רקע
אלישע פורת
הַמֶרְחָץ הַשְׁנָתִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: יבנה

כָּל שָׁנָה עִם תֹּם הַקַיִץ, בֵּין רֹאשׁ־הַשָׁנָה לְחַג הַסֻכּוֹת, הָיִינוּ אֲנַחְנוּ, הָרוֹעִים, הוֹלְכִים עִם הַכְּבָשִׂים לִרְחֹץ בַּיָם. לִשְׁטֹף אֶת אֲבַק־הַקַיִץ הֶעָבֶה שֶׁהִצְטַבֵּר בְּתוֹךְ גִזוֹת־הַצֶמֶר הַסְבוּכוֹת.

מֵאָז שֶׁנִגְזְזוּ, עוֹד בִּתְחִלַת הָאָבִיב, סָמוּךְ לְלֵיל־הַסֵדֶר, כְּבָר הִסְפִּיק צַמְרָן לִצְמֹחַ מֵחָדָשׁ וְלִסְפֹּג אֶל תוֹכוֹ הָרִים שֶׁל אָבָק מְזֹהָם. בְּכָל מָקוֹם הָיוּ הַצֹאן סוֹפְגוֹת אָבָק: לְאֹרֶךְ דַרְכֵי־הַקַיִץ הַמְאֻבָּקוֹת, בִּשְׂדוֹת הַשְׁלָפִים וּבַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁבָּהֶן נֶהֱפַךְ הַזֶבֶל לְמִין חוֹל־שֶׁל־זֶבֶל שֶׁנִסְפַּג מַמָשׁ בְּתוֹךְ הַצֶמֶר. קַל לוֹמַר: “הוֹלְכִים עִם הַכְּבָשִׂים לִרְחֹץ בַּיָם”. – אֲבָל קָשֶׁה מְאֹד לַעֲשׂוֹת זֹאת. הַמַסָע עִם הָעֵדֶר אֶל שְׂפַת־הַיָם וּבַחֲזָרָה – הָיָה מִבְצָע קָשֶׁה וּמְסֻבָּךְ. וְלִגְמֹר אוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם, בְּלִי פְּגִיעוֹת בְּלִי פְּצִיעוֹת וּבְלִי טְבִיעוֹת – הָיָה עִנְיָן מְעַיֵף וּמַלְאֶה וְסוֹחֵט־כֹּחוֹת מֵאֵין כָּמוֹהוּ…

לִרְבֹּץ חַם וּמְיֻזָע יוֹם שָׁלֵם שֶׁל שַׁלְהֵי־קַיִץ עַל שְׂפַת־הַיָם; לְהֵאָבֵק עִם הַכְּבָשִׂים הַפַּחְדָנִיוֹת וְהָעַקְשָׁנִיוֹת הַמְסָרְבוֹת בְּכָל כֹּחָן לָרֶדֶת אֶל הַמַיִם, וְהֵן פּוֹעוֹת בְּקוֹלוֹת־אֵימִים, כְּאִלוּ הֵן מוּבָלוֹת לְטֶבַח – בֶּאֱמֶת שֶׁאֵין זֶה תַּעֲנוּג גָדוֹל!… וְהַשֶׁמֶשׁ הַקָשָׁה עִם טִפּוֹת־הַזֵעָה וּמֵי־הַיָם – שׁוֹזְפִים אֶת הָעוֹר עַד צְרִיבָה; וְטַלְפֵי הַכְּבָשִׂים הַחַדִים, הַפּוֹצְעִים אֶת עוֹר־הַיָדַיִם, גַם הֵם מוֹסִיפִים לִצְרִיבָה. וְעַל הַכֹּל – אֵלוּ הֵם הַקוֹצִים הַקָשִׁים וְהַמַכְאִיבִים הַחֲבוּיִים בְּתוֹךְ אַלְיוֹת־הַצֹאן, מְגֻלָלִים כְּתַלְתַּלִים נֻקְשִׁים – הֵם הֵם הַדוֹקְרִים פִּתְאֹם בָּאֶצְבָּעוֹת, כְּמוֹ מִתְנַפְּלִים עָלֶיךָ מִן הַמַאֲרָב!… וְעַל כָּל אֵלֶה – לַיְלָה אָרֹךְ לְלֹא שֵׁנָה לִפְנֵי הַמַסָּע; וְשִׁיבָה מְעַצְבֶּנֶת וּמְיַגַעַת עִם הָעֵדֶר הָאִטִי, בַּדֶרֶךְ הַבַּיְתָה, הַאֲרֻכָּה כָּל־כָּךְ לְקִצְרֵי־הָרוּחַ!… וְאַחֲרֵי כָּל אֵלֶה – כְּלוּם פֶּלֶא הוּא, אִם כָּל הָרוֹעִים הָיוּ נוֹפְלִים עִם עֶרֶב כַּהֲרוּגִים עַל מִשְׁכָּבָם?

