¹

את הסכם־העבודה יש לבחון ולשפוט, קודם־כל, לגופו ולתוכו: אם הוא דרוש ומועיל לציבור־הפועלים ולצרכי העבודה, אם הוא עשוי להגביר את כוחו של מעמד־הפועלים במלחמתו לעבודה, לתנאי־עבודה הוגנים ולזכוּיות העובד, אם הוא מוסיף כוח לארגון המקצועי ומחזק את אחדותו ושלמותו של מעמד העובד, ואם הוא מאדיר את כשרון־יצירתה, תקפה המוסרי וכוח משיכתה הפנימי והחיצוני של תנועת־הפועלים הארצישראלית.

שום חשבונות תכסיסיים ואסטרטגיים של מפלגות וריב־מפלגות בישוב ובציונות, עם כל חשיבותם הרבה כשהם לעצמם, אינם יכולים ואינם רשאים להכריע בחיוב ההסכם או בשלילתו. אם ההסכם פסול מתוכו, אם הוא מזיק לעניני העבודה, אם הוא מחליש את הארגון המקצועי, אם הוא מכשיל את מלחמת הפועל, אם הוא מפורר את שלמותו של המעמד העובד – אין שום חשבון צדדי יכול להכשיר את ההסכם, והוא צריך להידחות, אם גם דחיה זו תהיה קשורה בתוצאות קשות לעמדת הפועלים בישוב ובציונות. כי אין נזק יותר גדול לישוב ולציונות, ואין סכנה גדולה יותר לעמדת ציבור הפועלים בישוּב ובציונות, מהכשלת ארגוּנו וכוחו המלחמתי של מעמד הפועלים. אין ציונות וישוב בלא ציבור־פועלים מאורגן, בן־חורין, כשר יצירה ומלחמה, ושום צעד אסטרטגי מחוכם בלוח השחמט המפלגתי לא יעמוד לתנועת־פועלים שבורה ומחוסרת אונים, כי לתנועה כזו לא יהא כל ערך ציוני וישובי.

מטעם זה איני מזדהה עם אותם מחייבי ההסכם, המבססים את עמדתם בנימוקים תכסיסיים הלקוחים משטח היחסים בתנועה הציונית. לא מפני שאני שולל את הנימוקים האלה, אלא מפני שהם אינם קובעים ומכריעים לגבי הסכם־העבודה. ההסכם דן בשאלות עבודה ופעולה מקצועית, ובחינת ההסכם צריכה להיעשות בשורה הראשונה לאור צרכי העבודה וצרכי הפעולה המקצועית.

 *

תכנו של ההסכם קובע את ערכו וחיוב ההסכם נובע מתוכו. הצעת־ההסכם המוצגת למשאל חברי ההסתדרות אינה דולה וממַצה את כל השאלות הנתונות לסידור, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנו כל אותם הענינים הטעונים בירור וקביעה במשא־ומתן נוסף. בין הענינים האלה ישנם דברים עיקריים וחיוניים הקובעים במידה רבה את חשיבות ההסכם, אוּלם כל אותם הדברים שפורשו וסוכמו בהצעת ההסכם מחייבים את עצמם. ואין כל צורך בנימוקים פוליטיים למען הוכיח את חיוניותו והכרחיותו של הסכם־עבודה הקובע “חלוקת עבודה צודקת; שמירה על תנאי־עבודה ותיקון יחסי חברים” בין ארגוני פועלים; המבטיח “שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת”; המונע “התחרות בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי־העבודה”; המטיל על שני הצדדים “מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר”; המקיים את זכות ההסתדרוּת “לקבוע את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה”, שרוב פועליו, למעלה מאחוז מסוים, שייכים להסתדרות, ו“השביתה מחייבת את המיעוט”, השייך לארגון שהיה מוּעד להפרת שביתות.

 *

ההסכם כולל גם הגבלה: במקום־העבודה שהמיעוט מגיע בו לאחוז מסוים (לפי הצעתי – רבע של כל הפועלים) – הרשות בידו לדרוש מהרוב, שלפני הכרזת שביתה יציע למעביד בוררות; ו“אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות – רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת חברי שתי ההסתדרויות”.

אולם הגבלה זו תהא קיימת גם בלי הסכם – אם באיזה מקום־עבודה תהיה מציאות כזו המתנה את ההגבלה. בכוח המציאות בלבד אי־אפשר יהיה להכריז שביתה במקום כזה, אלא אם תוצע מקודם בוררות. הסכם או לא הסכם – לא ישנה במקרה זה ולא כלום. אם באיזה מקום־עבודה יעבדו רבע פועלים שלא מחברי ההסתדרות אשר ידרשו מהרוב להציע למעביד בוררות לפני הכרזת שביתה, והצטרפותם לשביתה תהא תלויה בהצעה זו – לא יעלה על הדעת של שום בעל נסיון מקצועי להכריז במקרה כזה שביתה בטרם יציע למעביד בוררות. כי אין מכריזים שביתה כשיודעים מראש שרבע הפועלים במקום לא יצטרפו לשובתים, ולא עוד, אלא שיביאו בעלי־בריתם ממקומות אחרים להפר את השביתה. שום אגודה מקצועית שיש לה איזה נסיון בפעולה מקצועית לא תכריז שביתה בתנאים אלה, אלא תציע תחילה למעביד בוררות, ביחוד אם תדע שהצעה זו מבטיחה לה הצטרפות המיעוט לשביתה ומניעת מפירי שביתה מבחוץ – במקרה שהבוררות תידחה על־ידי המעביד.

רגולציה מוסכמת זו בהכרזות שביתות במקומות־עבודה “מעורבים” – יש בה ויתור פורמלי חשוב. לפי הדין והצדק המוחלט לא מגיעה זכות למיעוט לעכב בעד הרוב. אולם ויתור זה אינו אלא פורמלי והוא נובע לא מההסכם, כי אם מהכרח המציאות, במידה שתהיה מציאות כזו שתתן תוקף לסעיף זה שבהסכם – כלומר, מציאות רבע פועלים רביזיוניסטים ודרישה מצדם להציע בוררות לפני שביתה. אם מציאות כזו לא תהיה – אין עיכוב זה קיים גם לפי ההסכם. אם מציאות כזו תהיה – יקום העיכוב גם בלי ההסכם. בכל מקום שיימצאו בו רבע פועלים מועדים לשביתה שידרשו להציע בוררות לפני הכרזת השביתה כתנאי להצטרפותם לשביתה – יציעו הפועלים למעביד בוררות בטרם יכריזו שביתה, גם אם לא יהיה שום הסכם מסוג זה.

אולם תמורת הויתור הפורמלי הזה מבטיח ההסכם מניעת הפרת שביתות ועקירת כל הסכסוכים הקשים והמסוכנים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה – ועל־ידי כך מגביר ההסכם את כוח הארגון המקצועי וכשרון מלחמתו.

 *

שוללי ההסכם ברובם הגדול לא בחנו כלל את ההסכם לסעיפיו ולתכנו, אלא פסלו אותו מראש. כי הסכם עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם עם רביזיוניסטים; רביזיוניסטים הם פאשיסטים; הסכם עם פאשיסטים הוא הסכם פאשיסטי, ולכן הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים – הוא הסכם פאשיסטי. ברור ופשוט.

היש לעשות הסכם עם פועלים רביזיוניסטים?

שאלה זו נתעוררה בהסתדרות בפעם הראשונה לפני שלוש וחצי שנים. הפועלים הרביזיוניסטים היו, כידוע, זמן רב חברים בהסתדרות ובועידה השלישית השתתפו שני צירים רביזיוניסטים. בועידת הרביזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930) הופיעה הצעה להקים בארץ הסתדרות־פועלים רביזיוניסטית והפועלים הרביזיוניסטים יצאו מההסתדרות והקימו ארגון מיוחד. הארגון הראשון קם בתל־אביב ומועצת פועלי תל־אביב הועמדה בפני השאלה, מה לעשות לארגון זה. הועד הפועל של ההסתדרות החליט על חתימת הסכם־עבודה עם הארגון הרביזיוניסטי, וחברים אחדים ממועצת פועלי תל־אביב ערערו על החלטה זו בפני מועצת ההסתדרות, שנתכנסה בתל־אביב בתשרי תרצ"ב (5.10.31).

בישיבה השמינית של המועצה (8.10.31) סיימתי את הויכוח בשאלה זו. לפי הפרטיכל של המועצה אמרתי אז את הדברים האלה:

"מוזר הדבר שדווקא אני צריך להופיע כאן כאילו סניגורם של הרביזיוניסטים. אתם יודעים את יחסי לרביזיוניזם. אולם אני מחייב הסכם־עבודה עם פועלים רביזיוניסטים משני טעמים:

א) מפני הסכנה שברביזיוניזם;

ב) מפני שאיני מזהה את הפועלים הרביזיוניסטים עם התנועה הרביזיוניסטית.

"אני רואה ברביזיוניזם סכנה איומה לישוב ולמפעל הציוני. אנוּ יושבים פה על הר־געש, ומציאות קבוצה אבנטוריסטית מחוסרת כל אחריות עלולה להביא לידי אסונות כאלה, שלעומתם יחוויר כל מה שנעשה על־ידיהם עד היום הזה. הדיבורים על פאשיזם אינם כאן במקומם. כשאנוּ מכנים את הרביזיוניסטים בשם פאשיסטים אנוּ עושים עוול לפאשיזם. לפאשיזם יש הגיון פוליטי, אפילוּ להיטלריזם יש הגיון ידוּע; אנוּ יכולים להבין גרמנים המאמינים שבכוח האגרוף המשורין יפרקו מעליהם את עול השעבוד הצרפתי ותנאי השלום הוורסאלי. אולם הרביזיוניזם אינו אלא קאריקאטוּרה של פאשיזם – קאריקאטורה גרועה, נלעגת, אבל מסוכנת. אוּלם אני רואה בנוער הרביזיוניסטי הבא לעבוד בארץ לא רק חלק של התנועה הרביזיוניסטית, אלא גם חלק של תנועת־הפועלים והחלוץ. נוער זה אינו שונה מהנוער שלנו – הוא הותעה ונתבלבל על־ידי תורות־שקר וסיפורי־הבאי, אבל רצונותיו וכוונותיו ישרים וכנים. יש בקרב הרביזיוניסטים בני־בליעל, דגנרטים ורנגטים, אשר נפלטו מתוך תנועת־הפועלים – לאלה, כמובן, אין תקנה. אבל יש נוער טהור שאינו שונה במאומה מהנוער שלנו והוא מאמין באמת ובתמים, שיש אי־שם מנהיג גדול וכל־יכול, שאם רק הוא יעמוד בראש התנוּעה הציונית – תקום מיד מדינת־יהודים משני עברי הירדן וכל הקשיים והמכשולים שאנו פוגשים עכשיו בדרכנו יהיו כלא היו. ואני שואל: האם נסגור את שערי הארץ בפני הנוער הזה, ואם מפתחות העבודה יהיו בידינו – האם נשלול מהם זכות העבודה? והלא מאמינים אנו ששערי הארץ ייפתחו לרווחה² ושאלה זו תעמוד לפנינו גם בנוגע לעליה וגם בנוגע לעבודה – האם נפסול את זכותם לעליה ולעבודה מפני שהם רואים במנהיג עושה־להטים את גואל ישראל?

