הצעה

א) תפקיד ההסתדרות הכללית הוא – לסדר ולנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של ציבור העובדים בעיר ובכפר, ברשותה היחידה והכוללת של ההסתדרות.

ב) משמעת־העבודה של ההסתדרות מוטלת על כל חבריה בנידון המקום, המקצוע והסדר של העבודה.

ג) כל משקי הקבוצות החקלאיות והקואופרטיבים העירוניים לתוצרת והספקה, על כל רכושם, עוברים לרשותה הגמורה של הסתדרות העובדים הכללית. היבול ופרי התוצרת של משקי הפועלים בעיר ובכפר הם קנין ההסתדרות.

ד) ההסתדרות היא הקבלנית היחידה של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ.  כל הפועלים בעבודות הממשלה, ההסתדרות הציונית, החברות הלאומיות ובעלי הרכוש הפרטי – עובדים מטעם ההסתדרות הכללית, ומשכורתם נכנסת לקופת ההסתדרות.

ה) כל צרכי העובדים: מזון, הלבשה, מעון, תרבות, רפואה, חינוך ילדים וכו' – מוספקים על־ידי ההסתדרות ועל חשבונה.

ו) בסידור העבודה והמשק דואגת ההסתדרות בראש וראשונה לאַפשר את ההספקה לחברים באמצעי התוצרת הקיבוצית של ציבור הפועלים עצמו.

ז) בסידור העבודה והנהלתה בכל מקום משתתפים: 1) מומחים בעלי מקצוע, האחראים בפני ההסתדרות; 2) באי־כוח ההסתדרות; 3) באי־כוח הפועלים המקומיים.

ח) עד שמצב העבודה והמשק יאַפשר השוואה גמורה של תנאי חיי הפועלים בכל הארץ, קובעת ההסתדרות מפקידה לפקידה מינימום ומכסימום של שכר העבודה לפי תנאי המקום והזמן.

ט) ההסתדרות משתמשת גם בעזרת מומחים בעלי מקצוע שאינם מחברי ההסתדרות, ואלה מקבלים את שכרם לפי מחירי השוק. באותה שעה דואגת ההסתדרות לחינוך ואימון חבריה בכל ענפי העבודה ונותנת אפשרות לחרוצים שבהם להתמחות מקצועית.  

י) עד שההסתדרות הכללית נוטלת על עצמה את התפקיד הנזכר, נוסד צבא־עבודה בעל משמעת, המסדר ומנהל את העבודה, התוצרת וההספקה של חבריה על היסודות הנזכרים.

יא) “אחדות העבודה” מגייסת מיד את כל חבריה לצבא־העבודה. כל חברי “אחדות העבודה” מחויבים בלי כל ערעור להישמע לפקודת הנהלת צבא־העבודה בנוגע למקום, למקצוע ולסדר של העבודה.

הערות להצעה

שיטת העבודה והמשק הנהוגה עכשיו בתוך ציבור העובדים בארץ– המשקים הקואופרטיביים (הקבוצות החקלאיות, הקואופרטיבים העירוניים, “המשביר”) העומדים ברשות עצמם מצד אחד, והעבודה הפרטית של הפועלים השכירים והקבלנים מצד שני – מתנגדת לאינטרסים של המעמד העובד ואינה מותאמת לצרכי העליה וההתישבות.

הקואופרטיבים העירוניים, שברובם הם מיסודה של קפא“י, הם למעשה משקים פרטיים של קבוצת שותפים, המנצלים – לא פחות מכל משק רכושני אחר – את הציבור, ובתוכו את העובדים. שליטת הקפא”י ברכוש הקואופרטיב אינה אלא פיקציה משפטית משוללת כל תוכן ממשי. אמצעי ציבור הפועלים (קפא"י), שנועדו למעמד הפועלים כולו, מושקעים בעסק פרטי של קבוצת שותפים, שאינם תלויים במעמד העובד; חברי הקואופרטיב משתמשים ברכוש הפועלים אך ורק להנאתם הפרטית. קיומו של הקואופרטיב ושגשוגו אינו משביח ומרים את מצבו של מעמד הפועלים, אלא, להיפך, גורם לו הפסד: הקואופרטיב העומד ברשות עצמו מוציא מתוך מעמד הפועלים את בחירי עובדיו המקצועיים והמנהלים, והופכם לבני מעמד בעל זכויות העומד בכל עניניו ושאיפותיו מחוץ למעמד הפועלים, וציבור העובדים מפסיד על ידי כך כוחות יצירה ועבודה הדרושים לו בשביל שחרורו ועמידתו ברשות עצמו.

והוא הדין בקבוצות החקלאיות. חברי הקבוצה אמנם מרגישים את עצמם בתור חלק בלתי נפרד של ציבור העובדים כולו ונושאים בעול ההסתדרות לא פחות משאר הפועלים החקלאים, אולם הרגשה זו אינה נובעת מתוך עוּבדות המשק ואין לה שורש בטבע הכלכלי של הקבוצה. משקי הקבוצות אינם משמשים להנאת כל ציבור העובדים ולהבטחת קיומו בעזרת תוצרת חקלאית הנמצאת ברשותו, אלא הם קנינם הפרטי של חברי הקבוצה. היחסים הכלכליים של משק הקבוצה למעמד הפועלים אינם שונים בכלום מיחסיו של כל משק פרטי רכושני אחר וחברי הקבוצה עתידים, בהכרח הנובע מתוך טבעו של המשק הפרטי, לצאת ולהתבדל מתוך מעמד הפועלים.

העיקר של הלאמת הקרקע, שאנו רואים בו את היסוד ליצירת חברת־עובדים חפשית, נהפך לאימרה ריקה, חסרת תוכן בשיטת הקבוצות הקיימות. כשכל המשק הוא רשותו הפרטית של היחיד או של קבוצת יחידים, אין קנין הלאום בקרקע אלא פיקציה משפטית. הקרקע היא חלק אורגני ובלתי נפרד של המשק, ואין הלאמת הקרקע בלי הלאמת המשק.

כל אותן הפרובלימות הקשות שבהן מתלבטות הקבוצות – שאלת המשפחה, עבודת פועלים שכירים, גרעונות וכו' – אין להן פתרון בתוך הקבוצה הפרטית, העובדת מחוץ לשיטת משק־עבודה כוללת ורבת־ענפים, המאַחדת בתוכה את החקלאות והתעשיה, ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

“המשביר” אף הוא אינו אלא חברת־הספקה רכושנית ביסודה. הניגודים בין חברי הקבוצות בתור מוכרי יבולם הפרטי ובין הצרכנים העירוניים, וכמו כן הניגוד בין הקואופרטיבים המוכרים פרי תוצרתם ובין כל הציבור הצרכן, לרבות ציבור העובדים – אינם מתישבים על ידי “המשביר”, שאינו אלא מתַווך מסחרי על יסודות רכושניים בין המוֹכרים השואפים להרבות את מחיר תוצרתם ובין הקונים הצרכנים.

העבודות הציבוריות בקבלנות – אחד מענפי העבודה הכי־חשובים בארץ בהוֹוה ובעתיד – אף הן סובלות מהאנרכיה השוררת בכלכלת הישוב העובד. בהיותן קרועות מהמשק החקלאי הן מתקשות בסידור ההספקה של חבריהן וכורעות תחת יוקר הפרודוּקטים הנקנים בשוק. הן תלושות מהפעולה הישובית ומחוסרות תקוה להתישבות והתערוּת בקרקע.

רע מכולם הוא גורל הפועלים העסוקים בתור שכירים במשקים של בעלי הרכוש הפרטי. בתוך האנרכיה של העבודה אין הפועל מסתדר בעבודה שהוא מתאים לה והיא מתאימה לו, אלא כל עבודתו תלויה במקרה ובהזדמנות עיוורת. הפועל מנוצל על כל צעד ושעל לא רק על־ידי בעל העבודה, כי אם גם על־ידי בעל המלון, בית־האוכל, החנות, בעל־הדירה וכו'. הוא סובל ממקריוּת העבודה, מחוֹסר העבודה, ממחלות..

המון הפועלים החדשים משוללים עזרת חברים, מחנכים ומדריכים בעבודה, כי בשיטת המשק והעבודה האנרכית מתחמקים העובדים המנוסים, החרוצים והמומחים, מעבודה משותפת עם הפועלים הטירונים, והרי הם מסתדרים בפני עצמם בקבוצות חקלאיות, קואופרטיבים, חבורות קבלניות, מבלי להתחשב עם צרכי העולים החדשים.