יוֹנָתָן, מְרַכֵּז הַדִיר, הָיָה מָתוּחַ וְעַצְבָּנִי עֶרֶב הַמִבְצָע הַגָדוֹל הַזֶה. הוּא חִלֵק הוֹרָאוֹת לַאֲנָשָׁיו, כְּמוֹ מְפַקֵד בַּצָבָא.

“וַאֲנִי לֹא סוֹבֵל עַכְשָׁו שׁוּם וִכּוּחִים!…” הָיָה אוֹמֵר.

הוּא עַצְמוֹ הָיָה רוֹעֶה וָתִיק וּמְנֻסֶה. וְנָהַג עִם כִּבְשׂוֹתָיו בִּידִיעָה – אֲבָל בְּכֹחַ; בִּתְבוּנָה – אֲבָל בְּתַקִיפוּת! הוּא לֹא הֶאֱמִין שֶׁיֵשׁ לָהֶן טִפַּת־שֵׂכֶל מִשֶׁלָהֶן. וְחָבִיב הָיָה עָלָיו הַבִּטוּי:

“אֲנִי מַכִּיר רַק חַיָה אַחַת, שֶׁהִיא יוֹתֵר טִפְּשָׁה מִן הַכִּבְשָׂה – הַתַּרְנְגֹלֶת…”

הוּא טִפַּח לְעַצְמוֹ קְבוּצָה קְטַנָה, אֲבָל מֻבְחֶרֶת, שֶׁל כְּבָשִׂים מְמֻשְׁמָעוֹת וְנֶאֱמָנוֹת, הַקְרוּיוֹת: מַשְׁכּוּכִיוֹת. וְאֵלוּ הָיוּ הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו “בָּאֵשׁ וּבַמַיִם!”, כְּמוֹ שֶׁנוֹהַג הָיָה לוֹמַר.

אֲבָל… לְצַעֲרֵנוּ… לַמַיִם הֵן דַוְקָא לֹא הָלְכוּ אַחֲרָיו!… וַאֲפִילוּ נִמְלְטוּ מֵהֶם, וְהָיְתָה זוֹ מְלָאכָה בֶּאֶמֶת מְפָרֶכֶת – לְהַטְבִּילָן נֶגֶד רְצוֹנָן.

הַמַשְׁכּוּכִיוֹת הָיוּ זוֹלְלוֹת מַטְעַמִים וּמַמְתַּקִים מִכִּיסוֹ וּמִכַּפּוֹ. וְאַךְ הָיוּ שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹל צְעָדָיו הַמִתְקָרְבִים אֶל הַדִיר – מִיָד הָיוּ רָצוֹת אֵלָיו וּמְחַזְרוֹת אַחֲרָיו בִּפְעִיוֹת וּגְעִיוֹת הַנוֹגְעוֹת אֶל הַלֵב…

כְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַמַיִם, לָבוּשׁ בֶּגֶד־יָם קְצַרְצַר וְרַק רֹאשׁוֹ מֵצִיץ מֵעַל לַמַיִם, וְהוּא מְשַׁפְשֵׁף וּמְמָרֵק אֶת צַמְרָהּ שֶׁל כִּבְשָׂה סַרְבָנִית – הָיָה מְדַבֵּר אֵלֶיהָ כְּאִלוּ הָיְתָה בַּת־אָדָם. בְּסַבְלָנוּת אֲבָל בְּאַדְנוּת הָיָה טוֹרֵחַ לְהַסְבִּיר לָהּ אֶת חֹסֶר־הַהִגָיוֹן הַמַכְאִיב שֶׁבְּסֵרוּבָהּ:

“לָמָה לָךְ לַחְטֹף בָּרֹאשׁ, לָמָה לָךְ לְקַבֵּל מִמֶנִּי פְלִיק, טִפְּשֹׁנֶת?” הָיָה מַפְלִיק לָהּ וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ, בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת…

אוֹ:

“בְּלִי צְבִיטוֹת זֶה לֹא הוֹלֵךְ?” הָיָה צוֹבֵט וְשׁוֹאֵל.

