הרצאה בועידה השניה של ההסתדרות

הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוֹריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסוימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות החיים, מתוך צרכי העבודה יום־יום, מתוך מלחמת־קיום קשה, מתוך רצון להקל וּלאַפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן, מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים הגיעה הפעולה לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.

המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על־ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העליה השניה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשֹתה עדיין על־ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חֶבֶר־פועלים קיבל בשכר מסוים לעשות “בַּחַר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למִלה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעות חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה.  כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת־בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת ישוּר החולות ומלאכות בלתי־מקצועיות אחרות.  בבנין גופא לא עסק עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שסללה הנהלת יק“א בדרך משֹרוֹנה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפוּן ל”קבוצה“.  בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החוה מסר לה עיבוד חלק מהמשק על אחריוּתו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריוֹנה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על־ידי אדמיניסטרציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסוימת ולשמה.

הקולקטיב לא היה בר־קיימא, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקאפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתישבותית הראשונה, סודרה על אדמת הקרן הקיימת, באוּם־ג’וּני (דגניה), ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנוּת תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים ברווחיו של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הרקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי־אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטרציה של חות הקרן הקיימת בכנרת, שהגיעוּ עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את פיטורי הפקיד.

גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבּוּדה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.

אחרי דגניה באה מרחביה, אחריה – תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.

הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת קפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים: “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.

בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרע"ו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעוּת, התגבשוּ החיים הקוֹמוּנליים – חיי השוּתפוּת המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתישבות העובדת: הוקם המפעל ההתיישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמית והלאָמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיינית והצרכנית.  נוצרה רשת ענֵפה דל משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאֹשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומַברחת את ציבור הפועלים וּמחַיה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בּבוּאה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים חיוּניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.

גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו נתלית כל תנועתנו בארץ, לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המיניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענֵף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.

הסתעפות פעוּלתנוּ המשקית מציגה לפנינו שלוש שאליות:

א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות, ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?

ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני, של מפעלינו המשקיים?

ג. מנַיִן נקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?

את הפתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת־העובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עלונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכַוונת, מחוקקת ויוזמת, כדוגמת הרשות המקצועית הנתוּנה בהסתדרות הכללית.

כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשוּרה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמם. תנועתנו צומחת מתוך העליה ועמדת לשירות העליה.  מאמצינו בארץ הם מַאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על־ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית, מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.

אנו מיסדים קואופרטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על־ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו איש את רעהו כבני משפּחה אחת, וכל יחסינו היו בנויים על אמון אישי. היתה קיימת בתוכנו קוֹנטרוֹלה משפחתית, קונטרוֹֹלה שאינה עומדת על חוקים שבכתב אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים, והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנוּ יכולים לבנות הכל על היחס והאמון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומַקנה זכוּיות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנוּ לעולם ועד.  סוד החיים הוא השינוי הבלתי־פוסק ואין לנו רשות ואפשרוּת ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרוּת הכלל, מרוּת התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.

אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. גם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפּקד מקומנו. זוהי חובתנוּ לעם וחובתנוּ לעצמנוּ. ולא מתוך פסילת האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרוּת אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוּונת לקליטת העליה בעבודה ובהתישבות היא פעוּלה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעונינת בפעולה זו. המטרה הציונית נבנית על ידיה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מפעלינו ומשקינו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי־גדר – משום שאנו דוחקי־קץ.  לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פסילת השקל והקונגרס, אלא מתוך אי־הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עליה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התישבות עובדת. תבענו התישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בּמְעַשים. הפעולה המשקית, שהיא מגופי ההגשמה הציונית, מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעוּלה, אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כוח כלכלי גדול. כל פועל נוסף הוא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשֹתכרים אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו, כל סניף של חברת־העובדים באיזה מקום שהוא – הוא נושא “המשביר” באותו מקום.  בריכוז כל עניני האספקה ברשותנוּ אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו.

כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל באמצעיו העצמיים בלבד. מדוע ייבּצר מאתנוּ להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת הפעולה על בסיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל־כלכלה בר־קיימא? במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המשען הראשון לפעולותינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיביים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים לשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשתנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי־אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעוּלה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחוץ־לארץ. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניה והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעוּלת הכשרה ואיסוף האמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה המובנת והמשפעת ביותר – בשפת המפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.

לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים, תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.

לשם כל המטרות האלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יוּרידית בצורת “חברת־עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיווּן והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרוּת העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות המקצועיות, ואין שום גוף ושום תא רשאי לפעול על דעת עצמו, אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העליה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוּכּרת ומאושרת בחוק ממשלתי.  כי במשא־ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היוֹתה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו, אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית; לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקה רשמית.

אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה מפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוּונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת־העובדים וההסתדרות־העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת־העובדים. ועידת ההסתדרוּת היא ועידת חברת־העובדים. זהות זו בין הסתדרות־העובדים ובין חברת־העובדים צריכה לשמש יסוד בל יִמוֹט בכל ארגוננו וסידור פעוּלתנוּ. חברת־העובדים אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסוים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידיים.

יסודות לתקנות    🔗

א. השם

ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים הקואופרטיבית להתישבות, חרושת, עבודות קבלניות ואספקה” לפי חוקי הארץ.

ב. חברות

כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת־העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר, אם אינו חבר בהסתדרות הכללית.

הערה: בתקנות ייכנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכוּיות החברים במשקי החברה.

ג. התפקיד

ארגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.

ד. סמכות

חברת־העובדים הנה בעלת המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית.  היא יוצרת מוסדות, מפעלים, קרנות, וברשותה נמצאות מניות־היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה שנהוגה שם שיטת משכורת) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת־העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.

כ“ג שבט תרפ”ג.