ההסתדרות הכללית של העובדים בצורתה הקיימת אינה אלא מוסד של באות־כוח פוליטית ואדמיניסטרטיבית של העובדים. למרות ההחלטה הפורמלית, שההסתדרות מנהלת דווקא את הפעולה הכלכלית והישובית, ולא את הפעולה המדינית של ציבור העובדים, אין להסתדרות זו כל תפקיד כלכלי ישובי, אלא אדמיניסטרטיבי בלבד.  ההסתדרות אינה מנהלת את העבודה הכלכלית והישובית של העובדים, כפי שמנוסח בתקנות ההסתדרות, אלא אך ורק את התיווּך של הפעולה: המשא־ומתן עם ועד הצירים, עם הממשלה, עם שאר המוסדות, התערבות בסכסוכים וכדומה.

הפעולה הישובית והכלכלית הישרה עומדת מחוץ לרשות ההסתדרות. בפעוּלה זו, בשדה העבודה והכלכלה של הישוב העובד, עדיין שוררת אַנרכיה גמורה, ומאנרכיה זו תוצאה לכל הניגודים והסתירות, הליקויים והנגעים, הרפיונות והכישלונות שבחיי העבודה ומשקי העבודה.

ולאנרכיה זו מחויבים עכשיו לשים קץ. אנו עומדים לפני עליה גדולה והתישבות רחבה, בלעדיהן אין יסוד לעולמנו ואין תקוה לעתידנו. ותנאי מוקדם לעליה ולהתישבות רחבה של עובדים – תיקון המַסד, שעליו תיבּנה כלכלת הישוב העובד בארץ.

במקום האנרכיה – סדר ומשמעת, במקום פירודים וניגודים – איחוד ואחריוּת הדדית, במקום ביצור חלקים בודדים על חשבון הכלל ולרעתו – ביצור המעמד העובד כולו בכוחות משותפים. במקום משקים פרטיים ויחסי כלכלה רכושנים בתוך העובדים גופם – משק עבודה כללי ומשותף לכל ציבור הפועלים בארץ, משק עבודה שמגמתו היסודית היא סיפוק צרכי הישוב העובד באמצעי התוצרת העצמית שלו.

וזהו תפקידה המשקי של הסתדרות העובדים. לא מוסד של באי־כוח למשא־וּמתן כלפי חוץ וכלפי פנים, אלא חֶבֶר עובדים המסודרים ומאוחדים בעבודתם ובחייהם הכלכליים, שלרשותו עוברים כל המשקים החקלאיים והקואופרטיבים העירוניים, שבידו נמצאים סידורן והנהלתן של כל העבודות הציבוריות והפרטיות בארץ ושעליו מוטלת ההשברה וההספקה של כל הישוב העובד.

ו' אלול תרפ"א.

ביודעים ובלא־יודעים התיצבה תנועת הפועלים בארץ מראשית צעדיה על דרך היצירה המעמדית העצמית. מניעים חיצוניים ופנימיים דחפו אותנו ליצירת משקי עובדים בכפר ובעיר ומשנה לשנה הולכת ומתגברת בתוכנו השאיפה לסדר את העבודה, החקלאות והחרושת ברשות העובדים ועל אחריות העובדים, והולכים ורבים המפעלים הכלכליים הנמצאים בידי ציבור הפועלים. מתוך הכרה ברורה או מתוך יצר בריא הבין והרגיש הפועל העברי בארץ, שהאמצעי הנאמן להגיע למטרה היא הגשמת חלק מן המטרה עצמה. בדרכו להגשמת הציונות הסוציאליסטית – הקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – יצר הפועל העברי את התאים והגרעינים הראשונים של חברה עובדת זו.

אולם אם נבחון את מפעלינו בקנה־המידה של הציונות הסוציאליסטית – וקנה־מידה אחר אי־אפשר שיהיה בכל פעולתנו – ונשאל את נפשנו באיזו מידה מקרבים אותנו כל מפעלינו אלה להקמת חברת־העובדים של העם העברי בארץ – נמצא שבלי תיקונים יסודיים, כלכליים וחברתיים, במבנה המשקים ויחסיהם ההדדיים, לא תמלא עבודתנו את שליחותה ההיסטורית.

מהי התכלית הכלכלית החברתית של כל עבודתנו בארץ? הרחבת אפשרות העליה, קוֹממיוּת כלכלית ויחסי־חברה נעדרי קיפוח וניצול. במצב הקיים אין המשקים שלנו, בין בכפר ובין בעיר, ממלאים אף אחת משלוש המשאלות הללו.

שיטת המשקים הבודדים העומדים ברשות עצמם, ברשות הקיבוץ הקטן שבכל משק ומשק, יש בה כל המגרעות של המשק הפרטי הקטן בלי המעלות הכרוכות במשק האינדיבידואלי הטהור ואין בה אף אחד מהיתרונות של המשק הגדול. המשק הקיבוצי הקטן לא יוכל עמוֹד בפני ההתחרות של משקי הרכוש המנצל, ואם על פי נס יצליח בכל זאת – ייסגר וייהפך למשק פרטי של קבוצת שותפים. הקיבוץ הבודד המושל במשקו לא ידאג בעבודתו לצרכי העליה. במקום הדאגה להרחבת כשרון הקליטה של המשק ישים כל מעייניו בביצור מצבו הפרטי על חשבון האמצעים הציבוריים. ענפי המשק השונים, בחקלאות ובחרושת, הקרועים זה מזה, לא יתבצרו ולא יסתייעו מתוך עזר וחיזוק הדדי, אלא, להיפך, ישאפו להיבנות זה על חשבונו של זה (דוגמה בולטת: המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים). ואחרון אחרון גרוע: משקי הקיבוצים הבודדים העומדים ברשות עצמם יצרו תהום בין הפועלים השכירים שאין להם יחס וקשר, חברתי וכלכלי, אל משקי העובדים, ובין הציבורים בעלי המשקים. המעמד העובד יתפלג לשני מעמדות: למעמד פועלים שכירים חסרי־רכוש ומעמד עובד “בעלי־ביתי”, שרק כפשֹע בינו ובין המעמד ה“בעל־ביתי” החי על ניצול. בלי השפעת גומלין בין היצירה העצמית של מעמד העובדים ובין מלחמתו המעמדית, בלי קשר כלכלי חברתי אמיץ אשר לא ינתק בין העובדים השכירים ובין העובדים במשקיהם הם – צפויה סכנת התפוררות והרס לכל פעולתנו המעמדית בארץ ולכל עבודתנו הלאומית.

גם בפעולתנו הציבורית והסידורית היינו לפני שנים אחדות קרועים וגזורים לאגודות אגודות, שכל אחת מהן עמדה כולה ברשות עצמה ופעלה על אחריותה הפרטית. ציבור הפועלים בארץ הבין והכיר שבלי רשות אחת כוללת של כל המעמד העובד, שתכַנס את כל הגופים החלקיים – לא תצלח עבודתנו. נוצרה “אחדות העבודה”, ואחר כך הסתדרות העובדים הכללית. את האיחוד הסידורי והציבורי הזה עלינו להשלים באיחוד כלכלי.

עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תאַחד את כל משקי העובדים בעיר ובכפר בקואופרציה אחת לתוצרת והספקה לשם כלכלה עצמית של המעמד העובד כולו.

לתכלית זו תתכונן ההסתדרות הכללית בתור “חברת־עובדים להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות והספקה”, ותאוּשר באופן משפטי על פי חוקי הארץ.

חברה זו אינה חברה של מניות (התאגדות הרכוש) אלא ברית עובדים (התאגדות אישים) ואינה נבנית על יסוד של מניות אלא על יסוד של תרומות חברים שנעשות לקנין־צמיתות של החברה. שיעור התרומה נקבע בסכום מינימלי למען יוכל כל פועל להשתתף בחברה (10–25 גרוש).

כל חבר ההסתדרות מחויב להיות חבר בחברה. הנהלת החברה נבחרת בועידה הכללית של החברה, שהיא גם הועידה הכללית של ההסתדרות, באופן שהועד הפועל של ההסתדרוּת הוא למעשה הנהלת חברת העובדים.

החברה מרכזת בידה את סידור ההספקה של כל חבריה, ולתכלית זו היא מאגדת אותם בכל מקום באגודת־נהנים בתור סניף החברה. “המשביר” מסתדר בתור ברית אגודות־הנהנים, המתנהלת על־ידי מחלקת ההספקה של חברת־העובדים.

ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים משמשת בסיס נאמן ובטוח לתוצרת העצמית של החברה, עד כמה שתנאי הארץ מרשים שוקדת החברה לסדר את ההספקה של חבריה מתוך התוצרת הפנימית בחקלאות וחרושת, הָחֵל מהספקת צרכי המזון והמחיה מתוך משקיה החקלאיים וגמוֹר בהספקת בתים על ידי סניף הבנין של החברה.

