עבודה הוגנים על המשק בכוח כפיה ממלכתית. בלי תוכן חיובי זה חובת הבוררות אינה אלא נסיון – במקרה שלנו נסיון מחוסר־אונים – לגזול מהפועל את נשק הגנתו העיקרי.

 *

אפשר לדון ולהתוַכח אם כפיה היא טובה או רעה, ואם יש ברכה בשלטון המיוסד על אונס רצון הזולת או לא. האנרכיזם שולל כל כפיה שהיא, בכל מקום ובכל שעה, והדיקטטורה מחייבת כפיה בכל, בגוף ובנפש. לעת עתה לא ראינו עדיין שום חברה קיימת בלי מידה ידועה של כפיה, וגם לא מצאנו דיקטטורים שיקבלו ברצון כפיה המכוּונת נגדם. תהא דעתנו על טיב הכפיה מה שתהיה – ברור שאין לדבר על משטר המחייב כפיה, מבלי שיש כוח ויכולת לכוף. חובת בוררות תיתכן רק בלווית כפיה – ולכן אינה באה בחשבון כשמדברים על סידור יחסי העבודה במשק היהודי בארץ. וכל המציע כאן חובת בוררות אינו אלא מרַמה עצמו או את האחרים.

האם זאת אומרת שהמשק הארצישראלי נידון לאנרכיה ולהפקרות? האם חוסר אפשרות של רגולציה חוקית מוכרח להביא לידי הפרעות וזעזוּעים בלתי־פוסקים במשק בגלל סכסוכי עבודה? תנועת־הפועלים הארצישראלית הראתה גם פה, כמו בשאלות אחרות, את המוצא, ואת המוצע היחיד: הסכמי עבודה, חוזים קולקטיביים הקובעים מזמן לזמן, בהסכמת שני הצדדים, את תנאי העבודה ומבטיחים למשך זמן ההסכם יחסים מסודרים וקבועים בין העובדים והמעבידים על יסוד הכרה הדדית והתחשבות הדדית את הצרכים והאינטרסים של כל צד.

בהרבה ענינים אחרים באה תנועת־הפועלים בארץ לידי מסקנה שיטתית בשאלת יחסי עבודה מתוך סיכום נסיון חשוב בשדה פעולתה במשך שנים רבות, נוסף על הנסיון העשיר והמרובה של תנועת־הפועלים בארצות אחרות.

תנועת־הפועלים הארצישראלית מעולם לא שללה מראש ובכל התנאים את הבוררות כאמצעי לסידור סכסוכים בין פועלים ומעבידים, במקרה שהצד השני מסכים אף הוא לבוררות.

בדין־וחשבון של הועד הפועל של ההסתדרות לועידה השלישית (תמוז תרפ"ז), שבה נדונה בפעם הראשונה שאלה זו באופן פרינציפיוני, נאמר בפרק “סכסוכי עבודה ושביתות”:

“מלחמת הפועל להטבת תנאי העבודה, להבטחה מינימלית של חיים אנושיים, לאחריות נותני העבודה למרקה אסון בעבודה וכו' – התנהלה בשורה הראשונה על־ידי משא ומתן והסברה ולחץ ציבורי. במקרים נאותים הסכימה ההסתדרות למסור את הסכסוכים, שפרצו בין הפועלים ובעליהם בשאלה זו, להכרעת בוררות נייטרלית”.

ובפרק של “בוררות וחוקת עבודה” באותו הדין־וחשבון נאמר:

“שורה שלמה של סכסוכי־עבודה סודרה על־ידי בוררות, שנתמנתה על־ידי נותני עבודה והעובדים בכל מקרה לחוד. גמר הסכסוכים על־ידי בוררות עזר במקרים רבים לקיצור השביתות, והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על־ידי בוררות”.

“ציבור הפועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכובים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוא רואה בארגונו המוצק, המחייב יחס של כבוד והתחשבות מצד נותן־העבודה ורק במקרה של זלזוּל בעניניו החיוניים מצד נותן־העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפועל להשתמש בנשקו האחרון, בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. ההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוּכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי שלא תיפגם זכות השביתה של הפועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת עניניהם וזכוּיותיהם”.

