יוֹם אֶחָד, אַחַר הַצָהֳרַיִם, הָלְכָה הַיַלְדָּה אָסְנַת אֶל הַלוּלִים, לְהָבִיא תּוֹלָעִים אֲדֻמוֹת לַדָגִים הַצִבְעוֹנִיִים שֶׁבָּאַקְוַרְיוֹן שֶׁל אַבָּא. אֲבָל, אוּלַי אֵינְכֶם מַכִּירִים אֶת הַיַלְדָה אָסְנַת? וּבְכֵן הָבָה נַעֲשֶׂה הַכָּרָה.
שְׁמָהּ אָסְנַת וְהִיא כְּבָר בַּת חָמֵשׁ. וּלְמַעַן הַדִיוּק: חָמֵשׁ שָׁנִים וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. “חָמֵשׁ וָרֶבַע”, – כְּמוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת אִמָא. אֲבָל אָסְנַת מִתְעַקֶשֶׁת בְּשֶׁלָהּ:
“לֹא וָרֶבַע!” הִיא אוֹמֶרֶת “חָמֵשׁ שָׁנִים וּשְׁלשָׁה חֳדָשִׁים!…”
וְאִמָא רַק מְחַיֶכֶת. שֶׁיְהֵא כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאָסְנַת רוֹצָה.
אִמָא שְׁמָהּ יָפָה, וּבְעֵינֵי אָסְנַת הִיא בֶּאֱמֶת הָאִמָא הֲכִי יָפָה שֶׁבָּעוֹלָם. אַבָּא שְׁמוֹ אֱלִיעֶזֶר וְהַיְלָדִים שֶׁבַּגַן, חֲבֵרֶיהָ הַקְטַנִים שֶׁל אָסְנַת, אוֹהֲבִים לְהַקְנִיטוֹ. וּכְשֶׁאַבָּא בָּא אֶל הַגַן, הֵם רָצִים אַחֲרָיו וּמוֹשְׁכִים בְּמִכְנָסָיו וּמְזַמְרִים בְּנִגוּן קוּנְדֵסִי:
"אַבָּא אֱלִיעֶזֶר
מוֹשֵׁךְ בַּגֶזֶר…"
וּמִתְפַּקְעִים לָהֶם מִצְחוֹק.
וְיֵשׁ לְאָסְנַת גַם אָחוֹת גְדוֹלָה וּשְׁמָהּ הָגָר. וּכְשֶׁאִמָהּ מִתְעַצְבֶּנֶת עֲלֵיהֶן כְּשֶׁהֵן הוֹפְכוֹת אֶת הַחֶדֶר לִשְׂדֵה־מֵרוֹצִים אוֹ לְזִירַת־הִתְגוֹשְׁשׁוּת, הִיא גּוֹעֶרֶת בָּהֶן:
“תַּפְסִיקוּ כְּבָר, בָּנוֹת!”
וְאָז נֶעֱלֶבֶת אָסְנַת, וְאוֹמֶרֶת לְאִמָא:
“אֲבָל אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת אִמָא, וְלֹא בָּנוֹת!…”
וְאִמָא שׁוֹכַחַת אֶת רֻגְזָה וּמַסְתִּירָה בְּקֹשִׁי אֶת חִיוּכָהּ.
וּבְכֵן, הוֹלֶכֶת לָהּ הַיַלְדָה אָסְנַת אֶל הַלוּלִים. לְהָבִיא לַדָגִים תּוֹלָעִים אֲדֻמוֹת. כִּי הַדָגִים שֶׁל אַבָּא מִשְׁתַּגְעִים אַחֲרֵי הַתּוֹלָעִים הָאֲדֻמוֹת. בְּיָדָהּ הָאַחַת קֻפְסָה שֶׁל פַּח וּבְיָדָהּ הַשְׁנִיָה רֶשֶׁת דַקָה מִבַּרְזֶל מַחְלִיד. וְהִיא עוֹשָׂה בְּדִיוּק מַה שֶׁלָמְדָה אֵצֶל אַבָּא:
מַגִיעִים אֶל תְּעָלַת הַמַיִם הַזוֹרְמִים בְּמוֹרָד הַלוּל, כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לְיָדָהּ, מַטְבִּילִים אֶת הָרֶשֶׁת בְּתוֹךְ מֵי־הַתְּעָלָה וְסוֹגְרִים אוֹתָהּ כְּעֵין שַׂק. אַחַר־כָּךְ מְסַנְנִים אֶת הַמַיִם טִפּוֹת טִפּוֹת עַד אֲשֶׁר נִשְׁאָרוֹת הַתּוֹלָעִים הָאֲדֻמוֹת לְבַדָן. אוֹי, אוֹי! אֵיךְ הֵן מִתְפַּתְּלוֹת וּמִשְׁתּוֹלְלוֹת בְּתוֹךְ הָרֶשֶׁת! וְאֵיךְ הֵן מִתְהוֹלְלוֹת לָהֶן, הָאֲדַמְדַמוֹת הַלָלוּ! מַמָשׁ אֶפְשָׁר לְהִתְפַּקֵעַ מִצְחוֹק!
