רקע
אלישע פורת
חַיוֹת הַבָּר הַנוֹרָאוֹת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: יבנה

בְּבֹקֶר אֶחָד שֶׁל שַׁבָּת חָרְפִּית וּמְלֵאַת שֶׁמֶשׁ, לְקָחַנִי אַבָּא עִמוֹ לְטִיוּל רָחוֹק.

“שֶׁתָּשׁוּבוּ מֻקְדָּם!” אָמְרָה אִמָא “וְאַל תְּעַיֵף יוֹתֵר מִדַי אֶת הַיֶלֶד!”

אִמָא צִיְדָה אוֹתָנוּ בְּ“צֵידָה” לַדֶרֶךְ, נָשְׁקָה לִי נְשִׁיקַת־פְּרִידָה וְאַחַר כָּךְ מִהֲרָה לַעֲסָקֶיהָ.

יְכוֹלִים אַתֶּם לְנַחֵשׁ לְאָן הָלַכְנוּ?

הָלַכְנוּ אֶל יַעַר הָאֶקָלִיפְּטוּסִים הַצָפוּף, הַנִמְצָא עַל גִבְעָה רְחוֹקָה, וּשְׁמוֹ: “יַעַר גִבְעַת הַחוֹל”. מִסָבִיב לַגִבְעָה צוֹמְחִים עֲצֵי־הָדָר אֲדֻמֵי־תַפּוּז וּצְהֻבֵּי־אֶשְׁכּוֹלִיוֹת, וְעַל הַגִבְעָה, גִבְעַת חוֹל־יָם אֲמִתִּי, זָהֹב וְתָחוּחַ, צוֹמֵחַ לוֹ הַיַעַר הַצָפוּף – שֶׁהַמַעֲבָר בּוֹ קָשֶׁה, אֲפִילוּ לִגְדוֹלִים!

“אַל תִּסְחַב אֶת הַקָטָן בְּתוֹךְ הַחוֹרְשׁוֹת”, הָיְתָה אוֹמֶרֶת אִמָא בִּטְרוּנְיָה, כְּשֶׁחָזַרְנוּ מִטִיוּלֵנוּ וּבִרְכַּי פְּצוּעוֹת וְיָדַי שְׂרוּטוֹת וּמִכְנָסַי קְרוּעִים מִקוֹצֵי הַפֶּטֶל הַדוֹקְרָנִיִים. אֲבָל אַבָּא לֹא אָמַר כְּלוּם. הוּא הָיָה מְחַיֵךְ חִיוּךְ שָׁקֵט וְלֹא הָיָה מֵשִׁיב. וְגַם אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם. אֲבָל אִלוּ הָיְתָה אִמָא רוֹאָה אֶת הָעֲנָפִים הַדַקִים הַחוֹסְמִים אֶת הַדֶרֶךְ – וּמַצְלִיפִים! – עַל הַפָּנִים וְעַל הַיָדַיִם, וְאֵיךְ מַחֲשִׁיכוֹת הַצַמָרוֹת הָעֲבֻתּוֹת אֶת אוֹר הַיוֹם! וַאֲפִילוּ בִּימֵי קַיִץ בְּהִירִים־שֶׁבִּבְהִירִים הָיְתָה אֲפֵלָה מוּצֶלֶת שׂוֹרֶרֶת בַּיַעַר, וּמַשְׁרָה בּוֹ אֲוִירָה שֶׁל מִסְתּוֹרִין וְהַרְפַּתְקָאוֹת!…

“אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶׁ”הַתַּכְשִׁיט" אֵינוֹ גִבּוֹר גָדוֹל", הָיְתָה אִמָא מְדַבֶּרֶת עַל לִבּוֹ שֶׁל אַבָּא.

“אֵין דָבָר”, עָנָה לָהּ אַבָּא “הַיַעַר הוּא מָקוֹם יָפֶה וּבָטוּחַ!”

אֲבָל אִמָא לֹא רָצְתָה לְהֵרָגַע.

