מהויכוח בועידה החקלאית
אני רוצה בדברי אלה לעמוד רק על שתי שאלות: שאלת החברות ב“ניר” ושאלת מניות־היסוד הניתנות לחברת־העובדים. התקנות של “ניר” אינן הלכה למשה מסיני, ומניח אני כי יש למצוא ביטוי יותר מעוּלה ונוסחאות יותר טובות משמצאנו אנחנו, מנסחי התקנות המוצעות לפניכם. אולם עיקר התקנות הוא לא ב־32 הסעיפים – אלה יכולים להיות טובים או רעים ונתונים לשינוּיים. העיקר הוא בסעיף שאינו כתוּב כלל בתקנות, והוא שקובע את מהותו וערכו של “ניר” וסעיף זה הוא – הזהות שבין “ניר” ובין הסתדרות הפועלים החקלאים. מי שאינו רואה את התקנות לאור סעיף זה – מחטיא את המטרה, וכל הצעה שיש בה ביטול הזהות – הופכת את הקערה על פיה.
“ניר” אינו דבר חדש, ובודאי שאינו “טרוֹסט לניצול” ולא “גרדום המונף על היצירה האורגנית של ההסתדרות החקלאית”. “ניר” אינו אלא ההסתדרות החקלאית – לא פחות ולא יותר. בלי הנחה זו אין להתוכח לא על “ניר” ולא על חבר־העובדים. חברת־העובדים זהו לבוש משפטי משקי של ההסתדרות הכללית. ו“ניר” – של ההסתדרות החקלאית, ולשניהם אין סמכות אחרת וחברוּת אחרת מאלה שיש להסתדרות.
“ניר” אינו לא סוציאליזציה ולא קואופרציה במובן המקובל. אין זה מוסד לריכוז רכוש, לא טרוֹסט. הוא לא בא לרכז הון באופן קפיטליסטי לשם ניצול וגם לא באופן קואופרטיבי לשם המעטת ההוצאות או הגדלת השכר, כארגון קואופרטיבי של צרכנים ויצרנים. “ניר” הוא גדול וחשוב מזה. “ניר” כהסתדרות הוא ריכוז של עובדים לשם יצירה התישבותית. “ניר” זוהי חברת העובדים החקלאים לשם הרחבת ההתישבות העובדת. ואם מישהו רוצה ללמוד על “ניר” מדוּגמת הקואופרציה באנגליה, שבה מאורגנים הצרכנים בקואופרטיבים, והקואופרטיבים בברית של קואופרציות – הרי זה מראה כי אינו מבין חברת־העובדים מהי. היסוד של חברת־העובדים הוא האיש העובד וכשרונו ורצונו ויכלתו ביצירה המשקית. כל ההון והרכוש שאנו מרכזים בחברת־העובדים אינו אלא אמצעי לברוא יסוד של קיום לאיש העובד ולכלל העובד, לעם העברי השב לארצו. ההון הוא בידינו רק כדי לשמשנו בעבודתנו וביצירתנו. כשם שהמקל אינו יד והמשקפיים אינם עינים אלא כלי־עזר – כך ההון והרכוש לגבי חברת־העובדים אינם אלא אמצעים וכלים להגברת כשרון יצירתו ההתישבותית של העובד. העיקר הוא – הפועל וכשרונו להשתמש בכלים אלה. דבר זה יש לקבל או לשלול. הבסיס של חברת־העובדים ו“ניר” הוא – הפועל וארגוּנו לשם יצירה משותפת ברשות המעמד. לשם כך דרושה זהות בין חברת־העובדים ובין ההסתדרות הכללית, זהות בין “ניר” ובין ההסתדרות החקלאית. הבוחרים המחליטים ב“ניר” הם הבוחרים והמחליטים בהסתדרות, בין אלה שיש להם כבר משק ובין אלה שאין להם.
אפשר כמובן להציע ליצור גם ארגונים אחרים, ואנו מסדרים גם ארגונים אחרים. אנו מיסדים קואופרטיבים, ואפשר ליסד ברית של קואופרטיבים – אבל אין זו יכולה לבוא במקום “ניר”. ב“ניר” צריכה להישאר הזהות האישית בינה ובין ההסתדרות, אם כי אין זהות התפקידים.
ועכשיו לשאלת מניות־היסוד.
בועידה זו דוּבּר הרבה על היחסים שבין המתישבים – הפועלים החקלאים – ובין המישבים – קרן־היסוד והקרן הקיימת. והיו חברים שראו ב“ניר” רק חברת המתישבים. זוהי טעות. אין “ניר” רק חברת מתישבים בלבד. “ניר” כהסתדרות החקלאית יותר משהיא ארגון של מתישבים היא צריכה להיות ארגון מישב. ערכה של “ניר” ותפקידה החשוב הוא בהיותה הסתדרות מישבת. דבר זה קובע את אָפייה של תנועתנו ומפלה אותה מתנועת פועלים אחרת. בארצות אחרות המשק נתון ומעמד הפועלים נתון. מלחמתו של מעמד הפועלים היא מלחמה על שחרור הפועל הקיים ושלטונו על המשק הקיים. אצלנו אין עדיין משק ואין עדיין מעמד, אנו רק שליחים, ושליחותנו היא ליצור משק עברי ולפלס דרך להתישבות העם כעם עובד, אין אנו אלא חלוצי העם העובד הזה.
