מתוך הרצאה בועידה החמישית של “אחדות־העבודה”

עם יסוד “ניר” הושלם באופן נורמלי בנין חברת־העובדים; אין זאת אומרת, כי חברת־העובדים כבר קיימת למעשה. הקימונו מסגרת ועלינו למלאה בתוכן חברתי וכלכלי. תוכן זה לא יתמלא בבת אחת. ביסוד חברת־העובדים התכוַנו בשורה הראשונה לשני אלה: להגביר את כשרון יצירתו וקוממיוּתו המשקית של מעמד הפועלים ולהבטיח את שלטון המעמד על כל מפעליו, מוסדותיו ומשקיו של ציבור הפועלים. לשם כך עלינו לדאוג עכשיו לשני דברים: הון מעמדי והנהלה משקית עליונה. בלי שני אלה לא תיתכן כל פעולה כלכלית שיטתית מכוּונת של חברת־העובדים. כל המוסדות המשקיים המרכזיים של ההסתדרות כורעים עכשיו תחת סבל האחריות הישובית המוטלת עליהם, בלי שיהא להם ההון המספיק למילוי תפקידם בהצלחה. ואת ההון הדרוש לנו עלינו להבטיח משני מקורות: מאמצים לאומיים ומאמצים עצמיים.

בשיתוף ההון הלאומי במוסדותינו נתקלנו עד עכשיו במכשול גדול העלול לסכן את כל פעולתנו המשקית – בקיפוח האוטונומיה של מוסדותינו. ועידת ההסתדרות תצטרך להכריז מלחמה נמרצה נגד משטר האפיטרופּסוּת שההנהלה הציונית מנסה להכניס לתוך מוסדות ההסתדרות. כוח היצירה של הפועל העברי בארץ יונק מתוך רגש האחריות המלאה למפעלו, מתוך ההכרה שאין הוא משמש מכשיר עיוור בידי אחרים, אלא מביא בעבודתו לידי גילוי את כל עצמוּתו, וכל שלטון זר עלול רק להמית את נשמת היצירה ולהקהות את רגש האחריות.

בהון הלאומי בלבד לא נוכל לשים את כל מבטחנו. בלי הון מעמדי, אשר לא רק יעמוד ברשותנו, אלא גם ייצבר וייאסף על־ידינו, לא נחזיק מעמד וגם לא נמשוך הון לאומי. לא כל חלקי ציבור הפועלים בארץ הכירו בבת אחת בצורך של כלים משקיים מיוחדים והון עצמי של מעמד הפועלים בארץ, אולם עכשיו אין כמעט חוג אחד בתוך ההסתדרות אשר יכפור בזה. אולם אם גם הוּכּרה הלכה זו על ידי כל ההסתדרות, הרי למעשה לא התגברנו על חשבונות וּטרוּניות מפלגתיים ודבר הקמתה של הקרן המרכזית של התנועה – הקפא“י – עלול להיהפך לסלע מחלוקת בהסתדרות.  נודה, שגם בריתנו אינה נקיה משמץ אשמה בדבר זה. חלק מחברינו בגולה עשה משגה כבד בהתנגדו לדרישה של “אחדות־ההעבודה” בענין מסירת הקפא”י מרשות הברית לרשות ההסתדרות. לאחר יסוּד ההסתדרות הכללית לא היה עוד מקום בארץ לפעולה משקית מיוחדת של מפלגות, והקפא''י – המכשיר הראשון שנוצר על־ידי פועלים לשם פעולה משקית עצמית בארץ – היתה מחויבת לעבור מיד לרשות ההסתדרות. הברית עיכבה את ההעברה הזאת במשך שנים אחדות ועיכוב זה גרם ליצירת יחס לא טוב למוסד זה מחוץ לחוגי מפלגתנו. איני מתכוון בזאת להזכיר עוון, כי אם אני רוצה להיות צודק ביחס לאלה שאינם צודקים לגמרי ביחס לקפא“י. עלינו להכיר שבעצמנו גרמנו במידה ידועה ליחס השלילי לגבי הקפא”י מצד חלקים שונים של ההסתדרות בארץ ובעלי בריתה בגולה. ברם, הזכרת אשמתנו אינה מצדיקה את העמדה השלילית ביחס לקפא“י, עכשיו, לאחר שהיא עברה לגמרי לרשות ההסתדרות ונתבטלו כל הזכוּיות המיוּחדות שהיו לברית “פועלי־ציון, במוסד זה. ההתנגדות לקפא”י המתגלה עכשיו בחוג מסוים בהסתדרות אינה אלא טרוּניה מפלגתית, והטענות הנשמעות בחוג זה נגד הקפא”י אינן כנות. לא נכון שאוסף הכספים בשביל הקפא“י נעשה בצורה הפוגעת בכבוד פועלי ארץ־ישראל.  הועידה של ארץ־ישראל העובדת, שהחליטה על העברת הקפא”י לרשות ההסתדרות, החליטה על מס עצמי לקפא“י, והמגביות לטובת הקפא”י נערכות באותן הדרכים שנערכות המגביות לשם הקרנות הלאומיות והמוסדות האחרים של הפועלים. ואשר לעצם הצורך בקרן מרכזית אשר תספק את כל צרכי התנועה ותשמש גם להשקעות חוזרות וגם לקרן אבודה בשביל השקעות בלתי־חוזרות (כגון עזרה תרבותית, רפואית, ארגוּנית) – אין כל חילוקי דעות בהסתדרות. ביחוד זקוקה הקואופרציה היצרנית לקרן זו, ועל ועידת ההסתדרות להכריז על הקפא"י כעל הקרן המרכזית של תנועתנו, המשוּתפת להסתדרות בארץ ולכל בעלי־בריתה של ארץ־ישראל העובדת בגולה.

כ“ב חשון תרפ”ז.