"אנו מוקפים שונאים. הבעל־בית, גם הטוב ביותר, אינו יכול להשלים עם העמדה שכבש הפועל בישוב ובציונות. הבעל־בית הגרוע רוצה להיפטר בכלל מהפועל העברי. והנוער הזה, מתוך בערות, מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חינוך קלוקל ומסולף עלול ליהפך למקל־חובלים בידי אויבי הפועל. ועלינו למצוא דרך לנוער הזה.

"יודע אני שלא בנקל נסתדר אתם – אבל מצפוננו צריך תמיד להיות נקי. נוער זה צריך לדעת – וכך צריך לדעת זאת כל העולם היהודי – שכל זמן שהם רוצים לעבוד בארץ, הרי הם חברינו, ותהיינה דעותיהם אשר תהיינה. אם יהיה הכרח – נילחם בהם, אבל לא נשלול מהם זכות העבודה. ואל נגיד: הם פאשיסטים ולא יקבלו עבודה בהסכמתנו אנו. הרוצים אנו שהם ייכנסו לעבודה דווקא בעזרת ארגוני המעבידים? אני מפחד שבעיוורוננוּ נעזור לאויבי הפועל היהודי לרכוש את הנוער הזה להיות כלי־שרת בידי שליטי עיריית תל־אביב³ והועד החקלאי בפתח־תקוה, ונעזור לאפנדים היהודים לנשל את העבודה העברית בכפר־סבא.

“עלינו לראות בהם, קודם כל, פועלים שיש להם זכות לעבודה. אם לא יסכימו לחלוקת עבודה צודקת – נוכרח להילחם, אבל רק אם נהיה מוכנים להסכם אתם, נהיה צודקים במלחמתנו. בלי הכרח של מלחמה אין אנו מעונינים להרבות את מספר אויבינו ולהגדיל את כוחם. זה יהיה משגה כבד, אם אנו נכריז על זהות בין כל בן־בליעל הרוצה לשבור את ההסתדרות ובין פועל שהוא רביזיוניסט. פועל, כל פועל, הוא קודם כל פועל בעינינו. עלינו לעשות הסכם עם כל ארגון פועלים, ותהיינה דעותיו מה שתהיינה. נעשה הסכם לכל הפחות על מינימום זה: חלוקה צודקת של עבודה ושמירה על תנאי־עבודה. בענינים אלה צריכה ההסתדרות להיות תמיד מוכנה להסכם. אל נעשה משחק של פרסטיז’ה. דווקא מפני שאנחנו המרובים והחזקים – אני מצוּוים על אחריות רבה”.

 *

בגמר הויכוח החליטה מועצת ההסתדרות לאשר את עמדת הועד הפועל “בדבר כריתת הסכמים עם ארגוני פועלים שמחוץ להסתדרות לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

בועידת ההסתדרות הרביעית, שנתאספה כעבור שנה (שבט תרצ"ג) הוצגה שאלה זו שוב על הפרק והועידה קיבלה החלטה האומרת:

"צרכי הקליטה של העליה העובדת והרחבתה; התנאים לקיום העבודה העברית במשק היהודי והבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה, העיריות וההון הבינלאומי; השמירה על תנאי־עבודה הוגנים, שיאפשרו קיום נורמלי של העובד העברי ומשפחתו; הבטחת זכוּיותיו האנושיות, האזרחיות והלאומיות של הפועל היהודי; הדאגה להנחלת השפה העברית ועניניו של הפועל בישוב ובציונוּת – מחייבים ארגון מקיף ואיחוּד של כל הפועלים בהסתדרות כללית אחת ויחידה; והועידה קוראת לכל פועל ופועלת בארץ להצטרף לשורות הפועלים המאורגנים בהסתדרות הכללית.

“עם המגמה לארגון כולל של כל הפועלים בתוך ההסתדרות הכללית, מחליטה הועידה, שכל עוד קיימים ארגוני פועלים עובדים מחוץ להסתדרות הכללית יש צורך לסדר אתם הסכמים, לשם הבטחת חלוקת־עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים, ומאשרת את ההחלטה שנתקבלה במושב התשיעי של מועצת ההסתדרות (תשרי תרצ"ב) בנידון זה”.

 *

תנועתנו נשארה נאמנה לעמדה זו גם בימי נסיון קשים ומרים, שהגיעו מיד לאחר הועידה הרביעית.

עוד לפני הועידה הופיעו הפועלים הרביזיוניסטים כמפירי־שביתה מוּעדים (שביתת פרומין)⁴. ההנהגה הרביזיוניסטית הכריזה אז שהיא “מסירה את הכתם המוסרי מהמלה מפיר־שביתה” והודיעה שהסתדרות הפועלים הרביזיוניסטית העומדת להיוָסד “עצמיותה תתגלה קודם כל באותם המקרים שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”.

אחרי פרומין באה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה, שהסעירה את הארץ במשך שני חדשים (אדר־ניסן תרצ"ג).

באמצע הקיץ שלאחר זה נרצח ארלוזורוב בידי “אלמונים”. במשפט הרצח נתגוללה פרשת הבריונים בכל מוראה. לא בשביל כולנו היו בגילויים מחרידים אלה משום הפתעה. עוד במושב השני של אסיפת הנבחרים, שנתכנס בתל־אביב באדר תרצ“ב (מארס 1932) הכנסתי אינטרפלציה על דבר השיסוי הפלילי המתנהל ב”חזית העם"⁵ נגד אישים ידועים.

“הסתה כזאת התנהלה בגרמניה מצד מפלגות שחורות נגד אישים פוליטיים. שיסוי זה למשל התנהל נגד הרצברג וראטנוי. והסוף היה שמצאו אנשים אלה רצוחים. – – ואם בישוב הקטן הזה היושב על הר געש לא יהיה כוח מוסרי לבער את הרעה הזאת מקרבנו – נישא כולנו באחריות אם חס־ושלום יישפך דם”… (“דבר” 2061, כ“ב אדר א' תרצ”ב).

זה היה כשנה וחצי לפני רצח ארלוזורוב.

בשנת־הזוועה של משפט הרצח התבררה לא פעם עמדת תנועתנו לסכנה הרביזיוניסטית. באותם חדשי־הסיוט ידענו להבחין בין מלחמה אידיאולוגית ופוליטית בתנוּעה הרביזיוניסטית ובין היחס לפועל הרביזיוניסטי, המשמש רק אמצעי בידי הפאשיזם היהודי.

במסקנות של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנתקבלו אחרי בירורים יסודיים וממַצים ונוסחו על ידי ב. כצנלסון נקבע כי

"מציאותם של חלקים חלוציים ופועלים במחנה הרביזיוניסטי עושה את דבר המלחמה עם הרביזיוניזם מורכבה ורבת־סבכים וסכנות ביותר. התכונה למלחמה זו דורשת לא רק אומץ וגבורה ונכונות לקרבנות, כי אם אורך־רוח ושיקול דעת ומאמצים מתמידים לבקש מסילות ללב הפועל השבוי במחנה האויב.

"הרביזיונזם עשה את הפועל הנלחם באחיו לנושא עיקרי של מלחמת־המעמדות בישוב. לא תמיד נוחה לו המלחמה במפלגת הפועלים בשטח הציוני המדיני. לא נוח לו להתגלות כפורץ את חזית העבודה העברית וכהורס את תנאי השכר והעבודה של הפועל. אולם נוח לו ורצוי לו להציג את הסתדרות העובדים בפני חבריו הצעירים ובפני העם כולו כדורשת מונופולין לעצמה בשטח העבודה וכשוללת את זכוּת העבודה מכל יהוּדי שאין בידיו פנקס־חבר שלה. נוח להם לסלף את מגמתנו ההיסטורית, המופנית ליצירת הסתדרות אחת, המקיפה את כל העובדים העברים ללא הבדל השקפה ומפלגה, ולהציג אותה כדרישת מונפולין לנו בשוק העבודה. רצוי להם לזייף את דרישתנו העיקרית ליצירת הסכמי־עבודה בין כל ארגוני הפועלים הקיימים ולהציג אותנו כמחרימי כל פועל שאינו במחיצתנו. נגד הסילוף הזה המנצל את אדישותם ואת בורוּתם של רבים יש להתקומם בכל כוחנו. כדי לפזר את העלילה הזאת. יש להיזהר מכל משגה תכסיסי, העלול לשמש הוכחה ואישור לסילוף זה.

"יש להכריז בגלוי ולהכיר ברבים בלשון שלא תשאיר מקום לספק־ספיקא, כי אנוּ מודים בזכות העבודה של כל יהודי, דורשים זכות עבודה לכל יהודי, רוצים בהסכם מעשי עם כל ארגון פועלים, יהיו הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בינינו אשר יהיו. אנו מוכנים להסכם אתם, אשר יכיל שלושה דברים:

א) הבטחת עבודה עברית;

ב) הגנת תנאי עבודתם של הפועלים;

ג) חלוקת עבודה צודקת.

"מענינו של הרביזיוניזם להאפיל על מגמותיו הריאקציוניות בטלית של פועל הנעשק מזכותו לעבודה – מעניננו אנו להפריד הפרדה גמורה בין כל שיטת המלחמה הפוליטית והסוציאלית שאנו מנהלים ברביזיוניזם לבין שאלת לשכת העבודה.