הועידה השלישית, שבה השתתפו גם צירי הפועלים הרביזיוניסטים שהיו אז חברים בהסתדרות, דנה בשאלה זו וקיבלה החלטה האומרת:

“מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתישבות והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פיתוח כל האפשרוּיות הכלכליות של הארץ והקמת משק פרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פועלי ארץ־ישראל צורך חיוני בקביעת יחסים מסודרים בין הפועלים ובעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרות העובדים הכללית ובין נותני העבודה והתאחדוּיותיהם”.

 *

לא קשה לתאר לעצמנו משטר שאין בו צורך וגם אפשרות של הסכם־עבודה. אם דמיוננו יעביר אותנו למשטר שאין בו קנין פרטי ורכוש פרטי, וכל אמצעי הייצור, החל מהקרקע והחומר הגלמי וגמור במכונות ואמצעי התחבורה ופרי התוצרת, שייכים לכלל, לחברה או למדינה; או אם נתאר לעצמנו דבר הרבה יותר מציאותי בתקופה שבה אנו חיים: מדינה שכל חייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים נחתכים על־ידי דיקטטור, וכל אזרחי המדינה חייבים לפעול, לעבוד ולחשוב על פי גזירה עליונה מבלי כל רשות וזכות של קביעה עצמית ובלי כל חופש תנועה ופעולה, וכל המַמרה את פקוּדת הדיקטטור, אחת דינו להיירות או להישלח למחנה הסגר; ומה גם אם נדמה לעצמנו משטר המזַוֵג בתוכו גם קנין הכלל על כל אמצעי הייצוּר וגם שלטון דיקטטורי ושלילת חופש היחיד – נמצא שאין כלל מקום לשאלה המעסיקה אותנו. העבודה במשטר זה מסתדרת בגזירות, תנאי העבודה נקבעים מלמעלה, על פי צו הדיקטטורה; גם המעביד וגם העובד אינם חופשים ועומדים ברשות עצמם, אלא שניהם כאחד כפופים למרוּת עליונה שאינה זקוּקה לדעתם ולרצונם הפרטי.

אם משטר כזה הוא טוב או רע – אין זה מעניננו לברר; משטר כזה הוא מעֵבר למציאוּתנו – ועוּבדה זו חותכת וקובעת. הסידורים אשר עלינו לעשות כאן שומה עלינו לעשותם בתוך תנאי מציאותנו אנו, והם: משטר הבנוי על רכוש פרטי וחופש היחיד, במסגרת הפוליטית והמשקית המיוחדת במינה של ארץ זו, והתפקידים ההיסטוריים המוטלים עלינו בקליטת העליה, בבנין משק חדש ובהגשמת הגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי השב למולדתו המתחדשת.

עלינו כאן לשאול את עצמנו: מה הם יחסי העבודה האפשריים במשטר זה ובמסגרת זו, ומה הם יחסי העבודה הרצויים מבחינת התפקידים ההיסטוריים שלנו?

 *

דבר אחד ברור ללא כל ספק: אין כאן כל אפשרות של כפיה חוקית לא לגבי המעביד ולא לגבי העובד. אין כאן כוח כזה שיכול לחייב בתוקף החוק את בעל הפרדס, בעל בית המלאכה או בית החרושת להעסיק פועלים מאורגנים דווקא או להבטיח תנאי עבודה הוגנים, או להיזקק לבוררות בכל מקרה של סכסוך עם פועליו. אין כאן שום אונס חוקי המחייב את הפועל לעבוד במקום שאינו רוצה ובתנאים שאינו יכול או צריך לעמוד בהם. שני הצדדים הם חפשים בהחלט לכתחילה, ורק מתוך הסכם הדדי הם נוטלים על עצמם התחייבות המקשרת את שניהם לזמן מה, פחות או יותר ממושך. כל מעביד השוכר פועלים, וכל פועל הנשכר לעבודה, ואפילוּ רק ליום אחד – עוֹשים הסכם ביניהם: הסכם על זמן עבודה, על שכר, על תנאים. איש אינו יכול להעביד בארץ זו אף פועל אחד בלי הסכמתו, ואין פועל יכול לעבוד במשק זולתו בלי הסכמת בעל המשק.