החברה מנהלת ברשותה את ההתישבות של חבריה בעיר ובכפר. החברה מקבלת באריסוּת עולמית את אדמת הקרן הקיימת לשם התישבות חבריה והיא יוצרת ברשותה “קרן להתישבות”, לבנין בתים ולרכישת כלי־עבודה חקלאיים וחרשתיים וחמרי עבודה מכל המינים.

כל רכוש משקי העבדים הקיימים בעיר ובכפר עובר לרשות קרן ההתישבות של חברת־העובדים.

הקרן מקבלת מאת המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הציונית, יק"א ועוד) הלוואות לזמנים ארוכים (99 או 49 שנה) במַתכּוֹנת יחסית קבועה לפי הסכומים שהיא עצמה מכניסה לקרן מהכנסותיה הפנימיות או מהלוואות פנימיות של חבריה (למשל, על כל 100 לי“מ של החברה 1000 לי”מ הלוואה), ומלבד זאת היא מוציאה שטרי התחייבות (אובּליגציוֹת) בתשלומין לעשרים או עשרים וחמש שנה בערבות האפותקאית של בתי החברה.

החברה מישבת את חבריה לפי דרגת הכנתם בעבודה במשך זמן קבוע על פי תקנות החברה. ההתישבות היא עירונית וכפרית. בכל מרכזי העבודה העירוניים הגדולים רוכשת החברה קרקעות ליסוּד שכוּנות עובדים בחקלאות וחרושת, שיספקו לציבור הפועלים את צרכי המחיה (ירקות, חלב, ביצים, בשר), הלבשה והנעלה וכו'. גם ההתישבות מחוץ לערים לא תיבנה על המשק החקלאי בלבד, כמו שנהוג בהתישבות החקלאית הבלתי־רציונלית והבלתי־ציונית – משום שאין כשרון קליטתה רב לקבלת העליה), אלא על משק רב־צדדי בחקלאות וחרושת, בכיווּן של הספקה עצמית של מכסימום הצרכים של המתישבים ועודף תוצרת בשביל בשוק הפנימי (של החברה) והחיצוני.

אין החברה מישבת חבר שלא מילא את חוק דרגת העבודה הנקבע על־ידי הסתדרות העובדים. חוק זה קובע את הזמן המינימלי שעל כל חבר חדש (עולה) לעבוד בעבודות הרֶזֶרביוֹת של ההסתדרוּת ואחר כך בעבודות הקבלניות של מחלקת העבודות הקבלניות של החברה או בעבודה פרטית לפי תנאי ההסתדרות.

בכל משקי החברה נקבעת משכורת מינימלית ומכסימלית, לפי תנאי כל מקום ומקום ובהתאמה ידועה למחירי השוק; עודף ההכנסות נכנס לקרן להתישבות של החברה לשם הרחבת המשקים הקיימים ויצירת משקים חדשים. לפי הצורך והתועלת היא מפרישה אחוזים ידועים מעודף ההכנסה של משק ידוע ומחלקת אותם בין העובדים באותו משק.

הרווחים של ברית אגודות הנהנים (“המשביר”) מקצתם מוחזרים לנהנים לפי מתכונת קניותיהם, מקצתם מוקדשים למוסדות התרבות של ההסתדרוּת הכללית והשאר נכנס לקרן ההתישבות של חברת־העובדים.

המשרדים הטכניים לחקלאות וחרושת של החברה מפקחים, יחד את באי־כוח האגודות האומנותיות של ההסתדרוּת הכללית, על טיב העבודה במשקי החברה ועבודותיה הקבלניות. דרך בנק הפועלים עוברות כל האופציות הכספיות של חברת־העובדים למחלקותיה השונות, ובו מתרכזת גם הנהלת החשבונות של כל מוסדות החברה. הבנק מאַרגן גם את הקרדיט הפנימי של חברי חברת־העובדים על־ידי הוצאת שטרות כסף של החברה בסכומים מוגבלים ברכוש החוזר בעין הנמצא ברשות המוסדות השונים של החברה.

אין כוונת ההערות הקודמות לקבוע מסמרים בבנין חברת־העובדים. יצירות כאלו אינן מתהוות על פי תכניות מסוימות מלמפרע. חיי הציבור הם מורכבים ומסובכים וקפריזיים ואין הם נשמעים להגיון המופשט ולנוסחה הקבועה. בשרטוטים הכלליים שסימנתי רציתי רק לסבר את האוזן ולממש במקצת את רעיון חברת־העובדים, שנראה לי הכרחי ומחויב המציאות בשעה זו. אפשר לשנות קו זה או אחר, אפשר להוסיף ולגרוע פה ושם מבלי לערער ולקעקע את הבנין בכללו.

מה שהוא תנאי הכרחי, לדעתי, בסידור חברתנו העובדת והצלחת פעולתנו – הוא: ההספקה המרוכזת של כל ציבור העובדים, בתור מַשתּית אשר עליה נבנה את התוצרת העצמית שלנו; איחוד כל משקי העובדים בכפר ובעיר ברשות אחת תחת שלטונה של ההסתדרוּת הכללית, המאושרת בתור חברת־עובדים, וסידור עבודות המשק בכיווּן של כלכלה עצמית.

י“ז כסלו תרפ”ג.

מהויכוח בועידה השלישית של “אחדות העבודה”

– – – זה כחמש־עשרה שנה הכרנו שהעבודה הישובית שנעשתה לפנינו בנויה על יסוד רעוע, וניסינו דרך חדשה. לא מתוך שאיפה לעצמיוּת וחידושים, אלא מתוך הכרה שאין עבודה זו עבודה ציונית, שהיא סותרת את מהותה הפּנימית של הציונות – התחלנו בעבודתנוּ אנו. מביקורת עברנו לפעולה ויצירה עצמית. אולם נשארנו עומדים בחצי הדרך. מחשבתנו לא הגיעה לקצה דרכה, שאנו נעשה את העבודה בארץ ברשתנו, והעבודה בחוץ־לארץ, שממנה יונקת עבודתנו בארץ, תיעשה על־ידי אחרים.  ולא עמדנו על הסתירה הפנימית: שתנועה שאינה תנועתנו, שאינה חדורה כולה במגמתנו אנו, לא תוכל להיות המקור והיסוד של עבודתנו.

עכשיו – בשעת משבר זו – התיצבה לפנינו בכל היקפה ועמקה השאלה: באיזו דרך נקים את התנועה הציונית שלנו, תנועה אדירת־רצון ורבת־יכולת, חדורה אחריות היסטורית, שתעמוד לפקודת הכיבוש והבנין של הארץ על־ידי העובד העברי, ותמצא את האמצעים הדרושים למחיה והתישבות רבה של עובדים ברשות עצמם.

יצירת רשות ציונית, רשות ציונית של עובדים, הוא תנאי מוקדם ראשון להגשמת הציונות. בלי רשות זו לא תיכון עבודתנו בארץ. בלי תנועה ציונית חדשה העומדת כולה ברשותנו, אין עתיד ותקוה לפעולתנו. התנאי המוקדם השני להגשמת הציונות הוא יצירת הרשות הכלכלית המשותפת של מעמד העובדים, אשר תהא שלטת בכל משקינו, מפעלינו וחיינו הכלכליים בארץ, יצירת “חברת־העובדים”.

יצרנו הסתדרות עובדים כללית. תנועתנו בארץ יש לה כל אותם הצרכים ודרכי הפעולה והמלחמה של תנועת הפועלים בכל הארצות, וההסתדרות בצורתה הקיימת מסוגלה לספק את הדרישות הרגילות של התנועה הכללית. אולם אנו איננו הסתדרות פועלים סתם. מלבד התפקידים הרגילים, הכלליים, של הסתדרות הפועלים מוטל עלינו עוד תפקיד מיוחד במינו – כי אנו הננו הסתדרות של כובשים, כובשי ארץ ובוניה. אנו מנהלים עליה ופעולה משקית וקולוניזציונית ואנו אחראים לגורל הארץ ועתידה.

לתפקיד הזה, תפקיד הכיבוש והבנין, אין ההסתדרות הכללית מותאמת עדיין בצורתה הקיימת. אין ההסתדרות מנהלת את הפעולה הזאת ברשותה. היא אינה אלא מתַווך בין עובדי המשקים ובין נותני האמצעים והעבודה. אין היא שלטת במשקים ואין לה ערוּבה שהמשקים יעמדו לפקודת עבודתנו ההיסטורית, וברשות המעמד העובד, גם לאחר שלא יהיו זקוקים עוד לתקציבים ולסרסרוּת של מוסדות ההסתדרות. המפעלים הכלכליים שלנו הם מפוררים, ומפני כך – חדלי־אונים ודלי־ערך. אין התאמה וכיווּן בפעולתם ומשום כך אין יכולים להפיק מהם את התועלת המכסימלית המוכרחה, ואחרון חשוב – אין האמצעים הדרושים להרחבת פעולתנו המשקית וביסוסה. עלינו להקים את חברת־העובדים אשר תשלוט בכל המשקים ותכוון את פעולתם ואשר תסדר את כל חיינו ויחסינו הכלכליים כלפי פנים וכלפי חוץ ותרכוש את האמצעים הדרושים לבנות את משק העובדים בארץ.