“וְזֶה? מַה זֶה?” הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת אֶת אַבָּא וּמַרְאָה עַל שַׁלְפּוּחִיוֹת קְטַנוֹת וּשְׁקוּפוֹת שֶׁפָּרְחוּ עַל רַגְלַי.

שִׂיחֵי הַסִרְפָּד הַצוֹרְבִים גָדְלוּ בֵּין הַגְזָעִים, בְּתוֹךְ שְׁלוּלִיוֹת הַצֵל, וְאוֹי לְךָ אִם נִכְוֵיתָ בְּמַגָעָם! תְּחִלָה הָיְתָה רַק כְּעֵין כְּוִיָה קַלָה, כְּמוֹ נְשִׁיקָה חַמָה וּבִלְתִּי־מֻרְגֶשֶׁת. אֲבָל אַחַר כָּךְ, אַחֲרֵי שָׁעוֹת, הָיִיתָ מַתְחִיל לְהִתְגָרֵד כֻּלְךָ! וּפִצְעֵי־צְרִיבָה, שְׁקוּפִים וּקְטַנִים, כְּמוֹ יַבָּלוֹת קְטַנוֹת, הֵחֵלוּ לִפְרֹחַ בִּמְקוֹם הַכְּוִיָה. וְהֵעוֹר מִסָּבִיב בָּעַר, כָּאַב וְהֶאֱדִים! וְאִם לֹא דַי בַּסִרְפָּד, הִנֵה הָיוּ בַּיַעַר עוֹד צְמָחִים מוּזָרִים וְחַיוֹת מְשֻׁנוֹת, שֶׁיְלָדִים כָּמוֹנִי, קְטַנִים וְנִפְחָדִים, הָיוּ סַקְרָנִים מְאֹד לִרְאוֹתָם!…

“שׁוּב הִתְפַּלַשְׁתָּ בַּחוֹל?” שָׁאֲלָה אִמָא כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹזְרִים מִן הַיַעַר, וּמִכָּל קֵפֶל וָסֶדֶק שֶׁבִּבְגָדַי נָשְׁרוּ גַרְגְרֵי־חוֹל, וְהִתְפַּזְרוּ בְּכָל פִּנוֹת הַחֶדֶר… אַבָּא הָיָה צוֹחֵק אֶת צְחוֹקוֹ הַשָׁקֵט וְגַם אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם. אֲבָל בַּחוֹל, בֶּאֱמֶת הִתְגַלְגַלְתִּי! כִּי אַבָּא אָמַר שֶׁנִּשְׁכַּב מוּל מְאוּרוֹת הַדַרְבָּן הַחֲפוּרוֹת בַּחוֹל הָרַךְ וְהַלַח, וְנֶאֱרֹב לַדַרְבָּנִים. שָׁעוֹת שְׁלֵמוֹת שָׁכַבְנוּ כָּךְ וְהַדַרְבָּנִים לֹא יָצְאוּ! לְבַסוֹף הָיִינוּ קָמִים בַּאֲנָחָה, מִתְרוֹמְמִים מִמְקוֹם־רִבְצֵנוּ וְנוֹשְׂאִים עִמָנוּ צְרוֹר מְחָטִים לְמַזְכֶּרֶת. מַחֲטֵי־דַרְבָּן שֶׁאֶפְשָׁר לַהֲבִיאָן הַבַּיְתָה וּלְהִתְפָּאֵר בָּהֶן לִפְנֵי כָּל הַיְלָדִים! וְאַחַר־כָּךְ, בַּסוֹף, לְאַחַר שֶׁיִמָאֲסוּ, אֶפְשָׁר לִנְעֹץ אוֹתָן בְּתַפּוּז כָּתֹם, שֶׁיְשַׁמְשׁוּ לְקִשׁוּט עַל הָאָרוֹן.