וְאָז בִּזְהִירוּת רַבָּה, מַחְלִיקָה אוֹתָן אָסְנַת אֶל הַקֻפְסָה וּמִתְבּוֹנֶנֶת בַּהֲנָאָה אֵיךְ הֵן שָׁטוֹת לְאֹרֶךְ דָפְנוֹת הַפַּח בְּמַעְגָלִים נִרְחָבִים. וְאֵיךְ הַדָגִים מְחַבְּבִים אוֹתָן! הוֹ, הוֹ! מַמָשׁ מִשְׁתּוֹלְלִים בְּתוֹךְ הָאַקְוַרְיוֹן הַשָׁקוּף, כְּשֶׁאַבָּא מַקִישׁ בְּאֶצְבָּעוֹ עַל דֹפֶן־הַזְכוּכִית כְּדֵי לִקְרֹא לָהֶם אֶל הָאֹכֶל. וְאֵיךְ הֵם מִתְנַפְּלִים עֲלֵיהֶן, הַגַרְגְרָנִים הַלָלוּ! מַזָל שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לִצְעֹק וְלִצְרֹחַ!…
וְאָסְנַת יוֹשֶׁבֶת מֻקְסֶמֶת מוּל הָאַקְוַרְיוֹן כָּל יוֹם, בְּשָׁעָה שֶׁאַבָּא מַאֲכִיל אֶת הַדָגִים…
אֲבָל הַיוֹם מְחַכָּה לָהּ הַפְתָּעָה בַּדֶרֶךְ. וְלָאו־דַוְקָא הַפְתָּעָה נְעִימָה. כְּשֶׁהִיא קְרֵבָה אֶל הַלוּלִים, הִיא רוֹאָה לְפֶתַע שָׁלשׁ נְמִיוֹת, חֲרִישִׁיוֹת וְאַרְכָּנִיוֹת, מְהַלְכוֹת לָהֶן זוֹ מֵאֲחוֹרֵי זוֹ, רֹאשׁ בְּתוֹךְ זָנָב. וְזַנְבֵיהֶן הַשְׂעִירִים הָאֲרֻכִּים וְהָאֲפוֹרִים נִגְרָרִים
אַחֲרֵיהֶן עַל הָאֲדָמָה, כְּמוֹ הַמַטְאֲטֵא הָרַךְ וְהָאָפוֹר שֶׁבַּחֶדֶר שֶׁל אִמָא. וְהַיַלְדָה אָסְנַת עוֹצֶרֶת פִּתְאֹם, מְבֹהֶלֶת בְּמִקְצָת, אֲבָל אֵינָהּ נִפְחֶדֶת. כִּי אַבָּא כְּבָר סִפֵּר לָהּ לֹא פַּעַם עַל הַנְמִיוֹת הַמְרֻשָׁעוֹת הַבָּאוֹת לִזְלֹל אֶפְרוֹחִים וְלַעֲשׂוֹת שַׁמוֹת בַּלוּלִים. וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת כָּךְ, מֻפְתַּעַת, הִיא שׁוֹמַעַת אֶת הַנְמִיוֹת הוֹלְכוֹת וְשָׁרוֹת:
"אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת
לִטְרֹף פַּרְגִיוֹת!
אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת
לִזְלֹל תַּרְנְגוֹלוֹת!…"
וְאָסְנַת אֵינָהּ מַרְגִישָׁה אֵיךְ נִשְׁמֶטֶת מִיָדֶיהָ קֻפְסַת־הַפַּח, וְאֵיךְ נוֹפֶלֶת עַל הָאָרֶץ רֶשֶׁת־הַדַיָגִים שֶׁלָהּ. וְקֻפְסַת־הַפַּח מְנַקֶשֶׁת עַל הֶחָצָץ כְּשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת. וְהַנְמִיוֹת עוֹצְרוֹת בִּמְקוֹמָן, נִדְהָמוֹת בְּמִקְצָת, וּמַפְנוֹת אֶת זַרְבּוּבִיוֹתֵיהֶן הֵנָה וָהֵנָה, כְּדֵי לְרַחְרַח מִי הוּא זֶה הַמֵהִין לְהַפְרִיעַ לָהֶן בִּשְׁעַת צֵידָן. אֲבָל אֶת אָסְנַת אֵינָן רוֹאוֹת, וְהֵן מַמְשִׁיכוֹת בְּמִצְעָדָן הַחֲרִישִׁי, הוֹלְכוֹת וְשָׁרוֹת…
וְאָסְנַת אוֹזֶרֶת עֹז וְעוֹקֶרֶת רַגְלֶיהָ הַקְטַנוֹת מִשְׂפַת־הַתְּעָלָה וְרָצָה מַהֵר, כְּכָל שֶׁרַגְלֶיהָ הַקְטַנוֹת נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ, אֶל מִי? – אֶל אַבָּא אֱלִיעֶזֶר, כַּמוּבָן!
וְאַבָּא אֱלִיעֶזֶר יָשֵׁן לוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ אֶת שְׁנַת אַחַר־הַצָהֳרַיִם הַמְתוּקָה שֶׁלוֹ, כַּאֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יוֹם־יוֹם בִּגְמַר עֲבוֹדָתוֹ. וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אָסְנַת נִשְׁמֶרֶת וְנִזְהֶרֶת וְאֵינָהּ מַרְעִישָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהָעִיר אֶת אַבָּא הַנָם לוֹ בְּמִטָתוֹ תְּנוּמַת עֲיֵפִים.
אֲבָל הַיוֹם? עַכְשָׁו? אַחֲרֵי שֶׁרָאֲתָה אֶת הַנְמִיוֹת הַחֲצוּפוֹת הָאֵלֶה וְאַחֲרֵי שֶׁשָׁמְעָה אֶת זִמְרָתָן הַמְרֻשַׁעַת? אֵיךְ תּוּכַל לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹר עַל פִּיהָ?
לֹא! הַיוֹם הִיא לֹא תַּנִיחַ לְאַבָּא לִישֹׁן! לֹא וָלֹא! אַדְרַבָּא, תָּעִיר אוֹתוֹ מִיָד וּתְסַפֵּר לוֹ בִּמְהִירוּת הַכֹּל, וְאַבָּא יָבִין תֵּכֶף וְיָרוּץ אֶל הַלוּלִים וְיַבְרִיחַ אֶת הַנְמִיוֹת לְכָל הָרוּחוֹת! טוֹרְפוֹת שֶׁכְּמוֹתָן! הוֹי, הוֹי! כַּמָה מִסְכֵּנוֹת הֵן הַפַּרְגִיוֹת הַתְּמִימוֹת…
כָּךְ חוֹשֶׁבֶת לָהּ אָסְנַת וּמְרַחֶמֶת רַחֲמִים גְדוֹלִים בְּתוֹךְ לִבָּהּ הַקָטָן. אֲבָל אַבָּא אֵינוֹ נֶחְפָּז לְהִתְעוֹרֵר, וְהוּא מִתְהַפֵּך בְּמִטָתוֹ מִצַד אֶל צַד, נוֹחֵר וּמִתְכַּעֵס וּמְנַסֶה לְהִפָּטֵר מִטַרְדָנוּתָהּ שֶׁל אָסְנַת. אַךְ אָסְנַת אֵינֶנָה מְוַתֶּרֶת. לֹא! הַיוֹם הִיא לֹא תְּוַתֵּר לְאַבָּא! הַפַּעַם הָעִנְיָן חָמוּר, בֶּאֱמֶת!