וּלְבַסוֹף, כְּשֶׁהָיָה מְסַיֵם לִרְחֹץ אוֹתָהּ, הָיָה מְשַׁלֵחַ אוֹתָהּ אֶל הַחוֹל הַנָקִי, מֵעֵבֶר לַסֶלַע, בַּמָקוֹם שֶׁחָנוּ הָרְחֵלוֹת הָרְחוּצוֹת. וְאִם הָיְתָה מִתְמַהְמַהַת קְצָת, אוֹ פּוֹנָה מֵרֹב בִּלְבּוּל אֲחוֹרַנִית – וְשׂוֹחָה שֵׁנִית אֶל הַיָם הַפָּתוּחַ – הָיָה מְצָרֵף לְבִרְכַּת־הַדֶרֶךְ שֶׁלוֹ כַּמָה בְּעִיטוֹת מְשַׁכְנְעוֹת, וְתוֹךְ כָּךְ שׁוֹאֵל:

“הַגִידִי, בְּלִי בְּעִיטָה לֹא תֵּלְכִי? הַגִידִי, בְּלִי מַכּוֹת, לֹא תָּבִינִי?”

אֲבָל הַכֹּל נִסְלַח לוֹ, לְיוֹנָתָן מְרַכֵּז־הַדִיר, בְּאוֹתוֹ הַיוֹם הַקָשֶׁה. הוּא לֹא עָצַם עַיִן מֵאָז שְׁעוֹת אַחַר־הַצָהֳרַיִם שֶׁל יוֹם אֶתְמוֹל. הָיָה עָלָיו לִדְאֹג לִמְכוֹנִית – שֶׁתַּסִיעַ אֶת כָּל הַכֵּלִים הַנְחוּצִים – חֲבָלִים וִיתֵדוֹת וּמְחִיצוֹת וּשְׁאָר אֲבִיזָרִים – מִבְּעוֹד בֹּקֶר אֶל שְׂפַת־הַיָם; וְאִתָּהּ גַם אֹכֶל וּמַשְׁקֶה לָרוֹעִים לְכָל הַיוֹם; וְעַל כָּל אֵלֶה צָרִיךְ הָיָה לְגַיֵס כַּמָה רוֹעִים־מִתְנַדְבִים לְיוֹם אֶחָד, וְעוֹד וְעוֹד…

וְלִפְנוֹת־בֹּקֶר הָיָה הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּא לַדִיר. וְהוּא שֶׁרָץ לְהָעִיר אֶת הָאֲחֵרִים, שֶׁכַּמוּבָן, שָׁכְחוּ לָקוּם… הוּא הָיָה מְנַהֵם, תּוֹךְ כְּדֵי רִיצָה:

“חֹסֶר אַחֲרָיוּת שֶׁכָּזֶה! אִם לֹא יְכוֹלִים לְהִתְעוֹרֵר בַּזְמַן – אָז לֹא הוֹלְכִים לִישֹׁן!”

וְאַחַר־כָּךְ, בְּעֵת הַמַסָע, הָיָה עָלָיו לְחַפֵּשׂ שְׁבִילִים בְּתוֹךְ הַשָׂדוֹת הַמְעֻבָּדִים, כְּדֵי שֶׁהַצֹאן לֹא יַעֲלוּ אָבָק, וּלְהִזָהֵר בְּשֶׁבַע עֵינַיִם – שֶׁלֹא לִפְרֹץ לִשְׂדוֹת זָרִים וְלֹא לְקַצֵץ בִּנְטִיעוֹת צְעִירוֹת. וְלַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי הַהוֹמֶה מִתְּנוּעַת מְכוֹנִיוֹת הַדוֹהֲרוֹת כִּמְטֹרָפוֹת – גַם זוֹ מְלָאכָה לֹא קַלָּה כְּלָל! וּבְיִחוּד, כְּשֶׁמְדֻבָּר בַּ“בְּהֵמָה הַטִפְּשִׁית בְּיוֹתֵר שֶׁאֲנִי מַכִּיר”, – כְּמוֹ שֶׁאוֹהֵב הָיָה לוֹמַר.

