רקע
אלישע פורת
"פַּעַם הָיָה מֶלֶךְ..."
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: יבנה

בְּעַרְבֵי הַקַיִץ הַנְעִימִים אֲנִי מְלַוֶה אֶת בִּתִּי, עֶרֶב עֶרֶב בְּלֶכְתָּהּ לִישֹׁן. בְּדַרְכֵּנוּ הַבַּיְתָה, אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מְאֹד לָשִׁיר יַחְדָיו אֶת הַשִׁיר הַזֶה:

    "פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ

    וְלַמֶלֶךְ הָיְתָה מַלְכָּה…"

אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים עַל הַמִדְרָכוֹת הַצָרוֹת שֶׁל הַקִבּוּץ, בֵּין הַבָּתִּים הַמוּאָרִים. קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים וַאֲנָשִׁים נִשְׁמָעִים מִסָבִיב, וּבְצַמְרוֹת הָעֵצִים הַגְבוֹהִים רוֹחֶשֶׁת רוּחַ קַלָה. וַאֲנִי הוֹלֵךְ עִם בִּתִּי וְשָׁר אֶת הַשִׁיר הַקָטָן הַזֶה, שֶׁלָּמַדְתִּי מִפִּי אַבָּא:

    "… וְלַמַלְכָּה הָיָה כֶּרֶם

    וּבַכֶּרֶם הָיְתָה צִפּוֹר…"

בָּעֶצֶם אֵין זֶה שִׁיר. וְאַף לֹא סִפּוּר. כִּי אִם זֶמֶר עָצוּב עַל מֶלֶךְ רָחוֹק וְחָזָק וְעַל מַלְכָּה נִכְסֶפֶת וַעֲצוּבָה. וְעַל כֶּרֶם מוֹרִיק וּמְלַבְלֵב, וְעַל שָׂרִיגִים רַעֲנַנִים שֶׁל שִׂיחֵי הַגֶפֶן, וְעַל צִפּוֹר שֶׁמְקַנֶנֶת בֵּינֵיהֶם. צִפּוֹר קְטַנָה וְרַכָּה, הַחֲבִיבָה עַל הַמַּלְכָּה כְּנַפְשָׁהּ.

וּבִתִּי שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי:

“וַעֲנָבִים, לֹא הָיוּ בַּכֶּרֶם?”

“כֵּן. הָיוּ”.

“אָז לָמָה הַשִׁיר אֵינוֹ מַזְכִּיר אוֹתָם?”

“כָּכָה”, אֲנִי אוֹמֵר לָהּ, “כִּי זוֹ דֶרֶךְ הַשִׁירִים, לְהַזְכִּיר רַק אֶת הַדְבָרִים הַיָפִים וְהַחֲשׁוּבִים בֶּאֱמֶת”.

הַמַנְגִינָה שֶׁאֲנַחְנוּ שָׁרִים הִיא מַנְגִינָה עֲצוּבָה. כְּמוֹ לַחַן שֶׁל שִׁיר יְהוּדִי עַתִּיק. וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהַמִלִים תֻּרְגְמוּ מִלְשׁוֹן יִידִישׁ. אֲבָל אַבָּא הָיָה שָׁר אוֹתָן כְּאִלוּ נִכְתְּבוּ עִבְרִית. לָכֵן גַם אֲנִי שָׁר אוֹתָן לְבִתִּי כְּאִלוּ נִתְחַבְּרוּ עִבְרִית. וְכֵיוָן שֶׁהַשִׁיר אֵינוֹ כָּתוּב בְּשׁוּם סֵפֶר, אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אוֹתוֹ כָּל עֶרֶב – מֵחָדָשׁ

הַשִׁיר פּוֹסֵחַ עַל כַּמָה דְבָרִים חֲשׁוּבִים. אֲבָל אוּלַי הֵם חֲשׁוּבִים רַק לִמְבֻגָרִים וְאֵינָם חֲשׁוּבִים לִילָדִים? מִפְּנֵי שֶׁבִּתִּי אֵינָהּ שׁוֹאֶלֶת כְּלָל עֲלֵיהֶם. אַח! אַח! לוּ אֲנִי יֶלֶד בִּמְקוֹמָהּ, לָבֶטַח הָיִיתִי שׁוֹאֵל:

“אַבָּא, וְהַמֶלֶךְ אָהַב אֶת הַמַלְכָּה?”

“כֵּן, בִּתִּי, מְאֹד אָהַב”.

“אָז מַדוּעַ אֵין הַשִׁיר מְסַפֵּר עַל כָּךְ?”

“כְּבָר אָמַרְתִּי לָךְ, בִּתִּי. כִּי זוֹ דֶרֶךְ הַשִׁירִים”.