“קוּם, אַבָּא, קוּם! הַנְמִיוֹת בַּלוּל!” קוֹרֵאת אָסְנַת לְתוֹךְ אָזְנָיו שֶׁל אַבָּא אֱלִיעֶזֶר.
“אֵיזֶה לוּל?” שׁוֹאֵל אַבָּא, מְבֻלְבָּל מֵחֲמַת הַשֵׁנָה “אֵיזֶה נְמִיוֹת?” וְנִשְׁמָתָה שֶׁל אָסְנַת הַקְטַנָה כִּמְעַט יוֹצֵאת עַד שֶׁאַבָּא מִתְעוֹרֵר קְצָת וְקָם וְשׁוֹלֵף מִן הָאָרוֹן אֶת רוֹבֵה־הַצַיִד הַיָשָׁן שֶׁלוֹ, וְאוֹמֵר לְאָסְנַת:
“אַתְּ מֵאָה אָחוּז אָסְנַת! טוֹב שֶׁהֵעַרְתְּ אוֹתִי! בּוֹאִי מַהֵר וּנְפַצְפֵּץ אֶת הַנְמִיוֹת!…”
וְאָסְנַת נוֹתֶנֶת יָדָהּ הַקְטַנָה בְּתוֹךְ כַּפּוֹ הַגְדוֹלָה שֶׁל אַבָּא, וְהֵם שׁוֹלְחִים רַגְלֵיהֶם בְּרִיצָה וְנֶחְפָּזִים אֶל הַלוּלִים לְפַצְפֵּץ וּלְהַבְרִיחַ אֶת הַטוֹרְפוֹת הָרָעוֹת הַמִשְׁתּוֹלְלוֹת לָהֶן וּמַפְחִידוֹת אֶת הַתַּרְנְגוֹלוֹת. וְהִנֵה הֵם כְּבָר לְיַד הַתְּעָלָה, וְהִנֵה חָלְפוּ עַל פְּנֵי הַקֻפְסָה הַשְׁמוּטָה וְעַל פְּנֵי רֶשֶׁת־הַדַיָגִים שֶׁל אָסְנַת הַמוּטֶלֶת בָּעֵשֶׂב, וְאָסְנַת מוֹשֶׁכֶת בְּכַּפוֹ שֶׁל אַבָּא וְאוֹמֶרֶת:
“פֹּה אַבָּא! פֹּה הֵן עָבְרוּ!”
וְהִיא מְסַפֶּרֶת לְאַבָּא בְּקוֹל נִרְגָשׁ אֵיךְ רָאֲתָה אוֹתָן הוֹלְכוֹת, רֹאשָׁן בְּתוֹךְ זְנָבָן, חֲרִישִׁיוֹת וּשְׂעִירוֹת, וְאֵיךְ שָׁמְעָה אוֹתָן צוֹעֲדוֹת וְשָׁרוֹת:
"…אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת
לִטְרֹף פַּרְגִיוֹת!
אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת
לִזְלֹל תַּרְנְגוֹלוֹת…"
וְאַבָּא מַעֲבִיר כַּפּוֹ הַגְדוֹלָה בְּתוֹךְ שְׂעָרָה שֶׁל אָסְנַת וּמְהַמְהֵם לוֹ:
“טוֹב אָסְנַתִי, טוֹב מְאֹד! יַלְדָּה טוֹבָה אַתְּ, אָסְנַתִי!”
וְאָסְנַת מִתְבּוֹנֶנֶת אֵלָיו וְרוֹאֶה אֵיךְ עֵינָיו תּוֹעוֹת בֵּין הַלוּלִים וְאֵיךְ מַבָּטוֹ מְבַקֵשׁ אַחֲרֵי הַנְמִיוֹת. וְהִיא מִצְטָרֶפֶת לְאַבָּא בְּחִפּוּשָׂיו. וְגַם הִיא בּוֹלֶשֶׁת בֵּין הַגְדֵרוֹת וּמֵאֲחוֹרֵי הָאַרְגָזִים הַמְפֻזָרִים וּבְצֵל הַקִירוֹת, לִרְאוֹת אִם לֹא נִמְלְטוּ הַנְמִיוֹת בְּטֶרֶם בָּאוּ עַל עָנְשָׁן.