“כנגד המגמות הפרובוקטיביות של הרביזיוניזם, המשתדל להפוך כל סכסוך־עבודה לתגרת־דמים ולמלחמת אזרחים, חובה עלינו להיזהר מהילכד בפח. אם בימים רגילים יש להתיחס לשביתה כאל נשק חריף, אשר רק יד מנוסה ואחראית רשאית להשתמש בו, הרי בשעת חירום זו חובה מיוחדת היא לנהוג זהירות יתרה לגבי כל סכסוך עבודה, הנושא בקרבו חמרי דלק וחורבן לפועל”.

מתוך נאמנות לעמדה זו ניסוּ חברינוּ בכל מקום לבוא לידי הסכם עם בית"ר, ובכל מקום שהדבר עלה בידם לזמן־מה (מגדל, חדרה, כפר־סבא) הביא הדבר אתו ברכה רבה. אולם כל הנסיונות של ההסתדרות התנפצו בהתנגדות להסכמים שבאה מאת המפקדה העליונה של המפלגה הרביזיוניסטית.

הרביזיוניזם לא היה מעונין בשקט, ביחסי־עבודה מסודרים, בחלוקת־עבודה מאורגנת, בהסכמי עבודה בין ארגוני הפועלים. הבית“רים שעשו הסכמים על דעת עצמם נצטווּ על־ידי מנהיגיהם להסתלק מחתימתם. על תנוּעת הפועלים הוכרזה מלחמה. תגבורת עמדת הפועלים בתנועה הציונית רק חיזקה וחידדה את המלחמה. התרכזות רבע מיליון בוחרים לקונגרס האחרון סביב דגל ארץ־ישראל העובדת; כניסת הפועלים להנהלה הציונית בכוח רוב, שגירתה את השנאה והקנאה המעמדית, והתנאים הקשים שבהם נכנסה הנהלה זו לתפקידה; הסכנות המרובות שארבו לה מיד לאחר הקונגרס – פשיטת־רגל כספית לרגל מעמסת חובות וחוסר הכנסה; תבוסה פוליטית לרגל קיצוצי העליה; רדיפות התיירים⁶; התעמולה וההסתה הערבית; מאורעות אוקטובר⁷; שינויים קונסטיטוציוניים; ההרס הפנימי בהסתדרות הציונית; החרמת הקרנות וריב המפלגות החריף; המצב הירוד בישוב לרגל מעשי הבריונות שיצר אוירה של מלחמת אזרחים; הצפת המושבות בעבודה זרה וזולה ומחנק העליה העובדת – כל אלה נטעו תקוה ואמונה בלב אויבינו שכוחנו יתמוטט ויתערער, ההנהלה הציונית תכרע ותיפול והסתדרות העובדים תיהרס ותישבר. אולם הם טעו בחשבונם. שנת תרצ”ד היתה שנת מבחן ונסיון לתנועתנו – ולא נתעלם מהכשלונות הקשים שנכשלנו בהם, קודם כל בשטח העבודה העברית במושבה, אולם בדרך כלל עמדנו בנסיון.

“מסע השבירה והשיסוי והבריונות פגע בצור חלמיש. תנועת הפועלים שמעה את תרועת ההשמד שהוכרזה נגדה, ולא נרתעה. היא קיבלה את המלחמה הכפויה עליה, עמדה על נפשה ועל שליחוּתה ההיסטורית במלוא כוחה ובכל עוז אמונתה”.

לא נשברה ההסתדרות ולא נחלש כוחה, להיפך, במשך השנתיים האחרונות גדלה פי שנים. משלושים וחמשת אלפים בימי הועידה הרביעית (תחילת 1933) הגיעה עכשיו לשבעים אלף חברים ונעשתה לארגון החזק והגדול לא רק בארץ־ישראל – אלא בעם העברי כולו.

לא נכשלה גם ההנהלה הציונית, שתנועת הפועלים כל כך אחראית לה. היא לא ביצעה אולי את כל אשר הוטל עליה ואת כל אשר רצתה לעשות, אבל, נדמה לי, כיבושיה אינם פּחותים מהכיבושים של איזו הנהלה אשר קדמה לה לאחר מתן הצהרת בלפור. ואם כמה מחברי – ובהם חברים יקרים ונאמנים – חולקים עלי בענין זה, נראה לי שבכיבושים אלה יש להכניס גם את טיהור האטמוספירה בישוב ובציונות, אמנם רק טיהור חלקי ואולי רק טיהור זמני, שבא בעקבות הסכמי־לונדון.

 *

ההנהלה הציונית הזמינה ללונדון את המפלגה הרביזיוניסטית, “הציונים הכלליים” והסתדרות “המזרחי” לדון אתם על המצב הפנימי בציונות ועל תפקידי ההסתדרות הציונית בשעה זו. “המזרחי” סרב לבוא ודרש הופעה משותפת של כל האופוזיציה. הרביזיוניסטים והכלליים נענו להזמנה.

פרשת המשא־ומתן בלונדון לא ניתנה לפרסום. שתי המפלגות דרשו – וההנהלה הסכימה לכך ברצון – שמכל המשא־ומתן יתפרסמו רק המסקנות המוסכמות. מישהו ראה במשא־ומתן זה סימן של חולשה. אין טעות גדולה מזו. במועצת המפלגה שנתקיימה בתל־אביב (באבגוסט 1934) לפני נסיעתי ללונדון, קראתי תיגר על ההרגשה הדפטיסטית שנתפסו לה כמה חברים בארץ ובגולה ולפני המשא־ומתן בלונדון ביקרתי במכוּוָן בפולין לראות את מצב־הרוח בערב המשא־ומתן בקרב המוני עמנו ויחסם לתנועה ולהנהלתה. נפגשתי עם הרבה חוגים ציוניים, עם כל ארגוני הנוער של ארץ־ישראל העובדת, הציונים הכלליים ו“המזרחי”. נפגשתי עם שליחי תנועתנו מרוב ארצות אירופה ונתברר לי שלא טעיתי בהערכת המצב שקבעתי עוד בארץ. הנחשול הרביזיוניסטי שהטיל אימה על כמה מחברינו ברץ היה די חזק, אולם פעולות ההנהלה כבשו את הלבבות של חוגים עממיים די רחבים, והאמון והכבוד לתנועתנו נתגברו בכל רחבי הציונות.

ההרגשה אשר ליוותה את ההנהלה במשא־ומתן עם המפלגות בלונדון היתה הרגשה של כוח ואחריות ומתוך הרגשה זו נערכה הצעת־ההסכם בין הסתדרות העובדים ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטים.

את ההסכם יש לבחון משתי בחינות: בחינת־הלכה, בחינה יורידית ופרינציפּיונית; ובחינת־מעשה, בחינה שימושית ומציאותית.

מהי המשמעות הרעיונית והמשפטית של סעיפי ההסכם, ומה הן התוצאות הממשיות הצפויות מקיום ההסכם בתוך תנאי מציאותנו ומסגרת התפתחוּתה הדינמית?

התשובה על השאלה הראשונה נתונה בטופס ההסכם. התשובה על השאלה השניה – שהיא אולי הקשה והמכרעת – יש לחפש בתולדות תנועתנו, במגמת עבודתנו ובכוחות הדינמיים הפועלים בעיצוב מעמד הפועלים וגידוּלו בארץ.

 *

ארבעה ענינים עיקריים שנויים בהסכם: א) חלוקת־עבודה, ב) סדר שביתות, ג) השלטת עבודה עברית, ד) יחסים עם מעבידים. בשני הסעיפים האחרונים אין בהסכם לפי שעה אלא הכרזות פרינציפיוניות; עיקר תכנו של ההסכם הוא בשני הפרקים הראשונים.

רוב המתוַכחים, וכמעט כל השוללים, התעלמו משום־מה מהפרשה החיונית והחשובה ביותר שבהסכם – מפרשת חלוקת־עבודה, אולי מפני שבשעה זו של שפע עבודה בעיר ובכפר וחוסר פועלים אין שאלת חלוקת עבודה דוחקת ביותר את הציבור; ואולי מפני שפרק זה – החיובי והמחויב לכל הדעות – טופח על פני המתנגדים ומקשה את שלילתם. אולם אם יש דבר שתובע הסכם במפגיע – הרי זה דבר חלוקת־העבודה. כמעט כל הסכסוכים הקשים שנפלו עד עכשיו בשטח העבודה בין ההסתדרות ובין הפועלים הרביזיוניסטים היו קשורים בחוסר רגולציה מוסכמת בחלוקת־עבודה.

בשביל אדם עובד אין זכות חיונית וקובעת יותר מזכות לעבודה. כל הציונות אינה בעצם אלא מלחמה של העם העברי על זכות עבודה. כל התאבקוּתו הקשה והממושכת של הפועל בארץ היא קודם כל התאבקות על זכות עבודה. אנו חיים בארץ של עליה. חיפוש עבודה וכניסה לעבודה היא דאגתו הראשונה, דאגת חיים וקיום, של כל עולה שאינו בעל־הון. אין זו דאגת יחיד ואין זו רק דאגת מבקש העבודה. זוהי דאגתו החיונית של כלל העובדים. אנו נלחמים לא רק על עבודה – אנו נלחמים על עבודה מאורגנת. העבודה המאורגנת מתחילה מארגון חלוקת־העבודה. אין אנו יכולים להסגיר את שוק העבודה להפקרות ואנרכיה, לפרוטקציה אישית ופוליטית.

שביתה היא אפיזודה נדירה במלחמת הפועל ולא כל פועלי ארץ־ישראל יש להם האפשרות להשתמש בה. כמעט כל שטח העבודה החקלאית עומד למעשה מחוץ לשימוש באמצעי השביתה, והוא הדין בעובדי מפעלי הממשלה. גם כל שטח העבודה בחרושת ובבנין, המסודר על יסוד הסכמים, אין ענין השביתה חל עליו. אולם חלוקת־העבודה נוגעת לכל פועל, בעיר ובכפר, בחרושת ובבנין כמו בחקלאות ובעבודות הממשלה. ולא אפיזודה מקרית, אחת בעיר ושתים בשנה – אלא קביעות מתמדת, החוזרת יום־יום, יש בחלוקת־עבודה. כל הנפגע בחלוקה זו – נפגע ביסוד חייו וקיומו, וכל סכסוך הנובע מפגיעה זו הוא סכסוך קשה ומר, העלול להביא לידי תוצאות מסוכנות. אנו עושים פלסתר את דבר העבודה המאורגנת, אם אין לנו דרך, מסגרת ויכולת לחלוקת־עבודה מאורגנת.