בכל ארץ ובכל תקופה, שאין בהם עבדות או דיקטטורה, מונח ההסכם ביסוד היחסים שבין העובדים והמעביד.

הסכם זה, שהיה מלכתחילה הסכם אינדיבידואלי בין המעביד היחיד ובין הפועל הבודד, נעשה במשך הזמן, לרגל ארגונם המעמדי של הפועלים להסכם קולקטיבי. לא הפועל היחיד – ובארצות המפותחות גם לא המעביד היחיד – אלא הארגון המקצועי של הפועלים הוא הוא שעושה את ההסכם עם המעביד או ארגון המעבידים. להלכה נשאר גם בשיטת ההסכם הקולקטיבי חופש מלא לשני הצדדים לבוא לכתחילה לידי הסכם ביניהם או לא, ולאחר שבאו לידי הסכם – נשאר להם החופש להמשיך בו, לשנותו או להפירו, כל צד כרצונו. אולם עוּבדת הארגון צמצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים, לא באופן חוקי, אלא – חברתי.

הפועל שהתארגן הסתלק מרצונו הטוב מחופש־פעולתו האינדיבידואלי ומסר לארגון המקצועי את זכותו לבוא בדברים עם המעביד ולקבוע את תנאי העבודה. כמוהו עשה במקרים רבים גם המעביד. לא מעביד יחיד ופועל יחיד עומדים זה מול זה, אלא שני ארגונים המביעים לא את צורך היחיד, רצון היחיד וכוח היחיד – אלא את הצורך המשותף והרצון הקולקטיבי והכוח המאורגן של כלל העובדים או של כלל המעבידים.

 *

בארצנו, כמו בארצות אחרות, אין שני הצדדים מופיעים רק כיחידים. גם הפועלים וגם המעבידים מופיעים ככוח מאורגן והיחסים ביניהם מסתדרים באופן קולקטיבי. יחסים אלה יכולים להיות יחסי מלחמה ויכולים להיות יחסי שלום. מבחינת עניני העבודה, כמו מבחינת עניני המשק, אנו מעונינים ביחסים נורמליים, אשר יבטיחו את ההתפתחות הבלתי־מופרעת של בנין הארץ ואת גידולו הבריא והמהיר של משק פרודוקטיבי הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו. יחסים אלה יכול להבטיח רק הסכם עבודה – חוזה הנעשה מתוך חופש מלא ושויון גמור של שני הצדדים, שכל אחד מהם מכיר באינטרסים, בזכויות ובכוח של משנהו. ההסכם קובע התחייבות הדדית בין הצדדים, מטיל חובות ומעניק זכויות; הוא מבטיח יציבות של תנאי העבודה והוא מונע סכסוכים והפרעות וזעזוּעים לכל תקופת החוזה. אין ההסכם, כמובן, יכול לקבוע מראש את ההתנהגות של הצדדים בכל המקרים, ואין הוא יכול לענות מראש על כל השאלות העלולות להתעורר ולהסתבך גם בתקופה המוגבלה של החוזה. ייתכנו סכסוּכים בנוגע לפירוש סעיפי החוזה, או בנוגע לתנאי קיוּם החוזה. כהסכם מחייב הא מגביל לתקופת ההסכם את החופש־הפעולה, או יותר נכון את שרירות לב הצדדים. ומשום כך אחד התנאים המוכרחים של הסכם־העבודה הוא בוררות־חובה לכל תקופת ההסכם. אם כל צד יכול בכל רגע להפר את החוזה, לבטלו או לפרשו כרצונו – אין החוזה נותן כלום ואינו שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. לכן אין הסכם־עבודה שלם ומחייב, אם אין בו סעיף על בוררוּת־חובה בכל תקוּפת ההסכם. השולל את הבוררות כאחד מסעיפי החוזה הקולקטיבי – שולל את עצם החוזה הקולקטיבי.