וְהִנֵה הִיא רוֹאָה כְּמוֹ צְלָלִים נָעִים. הַאָמְנָם רַק צְלָלִים הֵם? וְאוּלַי לֹא? אוּלַי אֵלֶּה חַיוֹת מַמָשׁ? הִנֵה הֵן זָזוֹת… הִנֵה הֵן מִתְקַדְמוֹת לְאַט לְאַט…
וְאָסְנַת אֵינָהּ מִתְאַפֶּקֶת עוֹד וְצוֹעֶקֶת אֶל אַבָּא:
“אַבָּא, בּוֹא! הִנֵה הֵן! שָׁם, שָׁם! הִנֵה הֵן זוֹחֲלוֹת בָּעֵשֶׂב!”
וְהִיא מַרְאָה בְּאֶצְבָּעָהּ הַקְטַנָה בְּדִיוּק־בְּדִיוּק הֵיכָן מִתְחַבְּאוֹת הַנְמִיוֹת. וְאַבָּא פּוֹקֵד עָלֶיהָ:
“אַתְּ אָסְנַתִי, הִשָׁאֲרִי כָּאן! תֵּכֶף אֶחְזֹר!”
וְהוּא מַטְעִין אֶת רוֹבֵה־הַצַיִד הַנוֹשָׁן שֶׁלוֹ וְיוֹצֵא בִּצְעָדִים רְחָבִים וּשְׁקֵטִים בְּעִקְבֵי הַנְמִיוֹת. וְאָסְנַת נִצֶבֶת בִּמְקוֹמָהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהּ אַבָּא וְאֵינָהּ זָזָה. כִּי אֵינָהּ רוֹצָה לְהַפְרִיעַ לְאַבָּא. אַחֶרֶת, אִם תַּפְרִיעַ, אַבָּא יִתְכַּעֵס וְיָדוֹ תִּרְעַד, וְהוּא יַחְטִיא וְהַנְמִיוֹת הַמְסֻכָּנוֹת הַלָלוּ יַחְמְקוּ לָהֶן אֶל הַשָׂדוֹת. וְאָסְנַת מְלַחֶשֶׁת לְעַצְמָהּ לַחַשׁ דַק שֶׁרַק הִיא עַצְמָהּ שׁוֹמַעַת:
“הַלְוַאי וְתִפְגַע, אַבָּא, הַלְוַאי וְתִפְגַע!”
וְאַבָּא נִצְמָד אֶל קִיר הַלוּלִים וּמִתְקַדֵם בִּשְׁפִיפָה, לְאִטוֹ־לְאִטוֹ, דָבוּק אֶל הַקִיר. וְלִפְעָמִים הוּא מִתְרוֹמֵם לְרֶגַע וּמֵרִים אֶת רוֹבֵהוּ כְּאִלוּ הוּא מִתְכַּוֵן לִירוֹת. אֲבָל אָסְנַת רוֹאָה מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ הִיא עוֹמֶדֶת אֵיךְ מִתְרַחֲקוֹת לָהֶן הַנְמִיוֹת וְנֶעֱלָמוֹת… וְהִנֵה אַבָּא שׁוּב, מִשְׁתּוֹפֵף וּמִתְקַדֵם לְאִטוֹ צָמוּד־צָמוּד אֶל דֹפֶן הַלּוּל. עַד שֶׁפִּתְאֹם אַבָּא מִתְרוֹמֵם וְהָרוֹבֶה לָחוּץ אֶל לֶחְיוֹ – וּבְטֶרֶם הִסְפִּיקָה אָסְנַת לְהָבִין מַהוּ שֶׁרוֹאוֹת עֵינֶיהָ – הֶחְרִיד קוֹל מַפָּץ אַדִיר אֶת הָאֲוִיר, וְאָסְנַת הִתְחַלְחֲלָה כֻּלָהּ, וְכִמְעַט־כִּמְעַט שֶׁגַם צְעָקָה בְּקוֹל. אַחַר־כָּךְ רָאֲתָה אֵיךְ עוֹלֶה הֶעָשָׁן הָאֲפַרְפַּר מֵרוֹבֵהוּ שֶׁל אַבָּא, וְאֵיךְ אַבָּא מְמַהֵר אֶל הַמָקוֹם שֶׁאֵלָיו יָרָה. וְאָז הִיא קוֹפֶצֶת אֵלָיו קְפִיצָה זְרִיזָה וְשׁוֹאֶלֶת:
“פָּגַעְתָּ אַבָּא?”