“אִלוּ לְפָחוֹת הֵבֵאתָ פְּרָחִים!…” הָיְתָה מִתְלוֹנֶנֶת אִמָא בְּאָזְנַי “מְעַנְיֵן, שָׁאַף פַּעַם אֵינְךָ מֵבִיא פְּרָחִים”. וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי עַל פִּרְחֵי הַצֵל הַנְדִירִים שֶׁצָמְחוּ בַּיַעַר. פִּרְחֵי־הַצֵל, בַּעֲלֵי הַצְבָעִים הַנְדִירִים וְהָעֲדִינִים וּבַעֲלֵי הַשֵׁמוֹת הַיָפִים וְהַמְצַלְצְלִים! שֶׁאַבָּא הָיָה קוֹרֵא בִּשְׁמָם, אֲבָל אֲנִי כְּבָר שָׁכַחְתִּי אוֹתָם. וּפַעַם אַחַת גַם הֵבֵאתִי מֵהֶם זֵר קָטָן, וַאֲנָשִׁים עִכְּבוּ אוֹתִי בַּדֶרֶךְ וְשָׁאֲלוּ:

“מֵאַיִן הֵבֵאתָ פְּרָחִים יָפִים שֶׁכָּאֵלֶה?”

וְאָז, בְּלֵב גֵאֶה, עָנִיתִי לַשׁוֹאֲלִים הַסַקְרָנִים וְהַמְקַנְאִים, תְּשׁוּבָה נָאָה:

“אֶת הַפְּרָחִים הָאֵלֶּה הֵבֵאתִי מִמְקוֹם סֵתֶר!…”

וְהַמָקוֹם אֵינוֹ יָדוּעַ לְאַף אֶחָד! וְאֵין לָהֶם שׁוּם תִּקְוָה קְלוּשָׁה לִמְצֹא אוֹתוֹ! כִּי רַק אַבָּא וַאֲנִי יוֹדְעִים הֵיכָן מְקוֹם־הַסֵתֶר הַזֶה שֶׁבַּיַעַר. הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ צוֹמְחִים הַפְּרָחִים הַיָפִים הָאֵלֶה, הַנֶחְבָּאִים אֶל הָעֵצִים, כִּמְעַט כְּמוֹ פֶּרַח־הַסֶלַע מִן הָאַגָדָה…

וְהִנֵה הִגַעְנוּ אֶל הַיַעַר. נִכְנַסְנוּ אֶל תּוֹכוֹ וְהִתְקַדַמְנוּ לְעֻמְקוֹ. לְפֶתַע שׁוֹאֵל אוֹתִי אַבָּא, אִם רָאִיתִי כְּבָר זְאֵב בַּיַעַר. נִבְהַלְתִּי מְאֹד לְרֶגַע, וְאַחַר כָּךְ צָחַקְתִּי בְּאִי־אֵמוּן.

“אֵיזֶה זְאֵב?” אָמַרְתִּי “אֵין שׁוּם זְאֵבִים פֹּה!”

“לֹא?” שָׁאַל אַבָּא “אַתָּה בָּטוּחַ?”

“לְגַמְרֵי!”

וְאָז עָשָׂה אַבָּא אֶת כַּפּוֹתָיו כִּשְׁפוֹפֶרֶת סְבִיב פִּיו, וְצָעַק אֶל תּוֹךְ הַיַעַר:

“זְ – אֵ – אֵ – ב!”

וְהַהֵד עָנָה לוֹ מִכָּל עֵבֶר: “אֵ – ב!”

אַחַר כָּךְ הָיָה שֶׁקֶט, וְהִנֵה לְפֶתַע נִשְׁמְעָה תְּשׁוּבָה:

“כֵּ – ן!”

“אָמַרְתִּי לְךָ!” אָמַר אַבָּא “אַתָּה רוֹאֶה שֶׁיֵשׁ זְאֵב בַּיַעַר!…”

מַה פִּתְאֹם, חָשַׁבְתִּי, אַף יֶלֶד לֹא אָמַר לִי שֶׁיֵשׁ זְאֵבִים בַּיַעַר. זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת. זֶה בְּלוֹף! וְאַבָּא, כְּאִלוּ קָרָא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי, אָמַר:

“לֹא רַק זְאֵבִים יֵשׁ פֹּה! יֶשְׁנָם כָּאן גַם אֲרָיוֹת!” אָמַר לִי וְהִבִּיט אֵלַי בְּעַיִן שֶׁחֶצְיָהּ מְבַדַּחַת וְחֶצְיָהּ רְצִינִית.