וּבַהַפְסָקוֹת הַקְצָרוֹת בְּמֶשֶׁךְ הַיוֹם הָאָרֹךְ וְהַחַם הַזֶה, הָיָה יוֹנָתָן מְרַכֵּז־הַדִּיר שׁוֹקֵד לְהַלְהִיב אֶת כָּל הָרוֹעִים, לְעוֹדֵד אֶת רוּחַ הַנֶחְשָׁלִים, וּלְהָפִיחַ תִּקְוָה בְּלֵב הַמְפַקְפְּקִים.

“הִנֵה הִנֵה, כְּבָר גוֹמְרִים!” הָיָה אוֹמֵר “הַבִּיטוּ אֵיזֶה פִּיקְנִיק נֶחְמָד! לֹא? יָם וָשֶׁמֶשׁ וַאֲוִיר צַח!…”

וְגַם כְּשֶׁלֹא הִצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת חִיוּךְ עַל הַשְׂפָתַיִם – לֹא הִתְיָאֵשׁ. הָיָה מוֹזֵג לִימוֹנָדָה קָרָה לַצְמֵאִים, וְאוֹמֵר:

“שְׁתוּ חֶבְרֶ’ה, שְׁתוּ! אֲנִי חַיָב לְהַחֲזִיר כַּד רֵיק הַבַּיְתָה!…”

אֲבָל הַעֲמָדַת־הַפָּנִים שֶׁל הַכְּבָשִׂים בָּעִנְיַן הַשְׂחִיָה – הָיְתָה מַמָשׁ מַפְלִיאָה! צְרִיחוֹת וּבְעִיטוֹת וּפַחַד נוֹרָא בְּעֵינֵיהֶן הַמִתְגַלְגְלוֹת! הֵן הָיוּ תּוֹקְעוֹת אַרְבַּע טְלָפַיִם בַּחוֹל, מַמָשׁ כְּמוֹ עֳגָנִים, וּמְסָרְבוֹת לָזוּז. וְאַחַר־כָּךְ, עִם הַטִפּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, – הָיוּ שׁוֹאֲגוֹת מֵרֹב פַּחַד. אֲבָל קְצָת עָמֹק יוֹתֵר, בְּמָקוֹם שֶׁלֹא יָכְלוּ כְּבָר לַעֲמֹד, הָיוּ מְשַׁנוֹת בְּבַת־אַחַת אֶת נָהֳגָן. בִּן־רֶגַע נֶהְפְכוּ לְשַׂחְיָנִיוֹת מְעֻלוֹת! וּבִתְנוּפוֹת חֲזָקוֹת שֶׁל אַרְבַּע רַגְלֵיהֶן מִתַּחַת לַמַיִם – הָיוּ חוֹתְרוֹת בִּמְהִירוּת אֶל הַחוֹף…

וְעַל הַחוֹף הָיוּ עוֹמְדוֹת כְּמִסְכֵּנוֹת, מְנַעֲרוֹת אֶת צַמְרָן הָרָטֹב, מַרְעִידוֹת בְּכָל גוּפָן וּמַזוֹת רְסִיסֵי־מַיִם לְכָל עֵבֶר. וְאַחֲרֵי רֶגַע, כְּאִלוּ שָׁכְחוּ אֶת כָּל הָעִנְיָן, הָיוּ מִצְטָרְפוֹת בַּאֲדִישׁוּת לְאַחְיוֹתֵיהֶן הַמִשְׁתַּזְפוֹת עַל הַחוֹף – וְלוֹחֲכוֹת לַהֲנָאָתָן מִן הֶחָצִיר הַמְפֻזָר לִפְנֵיהֶן. הָיוּ מְרִימוֹת רֹאשָׁן, וְתוֹךְ הַעֲלָאַת־גֵרָה אִטִית וְרוֹגַעַת, הָיוּ נוֹשְׂאוֹת מַבָּט אָדִישׁ אֶל חַבְרוֹתֵיהֶן הַמְפַרְפְּרוֹת עֲדַיִן בַּמַיִם, וְעַל פְּנֵיהֶן הָרְחוּצִים נְסוּכָה הַבָּעָה שֶׁל “הַבַּהֲמִיוּת הַטִפְּשִׁית בְּהִתְגַלְמוּתָהּ” – כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר יוֹנָתָן.