וְאַבָּא אֵינוֹ עוֹנֶה, אֲבָל מֵנִיף יָדָיו לַשָׁמַיִם וּמִצְטַחֵק, וְאוֹמֵר כְּמִצְטַדֵק:
“לֹא אָסְנַתִי, הַפַּעַם לֹא פָּגַעְתִּי…”
וְאָסְנַת שֶׁצַר לָהּ בְּלִבָּהּ קְצָת עַל אַבָּא, אוֹמֶרֶת:
“אֵין דָבָר, אַבָּא. הָעִקָר שֶׁהֵן הִסְתַּלְקוּ!”
וְאַבָּא מֵחַיֵךְ וְתוֹלֶה אֶת הָרוֹבֶה עַל שִׁכְמוֹ וּמַעֲבִיר אֶת כַּפּוֹ הַגְדוֹלָה וְהַחַמָה בְּתוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אָסְנַת, וּמְהַמְהֵם לוֹ:
“אֵין דָבָר, אֵין דָבָר! בַּפַּעַם הַבָּאָה – לָבֶטַח אֶפְגַע!”
וְאַחַר־כָּךְ הֵם חוֹזְרִים אֶל שְׂפַת־הַתְּעָלָה וְאָסְנַת מִזְדָרֶזֶת וְאוֹסֶפֶת אֶת הַקֻפְסָה וְאֶת רֶשֶׁת־הַדַיָגִים הַקְטַנָה שֶׁלָהּ. הִיא כּוֹרַעַת עַל בִּרְכֶּיהָ וּמַטְבִּילָה אֶת הָרֶשֶׁת בְּתוֹךְ הַמַיִם וְאוֹסֶפֶת אוֹתָהּ בְּיָדָהּ, וְעוֹשָׂה מִמֶנָה כְּעֵין שַׂק, וְשׁוֹלָה אוֹתָהּ עִם כָּל הַתּוֹלָעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ – אֶל הַקֻפְסָה. מַמָשׁ כְּשֵׁם שֶׁלָמְדָה מֵאַבָּא. וְאַבָּא עוֹמֵד מֵעָלֶיהָ וּמִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֶׂיהָ, נֶהֱנֶה וְאוֹמֵר:
“יָפֶה יָפֶה, אָסְנַתִי. אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתְּ בֶּאֱמֶת דַיֶגֶת מְצֻיֶנֶת!”
וְאָסְנַת מְחַיֶכֶת בְּגַאֲוָה. וְאַחַר־כָּךְ הֵם הוֹלְכִים וּמִתְרַחֲקִים לְאִטָם מִן הַלוּלִים. וְקֻפְסַת־הַתּוֹלָעִים הָאֲדֻמוֹת אֲחוּזָה וַהֲדוּקָה בְּחָזְקָה בְּיָדֶיהָ שֶׁל אָסְנַת. וְאַבָּא עוֹד מַחֲזִיר רֹאשׁוֹ אֲחוֹרַנִית מִדֵי־פַּעַם, כְּאִלוּ הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַנְמִיוֹת שֶׁנִמְלְטוּ. אֲבָל אָסְנַת מְנַחֶמֶת אוֹתוֹ:
“אֵין דָבָר, אַבָּא. הָעִקָר שֶׁהֵן בָּרְחוּ!”
וְאַבָּא אוֹמֵר:
“כֵּן, כֵּן! הַלוּלָנִים בֶּאֱמֶת יִשְׂמְחוּ מְאֹד! וְאִם הֵם יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי – אֲפִילוּ יִתְּנוּ לָךְ פְּרָס!”
וּבַדֶרֶךְ הוּא מוֹסִיף פִּתְאֹם:
“וְאַתְּ אָסְנַתִי, הָיִית מֵאָה אָחוּז, בֶּאֱמֶת!”