השאלה הגדולה היא קודם כל שאלת האמצעים. ואת הפתרון לשאלה זו עלינו לחפש בשני מקומות: בפנים, בתוכנו, ובחוץ – בתנוּעה שלנו בחוץ־לארץ. קיומנו הכלכלי בארץ הוא היסוד והבסיס הראשון לריבוי האמצעים, הוא גם המפתח לאמצעים בחוץ. אין אנו בעלי־רכוש ואין לנו הון אגוּר. אולם קיימים אנו בעבודתנו, המסַפקת, אם גם בצמצום ובדוחק, את צרכינו. ציבורנו גדל, אנו מונים עכשיו כעשרים אלף נפש, בערך רבע מכל הישוב העברי בארץ. אנו מוציאים למחיתנו סכומים עצומים. אילו עשינו חשבון היינו מוצאים, שאנו מוציאים להספקתנו כמליון פוּנט לשנה, אם לא יותר.

על ידי ריכוז ההספקה ברשותנו, הספקת כל העובדים על־ידי העובדים במוסד אחד כללי, אנו מרכזים בידינו סכומים עצומים, העולים על כל התקציבים השונים למיניהם, שחלק גדול מהם יוכל לשמש לשם ביסוסם והרחבתם של משקינו בכפר ובעיר. אין אנו יכולים להכין פה בארץ ובעבודתנוּ אנו את כל הדרוש לקיומנו ולקיוּם משקינו. לא רק עכשיו, כי אם גם להבא נהיה זקוקים לפרי תוצרת חוץ.  גם הארצות העשירות ביותר אינן מספקות לעצמן את כל צרכיהן מתוצרתן הן, ומה גם ארץ דלה וקטנה כארצנו. אולם יכולים אנו להכין את רוב צרכי המזון, הנעלה והלבשה, וכן גם חלק גדול של צרכים אחרים פה, בעבודתנו הקיבוצית, בתוצרת משקינו בכפר ובעיר.

באמצעי ההספקה המרוכזת בידינו, אנו מבטיחים לנו הון קיים משלנו, הון שילך ויגדל משנה לשנה עד רְבוֹת מספרנו בארץ, לביסוס משקינו והרחבתם. זהו היסוד הראשון ליצירת הכלכלה העצמית שלנו – כלכלה עצמית בלתי־תלויה באחרים.

ברור שאמצעי ההספקה בלבדם לא יספיקו לבנין המשק שלנו. אין הבוֹר מתמלא מחוּלייתו ועלינו למצוא אמצעים מן החוץ וקודם כל ובעיקר – קרדיט ועלינו להכין ולהכשיר את הבסיס להשגת הקרדיט. עלינו לברוא את הרשות הכלכלית המשקית, שהיא תקבל בקרדיט ובדרכים אחרות את האמצעים לבנין המשק.

רכוש משקי העובדים הוא עכשיו בלי בעלים. באופן פורמלי אמנם יש לו בעלים, מבחינה כלכלית הוא כאילו הפקר. הבעלים הפורמליים, 'ההסתדרוּת הציונית, יק"א ומוסדות לאומיים אחרים, שהשקיעו במשקים את הונם, אינם מנהלים את המשקים ואינם מפקחים על פעולתם. עובדי המשק אינם קבועים ואחריותם על המשק והרכוש אינה קבועה. וברגע שייקבעו בתמידוּת במשק והמשק יהיה בפועל משקם הם – ייהפכו המשקים למשקים פרטיים של קבוצות שותפים אשר יהיו לרועץ למעמד הפועלים כולו ויפנו עורף לצרכי העליה.

הדרך היחידה, הדרך הכלכלית והחברתית כאחת, המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו, ביחס למשקי העובדים היא – הלאמת המשקים, זאת אומרת העברת כל המשקים לרשות מעמד העובדים כוּלו, לרשות מעמד העובדים המסודר לשם פעולתו המשקית־הכלכלית ב“חברת־העובדים” מאושרת ומקוימת כחוק וכדת.

ההסתדרות הכללית בצורה של “חברת־עובדים” צריכה להיות שלטת בכל משקי העובדים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת. חברת־עובדים זו, בעלת המשקים, המרכזת בידה את כל הפעוּלה הכלכלית בארץ, את פעולת ההתישבות, ההספקה, הקבלנות והתעשיה הקואופרטיבית, היא תהיה המכשיר שלנו בהשגת הקרדיטים והאמצעים. חברה זו תיסד את קרן ההתישבות של העובדים, וכל האמצעים הלאומיים הנועדים להגברת עליית העובדים והתישבותם בארץ ייכנסו לתוך קרן זו. המשקים הקיימים ישמשו בסיס לקרדיט וכל משק חדש אשר ייבּנה באמצעינו – יגדיל ויחזק את בסיסנו: הקרדיט.

“חברת־העובדים” לא תהיה חברה של רכוש אלא כשמה: חברת־עובדים. מניית החברים תיקבע בשיעור קטן שכזה, שכל פועל, חבר ההסתדרות, יוכל להשתתף בחברה. אולם החברה תוכל על יסוד הוֹנה הכללי, משקה והכנסותיה לסדר הלוואות פנימיות בארץ בתוך חבריה וכן גם הלוואות בחוץ, בצורת מניות־רווח, בלי זכות דעה או בצורה של אוֹבּליגציות המשתלמות לזמנים ארוכים. הבתים אשר החברה תבנה לחבריה ישמשו ערובה להלוואות אפותקאיות וכל שאר ענפי הקרדיט.

קרן ההתישבות, אשר תרכז סביבה את כל מרצה של תנועתנו בעולם, תהיה למוסד הכספי הראשי של חברת־העובדים בפעולתה הישובית בכפר ובעיר.

במשק הקואופרטיבי של תנועת הפועלים העולמית, בקואופרציה האנגלית והאירופית, נמצא בעל־ברית כלכלי לפעולתנו הקואופרטיבית בארץ. אנו נמציא לפועלי אנגליה את פרי הארץ, את התוצרת החקלאית שלנו, ונקבל תמורתה מכונות וחמרים שמוצאם מאנגליה. עם ביסוס עבודתנו ופירסומה בתנועת הפועלים בעולם נרכוש במשך הזמן גם קרדיט מהקואופרטיבים האיטרנציונליים להרחבת עבודתנו הישובית. גם תנועת הפועלים היהודית, שעד היום נשארה זרה ורחוקה למפעלנו – תיכּבש על־ידי הפעולה שלנו. מפעלנו הישובי, המפעל של “חברת־העובדים”, הוא יהיה המַפתח ללב הפועל היהודי והוא אשר יבטיח לנו את עזרתו, את אונו ואת הונו.

כ“ט כסלו תרפ”ג.

הרצאה בועידה השניה של ההסתדרות

הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוֹריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסוימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות החיים, מתוך צרכי העבודה יום־יום, מתוך מלחמת־קיום קשה, מתוך רצון להקל וּלאַפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן, מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים הגיעה הפעולה לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.

המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על־ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העליה השניה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשֹתה עדיין על־ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חֶבֶר־פועלים קיבל בשכר מסוים לעשות “בַּחַר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למִלה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעות חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה.  כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת־בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת ישוּר החולות ומלאכות בלתי־מקצועיות אחרות.  בבנין גופא לא עסק עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שסללה הנהלת יק“א בדרך משֹרוֹנה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפוּן ל”קבוצה“.  בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החוה מסר לה עיבוד חלק מהמשק על אחריוּתו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריוֹנה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על־ידי אדמיניסטרציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסוימת ולשמה.

הקולקטיב לא היה בר־קיימא, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקאפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתישבותית הראשונה, סודרה על אדמת הקרן הקיימת, באוּם־ג’וּני (דגניה), ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנוּת תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים ברווחיו של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הרקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי־אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטרציה של חות הקרן הקיימת בכנרת, שהגיעוּ עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את פיטורי הפקיד.

גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבּוּדה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.

אחרי דגניה באה מרחביה, אחריה – תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.

הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת קפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים: “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.

בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרע"ו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעוּת, התגבשוּ החיים הקוֹמוּנליים – חיי השוּתפוּת המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתישבות העובדת: הוקם המפעל ההתיישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמית והלאָמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיינית והצרכנית.  נוצרה רשת ענֵפה דל משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאֹשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומַברחת את ציבור הפועלים וּמחַיה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בּבוּאה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים חיוּניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.

גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו נתלית כל תנועתנו בארץ, לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המיניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענֵף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.

הסתעפות פעוּלתנוּ המשקית מציגה לפנינו שלוש שאליות:

א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות, ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?

ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני, של מפעלינו המשקיים?

ג. מנַיִן נקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?

את הפתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת־העובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עלונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכַוונת, מחוקקת ויוזמת, כדוגמת הרשות המקצועית הנתוּנה בהסתדרות הכללית.

כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשוּרה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמם. תנועתנו צומחת מתוך העליה ועמדת לשירות העליה.  מאמצינו בארץ הם מַאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על־ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית, מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.

אנו מיסדים קואופרטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על־ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו איש את רעהו כבני משפּחה אחת, וכל יחסינו היו בנויים על אמון אישי. היתה קיימת בתוכנו קוֹנטרוֹלה משפחתית, קונטרוֹֹלה שאינה עומדת על חוקים שבכתב אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים, והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנוּ יכולים לבנות הכל על היחס והאמון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומַקנה זכוּיות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנוּ לעולם ועד.  סוד החיים הוא השינוי הבלתי־פוסק ואין לנו רשות ואפשרוּת ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרוּת הכלל, מרוּת התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.

אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. גם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפּקד מקומנו. זוהי חובתנוּ לעם וחובתנוּ לעצמנוּ. ולא מתוך פסילת האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרוּת אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוּונת לקליטת העליה בעבודה ובהתישבות היא פעוּלה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעונינת בפעולה זו. המטרה הציונית נבנית על ידיה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מפעלינו ומשקינו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי־גדר – משום שאנו דוחקי־קץ.  לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פסילת השקל והקונגרס, אלא מתוך אי־הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עליה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התישבות עובדת. תבענו התישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בּמְעַשים. הפעולה המשקית, שהיא מגופי ההגשמה הציונית, מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעוּלה, אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כוח כלכלי גדול. כל פועל נוסף הוא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשֹתכרים אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו, כל סניף של חברת־העובדים באיזה מקום שהוא – הוא נושא “המשביר” באותו מקום.  בריכוז כל עניני האספקה ברשותנוּ אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו.

כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל באמצעיו העצמיים בלבד. מדוע ייבּצר מאתנוּ להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת הפעולה על בסיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל־כלכלה בר־קיימא? במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המשען הראשון לפעולותינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיביים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים לשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשתנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי־אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעוּלה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחוץ־לארץ. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניה והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעוּלת הכשרה ואיסוף האמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה המובנת והמשפעת ביותר – בשפת המפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.

לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים, תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.

לשם כל המטרות האלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יוּרידית בצורת “חברת־עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיווּן והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרוּת העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות המקצועיות, ואין שום גוף ושום תא רשאי לפעול על דעת עצמו, אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העליה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוּכּרת ומאושרת בחוק ממשלתי.  כי במשא־ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היוֹתה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו, אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית; לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקה רשמית.

אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה מפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוּונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת־העובדים וההסתדרות־העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת־העובדים. ועידת ההסתדרוּת היא ועידת חברת־העובדים. זהות זו בין הסתדרות־העובדים ובין חברת־העובדים צריכה לשמש יסוד בל יִמוֹט בכל ארגוננו וסידור פעוּלתנוּ. חברת־העובדים אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסוים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידיים.

יסודות לתקנות

א. השם

ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים הקואופרטיבית להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות ואספקה” לפי חוקי הארץ.

ב. חברות

כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת־העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר, אם אינו חבר בהסתדרות הכללית.

הערה: בתקנות ייכנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכוּיות החברים במשקי החברה.

ג. התפקיד

ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.

ד. סמכות

חברת־העובדים הנה בעלת המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית.  היא יוצרת מוסדות, מפעלים, קרנות, וברשותה נמצאות מניות־היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה שנהוגה שם שיטת משכורת) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת־העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.

כ“ג שבט תרפ”ג.

חוסר העבודה, בטלה מדלדלת ומדכדכת, מבוכת־יאוש, התמרמרות, עזיבת המערכה – שוועה זו בוקעת ועולה זה חדשים מתוך האהלים והמחנות, האסיפות והעתונות של הפועלים בארץ, והֵדם רועד ומחלחל בלבות אלפי חלוצינו בכל התפוצה.

מקום התורפה הוא תל־אביב, נקודת התרכזותם של מחוסרי־העבודה, אך אין זו שאלת המקום. טרם הכינו שרשים עמוקים בקרקע העבודה בארץ. טרם הורחב שטח היניקה וההתערוּת שלנו במידה כזו שנוכל לשֹאת חוסר־עבודה ממושך באחד המרכזים, בלי זעזועים כבדים, העלולים לערער ולקעקע את קיומנו בארץ כולה. המוּעקה הקשה והכואבת של מאות בטלים ורעבים משקעת את מוסדות ההסתדרות בהתאמצוּיות סיזיפיות ומדלדלת את כוחות הנפש של הציבור ושליחיו. כל המרץ והמחשבה נתונים אך ורק לדאגה אחת – סידורי עבודה בכל תנאי, לזמן־מה להצלה פוּרתא, בכל מיני קומבּינציות, בלי הבחנה אם בעבודות אלו אנו יוצרים נכסים כלכליים בני־קיימא שירחיבו ויחזקו את בסיס העבודה, יסוד קיומנו בארץ, או אם אנו מבלים ומבזבזים את הוננו ואוֹננו לעבודות טלאי וסרק שאין להן פירות וקיום.

אנו גם נותנים חילנו לזרים. מתוך לחץ המצב האיום אנו משיגים בהתאמצויות שמתוך יאוש אמצעים ציבוריים ולאומיים ובונים במחירי־רעב ובלי תשלומים בתים וכבישים לבעלי נכסי־דלא־ניידי ובמאמצינו אנו אנחנו מגדילים את הצפעים הציבוריים שכל ארסם שלוח לעבר מעמד הפועלים. וכל זאת – חלף שנים־שלושת ימי־עבודה בשבוע.

מתוך דאגה רבה ונאמנה לעליה אין אנו מרשים לעצמנו לזלזל בכל אפשרות עבודה שהיא, בכל תנאים שהם, ואנו מוסיפים להתלבט בהמצאת כל מיני הקלות זמניות וחלקיות לחוסר־העבודה. ומדרך־קוצים זו לא נזוז גם להבא.

אולם דרך זו – והבחנה זו חייבים להדגיש ולהטעים בכל מאמצי הכרתנו ורצוננוּ – אינה יכולה להיות דרך־המלך של תנועתנו. אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להסתפק במועט ולהיאחז בצפרנינו בכל פירור־עבודה ורגע קיום, אבל אנו נכרע וניכשל וניפול בנופלים אם נדגול בהסתפקות במועט, אם ההסתפקות במועט תיהפך לשיטת עבודתנו וכיווּנה.

בעבודה לסירוגין, בעבודה בחילופין, מקרית, בעבודת יומיים־שלושה בשבוע לא נקים בארץ מעמד פועלים, ולא נקיים את הסתדרותנו, שעליה הוטל מטעם ההשגחה ההיסטורית תפקיד מרכזי ומכריע בכיבוש ארץ, תקומת עם ועיצוב חברה חדשה, חברת־העובדים, אשר בשם ציונוּת תכוּנה.

אנו נחטיא את המטרה אם נראה בשאלת העבודה רק דאגה למחוסרי העבודה ונסתפק בכך. את מצבם של מחוסרי־העבודה אפשר להקל על־ידי כל עבודה שהיא – אבל את בסיס עבודתנו וקיומנו, את גוף הסתדרותנו, את מעמדנו הכלכלי והחברתי, את שורש אחיזתנו ויניקתנו בארץ – נחזק ונבצר ונבטיח רק בעבודה קבועה, תמידית, בטוחה, במשך כל ששת ימי המעשה, לאורך כל שבועות השנה, ובעבודה שערכה קיים ופירותיה שמורים; עבודה המסוגלת להתפשט מתוכה עצמה ולשמש כלי־קיבול לעליה מתרחבת וגדלה. ויצירת אפשרוּיות רחבות של עבודה כזו היא עכשיו הצורך המרכזי של השעה ההיסטורית.

מה טבעה ואָפייה של העבודה הזאת?