כל אחד לעצמו הוא מתישב, ויש לו הדאגות, החובות, הצרות, התביעות של מתישב, והציבור בכוחו המאורגן ובאמצעיו המרוכזים צריך לטפל בכל אלה ולהגיש עזרה למתישב. אולם אנו נתחייב בנפשנו אם נראה את עצמנו רק כמתישבים ותובעים ונסתפק בתפקיד לבצר ולבסס את עמדותינו הקיימות. כל הקיים אינו אלא מכשיר להקמת עמדות חדשות. כל ציבור הפועלים הנמצא בארץ אינו אלא מנוף היסטורי ליצירת המעמד העובד שיהיה לעם. במובן זה אנו מישבים.
בארצנו אין ההון בלבד יכול ליַשב. גם רוטשילד במיליוניו הרבים לא הצליח להקים התישבות עברית, כי לא נשען על העובד המתישב. תנועתנו הכירה בערך היוצר של העובד – הנושא והנשוא גם יחד במהפכה שעלינו לחולל בחיי העם. אנו מאחדים בגופנו את המתישב והמישב, את מגשים הציונות ואת התגשמותה, ובשאת סוד כוחה וגדולתה של תנועתנו.
וזהו פשר מניות־היסוד הנתונות לחברת־העובדים, לעשותה כוח מכריע ב“ניר”. אם תשכחו שמאחרי התקנות המוצעות עומדת ההסתדרות עם כל מה שיש בה – עם כל המַאוַיים, הרצונות, הכיבושים והמפעלים של תנועתנו – יש בתקנות אלו להטיל אימה ופחד על ציבור הפועלים החקלאים שכאילו מרכיבים עליהם בכוח שלטון אנשי העיר בצורת מינהלת חברת־העובדים, כאשר נוסח הדבר בויכוח על “ניר” לפני הועידה. אולם אם תראו את ההסתדרות הכללית ואת תפקידה ליַשב יהודים בארץ־ישראל כפועלים – תכירו שאין להקים מחיצה בין העיר ובין הכפר, ואין לצמצם את כל התפקיד המישב של תנועתנו רק בהסתדרות החקלאית בלבד. אין אנו רוצים שהעיר תהיה לחנוונים ושבכפר ישב ה“מוּזשיק” מחוסר התרבות שחלם עליו מ.ל. לילינבּלוּם. אנו רוצים להקים עם עובד העומד על מרום הפסגה התרבותית; אנו רוצים בהתישבותנו החקלאית בכפר לספק את מרבית צרכינו לא רק מפרי השדה אלא גם מפרי המלאכה, החרושת, המדע והאמנות, לבל יהיה הכפר תלוי כל כך בעיר, ואנו רוצים שהעיר הנבנית בארץ־ישראל – ויש הכרח שתיבּנה גם עיר כמו שיש הכרח ברכוש פרטי – תקים מסביבה שכונות־עובדים ותקיף אזורים חקלאיים, למען לא ייעקר גם העובד העירוני מהאדמה ולא יוּרחק לגמרי מריח השדה וידע אף הוא טעם גן וירק ועץ משלו.
אין חברי ההסתדרות החקלאית בלבד יכולים להיות הפוסקים האחראים בכל שאלות ההתישבות. כל ציבור הפועלים, בין בכפר ובין בעיר, מעונין בפעולה ההתישבותית ואחראי לגורלה.
אילו היו בהסתדרות הציונית מאורגנים מַגשימי הציונות, ולא רק קוֹני השקלים, כי אז היינו צריכים למסור לארגוּן זה את מניות־היסוד. אולם ההסתדרות היחידה של מגשימי הציונות היא הסתדרות הפועלים בארץ. לא אנו לקחנו לעצמנו את הגשמת הציונות במונופּולין. להיפך, אנו בורחים ממונופולין ורוצים להנחיל את רצוננו לעם כולו, אלא שאחרים “מסתפקים במועט” ומשתמטים מהגשמת הציונוּת, ואנוּ העמסנו על עצמנו ביודעים וברצון את כל הנטל: את היעוד ההיסטורי של גאולת העם במהפכת־העבודה בארץ. ונושא היעוּד הזה לא רק הפועל החקלאי אלא כל הבא לעבוד בארץ־ישראל, וכל העובדים, בין אלה שזכו בעצמם להתישב על הקרקע בכפר ובין אלה שהוטל עליהם או שבחרו לעצמם לעבוד בעיר – הם שותפים ביצירה ומכריעי גורלה. זהו פשר מניות־היסוד.
כ“א שבט תרפ”ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.