מהויכוח בועידה השלישית של “אחדות העבודה”
– – – זה כחמש־עשרה שנה הכרנו שהעבודה הישובית שנעשתה לפנינו בנויה על יסוד רעוע, וניסינו דרך חדשה. לא מתוך שאיפה לעצמיוּת וחידושים, אלא מתוך הכרה שאין עבודה זו עבודה ציונית, שהיא סותרת את מהותה הפּנימית של הציונות – התחלנו בעבודתנוּ אנו. מביקורת עברנו לפעולה ויצירה עצמית. אולם נשארנו עומדים בחצי הדרך. מחשבתנו לא הגיעה לקצה דרכה, שאנו נעשה את העבודה בארץ ברשתנו, והעבודה בחוץ־לארץ, שממנה יונקת עבודתנו בארץ, תיעשה על־ידי אחרים. ולא עמדנו על הסתירה הפנימית: שתנועה שאינה תנועתנו, שאינה חדורה כולה במגמתנו אנו, לא תוכל להיות המקור והיסוד של עבודתנו.
עכשיו – בשעת משבר זו – התיצבה לפנינו בכל היקפה ועמקה השאלה: באיזו דרך נקים את התנועה הציונית שלנו, תנועה אדירת־רצון ורבת־יכולת, חדורה אחריות היסטורית, שתעמוד לפקודת הכיבוש והבנין של הארץ על־ידי העובד העברי, ותמצא את האמצעים הדרושים למחיה והתישבות רבה של עובדים ברשות עצמם.
יצירת רשות ציונית, רשות ציונית של עובדים, הוא תנאי מוקדם ראשון להגשמת הציונות. בלי רשות זו לא תיכון עבודתנו בארץ. בלי תנועה ציונית חדשה העומדת כולה ברשותנו, אין עתיד ותקוה לפעולתנו. התנאי המוקדם השני להגשמת הציונות הוא יצירת הרשות הכלכלית המשותפת של מעמד העובדים, אשר תהא שלטת בכל משקינו, מפעלינו וחיינו הכלכליים בארץ, יצירת “חברת־העובדים”.
יצרנו הסתדרות עובדים כללית. תנועתנו בארץ יש לה כל אותם הצרכים ודרכי הפעולה והמלחמה של תנועת הפועלים בכל הארצות, וההסתדרות בצורתה הקיימת מסוגלה לספק את הדרישות הרגילות של התנועה הכללית. אולם אנו איננו הסתדרות פועלים סתם. מלבד התפקידים הרגילים, הכלליים, של הסתדרות הפועלים מוטל עלינו עוד תפקיד מיוחד במינו – כי אנו הננו הסתדרות של כובשים, כובשי ארץ ובוניה. אנו מנהלים עליה ופעולה משקית וקולוניזציונית ואנו אחראים לגורל הארץ ועתידה.
לתפקיד הזה, תפקיד הכיבוש והבנין, אין ההסתדרות הכללית מותאמת עדיין בצורתה הקיימת. אין ההסתדרות מנהלת את הפעולה הזאת ברשותה. היא אינה אלא מתַווך בין עובדי המשקים ובין נותני האמצעים והעבודה. אין היא שלטת במשקים ואין לה ערוּבה שהמשקים יעמדו לפקודת עבודתנו ההיסטורית, וברשות המעמד העובד, גם לאחר שלא יהיו זקוקים עוד לתקציבים ולסרסרוּת של מוסדות ההסתדרות. המפעלים הכלכליים שלנו הם מפוררים, ומפני כך – חדלי־אונים ודלי־ערך. אין התאמה וכיווּן בפעולתם ומשום כך אין יכולים להפיק מהם את התועלת המכסימלית המוכרחה, ואחרון חשוב – אין האמצעים הדרושים להרחבת פעולתנו המשקית וביסוסה. עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תשלוט בכל המשקים ותכוון את פעולתם ואשר תסדר את כל חיינו ויחסינו הכלכליים כלפי פנים וכלפי חוץ ותרכוש את האמצעים הדרושים לבנות את משק העובדים בארץ.
השאלה הגדולה היא קודם כל שאלת האמצעים. ואת הפתרון לשאלה זו עלינו לחפש בשני מקומות: בפנים, בתוכנו, ובחוץ – בתנוּעה שלנו בחוץ־לארץ. קיומנו הכלכלי בארץ הוא היסוד והבסיס הראשון לריבוי האמצעים, הוא גם המפתח לאמצעים בחוץ. אין אנו בעלי־רכוש ואין לנו הון אגוּר. אולם קיימים אנו בעבודתנו, המסַפקת, אם גם בצמצום ובדוחק, את צרכינו. ציבורנו גדל, אנו מונים עכשיו כעשרים אלף נפש, בערך רבע מכל הישוב העברי בארץ. אנו מוציאים למחיתנו סכומים עצומים. אילו עשינו חשבון היינו מוצאים, שאנו מוציאים להספקתנו כמליון פוּנט לשנה, אם לא יותר.