עד גמר המלחמה היתה העבודה במושבה כמעט המשען היחיד של עבודתנו. עם פרוץ העליה השלישית גדלה גם פעולתנו ההתישבותית. במשך ארבע השנים האחרונות גדל שטח החקלאות העובדת פי ארבעה מאשר בעשר השנים הקודמות. עם זאת ברור שאין החקלאות, גם אם יתרחבו תחומיה, מסוגלת לקלוט את העליה החדשה, גם זו המוגבלת והמצומצמת של ימינו אלה, וּודאי שלא תעצור כוח לספק את הצרכים של עליה גדולה ורחבה, שבלעדיה אין זכות ותוכן ויסוד לכל קיומנו בארץ. ההתישבות החקלאית היתה והנה ותוסיף להיות חוט־השדרה של תנועת־העבודה בארץ, המניע המרכזי של העליה החלוצית, הנשמה המחַיה והכוח המֹפרה של כל פעולתנו. אבל לא נעצום את עינינו בפני גבולי יכלתה. מהחקלאות בלבדה לא תיוָשע העליה.

העליה השלישית שנשאה בחזון ההתישבות מצאה את הדרך לחקלאוּת כמעט חסומה וגדורה לפניה ונאלצה להבקיע מסלולים חדשים לעבודה, ובכוחות עצמה כבשה כר־פעולה חדש ויצרה, כמעט בן־לילה, את המכשיר רב־האונים וגדול־הפעלים־והמאמצים, הנקרא בשם “משרד לעבודות ציבוריות ובנין”, שציין קו־פעולה חדש, ופתח אפקים רחבים ואפשרוּיות רחבות בעבודות ציבוריות, ויצר בסיס ותוכן לעליית־האלפים הראשונה – ומי יודע אם לא הוא הוא שהציל את כל התנועה הציונית בתקופה זו של תקוות מופרזות אפס־פעוּלה ואכזבות מרות מפשיטת־רגל והתרוקנוּת תכנה.

מכשיר זה עוד ימלא תפקיד חשוב ואחראי במאמצי העליה בדרכה רבת־המכשולים־והפגעים לעבודה בארץ. וההסתדרוּת ממלאה כרגע שליחות גדולה של העליה בבצרה ובבססה את המכשיר הזה בצורתו החדשה “סולל־בונה”, בצורת חברה מאושרת בעלת הון משלה, בתור הבת הבכירה של “חברת־העובדים”.

עם זאת הגיעה עכשיו השעה למתוח קו־פעולה חדש, רחב, רב־ האפשרוּיות וגדול־האופק אשר יפתח מקורות־עבודה חדשים ואשר ישאב כוחות ואמצעים מתוך חוגים חדשים רבי־מספר ועשירי־אמצעים ואדירי־כשרון־המעשה שלא השתתפו עד היום בעבודותינו הקודמות, ואשר ישמש בסיס נאמן ואיתן ליצירותינו המשקיות בחקלאות ובעבודות ציבוריות.

הגיעה השעה לגשת להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים ברשות, הפועלים, באמצעיהם ובמאמציהם, לא בניגוד לקווי פעולתנו הקודמים, לא מתוך המעטת דמותם וצמצומם להבא – אלא להיפך, לשם הרחבתם, ביסוסם, קביעותם והצטרפותם להקמת משק־פועלים אדיר, רב־ענפים, הנושא את עצמו וגדל מתוכו.  מפעלי־חרושת אשר יעסיקו בקביעות מאות ואלפים פועלים ואשר ישמשו מקלט בטוח ונאמן לעליה בצד ההתישבות החקלאית, העבודות הציבוריות והבנין ומשקי הרכוש הפרטי.

מפעלים אלה ידרשו, כמובן, אמצעים כבירים. היימצאו לנו האמצעים האלה? אני עונה באמונה ובבטחון גמור: כן! האמצעים הכבירים יימצאו אם רק יימצא בנו הרצון, האומץ והעוז להשיג אותם, ואם תגבר בנו ההכרה שבָֹּשַל הצורך במפעלים גדולים. איננו מעריכים כראוי את יכלתה של תנועתנו.  לא יכלתו של פלוני ואלמוני, אף לא יכלתו של מוסד זה או משנהו, כל אחד מאלה הוא מוגבל ומלא ליקויים – אני מדבר על יכלתה של התנועה, של תנועת פועלי ארץ־ישראל, שמרכזה הסתדרוּת העובדים הכללית, והיקפה יתפשט בכל הארצות ויכלול את כל הבריא והרענן וצמא־ההתחדשות שבתוך הנוער העברי, תנועת־הפועלים והתנוּעה הציונית. בתנועת פועלי ארץ־ישראל מקופל, כמו בעוּבּר בראשית גידולו, כל כוח ההפראה והצמיחה של מרץ היצירה הגנוז והכמוס בתוך ההמון העובד והנוער העברי. מתוך המועקה המדכאה של קשי מצבנו בארץ אין אנו רואים את האותות החדשים המבשרים תקופה חדשה בעבודתנו להבא: התקרבות המוני הפועלים היהודים לתנועתנו, התלכדות כל ענפי הציונות הסוציאליסטית סביב ההסתדרות, התתעוררות הנוער הדוגל בשם העבודה בארץ – כל הביטויים והגילוּיים האלה של השפעתה המוסרית של תנועת פועלי ארץ־ישראל המגובשת בתוך ההסתדרות הכללית.

חזון האיחוד שנרקם בפגישת הגדוד האמריקני והארצישראלי במדבר מצרים ומצא ביטויו בועידת “אחדות־העבודה” בפתח־תקוה – חזון הקמת ציבור־פועלים מאוחד בארץ שישמש מנוף, מחנך ומדריך להמוני הפועלים ובני־הנעורים היהודים בכל הארצות וירכז את כל מרצם ועבודתם לבניית חברת העבודה העברית בארץ־ישראל – חזון זה מתחיל לרקום עור. אלפים ורבבות מטוֹבי פועלינו ונעורינו בכל הארצות, מברית הרפובליקות המועצתיות ברוסיה ועד ארצות־הברית באמריקה, עֵרים לכל המתהווה בתוך תנועת פועלי ארץ־ישראל ונכונים להיענות לקריאת ההסתדרות.

חצי מיליון הפועלים היהודים המאורגנים באמריקה – הכוח המאורגן המדיני והכלכלי העצום הזה, הגדול ביותר בעם היהודי כולו בכל הארצות – החל מתנער.  עוד אינו עומד כולו בתוכנו, אוּלם התנגדוּתו וזרוּתו לעבודתנו היא כבר נחלת העבר.

כשהצעתי במועצת־ההסתדרות האחרונה ליצור קרן־החרושת בסך שלושים אלף פוּנט ולפנות לפועלי אמריקה שיאספו את הקרן הזאת – נראתה הצעה זו להרבה חברים כהפלגת הדמיון. והנה כעבור ימים אחדים בלבד לאחר סגירת המועצה קיבל הועד הפועל של ההסתדרות מכתב מאמריקה, שבו מודיעים לנו על החלטת ראשי ההסתדרוּיות של הפועלים היהודים באמריקה לאסוף קרן של מאה וחמישים אלף דולר בשביל פועלי ארץ־ישראל.

האמצעים הדרושים להקמת מפעלי־חרושת גדולים של ציבור הפועלים נשיג לא רק מתרומות של חברינו וידידינו בכל הארצות. למפעל זה נוכל למשוך גם את אמצעי ההון הפרטי הרוצה להשתתף בבנין הארץ, ועם זאת שואף להבטיח את קרנו ורווחיו.  לא שיתוף הפועלים במפעלי הרכוש הפרטי ורווחיו – שאינו אלא לרועץ למעמד הפועלים – אלא להיפך: שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי הפועלים, המתנהלים על־ידי מוסדות ההסתדרות ונמצאים ברשות חברת־העובדים, ולתת לו חלק ברווחים או להבטיח לו אחוזים קבועים.

שצורה זו של שיתוף הרכוש הפרטי במפעלי פועלים אפשרית, מראה לנו המציאות הכלכלית של רוסיה הסובייטית. אף שם משתתפים בעלי־רכוש זרים במשקי השלטון המועצתי. העובדה שיש שם לבעל־הרכוש עסק את ממשלת־פועלים ולא רק את משק קואופרטיבי של פועלים – אינה טעם לשבח אלא לפגם.

מפעלי החרושת אשר תקים ההסתדרות עלולים לתת כיווּן חדש לכל פעולתנו הישובית בארץ. כל בתי־החרושת של ההסתדרות יתרכזו בנקודות הישוביות של פועלי העיר החדשה – עיר העבודה.