 *

היה זמן שאמרנו: חלוקת עבודה מאורגנת פירושה שלטון לשכת־העבודה של ההסתדרות. מחוסר רגולציה חוקית או מוסכמת בישוב לא היתה דרך אחרת לארגון שוק העבודה מהשלטת לשכת־העבודה של ההסתדרות. הלשכה של ההסתדרות חילקה עבודה לא רק לחברי ההסתדרות, אלא גם למבקשי־עבודה שלא היו חברים בהסתדרות, לפועלים בלתי־מאורגנים.

והנה הופיע בארץ פועל אשר לא נכנס להסתדרות ולא נזקק למוסדותיה, לא מתוך פסיביות, חוסר־הבנה וחוסר־רצון לארגון, אלא מתוך אקטיביות, מתוך רצון לארגון עצמי, נפרד, מחוץ למסגרת ההסתדרות. זה היה “הפועל המזרחי”. הועמדנו בפני שאלה קשה. לא היתה בשבילנו כל שאלה בדבר זכוּת עבודתו של “הפועל המזרחי”. היותו שונה מאתנו בהשקפותיו הדתיות לא פסלה במשהו את זכוּתו לעבודה. אוּלם בהכרה מופשטת ופרינציפיונית לא ניתן הדבר להסתדר. חלוקת־עבודה מאורגנת היתה בעינינו חלוקת־עבודה הנעשית על־ידי לשכת העבודה של ההסתדרות ופועל זה לא רצה להיזקק ללשכת ההסתדרות, כי הוא הקים לעצמו לשכה משלו. פרצו סכסוכים קשים בין חברי ההסתדרות ובין “הפועל המזרחי”, סכסוכים שהרעישו בשעתם לא רק את הישוב, אלא את כל העולם היהודי, סכסוכים שהביאו לידי מאסרים ומכות ושפיכות דמים. אזכיר רק את הסכסוך בבנין דוד שמואל דוד⁸ בתל־אביב, שגרם לפרעות ממש – התנפלות פראית ואכזרית של המשטרה האירלנדית על ציבור הפועלים בתל־אביב (ו' אב תרפ"ג). היחסים בינינו ובין “הפועל המזרחי” לא היו אז טובים יותר מאשר היחסים בינינו ובין הפועלים הרביזיוניסטים. גם מאחורי “הפועל המזרחי” עמדה אז מפלגה פוליטית, עוינת לתנועת הפועלים, ולא רק מטעמי תכסיס פוליטי, אלא מתוך שיגרה מעמדית, רצופה קנאות דתית ושאיפות קלריקאליות. איך פתרה ההסתדרות את השאלה המרה הזאת? – בהסכם־עבודה עם “הפועל המזרחי”.

כיום מחייבים כולם את הסכם־העבודה עם “הפועל המזרחי”, ולא עוד אלא שמציגים אותו למופת. אולם אז היה הסכם זה ויתור קשה ונוקב מצד ההסתדרות, ויתור על אחד העיקרים היסודיים והיקרים ביותר של תנועתנו – יחידוּת ההסתדרוּת. ההסתדרוּת כאילו הסתלקה מהתביעה הפרינציפיונית של הסתדרות אחת לכל העובדים והשלימה עם ארגון־פועלים נפרד. מי שאיננו מכיר את המאמצים המוסריים והנפשיים וכוחות־היצירה העשירים, אשר הושקעו באיחוד מעמד הפועלים ובהקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל אינו יכול להעריך את גודל הויתור שהיה כרוך בעשיית ההסכם. תנועתנו כאילו ויתרה על חלק מנשמתה. לא הסתלקנו מהתביעה להסתדרות עובדים אחת, כללית ויחידה; ויתרנו בתורת הוראת־שעה על מסגרת. אולם ויתור זה היה הכרח־המציאות והביא ברכה לפועל ולעבודה, כי בויתור זה היה צפון כיבוש חדש וביצרון. אחדות המעמד לא נהרסה, אלא נתחזקה. שונתה המסגרת, אבל התוך נשתמר ונתבצר. הגוף החדש של פועלים, אשר מטעמים שונים לא ראה לעצמו מקום בתוך המסגרת הקיימת של המעמד העובד – נתקשר לכלל העובדים במסגרת חדשה, במסגרת ההסכם. נמצא פתרון נאמן והוגן לחלוקת־עבודה מאורגנת, אם כי לאו דווקא על־ידי לשכת ההסתדרות. פסקו המריבות הקשות בין אחים בגלל עבודה. זכות העבודה של כל פועל לא רק הוכרה להלכה, אלא הובטחה למעשה – על יסוד של חלוקה צודקת ומאורגנת. “הפועל המזרחי” חדל מהיות נשק בידי מפלגת “המזרחי” וכלי־שרת לאויבי הפועל, כאשר זמם לעשות אותו “המזרחי” הבעל־ביתי, ונהפך לבעל־ברית נאמן של ציבור הפועלים, לא רק בשטח העבודה, כי אם בכמה שטחים של התנועה הציונית ועניני הישוב.

 *

והנה הועמדנו שוב לפני השאלה המרה הזאת. העליה, הבונה ומגדלת את מעמד הפועלים בארץ, צרורה בחבלים קשים. לעבודה באים העולים, אך לא כולם באים מהעבודה. המעבר לחיי עבודה, הנגזר על רוב העולים – אינו כרוך תמיד במעבר נפשי ורעיוני לתנועת־העבודה וחזונה ההיסטורי. העליה העובדת שאובה מכל שכבות העם ולא כולה מסוגלת לנתק בבת־אחת את קורי־החוויות, ההרגשות והמחשבות הקשורים במסורת העבר. בימי העליה השניה ובהתחלת העליה השלישית קדם רעיון העבודה לחיי העבודה; החזון הקדים את המציאות; בימינו קודם הכרח־העבודה לתפיסת רעיון העבודה והבנת צרכיה ועתידה. חלק מהעולים נהפכים לפועלים במעשה בטרם שהם נעשים לפועלים בהכרה.

והנה הופיע בארץ פועל, אשר לא רק אינו מכיר בהסתדרות ומסרב להצטרף אליה, אלא כופר בכל תביעותיה המעמדיות וגם רוצה בשבירתה ובהריסתה. אבל יחד עם זאת הוא רוצה לעבוד, לחיות מהעבודה ולבנות על פי דרכו את הארץ. היש לו זכות לעבודה? ואם יש לו – איך יזכה בה?

הנגיד: היות ודעותיו הן שונות, כוזבות ומסַכְּנות – אין לו חלק ונחלה בעבודה בארץ, ואם הכוח יהיה בידינו לא נִתֵּן לוֹ לעבוד ונכריחהו לעזוב את הארץ או להתפרנס ממסחר וספסרות?

תנועתנו ענתה על שאלה זו תשובה ברורה ומוחלטת: זכות עבדוה לכל אחד, תהיינה דעותיו והשקפותיו מה שתהיינה. לא מפני שאין לנו הכוח לשלול מאתו זכות זו – אלא מפני שאין לנו הזכוּת. מפני שזכות העבודה של האדם אינה תלויה בשום דבר, מפני שזכות העבודה היא זכות הקיום; ההכרה בזכות זו היא נשמת תנוּעתנו, נשמת הציונות והסוציאליות כאחת, ואין אנו עושים חסד עם פועל רביזיוניסט כשאנו חולקים לו זכות זו.

אולם עומדת השאלה: איך? באופן אנרכי? על־ידי פרוטקציה? והשאלה כאן נעשית חמורה באופן מיוחד. דווקא משום שפועל זה עלול ומוכן להיות כלי־שרת בידי בעל־הבית, בידי אויבי הפועל; והמעביד, בכל אופן חלק מהמעבידים, עלול להעדיף אותו פועל בעבודה על פועלי ההסתדרוּת – דווקא כאן נעשית חלוקת־העבודה המאורגנת והצודקת לענין חיוני. כאן יש סכנה חמורה של קיפוּח הפועל המאורגן, של קיפוח חברי ההסתדרות. עוד זכור לנו החוזר החשאי שנשלח מטעם הסתדרות־מעבידים גדולה להחרים את חברי ההסתדרות ולבכר על פניהם את הבית“רים והתימנים שאינם בהסתדרות. רק לפני כשנה או שנתיים היה סכסוך חמוּר בבנינים אחדים בתל־אביב, שקבלניהם החליטו להחרים את חברי ההסתדרות ו”הפועל־המזרחי" וקיבלו רק פועלים רביזיוניסטים.

 *

זכות־העבודה מחייבת חלוקת־עבודה צודקת, ואין חלוקת־עבודה צודקת בלי חלוקת־עבודה מאורגנת. המסגרת הארגונית האידיאלית היא מסגרת הסתדרות־עובדים אחת, שבה שווים כל העובדים בזכוּיותיהם וכל עבודתה נחלקת על פי חוקת־תור הנקבעת על־ידי ציבור־הפועלים כולו באופן דמוקרטי. תנועתנו לא תסתלק לעולם מהתביעה למסגרת כללית זו. אולם אין לשלול זכות־עבודה מפועל שאינו מכיר עדיין בתביעה זו, ואין גם להניח לו ליהנות מהפקרות בשוק־העבודה על חשבון שאר הפועלים, מתוך עשיית קנוניה עם המעביד שיש לו נטיה להחרים חלק מהפועלים בגלל דעותיהם או ארגונם. ואין דבר זה – הבטחת זכות־עבודה לכל פועל ושמירה על חלוקת־עבודה צודקת של העבודה ושויון כל פועל בקבלת־עבודה – ניתן ליעשות בתנאי־המציאות הקיימים מחוץ להסכם־עבודה. הסכם זה הוא צורך הדדי, גם של פועלי ההסתדרות וגם של פועלי הארגון העומד מחוצה לה.

תנועתנו כבר שילמה ביוקר בעד חוסר רגולציה מאורגנת בחלוקת־עבודה. הסכסוכים הקשים אשר פרצו בגלל זה – בתל־אביב, רחובות, פתח־תקוה, חיפה ומקומות אחרים – הביאו לידי מלחמת־אחים, מלחמת עובד בעובד, סילפו את דמות פועלי ארץ־ישראל והסתדרותם ונתנו נשק מורעל בידי אויביה־בנפש של ההסתדרות להציג את מלחמתנו לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת כתביעה של מונופולין בשוק העבודה וכשלילת זכות־עבודה מכל יהודי שאינו חבר בהסתדרות. יתר על כן: חוסר מכשיר מוסכם לחלוקת עבודה שימש גורם ראשוני לכשלון הגדול ולאבידה החמורה ביותר שסבלה תנועתנו בתקופה האחרונה – פריצת חומת העבודה העברית בשרון. במשך הזמן נצטרפו כאן גורמים נוספים – מחנק העליה, חוסר פועלים, יציאה מהכפר – אולם הפירצה הראשונה בחומה, אשר הציפה את כפר־סבא בעבודה זרה וזולה ואחר כך גם מושבות אחרות בשרון – היתה הקנוניה אשר נעשתה לפני חמש שנים, בתחילת ניסן תר“ץ (אפריל 1930), בין המפקדה של ברית־טרומפלדור ובין הועד החקלאי בכפר־סבא לשבור את ארגון העבודה ולהכניס למושבה פועלי בית”ר מחוץ למסגרת חלוקת־העבודה המאורגנת.