“לֹא! אֵין!” אָמַרְתִּי “זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, זֶה הַכֹּל בְּלוֹף!”

“בְּלוֹף?” שָׁאַל אַבָּא “בְּבַקָשָׁה!”

וְשׁוּב עָשָׂה אֶת כַּפּוֹתָיו כִּשְׁפוֹפֶרֶת סְבִיב שְׂפָתָיו, וְצָעַק בְּקוֹל גָדוֹל:

“אַ – רְ – יֵ – ה!”

וּמִכָּל פִּנוֹת הַיַעַר עוֹנֶה הַהֵד:

“יֵה! יֵה! יֵה!…”

הַפַּעַם נִבְהַלְתִּי כַּהֹגֶן, אוּלַי בֶּאֱמֶת הִגִיעוּ אֲרָיוֹת לַיַעַר הַמִסְתּוֹרִי הַזֶה? אִם יֵשׁ בּוֹ דַרְבָּנִים וּזְאֵבִים, לָמָה שֶׁלֹא יִהְיוּ בּוֹ גַם אֲרָיוֹת? וּבֶאֱמֶת, בְּעוֹדִי נִבְהָל, בָּאָה הַתְּשׁוּבָה:

“כֵּ – ן – ן!”

“אַתָּה רוֹאֶה!” אָמַר אֵלַי אַבָּא “יֵשׁ כָּאן גַם אֲרָיוֹת!”

רַצְתִּי אֶל אַבָּא וְאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁנִבְרַח מִכָּאן מַהֵר! כִּי הַחַיוֹת הָרָעוֹת הָאֵלוּ עוֹד תִּטְרֹפְנָה אוֹתָנוּ. אֲבָל אַבָּא לֹא נִבְהַל.

“רֶגַע, רֶגַע, עוֹד לֹא רָאִינוּ אֶת כֻּלָן!” אָמַר “וּמָה עִם הַצְבִי, וְעִם הַדֹב?”

וְאָז הוּא קָרָא גַם לַצְבִי וְגַם לַדֹב. וּלְמַרְבֵּה הַהַפְתָּעָה הָיוּ בַּיַעַר גַּם צְבִי, גַם דֹב! וְהֵם עָנוּ לְאַבָּא!

“אַתָּה רוֹאֶה!” אָמַר אַבָּא “הַיַעַר מָלֵא חַיוֹת!”

אֲנִי כְּבָר הָיִיתִי מְבֻלְבָּל בֶּאֱמֶת וְלֹא הִסְכַּמְתִּי לְהַמְשִׁיךְ בַּטִיוּל. לָכֵן יָצָאנוּ וּמִהַרְנוּ אֶל הַשְׁבִיל. וִתַּרְתִּי עַל לִקוּט הַפִּטְרִיּוֹת, וִתַּרְתִּי עַל אִסוּף הַפְּרָחִים. וְרַק רָצִיתִי לַחֲזֹר מַהֵר הַבַּיְתָה!…

וְהִנֵה אַךְ יָצָאנוּ מִן הַיַעַר, רָאִינוּ כַּמָה מִשְׁפָּחוֹת, הוֹרִים וִילָדִים, יוֹשְׁבִים לָהֶם וְנָחִים עַל הָעֵשֶׂב. אוֹכְלִים תַּפּוּזִים וּמְשַׂחֲקִים. הָלַכְנוּ אֲלֵיהֶם וְאַבָּא אָמַר פִּתְאֹם:

“הוֹ! הִנֵה אַתֶּן חַיוֹת־הַיַעַר הַמַפְחִידוֹת! פֹּה אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָכֶם בְּשֶׁקֶט, וַאֲנַחְנוּ חָשַׁבְנוּ שֶׁאַתֶּם מִתְרוֹצְצִים בַּיַעַר וּמְשַׁחֲרִים לְטֶרֶף!…”

וְאָז הִכַּרְתִּי אוֹתָם וְהִתְבַּיַשְׁתִּי נוֹרָא. הִסְמַקְתִּי סֹמֶק גָדוֹל מֵרֹב בּוּשָׁה. הֲרֵי זֶהוּ זְאֵב, אַבָּא שֶׁל עָמוֹס, וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶה זְאֵב טוֹרֵף…

וְהָאַרְיֵה? יְכוֹלִים אַתֶּם לְנַחֵשׁ מִי הָיָה הָאַרְיֵה? זֶה הָיָה אַרְיֵה, אַבָּא שֶׁל עֵינַת! וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ הַחַיוֹת הַנוֹרָאִי!… וּפֹה גַם דֹב וְגַם צְבִי שֶׁל עֲנָת, יוֹשְׁבִים עִם יַלְדֵיהֶם, מְקַלְפִים תַּפּוּזִים וְנָחִים בְּצֵל הָאִילָנוֹת…

הוֹי, הוֹי! אַל תִּשְׁאֲלוּ אֵיזוֹ חֶרְפָּה הָיְתָה זוֹ!…

לֹא יָדַעְתִּי לְאָן לָשֵׂאת אֶת עֵינַי, הִתְבַּיַשְׁתִּי מֵאַבָּא, מֵעַצְמִי וּמִכָּל הָעוֹלָם… רָצִיתִי שֶׁהָאֲדָמָה תִּתְבַּקַע וְתִבְלַע אוֹתִי מִיָד!…

“שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּקַרְתֶּם בְּגַן־הַחַיוֹת”, הֵעִירָה אִמָא בְּלַעַג־מָה כְּשֶׁחָזַרְנוּ. אַבָּא חִיֵךְ כָּרָגִיל אֶת חִיּוּכוֹ הַשָׁקֵט וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם. מַמָשׁ נֶאֱלַמְתִּי דֹם מֵרֹב בּוּשָׁה וּכְלִמָה.

הַמַעֲשֶׂה הַזֶה קָרָה לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים. הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים. אֲבָל הַיַעַר עוֹדוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ עַל גִבְעַת־הַחוֹל. וּבְשַׁבְּתוֹת חֹרֶף יָפוֹת, כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ עִם בִּתִּי הַקְטַנָה לְטַיֵל בַּיַעַר, אֲנִי נִזְכָּר בְּחַיוֹת־הַיַעַר הַטוֹרְפוֹת שֶׁלֹא הָיוּ וְלֹא נִבְרְאוּ. וְאֵיךְ נִבְהַלְתִּי מֵהֶן בֶּהָלָה גְדוֹלָה, וְאֵיךְ הִתְבַּיַשְׁתִּי אַחַר כָּךְ בּוּשָׁה גְדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר. וְאֵיךְ הִסְמַקְתִּי סֹמֶק גָדוֹל, עַד מִתַּחַת לַצַּוָארוֹן… כְּשֶׁרָאִיתִי מִי הָיוּ הַחַיוֹת בֶּאֱמֶת. לָכֵן אֵינֶנִי מְסַפֵּר זֹאת לְבִתִּי, כְּדֵי שֶׁלֹא תִּבָּהֵל וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּתְבַּיֵּשׁ. בִּמְקוֹם זֹאת אֲנַחְנוּ מַעֲדִיפִים לִלְקֹט פִּטְרִיוֹת וְלֶאֱסֹף פִּרְחֵי־צֵל נְדִירִים וְיָפִים, שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמָם. אֲבָל בִּתִּי וַדַאי זוֹכֶרֶת וְגַם תּוּכַל לְהַגִיד לָכֶם – אִם תִּשְׁאָלוּהָ!…

המלצות קוראים
תגיות