וּבָעֶרֶב הָלַךְ אַבָּא וְסִפֵּר לַלוּלָנִים אֶת כָּל הַסִפּוּר. אֵיךְ גִלְתָה הַיַלְדָה אָסְנַת חַדַת־הָעַיִן אֶת הַנְמִיוֹת הַמִתְגַנְבוֹת וְאֵיךְ רָצָה אֶל אַבָּא לְהַזְעִיקוֹ לְעֶזְרָה. וְאֵיךְ רָדְפוּ שְׁנֵיהֶם עִם רוֹבֵה־הַצַיִד הַמְיֻשָׁן אַחֲרֵי שָׁלשׁ הַנְמִיוֹת הַחַמְקָנִיוֹת וְאֵיךְ הֶחֱטִיא אַבָּא, וְאֵיךְ בָּרְחוּ הַנְמִיוֹת וְנֶעֶלְמוּ בֵּין הַשָׂדוֹת…
וְהַלוּלָנִים שָׂמְחוּ מְאֹד וְאָמְרוּ לְאַבָּא שֶׁהַנְמִיוֹת כְּבָר גָרְמוּ לָהֶם נְזָקִים קָשִׁים, וְהִגִיעָה הָעֵת לְהִפָּטֵר מִן הַמַזִיקוֹת הַלָלוּ.
“וְלַיַלְדָה אָסְנַת – מַגִיעַ פְּרָס!” אָמְרָה הַלוּלָנִית אֲהוּבָה. וְכָל הַלוּלָנִים הִסְכִּימוּ מִיָד. וְאָז יָשְׁבוּ וְחָשְׁבוּ כָּל הָעֶרֶב אֵיזֶה פְּרָס לְהַעֲנִיק לַיַלְדָה אָסְנַת – שֶׁהִצִילָה אֶת הַלוּל.
הָיוּ הַצָעוֹת רַבּוֹת וְכֻלָן יָפוֹת וְנֶחְמָדוֹת. אֲבָל דַוְקָא הַצָעָתוֹ שֶׁל אַבָּא אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַיָפָה מִכֻלָן: לִקְנוֹת לְאָסְנַת כַּף־דַיָגִים קְטַנָה וַחֲדָשָׁה, שֶׁתּוּכַל לִשְׁלוֹת בָּהּ אֶת תּוֹלָעֶיהָ בִּמְהִירוּת וּמִבְּלִי לְהִתְלַכְלֵךְ בַּבֹּץ. כָּךְ נִמְנוּ וְגָמְרוּ בֵּינֵיהֶם הַלוּלָנִים לִקְנוֹת לָהּ לְמָחָר אֶת הַמַתָּנָה הַיָפָה הַזֹאת.
וְאָסְנַת הִקְדִימָה לַעֲלוֹת עַל מִטָתָהּ אוֹתוֹ עֶרֶב. כִּי הָיְתָה עֲיֵפָה בֶּאֱמֶת מֵעֲלִילוֹת אַחַר־הַצָהֳרַיִם וּמִן הַמִרְדָּף אַחַר הַנְמִיוֹת הַפִּרְאִיוֹת. וְהִיא רַק שָׁכְבָה – וּמִיָּד נִרְדְמָה. וַחֲלוֹמוֹת טוֹבִים וּנְעִימִים בָּאוּ לָהּ כָּל הַלַיְלָה. וּבְאֶחָד מֵהֶם, חֲלוֹם מָתוֹק שֶׁכְּמוֹתוֹ, רָאֲתָה אֵיךְ הַלוּלָנִים מַכִּירֵי־הַתּוֹדָה מוֹשִׁיטִים לָהּ כַּף־דַיָגִים חֲדָשָׁה. וַאֲהוּבָה הַלוּלָנִית מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ וְאוֹמֶרֶת לָהּ:
“קְחִי אָסְנַתִי, קְחִי. זוֹהִי מַתָּנָה בִּשְׁבִילֵךְ!”
וְאַבָּא, שֶׁהִזְדַמֵן גַם הוּא אֶל הַחֲלוֹם הַטוֹב, הוֹסִיף: “בִּגְלַל שֶׁהָיִית אַמִיצָה אָסְנַת, בִּגְלַל שֶׁהָיִית מֵאָה אָחוּז!” וְאָסְנַת מִתְהַפֶּכֶת מִתּוֹךְ שְׁנָתָהּ. וְעַל פָּנֶיהָ הַנָמִים מוֹפִיעַ חִיוּךְ נָעִים וְהִיא מוֹשֶׁכֶת אֶת שְׂמִיכָתָהּ שֶׁנִשְׁמְטָה עַל הָרִצְפָּה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.