“באי־כח לשכת העבודה פנו מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה בדרך שכל הפועלים מקבלים אותה. חברי ה”ברית" הודיעו, שהם עומדים תחת פקוּדת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום משא־ומתן על דעת עצמם. רק אחד הבית“רים יצא את ה”ברית“, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות־העבודה של חברי ה”ברית“, וכל הסכסוך לא נוצר אלא למען שבור את הארגון הקיים ולסכן על ידיו את כל ההישגים של העבודה העברית” (“תנועת הפועלים והרביזיוניסמוס”, 25).

אותם המעבידים אשר הכניסו אז את קבוצת הבית“רים מחוץ ללשכה הכניסו אחר כך את העבודה הזרה והבית”רים הוסיפו לעבוד שם זמן מה, עד שלבסוף החליטו המעבידים ש“הכושי עשה את שלו והכושי יכול כבר ללכת”, וקבוצת הבית“רים, שאף היא נושלה מהעבודה, עזבה את כפר־סבא. לא רק ההסתדרות – העבודה העברית והמפעל הציוני קיבלו מכה אנושה. כאן לא היה כל שמץ אשמה בהסתדרות. לא היתה כל נטיה בהסתדרות בכפר־סבא לשלול זכות הבית”רים לעבודה, היה רצון להסכים אתם על חלוקת עבודה צודקת, ובלבד שתהיה מאורגנת; אולם העובדה שכל האשמה נופלת על הבית"רים ועל מפקדתם הרביזיוניסטית אינה משַׁנה את התוצאה המרה. גם אם הפועל הרביזיוניסטי בלבדו יחטא – תנוּעת־העבודה כולה תבוא על ענשה. שיטת העונשין בהיסטוריה היא קיבוצית; אם נרצה ואם לא נרצה – כולנו ערֵבים זה לזה. ואין תנוּעתנו, בעלת אחריות היסטורית, יכולה להסתפק בקביעת האשם – עליה לדאוג למניעת החטא.

ואם יש עכשיו שעת־רצון ואפשר לחתום על הסכם המבטיח חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת ושויון כל הפועלים בקבלת עבודה, האוסר על כל ארגוני הפועלים להתחרות בקבלת עבודה, השומר מפני אנרכיה והפקרות בשוק העבודה, והמונע על־ידי כך קנוניות בין המעבידים ובין מפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות – אנו נתחייב בנפש התנועה אם נחמיץ את ההזדמנות. הבטוחים השוללים בהזדמנות שניה וקרובה? הנכונים הם לקחת על אחריותם את התוצאות הצפויות בשטח העבודה אם הסכם זה יידחה? האמנם אין לנו מה לאבד – ולא לנו, להסתדרות בלבד, אלא לעבודה העברית ולתנוּעת העבודה כולה? הנבזבז כוחות תנועתנו על מריבות מעליבות ומשפילות כאשר הוכרחנו לעשות בבית הורקין⁹ ברחובות? הנתן שיעמוד פועל מול פועל – לא במערכה פוליטית ואידיאולוגית, ולוּ גם במערכת הגנה על תנאי־עבודה, אלא בתחרות אכזרית ומהרסת על מקום־עבודה וזכות־עבודה?

לא הכרזה על חלוקת־עבודה מאורגנת דרושה לנו; הכרזה לא תתן ולא תוסיף. הכרזה לא תמנע קנוניות, לא תבטל קנוניות, לא תבטל התחרות, לא תבטיח שויון, לא תחלק עבודה בצדק. אנו צריכים למכשיר־הגשמה אשר יקיים חלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת בפועל, ואין עכשיו מכשיר אחר – ומי יודע אם יהיה בעתיד הקרוב – מלבד הסכם־העבודה המוצג למשאל, ההסכם האומר:

"שתי ההסתדרויות קובעות בהסכם הדדי סדר חלוקת־עבודה, שיבטיח שויון כל הפועלים והעובדים לגבי קבלת עבודה על פי חוקת־תור מוסכמת.

"שתי ההסתדרוּיות מתחייבות למנוע התחרוּת בקבלת עבודה על־ידי הרעת תנאי העבודה.

“חלוקת העבודה בכל סוג וענף נעשית לפי מפתח מוסכם בכל מקום ומקום ובכל מקצוע ומקצוע”.

 *

הפרק המוקשה אשר עליו התנגחו כל השוללים והמתדיינים – הוא פרק השביתה. לא רק שוללי ההסכם מראש, הפוסלים אותו בלי כל בחינה וניתוח, באשר הוא הסכם עם פאשיסטים, ובאשר הוא נוסח בלונדון, ובמשא־ומתן ישר עם ז’בוטינסקי וכו' וכו', אלא גם המתנגדים המעטים אשר ניסו לבדוק את ההסכם לגופו ומצאו אותו פסול וטריפה – תולים את אֲזֵניהם בסעיפי־השביתה שבהסכם. סעיפים אלה נדרשים כמין “פרדס” – פשט, רמז, דרוש, סוד – אולם המקרא אינו יוצא מידי פשוטו. ההסכם אומר: יש שני ארגוני פועלים, אחד גדול המונה כמה וכמה רבבות חברים, ואחד קטן המונה רק כמה מאות. כל אחד הארגונים הוא חפשי בהחלט בקביעת תנאי שביתה ובהכרזת שביתה לגבי חבריו, וכל שביתה כזו מחייבת גם את חברי הארגון השני ובשום מקרה אסור להפר שביתה כזו או לעכב בעדה. אולם לא בכל מקום שייכים העובדים כולם לארגון זה או לארגון השני. יש מקומות “מעורבים”. במקומות אלה אין מכריזים שביתה רק בהחלטת הרוב. אם המיעוט הוא קטן (לפי הצעתי – פחות מרבע) הרי הוא נראה כאילו לא היה כלל במקום והרוב מחליט מה שהוא מחליט והחלטתו מחייבת את המיעוט; ואם הרוב מכריז שביתה בגלל איזה נימוק שהוא – הרי השביתה מחייבת את המיעוט העובד במקום ואת כל חבריו העובדים באיזה מקום שהוא. אולם אם המיעוט הוא לא פחות מרבע – יש לו הזכות להגיד לרוב: בטרם תכריזו שביתה עליכם להציע למעביד בוררות. אם המעביד ידחה את הבוררות או לא יקיים פסק דינה, הרשות בידיכם להכריז שביתה המחייבת גם אותנו וגם את כל חברינו. אוּלם אין המיעוט יכול להגיד זאת בכל המקרים. אם המעביד מפטר פועל בגלל שייכות להסתדרות, או ישנה לרעה על דעת עצמו את תנאי העבודה, או מפטר פועלים בלי סיבה מספקת, בלי פסק־דין של בוררות מוקדמת – אין גם מיעוט של רבע יכול לעכב שביתה, וכשמכריזים במקרים אלו שביתה – היא מחייבת את המיעוט. זוהי התמצית הפשוטה של סעיפי השביתה.

 *

בסערת הויכוח שנתעוררה בעקב המשא־ומתן בלונדון – והסערה לא נתעוררה כלל וכלל בגלל הצעת הסכם־העבודה, כי זמן רב לא ידעו בארץ את תכנה של הצעה זו – יש לראות אולי כדבר טבעי ואנושי כל מיני הפלגות והגזמות שנפוצו בציבור. כשנתברר שכל אותן המעשיות אשר הטילו אימה בציבור אין להן שחר ואין ההנהלה הציונית מעלה כלל על לבה להשלים עם האנרכיה ההסתדרוּתית והספרטיזם של הרביזיוניסטים בשטח המדיניות הציונית והקרנות, כל עוד הרביזיוניסטים משתתפים בתנועה הציונית – מצאה לה ההסתערות, שהוסיפה להתקיים בכוח האינרציה, מקלט ב“סכנות” הסכם־עבודה, ומחוסר כל אחיזה ממשית נתבצרה בפרק השביתה, שיש בו בלי כל ספק ענין חמור ורציני, כי זכות השביתה וחופש־השביתה הם בלי ספק מעיקריו המרכזיים של הארגון המקצועי ובהם תלוי במידה רבה כושר מלחמתו של הפועל על זכויותיו בעבודה. אין כלל צורך להפליג ולהפריז בערך השביתה מעֵבר לכל מידה מציאותית ופרינציפיונית, כאשר עשו זאת אחדים מהשוללים, בקבעם ש“בראשית היתה השביתה” ו“השביתה היא הקווינט־אֶסנציה של ההסתדרות”. הגנת זכות השביתה אינה צריכה לגוזמאות אלו, כי אין כל ספק שזוהי זכות יסודית של האדם העובד ושל ארגון־העבודה בחברה מעמדית.

בסערת הויכוח נסתלף גם דבר הבוררות, כפי שהוא מקובל ונהוג בפראקטיקה המקצועית שלנו. הצגת הבוררות כדחליל מעורר זוועה, כמפלצת פאשיסטית ההורסת את הארגון המקצועי וכובלת ידי ההסתדרות, מחדשת עלינו את השעבוד הפיאודלי של תקופת ה“צכים” בימי הביניים ומסגירה את פועלי ארץ־ישראל בידי אויביהם בנפש, – בגוזמאות־הבאי אלה אין אף קורטוב של אמת הגיונית, עיונית ומציאותית. לפני ההסכם ובלי ההסכם היינו נוקטים למעשה בכמה וכמה מקרים בדרך הבוררות, גם כשלא היה חוזה־עבודה בין ההסתדרות ובין המעבידים. בהרבה מקרים היינו מכריזים שביתה רק בגלל סירובו של המעביד להיזקק לבוררות. לא תמיד נגמרה הבוררות במאה אחוזים לטובת הפועלים, כמו שלא תמיד נגמרה השביתה לטובת הפועלים. בוררות כובלת ידי הפועלים כמו שהיא כובלת ידי המעביד.