הועידה הרביעית של ההסתדרות, אשר ביררה באופן מקיף ויסודי את שאלת יחסי העבודה וראתה “כאחד התנאים החיוניים להקמת המשק והתפתחוּתו הרצויה בקביעת יחסים מוסדרים ותנאי־עבודה מוסכמים בין המעבידים ובין העובדים על יסוד חוזים קולקטיביים”, אישרה כמסקנה מוכרחת של שיטת ההסכמים, קביעת סעיף של “בוררות מחייבת בחוזים קולקטיביים, הקובעים את תנאי־העבודה מתוך הסכם הדדי בין העובדים והמעבידים. בוררות זו, שהרכבה ייקבע מתוך הסכם, כוחה יפה לכל תקופת קיום החוזה ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים”.

 *

שאלת יחסי העבודה אינה נוגעת אך ורק ל“מעונינים” – לעובדים ולמעבידים הנמצאים בשעה זו בארץ. בנין הארץ זהו הענין העיקרי של עם ישראל כולו, והתנאים המקילים או המכבידים על בנין הארץ נוגעים נגיעה עמוקה לכל המוני ישראל שתקוַת הצלתם היחידה היא בקליטתם הפרודוקטיבית במשק הארצישראלי הנבנה על ידינו. כמו ששאלת העבודה העברית אינה נוגעת אך ורק למבקשי העבודה הנמצאים כרגע בארץ – אלא לכל העם היהודי, כן גם התנאים הכלכליים והסוציאליים המקדמים ומאַמצים את בנין המשק הם ענינו של כלל העם. והתנועה הציונית, המשמשת ביטוי מאורגן לצרכים ולמאוַיים ההיסטוריים של האומה העברית, אינה יכולה ואינה רשאית לעמוד מן הצד גם בשאלת העבודה העברית וגם בשאלת סידור יחסי העבודה בארץ.

אמנם, אין לתנועה הציונית כוח של כפיה ושלטון חוקי ואין היא יכולה לאנוס את המעבידים שיעסיקו פועלים יהודים, אבל יש כוח מוסרי וציבורי רב לרצון העם ולצרכים החיוניים של ההמונים, גם אם הם משוללים כוח־שלטון ממשי.

התנועה הציונית שומה עליה לגייס את הכוח המוסרי הזה לשם אימוץ משטר־הסכמים, שרק הוא יכול, בתנאים הפוליטיים והסוציאליים שבהם נתון בנין הארץ, להבטיח התפתחות בריאה ונורמלית של המשק.

הרצון הנאמן של התנועה הציונית, שלעיניה הצרכים האמיתיים של העם ושל צרכי העליה וההתישבות, בא לידי ביטוי בהחלטת הקונגרס האחרון אשר הכריז:

“עיקר יסודי בהתפתחות המשק העממי – משק פרודוקטיבי בכפר ובעיר, הנושא את עצמו ומפרנס את עובדיו בתנאים הוגנים, בגבולי יכלתו הכלכלית – קביעת יחסים מסודרים בין המעבידים וארגוניהם לבין ציבור־העובדים המאורגן, בתוקף חוזי־עבודה, אשר בהם יובטחו תנאי עבודה הוגנים וכמו כן צורות תיווּך ובוררות־חובה לכל מקרה של סכסוך וחילוקי דעות בין שני הצדדים בתקופת החוזה”.

הקונגרס ציין “בקורת־רוח את הסכמי־העבודה הקיימים בין הסתדרות העובדים והמעבידים במפעלי חרושת, בנין וחקלאות שונים בארץ” והטיל על ההנהלה הציונית “לסייע בכל כוחה והשפעתה לחתימת חוזי־עבודה מוסכמים בכל ענפי המשק העברי”. הקונגרס ראה “בהסכמים הנ”ל את הדרך להתפתחות נורמלית של המשק היהודי ולמניעת סכסוכי־עבודה, שביתות והשבתות".