הרעיון של יצירת עיירות חקלאיות לפועלי העיר ולעובדי הרכבת לשם ביסוס קיומם ועתידם של פועלי העיר – שהכריזה עליו ועידת “אחדות־העבודה” לפני שנה ושנתקבל בועידה השניה של ההסתדרות הכללית מתוך הכרת “הצורך לרכז את פעולת ההתישבות של פועלי העיר ועובדי הרכבת ולכוונה במגמת בנין שכונות־שדה גדולות בקירבת הערים בקשר עם משקי ירקות, פירות, עופות וחלב” – הרעיון הזה העומד להתגשם בשם “שכונת־עובדים”, ימצא את תיקונו ותכנו המלא והשלם במפעלי־חרושת גדולים, אשר ישמשו נקודות אחיזה ומשען כלכליות מרכזיות לקיומן העצמי של השכונות.

שכונת־העובדים התלויה כולה בעבודה שכירה בעיר הזרה לא תיכּוֹן, וגורלה יהיה כגורל מושבי־הפועלים שעלו לפני חמש־עשרה שנה במחשבתם של “חובבי־ציון” למען אַפשר עבודה שכירה עברית במושבות – על־ידי הוספת משק ביתי זעיר שיקל את קיום הפועל בעבודתו אצל האיכר. בלי ביסוס משקי רחב העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בעבודת העיר הזרה, תהא השכונה תלויה על בלימה. ההתישבות העירונית של הפועלים תיכּוֹן אם תתבסס על חרושת עצמית של פועלים. מפעלי החרושת ישמשו גרעין כלכלי איתן אשר סביבו יתרכזו גם פועלים שעבודתם היא במשק הפרטי בעיר, וכל הישוב החרשתי הזה, העובד במשקי הפועלים שבתוך השכונה ובמשקי הרכוש הפרטי שבעיר, יוּקף איזור חקלאי של משקי חלב וירקות, פירות ועופות. משקי חרושת של הפועלים אשר יתרכזו בשכונת־העובדים, לא יהיו תלושים מן הקרקע ומורחקים מן הטבע והשדה – כחרושת הקפּיטליסטית.

החרושת והחקלאות, המכונה והטבע, בית־החרושת והגן, המוטור והפרה, הפטיש והמעדר יתלכדו יחד בעיר העבודה החדשה, בגיא־החרושת.

ה' שבט תרפ"ד.

מהויכוח בועידה החקלאית

אני רוצה בדברי אלה לעמוד רק על שתי שאלות: שאלת החברות ב“ניר” ושאלת מניות־היסוד הניתנות לחברת־העובדים. התקנות של “ניר” אינן הלכה למשה מסיני, ומניח אני כי יש למצוא ביטוי יותר מעוּלה ונוסחאות יותר טובות משמצאנו אנחנו, מנסחי התקנות המוצעות לפניכם. אולם עיקר התקנות הוא לא ב־32 הסעיפים – אלה יכולים להיות טובים או רעים ונתונים לשינוּיים. העיקר הוא בסעיף שאינו כתוּב כלל בתקנות, והוא שקובע את מהותו וערכו של “ניר” וסעיף זה הוא – הזהות שבין “ניר” ובין הסתדרות הפועלים החקלאים. מי שאינו רואה את התקנות לאור סעיף זה – מחטיא את המטרה, וכל הצעה שיש בה ביטול הזהות – הופכת את הקערה על פיה.

“ניר” אינו דבר חדש, ובודאי שאינו “טרוֹסט לניצול” ולא “גרדום המונף על היצירה האורגנית של ההסתדרות החקלאית”. “ניר” אינו אלא ההסתדרות החקלאית – לא פחות ולא יותר. בלי הנחה זו אין להתוכח לא על “ניר” ולא על חבר־העובדים. חברת־העובדים זהו לבוש משפטי משקי של ההסתדרות הכללית.  ו“ניר” – של ההסתדרות החקלאית, ולשניהם אין סמכות אחרת וחברוּת אחרת מאלה שיש להסתדרות.

“ניר” אינו לא סוציאליזציה ולא קואופרציה במובן המקובל. אין זה מוסד לריכוז רכוש, לא טרוֹסט. הוא לא בא לרכז הון באופן קפיטליסטי לשם ניצול וגם לא באופן קואופרטיבי לשם המעטת ההוצאות או הגדלת השכר, כארגון קואופרטיבי של צרכנים ויצרנים. “ניר” הוא גדול וחשוב מזה. “ניר” כהסתדרות הוא ריכוז של עובדים לשם יצירה התישבותית. “ניר” זוהי חברת העובדים החקלאים לשם הרחבת ההתישבות העובדת. ואם מישהו רוצה ללמוד על “ניר” מדוּגמת הקואופרציה באנגליה, שבה מאורגנים הצרכנים בקואופרטיבים, והקואופרטיבים בברית של קואופרציות – הרי זה מראה כי אינו מבין חברת־העובדים מהי. היסוד של חברת־העובדים הוא האיש העובד וכשרונו ורצונו ויכלתו ביצירה המשקית. כל ההון והרכוש שאנו מרכזים בחברת־העובדים אינו אלא אמצעי לברוא יסוד של קיום לאיש העובד ולכלל העובד, לעם העברי השב לארצו.  ההון הוא בידינו רק כדי לשמשנו בעבודתנו וביצירתנו. כשם שהמקל אינו יד והמשקפיים אינם עינים אלא כלי־עזר – כך ההון והרכוש לגבי חברת־העובדים אינם אלא אמצעים וכלים להגברת כשרון יצירתו ההתישבותית של העובד. העיקר הוא – הפועל וכשרונו להשתמש בכלים אלה. דבר זה יש לקבל או לשלול. הבסיס של חברת־העובדים ו“ניר” הוא – הפועל וארגוּנו לשם יצירה משותפת ברשות המעמד.  לשם כך דרושה זהות בין חברת־העובדים ובין ההסתדרות הכללית, זהות בין “ניר” ובין ההסתדרות החקלאית. הבוחרים המחליטים ב“ניר” הם הבוחרים והמחליטים בהסתדרות, בין אלה שיש להם כבר משק ובין אלה שאין להם.

אפשר כמובן להציע ליצור גם ארגונים אחרים, ואנו מסדרים גם ארגונים אחרים.  אנו מיסדים קואופרטיבים, ואפשר ליסד ברית של קואופרטיבים – אבל אין זו יכולה לבוא במקום “ניר”. ב“ניר” צריכה להישאר הזהות האישית בינה ובין ההסתדרות, אם כי אין זהות התפקידים.

ועכשיו לשאלת מניות־היסוד.

בועידה זו דוּבּר הרבה על היחסים שבין המתישבים – הפועלים החקלאים – ובין המישבים – קרן־היסוד והקרן הקיימת. והיו חברים שראו ב“ניר” רק חברת המתישבים. זוהי טעות. אין “ניר” רק חברת מתישבים בלבד. “ניר” כהסתדרות החקלאית יותר משהיא ארגון של מתישבים היא צריכה להיות ארגון מישב. ערכה של “ניר” ותפקידה החשוב הוא בהיותה הסתדרות מישבת. דבר זה קובע את אָפייה של תנועתנו ומפלה אותה מתנועת פועלים אחרת. בארצות אחרות המשק נתון ומעמד הפועלים נתון. מלחמתו של מעמד הפועלים היא מלחמה על שחרור הפועל הקיים ושלטונו על המשק הקיים. אצלנו אין עדיין משק ואין עדיין מעמד, אנו רק שליחים, ושליחותנו היא ליצור משק עברי ולפלס דרך להתישבות העם כעם עובד, אין אנו אלא חלוצי העם העובד הזה.

כל אחד לעצמו הוא מתישב, ויש לו הדאגות, החובות, הצרות, התביעות של מתישב, והציבור בכוחו המאורגן ובאמצעיו המרוכזים צריך לטפל בכל אלה ולהגיש עזרה למתישב. אולם אנו נתחייב בנפשנו אם נראה את עצמנו רק כמתישבים ותובעים ונסתפק בתפקיד לבצר ולבסס את עמדותינו הקיימות. כל הקיים אינו אלא מכשיר להקמת עמדות חדשות. כל ציבור הפועלים הנמצא בארץ אינו אלא מנוף היסטורי ליצירת המעמד העובד שיהיה לעם. במובן זה אנו מישבים.

בארצנו אין ההון בלבד יכול ליַשב. גם רוטשילד במיליוניו הרבים לא הצליח להקים התישבות עברית, כי לא נשען על העובד המתישב. תנועתנו הכירה בערך היוצר של העובד – הנושא והנשוא גם יחד במהפכה שעלינו לחולל בחיי העם. אנו מאחדים בגופנו את המתישב והמישב, את מגשים הציונות ואת התגשמותה, ובשאת סוד כוחה וגדולתה של תנועתנו.