“אַבָּא, וְהַמַלְכָּה הָיְתָה יָפָה?”

“כֵּן, בִּתִּי. יָפָה, יָפָה מְאֹד”.

“אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא? רָאִיתָ אוֹתָהּ?”

“לֹא, בִּתִּי. לֹא רָאִיתִי אוֹתָהּ”.

“אָז אֵיךְ אַתָּה יוֹדֵעַ, אַבָּא?”

“כָּכָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַמְלָכוֹת הֵן יָפוֹת”.

“אָז לָמָה אֵינְךָ שָׁר עַל כָּךְ?”

“…אוּלַי… אוּלַי… אוּלַי שָׁכַחְתִּי…” אֲנִי נֶחְלָץ. וּבִתִּי מִתְכַּעֶסֶת עָלֵי. דְבָרִים חֲשׁוּבִים כָּל כָּךְ כְּמוֹ יָפְיָהּ הַמֵאִיר שֶׁל הַמַלְכָּה הָאֲהוּבָה, אָסוּר לִשְׁכֹּחַ! אֲפִילוּ אִם הַמִלִים אֵינָן כְּתוּבוֹת! הָרֵי הַשִׁיר כֻּלוֹ אֵינוֹ כָּתוּב! כֵּן, הֲרֵי זֶה שִׁיר שֶׁבְּעַל־פֶּה. וּבְעֶצֶם גַם אֵינוֹ שִׁיר אֶלָא סִפּוּר עָצוּב עַל מַלְכָּה יָפָה וַעֲגוּמָה שֶׁאָהֲבָה עַד־מְאֹד אֶת צִפּוֹר־הַכְּרָמִים הָעֲנֻגָה שֶׁלָּהּ.

“בּוֹאִי, נָשִׁיר יַחַד אֶת הַבַּיִת הַשֵׁנִי”, אֲנִי אוֹמֵר לְבִתִּי וְאָנוּ הוֹלְכִים הָלְאָה וְשָׁרִים. אֲנִי קְצָת בְּקוֹל, וּבִתִּי קְצָת בְּלַחַשׁ. וְכָל הַזְמַן הִיא מִסְתַּכֶּלֶת אֶל שְׂפָתַי כְּדֵי לְנַחֵשׁ אֶת סֵדֶר הַמִלִים. וַאֲפִילוּ שֶׁשָׁמְעָה אֶת הַשִׁיר כְּבָר אֶלֶף פְּעָמִים, הִיא מִתְקַשָׁה לְהַחְלִיט מַה סֵדֶר הַמִלִים. אוּלַי אֲנִי אָשֵׁם בְּכָךְ. כִּי אֲנִי מְבַלְבֵּל בְּכַוָנָה אֶת סֵדֶר הַמִלִים. הַכֹּל לְפִי מַצַב־הָרוּחַ. וְלִפְעָמִים סְתָם, כָּכָה, לְלֹא כָּל סִבָּה, אֲנִי טוֹרֵף אֶת שׁוּרוֹת הַשִׁיר. כְּמוֹ שֶׁטוֹרְפִים קְלָפִים: מְקַצֵר, בְּמָקוֹם שֶׁצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ! וּמַאֲרִיךְ, בְּמָקוֹם שֶׁצָרִיךְ לְקַצֵר! כְּאִלוּ אֲנִי טוֹמֵן לְבִתִּי פַּחִים וּמַלְכּוֹדוֹת בֵּין הַשׁוּרוֹת הַטְרוּפוֹת שֶׁל הַשִׁיר הַמֻכָּר. וּכְשֶׁמַצַב־הָרוּחַ קָשֶׁה עָלַי בִּמְיֻחָד, אֲנִי מְעַוֵת אֶת הַשִׁיר כְּאִלוּ לְהַכְאִיב – מַקְדִים אֶת הַמְאֻחָר וּמְאַחֵר אֶת הַמֻקְדָם. מְסַיֵם בְּרֵאשִׁיתוֹ – וּמַתְחִיל בְּסִיוּמוֹ. אֲבָל בִּתִּי אֵינָהּ נִלְכֶּדֶת, וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת בַּפַּח. וּכְשֶׁכֻּלָה תַּרְעֹמֶת, הִיא שׁוֹאֶלֶת:

“אַבָּא! אֵיךְ אַתָּה שָׁר!”

“כָּכָה יָפֶה יוֹתֵר”, אֲנִי אוֹמֵר.

“אַבָּא! אָסוּר לְשַׁנוֹת כָּל פַּעַם!” הִיא מְנַפְנֶפֶת אֶצְבַּע מַתְרָה מוּל פָּנַי.

“כֵּן”, אֲנִי מִצְטַדֵק “אִם זֶה יוֹתֵר יָפֶה – אָז מֻתָּר!”