התנגדנו לחובת־בוררות – כמו שהתנגדו לה המעבידים, כי הבוררות שוללת את מלוא חופש הפועל בדיוק כמו שהיא שוללת את מלוא חופש המעביד. השאלה אם יש צד שלישי נייטרלי או לא – אינה שייכת כלל לסוגיה של בוררות, כי אין שום בוררות נחתכת על ידי “צד שלישי”, אלא על־ידי בורר מוסכם משני הצדדים, ואין אבסורד גדול מזה, שאין אפשרות למצוא מחוץ לעובדים ומחוץ למעבידים אדם נאמן וישר, ששני הצדדים יסמכו על ישרו ותבונתו בסכסוכים קונקרטיים על ענינים קונקרטיים; לא על שיטה סוציאלית ועיקרים חברתיים, אלא על שאלה מוחשית ומסוימת בתחומיה המציאותיים.

כל הפראקטיקה של תנועתנו המקצועית בארץ ושל התנועה המקצועית בכל שאר הארצות בלי הבדל זרם ושיטה סותרת ושוללת אבסורד תמוה זה שנפלט בויכוח ללא שיקול־דעת וללא בחינת האמת כהוויתה.

 *

הבחינה הכפולה של ההסכם, בחינת־הלכה ובחינת־מעשה, דרושה ביחוד בפרק השביתה. הבחינה המשפטית של סעיפי ההסכם אינה קשה ומסובכת ביותר.

כל שביתה המוּכרזת על־ידי ההסתדרות בהתאם להסכם מחייבת את כל הפועלים הרביזיוניסטים, והוא הדין להיפך.

“במקום עבודה שכל פועליו שייכים להסתדרות אחת, או שמספר חברי ההסתדרות השניה הוא פחות מ… (לפי הצעתי 25) אחוז הפועלים במקום, קובעת אותה ההסתדרות שרוב הפועלים שייכים אליה, את התנאים שעל פיהם אפשר להכריז שביתה במקום עבודה זה וההסתדרות השניה אינה רשאית לשלוח פועלים למקום הזה עד גמר השביתה” (סעיף י').

הסכם זה מסיר, איפוא, את כתם מפירי־השביתה מעל הפועלים הרביזיוניסטים. ארגון הפועלים הרביזיוניסטים מכריז בהסכם זה שיש לפועלים זכות שביתה, ושזכות השביתה המוּכּרת מחייבת לא רק את חברי ההסתדרות המכריזה את השביתה, אלא גם את חברי הארגון שאינו בהסתדרות; ותהיה מה שתהיה סיבת־השביתה, בין היא שביתת־הגנה ובין היא שביתת־תנופה כשרה היא ומחייבת. בשביל ההסתדרות אין בהכרה זו משום חידוש. אוּלם אסור להתעלם מהעוּבדה שבאו – ועומדים לבוא – פועלים אשר היו סבורים שהכרזת שביתה בארץ יש בה חטא לאומי והיו מוכנים אפילוּ להפרת־שביתות לפי הכרזות מנהיגיהם, וגם הפרוּ למעשה כמה וכמה שביתות, וגרמו לסכסוכים קשים ומסוכנים בקרב ציבור הפועלים ובישוב. וכן סרבו להיענות לבוררות, כמו במקרה הפרת שביתת פועלי הבנין בפתח־תקוה לפני שנתיים. ארגון זה מכיר עכשיו שאין זו דרך ומתחייב לכבד כל שביתה שתוכרז על־ידי ההסתדרות, בכל מקום־עבודה שפועליו הם חברי ההסתדרות הכללית.

“במקום עבודה שמספר החברים של ההסתדרוּת השניה מגיע עד… פועלי המקום לא תוכרז שביתה אם ידרוש זאת המיעוט השייך להסתדרות השניה, מבלי שתוצע מקודם בוררות למעביד”.

"אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, או אם יסרב לקיים את פסק־הדין של הבוררות רשאי הרוב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוט ואת כל חברי שתי ההסתדרויות.

"אולם המיעוט אינו רשאי לעכב שביתה בשלושת המקרים הבאים:

1) אם המעביד דורש מפועל שלא יהיה חבר בהסתדרות זו או אחרת;

2) אם המעביד מוריד את תנאי העבודה בלי הסכמת הפועלים ואינו רוצה לדחות את השינוי הזה עד לבוררות;

3) אם המעביד מפטר פועלים אחדים או פועל בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים ואינו מסכים לדחות את הפיטורין עד בוררות" (סעיף י"א).

גם סעיף זה מכיר בזכות־השביתה בין להגנה ובין לתנופה, ושביתה המוכרזת במקום עבודה “מעורב” – אף היא מחייבת את כל הפועלים, אלא שלמיעוט מסוים יש הזכות לדרוש להקדים הצעת בוררות לפני הכרזת השביתה, מלבד במקרים אחדים, שבהם אין חובה על הפועלים להציע בוררות תחילה.

כל הלהג על דבר שלילת זכות־השביתה ומניעת שביתות בכלל לפי ההסכם אין לו שחר. ההסכם רק קובע שבמקומות־עבודה מעורבים יש רגולציה מוסכמת בהכרזת שביתה: במקרים מסוימים קודמת הצעת בוררות להכרזת שביתה, במקרים אחרים – לא.

 *

אולם, טוענים השוללים – ובצדק – דברי הלכה לחוד והמציאות לחוד. להלכה אפשר לעכב שביתה ולחייב הצעת בוררות מוקדמת רק במקרה אחד – במקרה שאחור מסוים של פועלים מהארגון השני דורש זאת, אולם למעשה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה בשום מקום:

א) מפני שבכל מקום יימצא אחוז מסוים זה. המעבידים שירצו לבטח עצמם בפני סכנת שביתה יכניסו לעבודה רבע פועלים רביזיוניסטים;

ב) גם במקום שלא יימצא מיעוט כזה אי־אפשר יהיה להכריז שביתה – מכיון שבמקום דומה לו שיש בו מיעוט הסכמו הפועלים לבוררות.

ואשר לשלושת המקרים היוצאים מן הכלל, שבהם אין למיעוט הזכות לעכב שביתה, הרי

א) “לא מובן לשם מה יפטר נותן העבודה את הפועל בגלל שייכותו להסתדרות; חלק מפועליו יהיה שייך להסתדרוּת שלו – להסתדרוּת ה”לאוּמית“, אשר לחלק השני, למה כל הגסות הזאת בקביעת סיבת הפיטורים?”

ב) “רק מי שמניח שבעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקוד יכול להניח שהם ינסו לפטר פועלים בלי סיבה “מספקת” או להרע את תנאי העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות” (י. חזן).

עלי להודות שאיני מניח ולא הנַחתי אף פעם ש“בעלי־הבתים שלנו אין להם מוח בקדקדם” – ואף על פי כן אני מניח, ולא רק מניח אלא יודע כמה וכמה מקרים, שמעבידים ניסו לפטר פועלים בלי סיבה מספקת לפי דעת הפועלים (חזן, שיש לו מוח בקדקדו, מבין שמוטב לו בשביל קלות הויכוח להשמיט את המלים המודגשות לאחר “סיבה מספקת”) וגם ניסו להרע את תנאי־העבודה מבלי להציע קודם לכן לפועלים בוררות.

בבחינה המעשית, המציאוּתית של סעיפים אלה בהסכם עלינו לעמוד גם אנו על בסיס המעשה והמציאוּת, אחרת אין לבחינתנו כל יסוד וממש.

אם נכון הדבר ששום מעביד לא יפטר פועל בגלל שייכותו להסתדרוּת – במה שאיני בטוח בהחלט לגבי כל המעבידים שישנם ויהיו בארץ – הרי ברור שלא יהיה צורך להכריז בגלל זה שביתה. תנוּעת הפועלים לא תעשה אף פעם שביתה בלי צורך ובלי סיבה. אפילו שוללי ההסכם לא יעשו זאת. אלא מאי – המעביד באמת יפטר אותו בגלל שייכותו להסתדרוּת, אבל ינמק בסיבה אחרת, ואז נשאלת השאלה: סיבה זו תהא מספקת לפי דעת הפועלים, או לא? אם הסיבה תהא מספקת – שוב אין צורך בשביתה. אם לא תהא מספקת – לא “מספקת” במרכאות, אלא מספקת “לפי דעת הפועלים”, כמו שנאמר בהסכם – הרי הפועלים רשאים להכריז שביתה, ואין המיעוט יכול לעכב.

ואשר לשני המקרים האחרים – הרעת־התנאים ופיטורים בלי סיבה מספקת – ביטול זכותו של המיעוט לעכב מתיחס רק למקרים שבהם מעמיד המעביד את פועליו בפני עובדה: לא כשהוא מציע להוריד את השכר או לפטר פועל, אלא כשהוא מנסה על דעת עצמו להוריד השכר או לפטר פועל ואין הוא רוצה לבוא במשא־ומתן עם פועליו, או שהוא אינו מציע, על פי האיניציאטיבה שלו, בוררות לפני הכרזת השביתה.

היש מקרים כאלה במציאוּת המקצועית? רק מי שלא היה אף פעם פועל שכיר או מי שלא טיפל אף פעם למעשה בפעוּלה מקצועית – גם אם יש לו מוח בקדקדו – יכול להניח שאין מקרים כאלה. ובמקרים אלה – אלה ולא אחרים – יש לרוב חופש מלא להכריז שביתה בלי הצעת בוררות.

 *

אולם לאחר הכל נשאר מקום־עבודה שיש בו בידי המיעוט לעכב שביתה עד שתוצע תחילה בוררות למעביד. ונשאלת השאלה: האין במקרה זה ויתור קשה, והאין בויתור זה פגיעה בדמוקרטיה הפועלית?