אֲבָל צְבִי, הָרוֹעֶה הַוָתִיק, הָיָה לוֹ מִנְהָג אַחֵר עִם הַכְּבָשִׂים. צְבִי מַמָשׁ אָהַב אוֹתָן. דִבּוּרוֹ אֲלֵיהֶן דִבּוּר רַךְ וְעֵינָיו עֵינַיִם מְבִינוֹת. וְתָמִיד הוּא מִתְנַצֵל בִּגְלָלָן… וְתָמִיד הוּא מוֹכִיחַ, לְכָל מִי שֶׁמוּכָן לְהַקְשִׁיב – שֶׁהַכִּבְשָׂה הַקְטַנָה הַזֹאת יֵשׁ בָּהּ דַוְקָא יוֹתֵר שֵׂכֶל – מֵאֲשֶׁר בַּבְּהֵמוֹת הַגְדוֹלוֹת… וְהוּא לֹא פֵּרֵשׂ לְמִי בְּדִיוּק הִתְכַּוֵן…

הוּא הָיָה קוֹרֵא לַצֹאן בְּדֶרֶךְ מְיֻחֶדֶת מִשֶׁלוֹ. כְּאִלוּ מִתְחַנֵּן לִפְנֵיהֶן, כְּאִלוּ מְבַקֵשׁ מֵהֶן. וְאַחַר־כָּךְ מַפְצִיר בָּהֶן. הַצִפְצוּפִים וְהַשְׁרִיקוֹת וּפִסְפּוּסֵי־הַשְׂפָתַיִם שֶׁלוֹ – לִפְעָמִים הֵם נוֹזְפִים וּמוֹכִיחִים – וְלִפְעָמִים הֵם מְפַיְסִים וְסַלְחָנִים.

“תָּמִיד צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶן, אָז הֵן יָבִינוּ…” הָיָה אוֹמֵר.

וְהוּא לֹא הָיָה גוֹרֵר אוֹתָן לַמַיִם בְּכֹחַ! כָּכָה, הֲפוּכוֹת עַל גַבָּן וְצוֹרְחוֹת בְּקוֹל, וְרַגְלֵיהֶן בּוֹעֲטוֹת בִּפְרָאוּת בָּאֲוִיר הָרֵיק! לֹא! – הוּא הָיָה מְפַתֶּה אוֹתָן לָבוֹא אַחֲרָיו, הָיָה מְדַבֵּר עַל לִבָּן הַבַּהֲמִי, הִנֵה כָּכָה:

“הַיָם הוּא טוֹב וּבָרִיא בִּשְׁבִילֵךְ! אַדְרַבָּא, תִּתְנַקִי פַּעַם בְּשָׁנָה, זֶה לֹא יַזִיק לָךְ!”

וְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, הָיָה מְלַטֵף אוֹתָן בְּצַוָארָן.

“תִּרְאִי, תִּרְאִי, כַּמָה לְבָנוֹת יוֹצְאוֹת אַחְיוֹתַיִךְ הַכְּבָשִׂים מִן הָרַחֲצָה! וְכַמָה הַחוֹל חַם וְנָעִים לִרְבִיצָה! וְכַמָה טָעִים הֶחָצִיר אַחֲרֵי טַעַם מֵי־הַמֶלַח הַצוֹרְבִים! בּוֹאִי, אַל תִּתְעַקְשִׁי!…”

כָּךְ הָיָה מְפַתָּה אוֹתָן בְּסַבְלָנוּת רַבָּה וּבְאֹרֶךְ־רוּחַ לְלֹא גְבוּל.

וּמְעַנְיֵן שֶׁהֵן הָיוּ הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו, וְנַעֲנוֹת לְשִׁדוּלָיו עַד, עַד… שֶׁלֹא הִתְעַקְשׁוּ… וְאָז הָיָה תּוֹפֵס אוֹתָן בְּכֹחַ וְרוֹחֵץ אוֹתָן בְּעַל־כָּרְחָן! הָיָה מְיַשֵׁר אֶת קִמְטֵי־הָעוֹר שֶׁהַלִכְלוּךְ וְהַשֻׁמָן הִצְטַבְּרוּ בָּהֶם, מְפַשְׁפֵּשׁ בְּתוֹךְ אָזְנֵיהֶן וּמוֹעֵךְ בְּצִפֹּרֶן חַדָה קַרְצִיוֹת חֲצוּפוֹת וּתְפוּחוֹת־כָּרֵס, וּמְנַקֶה אֲפִילוּ אֶת קְצוֹת טַלְפֵיהֶן…

“מַה יֵשׁ? פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה – אָז שֶׁיִהְיֶה לְפָחוֹת נָקִי!” הָיָה מַכְרִיז בְּאָזְנֵי הַצֹאן כְּאִלוּ לְהִצְטַדֵק עַל טִפּוּלוֹ הַיְסוֹדִי וְהַמָסוּר.