וזהו פשר מניות־היסוד הנתונות לחברת־העובדים, לעשותה כוח מכריע ב“ניר”. אם תשכחו שמאחרי התקנות המוצעות עומדת ההסתדרות עם כל מה שיש בה – עם כל המַאוַיים, הרצונות, הכיבושים והמפעלים של תנועתנו – יש בתקנות אלו להטיל אימה ופחד על ציבור הפועלים החקלאים שכאילו מרכיבים עליהם בכוח שלטון אנשי העיר בצורת מינהלת חברת־העובדים, כאשר נוסח הדבר בויכוח על “ניר” לפני הועידה. אולם אם תראו את ההסתדרות הכללית ואת תפקידה ליַשב יהודים בארץ־ישראל כפועלים – תכירו שאין להקים מחיצה בין העיר ובין הכפר, ואין לצמצם את כל התפקיד המישב של תנועתנו רק בהסתדרות החקלאית בלבד. אין אנו רוצים שהעיר תהיה לחנוונים ושבכפר ישב ה“מוּזשיק” מחוסר התרבות שחלם עליו מ.ל. לילינבּלוּם. אנו רוצים להקים עם עובד העומד על מרום הפסגה התרבותית;  אנו רוצים בהתישבותנו החקלאית בכפר לספק את מרבית צרכינו לא רק מפרי השדה אלא גם מפרי המלאכה, החרושת, המדע והאמנות, לבל יהיה הכפר תלוי כל כך בעיר, ואנו רוצים שהעיר הנבנית בארץ־ישראל – ויש הכרח שתיבּנה גם עיר כמו שיש הכרח ברכוש פרטי – תקים מסביבה שכונות־עובדים ותקיף אזורים חקלאיים, למען לא ייעקר גם העובד העירוני מהאדמה ולא יוּרחק לגמרי מריח השדה וידע אף הוא טעם גן וירק ועץ משלו.

אין חברי ההסתדרות החקלאית בלבד יכולים להיות הפוסקים האחראים בכל שאלות ההתישבות. כל ציבור הפועלים, בין בכפר ובין בעיר, מעונין בפעולה ההתישבותית ואחראי לגורלה.

אילו היו בהסתדרות הציונית מאורגנים מַגשימי הציונות, ולא רק קוֹני השקלים, כי אז היינו צריכים למסור לארגוּן זה את מניות־היסוד. אולם ההסתדרות היחידה של מגשימי הציונות היא הסתדרות הפועלים בארץ. לא אנו לקחנו לעצמנו את הגשמת הציונות במונופּולין. להיפך, אנו בורחים ממונופולין ורוצים להנחיל את רצוננו לעם כולו, אלא שאחרים “מסתפקים במועט” ומשתמטים מהגשמת הציונוּת, ואנוּ העמסנו על עצמנו ביודעים וברצון את כל הנטל: את היעוד ההיסטורי של גאולת העם במהפכת־העבודה בארץ. ונושא היעוּד הזה לא רק הפועל החקלאי אלא כל הבא לעבוד בארץ־ישראל, וכל העובדים, בין אלה שזכו בעצמם להתישב על הקרקע בכפר ובין אלה שהוטל עליהם או שבחרו לעצמם לעבוד בעיר – הם שותפים ביצירה ומכריעי גורלה. זהו פשר מניות־היסוד.

כ“א שבט תרפ”ו

מתוך הרצאה בועידה החמישית של “אחדות־העבודה”

עם יסוד “ניר” הושלם באופן נורמלי בנין חברת־העובדים; אין זאת אומרת, כי חברת־העובדים כבר קיימת למעשה. הקימונו מסגרת ועלינו למלאה בתוכן חברתי וכלכלי. תוכן זה לא יתמלא בבת אחת. ביסוד חברת־העובדים התכוַנו בשורה הראשונה לשני אלה: להגביר את כשרון יצירתו וקוממיוּתו המשקית של מעמד הפועלים ולהבטיח את שלטון המעמד על כל מפעליו, מוסדותיו ומשקיו של ציבור הפועלים. לשם כך עלינו לדאוג עכשיו לשני דברים: הון מעמדי והנהלה משקית עליונה. בלי שני אלה לא תיתכן כל פעולה כלכלית שיטתית מכוּונת של חברת־העובדים. כל המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות כורעים עכשיו תחת סבל האחריות הישובית המוטלת עליהם, בלי שיהא להם ההון המספיק למילוי תפקידם בהצלחה. ואת ההון הדרוש לנו עלינו להבטיח משני מקורות: מאמצים לאומיים ומאמצים עצמיים.

בשיתוף ההון הלאומי במוסדותינו נתקלנו עד עכשיו במכשול גדול העלול לסכן את כל פעולתנו המשקית – בקיפוח האוטונומיה של מוסדותינו. ועידת ההסתדרות תצטרך להכריז מלחמה נמרצה נגד משטר האפיטרופּסוּת שההנהלה הציונית מנסה להכניס לתוך מוסדות ההסתדרות. כוח היצירה של הפועל העברי בארץ יונק מתוך רגש האחריות המלאה למפעלו, מתוך ההכרה שאין הוא משמש מכשיר עיוור בידי אחרים, אלא מביא בעבודתו לידי גילוי את כל עצמוּתו, וכל שלטון זר עלול רק להמית את נשמת היצירה ולהקהות את רגש האחריות.

בהון הלאומי בלבד לא נוכל לשים את כל מבטחנו. בלי הון מעמדי, אשר לא רק יעמוד ברשותנו, אלא גם ייצבר וייאסף על־ידינו, לא נחזיק מעמד וגם לא נמשוך הון לאומי. לא כל חלקי ציבור הפועלים בארץ הכירו בבת אחת בצורך של כלים משקיים מיוחדים והון עצמי של מעמד הפועלים בארץ, אולם עכשיו אין כמעט חוג אחד בתוך ההסתדרות אשר יכפור בזה. אולם אם גם הוּכּרה הלכה זו על ידי כל ההסתדרות, הרי למעשה לא התגברנו על חשבונות וּטרוּניות מפלגתיים ודבר הקמתה של הקרן המרכזית של התנועה – הקפא“י – עלול להיהפך לסלע מחלוקת בהסתדרות.  נודה, שגם בריתנו אינה נקיה משמץ אשמה בדבר זה. חלק מחברינו בגולה עשה משגה כבד בהתנגדו לדרישה של “אחדות־ההעבודה” בענין מסירת הקפא”י מרשות הברית לרשות ההסתדרות. לאחר יסוּד ההסתדרות הכללית לא היה עוד מקום בארץ לפעולה משקית מיוחדת של מפלגות, והקפא''י – המכשיר הראשון שנוצר על־ידי פועלים לשם פעולה משקית עצמית בארץ – היתה מחויבת לעבור מיד לרשות ההסתדרות. הברית עיכבה את ההעברה הזאת במשך שנים אחדות ועיכוב זה גרם ליצירת יחס לא טוב למוסד זה מחוץ לחוגי מפלגתנו. איני מתכוון בזאת להזכיר עוון, כי אם אני רוצה להיות צודק ביחס לאלה שאינם צודקים לגמרי ביחס לקפא“י. עלינו להכיר שבעצמנו גרמנו במידה ידועה ליחס השלילי לגבי הקפא”י מצד חלקים שונים של ההסתדרות בארץ ובעלי בריתה בגולה. ברם, הזכרת אשמתנו אינה מצדיקה את העמדה השלילית ביחס לקפא“י, עכשיו, לאחר שהיא עברה לגמרי לרשות ההסתדרות ונתבטלו כל הזכוּיות המיוּחדות שהיו לברית “פועלי־ציון, במוסד זה. ההתנגדות לקפא”י המתגלה עכשיו בחוג מסוים בהסתדרות אינה אלא טרוּניה מפלגתית, והטענות הנשמעות בחוג זה נגד הקפא”י אינן כנות. לא נכון שאוסף הכספים בשביל הקפא“י נעשה בצורה הפוגעת בכבוד פועלי ארץ־ישראל.  הועידה של ארץ־ישראל העובדת, שהחליטה על העברת הקפא”י לרשות ההסתדרות, החליטה על מס עצמי לקפא“י, והמגביות לטובת הקפא”י נערכות באותן הדרכים שנערכות המגביות לשם הקרנות הלאומיות והמוסדות האחרים של הפועלים. ואשר לעצם הצורך בקרן מרכזית אשר תספק את כל צרכי התנועה ותשמש גם להשקעות חוזרות וגם לקרן אבודה בשביל השקעות בלתי־חוזרות (כגון עזרה תרבותית, רפואית, ארגוּנית) – אין כל חילוקי דעות בהסתדרות. ביחוד זקוקה הקואופרציה היצרנית לקרן זו, ועל ועידת ההסתדרות להכריז על הקפא"י כעל הקרן המרכזית של תנועתנו, המשוּתפת להסתדרות בארץ ולכל בעלי־בריתה של ארץ־ישראל העובדת בגולה.

כ“ב חשון תרפ”ז.