אין ספק שלמיעוט לא מגיעה זכות זו, כי על פי כל כללי היושר הציבורי והנימוס הדמוקרטי צריך המיעוט להישמע לדעת הרוב, ולא להיפך. ויש בדבר זה ויתור בלתי־מוצדק לפי כל תפיסתנו החברתית. אמנם יש בכמה חוקות שנעשו בלי כל לחץ חיצוני הגבלות לזכוּיות הרוב. בסינאט האמריקני אין הרוב יכול לאַשר חוזה עם מדינה זרה אלא ברוב של שני שלישים, ורק לפני כמה זמן דחה המיעוט חוזה הצטרפות ארצות־הברית לבית־המשפט העולמי בהאג, אם כי נשיא ארצות־הברית והרוב הגדול בסינאט רצו באישור החוזה. יש גם חוקות כאלה בכמה אגודות מקצועיות בעולם, שרוב פשוט אינו יכול להכריז שביתה אלא אם כן הצביעוּ שני שלישים בעד הכרזת השביתה. אולם חוקות אלו נעשו לא מתוך ויתור מצד שני – אלא האסיפה המיסדת של המדינה או של הארגון המקצועי קבעו מראש ערובות בשביל זכוּיות המיעוט ושללו מרוב פשוט את הכוח להחליט בשאלה חיוּנית כגון חוזה עם מדינה זרה או הכרזת שביתה. לא כן בהסכם־העבודה, שבו מתן הזכות למיעוט יש בו משום ויתור, כי טרם החליטה ההסתדרות שבדרך כלל אין מכריזים שביתה אלא אם למעלה משלושה רבעים של פועלי המקום הסכימו לשביתה.

אמנם ההסתדרוּת הגבילה את זכות הכרזת השביתה בדרכים אחרות. מתוך הנחה שהשביתה היא נשק ויש להשתמש בו בזהירוּת רבה ורק בידים אמונות, קבעה חוקת ההסתדרוּת שאם אפילו מאה אחוזים של פועלי המקום החליטו על שביתה – אין מכריזים שביתה חלקית אלא באישור מזכירות מועצת הפועלים בעיר או במושבה, ושביתה של אגודה שלמה מוכרזת רק באישור מועצת הפועלים כולה, ושביתה עירונית – רק באישור הועד הפועל של ההסתדרוּת.

אבל בצדק העירו בענין זה השוללים, שיש הבדל יסודי בין זכות העיכוב שניתנה למוסדות ההסתדרוּת ובין זכות העיכוב הניתנת לפי ההסכם למיעוט הרביזיוניסטי. כשמוסד הסתדרוּתי יטיל ואֶטוֹ על החלטת פועלי המקום להכריז שביתה – יעשה זאת מתוך שיקול השביתה לגופה: אם יש בה הכרח אשר לא ימנע, אם אין להשיג את דרישת הפועלים בדרך של משא־ומתן או באמצעי־לחץ אחרים, ואם השביתה יש לה שאַנסים מספיקים להצליח. המיעוט הרביזיוניסטי, ייתכן מאד, לא יתחשב כלל את כל הנימוקים האלה ולא ידרוש בוררות אלא מתוך טעמים אידיאולוגיים או על פי פקודה מגבוה.

אולם השוללים מגזימים כאן בהנחתם שהמיעוט ידרוש תמיד, כל אימת שתהיה לו הזכות, בוררות מוקדמת לשביתה. גם פועל רביזיוניסטי אינו רוֹבוֹט ואינו פונה תמיד למפלגתו ולמפקדתו אם להסכים לשביתה או לא. במקומות שבהם עבדו פועלים רביזיוניסטים הכריזו שביתות ביתר קלוּת מאשר חבר חברי ההסתדרוּת, אם כי תורת מפלגתם מכריזה על שביתה כעל סבוטז’ה לאוּמית, ואין לזלזל גם בכוח לחץ הסביבה ובאינטרס עצמי של הפועל, אם אפילו הוא רביזיוניסט. לא בנקל יסכים פועל רביזיוניסטי לוַתר על התועלת שהשביתה עשויה להביא לו ולחבריו, ולא בנקל יעמוד מיעוט של פועלים נגד דעת הרוב במקום עבודה. ההסכם אינו אומר שבכל מקום שיש מיעוט של 25 אחוז אסור להכריז שביתה בלי הצעת בוררות מוקדמת, אלא שלמיעוט יש הזכות לדרוש זאת, ורק אם המיעוט משתמש בזכותו זו חייבת ההסתדרוּת להציע בוררות לפני הכרזת שביתה. אולם אין להניח שהמיעוט לא ישתמש לעולם בזכותו – והויתור בעינו עומד.

 *

בתולדות תנועתנוּ, כמו בתולדות כל תנועה ותנועה, לרבות התנועות הקנאיות ביותר אשר להלכה דגלוּ בחוסר פשרנוּת וּוַתרנוּת, כמו התנועה הקומוניסטית ברוסיה, אפשר למצוא כמה וכמה ויתורים אשר חילצו ממצבים קשים ונתגלו לאחר מעשה ככיבושים גדולים וחשובים. שלום ברֶסט־ליטוֹבסק¹⁰, הכרזת הנאֶ"פּ, כניסה לחבר־הלאומים הן דוגמאות בולטות של ויתורים שהיה בהם משום הצלה בתולדות רוסיה הקומוניסטית. ויתורה של “אחדוּת־העבודה” על האחדוּת הגמורה והשלמה של התנועה בכמותה ובאיכותה, ויתוּר על הצורה והמסגרת המשוכללת ביותר של תנועת־הפועלים הארצישראלית לשם הקמת ההסתדרוּת הכללית היא דוּגמה מובהקת של ויתוּר מפרה וגואל בתולדות תנועתנוּ. עצם הסכם־עבודה – ולאו דווקא זה שנחתם בלונדון, אלא זה המקובל עכשיו על השוללים, ההסכם עם “הפועל המזרחי” – הוא מסוג הויתורים האלה. פועל עם פועל אינו עושה הסכם, אלא נמצאים בהסתדרות אחת, וההסתדרוּת מחליטה וקובעת. עשיית הסכם בין ההסתדרוּת הכללית ובין איזה גוף פועלים שהוא יש בו ויתוּר, שאינו מוצדק מבחינה פרינציפּיונית מופשטת, אבל מוכרח וחיובי מבחינה מציאוּתית. כשעומדת ברירה לַפועל: לא הצטרפות להסתדרוּת כללית, אלא הסכם או מלחמת־אחים – אומר צו האיחוד המעמדי: הסכם. כי לא־הסכם אינו אומר שאותם הפועלים ייכנסו להסתדרוּת, אלא שהם יהיו מכשיליה ואויביה. בלי נאמנות קנאית למטרה – מתפרקת תנוּעת־הפועלים מכוחה ומתכנה, אבל ההליכה לקראת המטרה אינה יכולה להיות תמיד בקו ישר. האניה החותרת לקראת החוף צריכה לשַׁווֹת נגד עיניה לא רק את מחוז חפצה, אלא את המכשולים שהיא עלולה להיתקל בהם בדרך, והקברניט אשר לא יראה מרחוק את הרי־הקרח הצפים בדרך קו הישר ולא יעקוף אותם בעוד זמן, מתחייב בנפש נוסעיו ובאיבוד ספינתו.

 *

נניח שאין הסכם, אולם יש מציאוּת כזו הנקובה בהסכם. במקום־עבודה מסוים עובדים מאה פועלים. 75 חברי ההסתדרוּת; 25 שייכים לארגוּן של מפירי שביתה. הפועלים רוצים בהרמת השכר. בעל־הבית מסרב. מתיעצים על הכרזת שביתה. אומרים ה־25: אם אתם רוצים שנצטרף לשביתה – תציעוּ תחילה בוררות למעביד. אם יקבל – מוטב. אם ידחה – תכריזו שביתה וכולנו נצטרף לשביתה, וגם בעלי־בריתנוּ בחוץ יכבדו שביתה זו ולא ישלחו אנשים לתפוס מקום השובתים; אולם אם לא תציעוּ בוררות ותכריזו שביתה – נמשיך אנחנו בעבודתנו, ולא עוד אלא שנקרא 75 במעלי־בריתנוּ בחוץ לעבוד במקומכם. נניח לרגע שמנהל האגוּדה המקצועית שבידו ההכרעה אינו רפורמיסט, ולא סוציאליסט־מהפכני, אלא קומוניסט מובהק. היעלה על דעתו להכריז בתנאים אלה שביתה מבלי שיציע תחילה בוררות? רק אדם שאין לו מושג מפעוּלה מקצועית ומשביתה יחליט בנסיבות אלה על שביתה. כי שביתה זו נידונה לכשלון; שביתה זו תביא לידי מלחמה אכזרית בין חברים לעבודה.

אילו היה בעצם ענין הבוררות בגידה בעניני הפועלים, כי אז אין להציע בוררות אפילו בנסיבות אלה. כשיש הכרח – ואין כל מוצא אחר – מוכרחים להילחם גם נגד פועלים, וגם כשיודעים שהמלחמה נידונה לכשלון. אבל מאימתי יש בהצעת בוררות למעביד משום התנקשוּת בעניני העבודה? האימרה שנפלטה בויכוח על ההסכם ש“הבוררות ביסודה, בתכנה האובייקטיבי בתולדות תנועתנוּ, אינה צודקת” – עומדת בניגוּד לכל הפּראקטיקה המקצועית שלנו ושל כל הארצות האחרות.

בלי דרישה ולחץ מן החוץ היינו פונים לבוררות, ואם יש גוף פועלים המוּעד להפרת שביתות והוּא נכון להתחייב על סולידריות מוחלטת בכל שביתה, תמורת זכותו לדרוש בוררות לפני הכרזת שביתה במקום מסוים – אשר באותו מקרה נהיה מוכרחים בין כך ובין כך להציע בוררות גם מבלי התחייבוּתו זו – הרי זו תהיה איוולת קצרת־רואי למנוע ממנו את התמורה הזאת.

*

שני רשמים מוטעים אפשר היה לקבל מהויכוח שהתנהל סביב ההסכם, אם כי השוללים לא התכוונו לכך: א) שההסתדרות להוטה אחרי שביתות; ב) שהמעבידים להוטים אחרי בוררות. שני הדברים האלה כוזבים.

שום תנועה מקצועית רצינית אינה בהולה לסדר שביתות, ופחות מכל תנועה חזקה וגדולה. במידה שהארגון המקצועי מתחזק ומתרחב – בה במידה פּוחתות השביתות. ריבוי שביתות זהו סימן מובהק של ארגון פּרימיטיבי וחלש.

ועוד פּחות משההסתדרוּת להוטה אחרי שביתות – להוטים המעבידים אחרי בוררות. לא קל להכריע מי מתנגד יותר לבוררות – העובד או המעביד. ושוב, לא רק המעבידים בארץ יחסם לבוררות הוא כזה; בכל מקום רוצה המעביד להיות שורר בביתו, ואינו מוכן לקבל על עצמו קביעה מחייבת מן החוץ. הצעת חובת הבוררות הבאה מהאידיאולוגים, כביכול, של בעלי־הבתים, היא רצופה צביעות, מפני שהמעבידים אינם רוצים כלל לשמוע על חובת בוררות. המעבידים הגדולים בארץ מתנגדים לבוררות יותר מאשר לשביתה, ואם תהיה הברירה בידם – יבכרו שביתה על פני בוררות.