על ידי ריכוז ההספקה ברשותנו, הספקת כל העובדים על־ידי העובדים במוסד אחד כללי, אנו מרכזים בידינו סכומים עצומים, העולים על כל התקציבים השונים למיניהם, שחלק גדול מהם יוכל לשמש לשם ביסוסם והרחבתם של משקינו בכפר ובעיר. אין אנו יכולים להכין פה בארץ ובעבודתנוּ אנו את כל הדרוש לקיומנו ולקיוּם משקינו. לא רק עכשיו, כי אם גם להבא נהיה זקוקים לפרי תוצרת חוץ. גם הארצות העשירות ביותר אינן מספקות לעצמן את כל צרכיהן מתוצרתן הן, ומה גם ארץ דלה וקטנה כארצנו. אולם יכולים אנו להכין את רוב צרכי המזון, הנעלה והלבשה, וכן גם חלק גדול של צרכים אחרים פה, בעבודתנו הקיבוצית, בתוצרת משקינו בכפר ובעיר.
באמצעי ההספקה המרוכזת בידינו, אנו מבטיחים לנו הון קיים משלנו, הון שילך ויגדל משנה לשנה עד רְבוֹת מספרנו בארץ, לביסוס משקינו והרחבתם. זהו היסוד הראשון ליצירת הכלכלה העצמית שלנו – כלכלה עצמית בלתי־תלויה באחרים.
ברור שאמצעי ההספקה בלבדם לא יספיקו לבנין המשק שלנו. אין הבוֹר מתמלא מחוּלייתו ועלינו למצוא אמצעים מן החוץ וקודם כל ובעיקר – קרדיט ועלינו להכין ולהכשיר את הבסיס להשגת הקרדיט. עלינו לברוא את הרשות הכלכלית המשקית, שהיא תקבל בקרדיט ובדרכים אחרות את האמצעים לבנין המשק.
רכוש משקי העובדים הוא עכשיו בלי בעלים. באופן פורמלי אמנם יש לו בעלים, מבחינה כלכלית הוא כאילו הפקר. הבעלים הפורמליים, 'ההסתדרוּת הציונית, יק"א ומוסדות לאומיים אחרים, שהשקיעו במשקים את הונם, אינם מנהלים את המשקים ואינם מפקחים על פעולתם. עובדי המשק אינם קבועים ואחריותם על המשק והרכוש אינה קבועה. וברגע שייקבעו בתמידוּת במשק והמשק יהיה בפועל משקם הם – ייהפכו המשקים למשקים פרטיים של קבוצות שותפים אשר יהיו לרועץ למעמד הפועלים כולו ויפנו עורף לצרכי העליה.
הדרך היחידה, הדרך הכלכלית והחברתית כאחת, המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו, ביחס למשקי העובדים היא – הלאמת המשקים, זאת אומרת העברת כל המשקים לרשות מעמד העובדים כוּלו, לרשות מעמד העובדים המסודר לשם פעולתו המשקית־הכלכלית ב“חברת־העובדים” מאושרת ומקוימת כחוק וכדת.
ההסתדרות הכללית בצורה של “חברת־עובדים” צריכה להיות שלטת בכל משקי העובדים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת. חברת־עובדים זו, בעלת המשקים, המרכזת בידה את כל הפעוּלה הכלכלית בארץ, את פעולת ההתישבות, ההספקה, הקבלנות והתעשיה הקואופרטיבית, היא תהיה המכשיר שלנו בהשגת הקרדיטים והאמצעים. חברה זו תיסד את קרן ההתישבות של העובדים, וכל האמצעים הלאומיים הנועדים להגברת עליית העובדים והתישבותם בארץ ייכנסו לתוך קרן זו. המשקים הקיימים ישמשו בסיס לקרדיט וכל משק חדש אשר ייבּנה באמצעינו – יגדיל ויחזק את בסיסנו: הקרדיט.
“חברת־העובדים” לא תהיה חברה של רכוש אלא כשמה: חברת־עובדים. מניית החברים תיקבע בשיעור קטן שכזה, שכל פועל, חבר ההסתדרות, יוכל להשתתף בחברה. אולם החברה תוכל על יסוד הוֹנה הכללי, משקה והכנסותיה לסדר הלוואות פנימיות בארץ בתוך חבריה וכן גם הלוואות בחוץ, בצורת מניות־רווח, בלי זכות דעה או בצורה של אוֹבּליגציות המשתלמות לזמנים ארוכים. הבתים אשר החברה תבנה לחבריה ישמשו ערובה להלוואות אפותקאיות וכל שאר ענפי הקרדיט.
קרן ההתישבות, אשר תרכז סביבה את כל מרצה של תנועתנו בעולם, תהיה למוסד הכספי הראשי של חברת־העובדים בפעולתה הישובית בכפר ובעיר.
במשק הקואופרטיבי של תנועת הפועלים העולמית, בקואופרציה האנגלית והאירופית, נמצא בעל־ברית כלכלי לפעולתנו הקואופרטיבית בארץ. אנו נמציא לפועלי אנגליה את פרי הארץ, את התוצרת החקלאית שלנו, ונקבל תמורתה מכונות וחמרים שמוצאם מאנגליה. עם ביסוס עבודתנו ופירסומה בתנועת הפועלים בעולם נרכוש במשך הזמן גם קרדיט מהקואופרטיבים האיטרנציונליים להרחבת עבודתנו הישובית. גם תנועת הפועלים היהודית, שעד היום נשארה זרה ורחוקה למפעלנו – תיכּבש על־ידי הפעולה שלנו. מפעלנו הישובי, המפעל של “חברת־העובדים”, הוא יהיה המַפתח ללב הפועל היהודי והוא אשר יבטיח לנו את עזרתו, את אונו ואת הונו.
כ“ט כסלו תרפ”ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.