על יסוד עמדה ברורה ושקולה זו של הקונגרס קבעה הישיבה האחרונה של הועד הפועל הציוני בירושלים:

"למען בצר את העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר, למען הבטיח תנאי עבודה הוגנים לעובד העברי בהתחשבות עם צרכי המשק המתפתח – – רואה הועד הפועל הציוני צורך חיוני בהקמת משטר של הסכמי־עבודה בארץ אשר יקבעו הסכמי עבודה מסודרים בין נותני העבודה והעובדים. – –

ביסוד ההסכמים יונחו העיקרים של:

1) תנאי־עבודה הוגנים לפועלים ופוריות מספיקה בעבודה;

2) בוררות מחייבת שכוחה יהיה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה יחייבו את כל הצדדים, ולה יימסרו כל הסכסוכים שיתהווּ בין הצדדים בכל תקופת ההסכם;

3) הקמת לשכות עבודה פריטטיות משותפות על־ידי עובדים ומעבידים".

 *

אין לתמוה שגורל רעיון משטר ההסכמים היה כגורל כל שאר הערכים הגדולים שהנחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית לתנועה הציונית, כגון רעיון העבודה העברית, ההון הלאומי, החלוציות ועוד.

המפלגות הציוניות שנתרוקנו מתכנן הלאומי והפכו ביודעים ובלא יודעים לסוכנות מעמדית של כל הכוחות בישוב, המתנכרים לצרכי ההגשמה הציונית והעבודה העברית, יצאו חוצץ נגד רעיון משטר ההסכמים. מתנגדים אלה יש למצוא גם בקצות המחנה העובד. כמו ששוללי החלוציות וההון הלאומי ומתנכרי העבודה העברית בקרב הבורגנות מצאו להם תומכים בקרב אגפי הסרק של תנועת הפועלים, כן גם מתנגדי משטר ההסכמים שבקרב הבעל־ביתיות הציונית מצאו להם עוזרים נאמנים בקרב “השמאל המהפכני”; וכמו שהציונות המעמדית מימין מתעטפת בטלית שכולה תכלת לבן ודוגלת באולטרא־לאומיות, כן גם ה“מהפכנות” העקרה והמסולפת מ“שמאל” דוגלת באולטרא־מעמדיות.

התרמית המעשית של חסידי “המרות הלאומית” מצד כל אלה המנסים להרוס בפועל כל ארגון לאומי בישוב ובציונוּת עולה בד בבד עם הזיוף הרעיוני של דוגלי “הסוציאליזם המהפכני”, המנסים לערער את כיבושי המחשבה והעבודה של הפועל העברי.

תנועת הפועלים הארצישראלית, הנאמנה ליעודה הלאומי מתוך נאמנות מעמדית שלמה, המכירה שעניני העבודה עולים בד בבד עם עניני העליה, היודעת שעניני המעמד העובד מזדהים הזדהות היסטורית עם עניני העם כולו, והרואה עצמה מפני כך כשליח נאמן של ההגשמה הציונית – שוללת בהחלט כל ניגוד בין צרכי בנין הארץ והמשק היהודי ובין צרכי הפועלים. אין היא נתפסת לרמיה, לצביעות של הסיסמאות ה“לאומיוֹת” על “מוסד עליון לבוררות לאומית” ו“חוקת עבודה כללית”, העומדים, כביכול, מעל המעמדות והצדדים המעונינים, ואין היא נגררת אחרי הדימגוגיה הנבובה של הסיסמאות ה“מהפכניות” של מלחמת מעמדות לשם מלחמה, שפירושה הפקרות ואנרכיה משקית, המזיקה לעבודה ולעובדים לא פחות מאשר למשק ולבנין הארץ.

גם בסידור יחסי העבודה, כמו בכל שאר הענינים החיוניים של ההגשמה הציונית, מזדהים צרכי העבודה עם צרכי העם. והצרכים האלה מצווים על כולנו: משטר־הסכמים; לא משטר־בוררות הכרוך בכפיה ודיקטטורה, שאינן אפשריות ואינן רצויות בישוב ובציונוּת, אלא יחסי־עבודה מסודרים, מתוך הסכם הדדי, המבטיח על־ידי חוזה קולקטיבי תנאי־עבודה הוגנים לעבודה בגבולי יכולת המשק ומונע הפרעות וסכסוכים בעבודה על־ידי בוררות מחייבת מותנה בהסכם, שכוחה יפה לכל תקופת ההסכם ופסקי־דינה מחייבים את שני הצדדים.

ז' אדר א' תרצ"ה.