אם יש מעבידים שהם באמת להוטים אחרי בוררות – הריהם יכולים בנקל להבטיח זאת לעצמם בלי עזרת מיעוט רביזיוניסטי: יסדרו הסכם־עבודה עם ההסתדרוּת ויבטיחוּ לעצמם בוררות לכל סכסוך עם פועליהם לכל תקופת ההסכם. כי מזמן נקטה ההסתדרות בשיטת הסכמי־עבודה המחייבים בוררות לכל זמן קיום ההסכם.

אפילו באותו המקרה – הנדיר, לדעתי – שבאיזה מקום־עבודה יהיה בו מיעוט רביזיוניסטי עם זכות עיכוב השביתה, לא יישארו הפועלים באותו מקום בלי נשק אֶפקטיבי להגנת זכוּיותיהם. כי ההסכם אינו שולל את השביתה בשום מקרה ובשום מקום, אם קדמה לה הצעת בוררות. והפועל שיכול לדרוש תמיד ממעבידו בוררות או להכריז שביתה – אינו בלי נשק מספיק. כי גם דרישת הבוררות הוא נשק חשוב בידי הפועל, ביחוד אם כל סירוב ללכת לבוררות כרוך בהכרזת שביתה.

החבר ז. אהרונוביץ, מהשוללים המועטים שדן על ההסכם לגופו, מודה, ש“נותן־העבודה אינו רוצה לא בשביתה ולא בבוררות”. אולם הוא סובר, שאת השביתות הוא ימנע על־ידי הפועלים הרביזיוניסטים ומהבוררות כבר ידע להישמר בעצמו. כי “יש בידי נותן העבודה אמצעים רבים איך לא להתחיל בבוררות וכאשר התחיל אותה – איך לסחוב אותה, איך להחמיץ לפועל את האפשרות שהזמן הניח בשבילו להכרזת שביתה, איך לסכסך את הפועלים בינם לבין עצמם על יסוד הבוררות” וכו'.

ז. אהרונוביץ שכח כאן רק דבר אחד: שזכות הבוררות הניתנת בהסכם אינה למעביד, אלא לפועלים. רק הפועלים יכולים לדרוש הצעת בוררות, ובהסכם עם הפועלים הרביזיוניסטים ייקבעו המועד למן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות והזמן והתנאים לקיומה, ואם המעביד יעכב את תשובתו לאחר המועד שיוסכם בין ההסתדרוּת ובין ארגון הפועלים הרביזיוניסטי, או אם הבוררות לא תתקיים במשך הזמן שנקבע בין הפועלים – יתבטל העיכוב ותוכרז שביתה.

בידינו הדבר – ולא בידי המעביד, כי הסכם זה אינו מקנה שום זכות למעביד, אלא מעניק זכות ידועה במקרה מסוים למיעוט של פועלים. המעביד לא יורשה להשתמש לרעה בזכות הניתנת למיעוט של פועלים, ובהודעת הועד הפועל של ההסתדרות נמנה בין הדברים הטעונים בירור וקונקרטיזציה על־ידי משא־ומתן עם הצד השני גם דבר “קביעת מועד למתן תשובה מצד המעביד על הצעת הבוררות הנדרשת על־ידי המיעוט, וקביעת הזמן והתנאים לקיוּם הבוררות, שאי־שמירתם מצד המעביד מבטלת את עיכוב השביתה”.

 *

שני פרקים אלה – חלוקת עבודה וסדר־שביתות – הם בעצם עיקר תכנו המעשי של ההסכם. הראשון מכוּון לחלוקת־עבודה צודקת ומאורגנת, להבטחת שויון כל הפועלים בקבלת עבודה, לאיסור התחרות בקבלת עבודה, לשמירה מפני אַנַרכיה והפקרוּת בשוּק העבודה ולמניעת קנוּניות בין מעבידים ומפלגות פוליטיות להעדפת פועלים מסוגים ידועים בגלל שייכותם המפלגתית או דעותיהם הפוליטיות והסוציאליות.

הפרק השני מכוּון למניעת הפרת שביתות, לעקירת כל הסכסוכים בקרב הפועלים הכרוכים בהפרת שביתה, ובמקומות שבהם עובדים שני הארגונים – לרגוּלציה מוסכּמת בהכרזת שביתה.

בהסכם יש עוד שני פרקים, שלפי שעה אין בהם אלא הכרזה בלבד, ובמשא־ומתן הנוסף יש לקבוע את תכנם הממשי: א) על מאמצים משותפים להשלטת העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בכפר ובעיר; ב) על הקמת “משטר הסכמים” בין העובדים והמעבידים, משטר של חוזים קולקטיביים המבטיחים יחסי־עבודה מסודרים, תנאי עבודה הוגנים ובוררות־חובה בין הצדדים לכל תקופת ההסכם.

הרביזיוניסטים, ככל שאר הציונים הבעל־ביתיים, הכריזו כמובן תמיד על נאמנותם לעבודה עברית. פועלי בית“ר גם השתתפו במך זמן ידוע במלחמה לעבודה עברית יחד עם פועלי ההסתדרות ו”הפועל המזרחי", אבל בשעה האחרונה הפסיקו את מלחמתם על פי פקודה מגבוה. ההסכם מחייב את כל הפועלים הרביזיוניסטים לפעולה משותפת עם ההסתדרוּת להשלטת העבודה העברית והמשא־ומתן הנוסף צריך להגדיר את האמצעים הממשיים שיש לאחוז בהם יחד במלחמה לעבודה עברית.

חשיבות יתירה יש להכרזה על הצורך במשטר הסכמים בין העובדים והמעבידים. הויכוח הממושך, שלא פסק עד היום, בין תנוּעת הפועלים ובין כל שאר המפלגות בישוב ובציונות – אם ביסוד היחסים בין העובדים והמעבידים יונח משטר הסכמים או משטר בוררות – הוכרע בהסכם זה נגד משטר בוררות ובעד משטר הסכמים, כפי עמדת ההסתדרוּת והחלטת הקונגרס הציוני האחרון.

 *

כך פותר ההסכם את ארבע השאלות המרכזיות של העבודה בארץ: מלחמה על עבודה עברית, חלוקת עבודה בקרב פועלים, הגנה על תנאי עבודה ויחסים עם המעבידים.

ולפני תנועתנו עומדת השאלה: היקום הסכם זה או לא? אמנם דבר זה תלוי לא רק בנו. יש צד שני ואיני יודע מה תהיה הכרעתו. אולם ההסתדרוּת, ולא הצד השני, נושאת במלוא האחריות על עתידות תנועת הפועלים בארץ, והכרעתה קובעת.

מהי האלטרנטיבה של ההסכם? – לא הצטרפות הפועלים הרביזיוניסטים להסתדרוּת, אלא חוסר הסכם. והאפשרוּיות של חוסר הסכם הן: הכשלת מלחמת העבודה העברית כדוגמת כפר־סבא; אנרכיה בשוק העבודה וחידוש מעשי בית הורקין ברחובות; חזרה על שביתות פרומין ופועלי הבנין בפתח־תקוה בחורף תרצ“ג¹¹; המשכת הקנוניה בין הפועלים ה”לאומיים" ואויבי מעמד הפועלים בכל רחבי הישוב וסכנה חמורה של סילוף דמות תנוּעתנו מבפנים ומבחוּץ.

 *

בחינת ההסכם לגופו היא בעיקרה מקצועית, כי הענינים שההסכם דן עליהם הם עניני הארגוּן המקצועי. אולם הסכם בין פועלים ופועלים אינו ענין מקצועי בלבד. הפועל בארץ אינו רק חבר האגודה המקצועית והסתדרות העובדים אינה ארגון מקצועי בלבד. הפועל בארץ הוא לפני כל ולאחר כל – שליח, שליחם של האלפים והרבבות ומאות האלפים הפזורים בכל קצוי הגולה ושלבואם הוא צריך לפלס דרך, ושליחו של חזון הגאולה והמהפכה אשר להגשמתו מוקדשת יצירתו ומלחמתו. הסתדרוּת העובדים היא ארגון של מחדשי מולדת וגואלי עם: מולדת עבודה ועם עובד.

לא בשלו ולא לעצמו עושה הפועל את מלאכתו בארץ. המפעל אשר יצר אינו אלא פקדון, פקדון היסטורי של הבאים ושל הבאות. על מעשהו הוא אחראי לעתיד ולעתידים לבוא. וצבת בצבת עשויה. ברוחו ובדמותו הוא מעַצב את הבאים אחריו. המעמד העובד אשר יהיה לעם עובד בארץ – אינו קיים והוא רק צומח בארץ מתוך העליה. לא מן המוכן הוא בא הנה. לא פועלים ולא בני פועלים היו 70,000 החברים אשר בהסתדרוּת העובדים. מכל שכבות העם, לשדרותיו ולמעמדותיו באו והיוּ לאנשי העבודה, התלכדו והתגבשו בחטיבה חברתית, תרבותית ורעיונית אחת ומכל השכבות, השדרות והמעמדות בעם יבואו אחריהם ההמונים המיואשים והמעפילים. ללא עבר־עבודה, ללא שורש ואחיזת־ממש בערכי עבודה, נסיונה ומגמותיה יבואו הנה – ובגזירת ההכרח ההיסטורי יהיו פה לאנשי עבודה. בכוּר־העליה יותכו מחדש ובתמורה משולשת יצורפו: תמורת־מקום, תמורת־גוף, ותמורת רוח, כי ימצאוּ פה מולדת, עבודה וחזון.

אפס קשים חבלי התמורה, והמעבר המשולש לא יקום בבת־אחת. והפועל בארץ אשר נתערה בשלושה אלה, שומה עליו להקל את החבלים ולהיות למקלט, למשען ולמדריך לכל אדם בישראל אשר יבוא לעבודת המולדת. שותף לגורל הוא כל אדם עובד, גם אם נסתם ממנו חזון העבודה. נצח הפּועלים לא ישקר. עם תמורת הגוף תבוא גם תמורת הרוח, ולכל פועל באשר הוא פועל תושיט הסתדרוּת העובדים יד־אחים נדיבה ונאמנה.

י“ב אדר ב', תרצ”ה.