כָּזֶה הָיָה צְבִי הָרוֹעֶה וְזֶה הָיָה מִנְהָגוֹ הָרַךְ עִם הַצֹאן. וְהָיוּ עוֹד רוֹעִים וְגַם הֵם נָהֲגוּ עִם הַצֹאן כָּל אֶחָד בְּדַרְכּוֹ…

לִפְנוֹת־עֶרֶב, כַּאֲשֶׁר הַשֶׁמֶשׁ כְּבָר הֵחֵלָה לִצְלֹל אֶל הַיָם, רָחוֹק בָּאֹפֶק הַמַאֲדִים – תָּמַה מְלֶאכֶת הָרְחִיצָה הַשְׁנָתִית. עַכְשָׁו טָבְלוּ הָרוֹעִים עַצְמָם – טְבִילָה אַחֲרוֹנָה – בַּמַיִם הַחֲמִימִים. קְצָת שָׂחוּ וּקְצָת צָלְלוּ, וְאַחַר־כָּךְ יָצְאוּ אֶל הַחוֹף. הָרוֹעִים הַמִתְנַדְבִים, שֶׁהָיוּ עֲיֵפִים עַד מָוֶת, וְנָפְלוּ מַמָשׁ מֵרַגְלֵיהֶם, הֶעֱמִיסוּ אֶת כָּל הַצִיוּד עַל הַמְכוֹנִית וְנָסְעוּ מִיָד הַבַּיְתָה – מִבְּלִי שֶׁיִתְנַגְבוּ אֲפִילוּ…

עַל הַחוֹל הָרַךְ וְהַלָבָן הֵחֵלוּ לְהִתְרוֹצֵץ סַרְטְנֵי־הַחוֹל הַזְרִיזִים, וּבִמְרוּצָתָם הַחֲפוּזָה אֲפִילוּ הִפְחִידוּ אֶת הַכְּבָשִׂים… וְאָז הֵחֵל הַמַסָע הַמְיַגֵעַ הַבַּיְתָה – דֶרֶךְ הַשִׂיחִים וְהַשָׂדוֹת שֶׁכְּבָר עָבַרְנוּ בָּהֶם בַּבֹּקֶר. וּבֵין צוקי־הַכֻּרְכַּר, שֶׁהַכְּבָשִׂים פּוֹסְעוֹת בָּהֶם בִּזְהִירוּת, כְּאִלוּ הֵן מַרְגִּישׁוֹת בְּחוּשׁ – כַּמָּה קַל כָּאן לְהִשָׁמֵט בַּמִדְרוֹן וּלְהִתְגַלְגֵל לְמַטָה, עַל הַחוֹף, בְּרִסוּק אֵבָרִים…

וְאַחַר־כָּךְ נִמְשָׁךְ הַשְׁבִיל דֶרֶךְ שְׂדוֹת־תִּלְתָּן רֵיחָנִיִים וּפַרְדֵסִים יְרֻקִים וּמֻשְׁקִים הֵיטֵב… הַכְּבָשִׂים הָיוּ עֲיֵפוֹת, עַצְבָּנִיוֹת וְנִרְגָזוֹת. הֵן נִבְהֲלוּ בַּהֲלַת־פִּתְאֹם מִכָּל לְטָאָה עוֹבֶרֶת וּמִכָּל פִּסַת־נְיָר דַקָה, שֶׁהָרוּחַ הָיְתָה מְעִיפָה עַל פְּנֵיהֶן. אֲבָל הָיוּ נְקִיוֹת וְצָחוֹת! כְּמוֹ אַחֲרֵי גֶשֶׁם רִאשׁוֹן… וְצַמְרָן הַשָׁטוּף הָיָה רַךְ וְנָעִים לְמַגָע… וְהֵן נִרְאוּ כְּמוֹ נָהָר לָבָן וּבָהִיר, הַזוֹרֵם וּמִתְנוֹעֵעַ, כַּאֲשֶׁר הִתְנַהֲלוּ רֹאשׁ אַחֲרֵי אַלְיָה, בַּשְׁבִיל הַצַר, בְּתוֹךְ הָאַפְלוּלִית הַיוֹרֶדֶת עַל הָאָרֶץ…

המלצות קוראים
תגיות