“אֲבָל לֹא!” הִיא רוֹגֶזֶת בֶּאֱמֶת “אַתָּה פָּשׁוּט מְבַלְבֵּל אֶת הַמִלִים!”

כָּאן אֲנִי נִכְנָע. וְאָנוּ חוֹזְרִים שׁוּב לַהַתְחָלָה – וְהַפַּעַם אֲנִי קְצָת בְּלַחַשׁ וְהִיא מְרִימָה קְצָת אֶת קוֹלָהּ. וְהַפַּעַם אֲנִי מִסְתַּכֵּל אֶל עֵינֶיהָ וְאֶל שְׂפַתֶיהָ כְּנִרְמָז. כְּדֵי שֶׁתַּחְשֹׁב שֶׁהִיא קוֹבַעַת אֶת סֵדֶר הַשׁוּרוֹת. וַאֲנִי מְפַגֵר קְצָת אַחֲרֶיהָ, בְּכַוָנָה, כַּדִי שֶׁתִּשְׁמַע עַצְמָהּ מוֹבִילָה אֶת הַשִׁירָה. וְכָךְ הִיא נִרְגַעַת לְאִטָהּ. וּכְשֶׁאָנוּ מַגִיעִים אֶל הַבַּיִת הַשְׁלִישִׁי, הִיא חֲדֵלָה פִּתְאֹם לָשִׁיר, וְשׁוֹאֶלֶת:

“וְעַכְשָׁו אַבָּא, אֵיךְ נָשִׁיר עַכְשָׁו?”

“הִנֵה כָּךְ”, אֲנִי אוֹמֵר לָהּ וְשָׁר:

    "…וּבַכֶּרֶם הָיְתָה צִפּוֹר

    וְלַצִפּוֹר הָיָה קֵן…"

וְכָאן הִיא מִצְטָרֶפֶת אֵלַי בְּקוֹלָהּ הַדַקִיק וְהַמַרְעִיד, אָנוּ שָׁרִים פֶּה אֶחָד, הֶגֶה אֶחָד:

    "… וּבַקֵן הָיוּ בֵּיצִים

    וּמִן הַבֵּיצִים בָּקְעוּ אֶפְרוֹחִים…"

“לֹא אֶפְרוֹחִים!” הִיא פּוֹסֶקֶת בְּהֶחְלֵטִיוּת “גוֹזָלִים!…”

כָּל פַּעַם כְּשֶׁאָנוּ מַגִיעִים לַשׁוּרָה הַזוֹ, פּוֹרֶצֶת בֵּינֵינוּ מְרִיבָה קַלָה. הִיא טוֹעֶנֶת: “גוֹזָלִים!” – וַאֲנִי טוֹעֵן כִּלְשׁוֹן הַשִׁיר – “אֶפְרוֹחִים!”

לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְהַכְעִיסָהּ קְצָת, אֲנִי מְגַבֵּב כָּל מִינֵי הוֹכָחוֹת, לָעִנְיָן וְשֶׁלֹא לָעִנְיָן, וּכְשֶׁאֵין לִי נִמוּקִים כְּבָר; אֲנִי פָּשׁוּט אוֹמֵר לָהּ שֶׁכָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאַבָּא. וּבִתִּי שֶׁמְּכַבֶּדֶת מְאֹד אֶת דֵעוֹתָיו שֶׁל סָבָא שֶׁלָהּ, מִתְרַכֶּכֶת קְצָת, וְהִיא מִתְפַּשֶּׁרֶת אִתִּי, וְאוֹמֶרֶת בְּסַלְחָנוּת:

“אוּלַי סָבָא לֹא יָדַע…”

וְאָז אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אַבָּא שָׁר אֶת הַשִׁיר. וְיוֹתֵר מִשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶת הַמִלִים, הוּא שָׁר אֶת הַנִגוּן, עַד שֶׁלְבַסוֹף הַמִלִים נַעֲשׂוֹת כְּאִלוּ מְיֻתָּרוֹת. כָּכָה הוּא שָׁר לְנַפְשׁוֹ אֶת הַנִגוּן הַזֶה, לַצַמָרוֹת הַגְבוֹהוֹת שֶׁהָרוּחַ מֵרְחִישָׁה בָּהֶן, וְאֶל מֵעֵבֶר לַגַגוֹת. וּמַבָּטוֹ מִתְרַחֵק פִּתְאֹם. נִרְאֶה לִי כְּאִלוּ הוּא מַפְלִיג מֵעֵבֶר לַבָּתִּים שֶׁהָאוֹר תָּלוּי מֵעֲלֵיהֶם כְּמוֹ הִלָּה מְעֻרְפֶּלֶת – אֶל שָׁמַיִם אֲחֵרִים, שֶׁכּוֹכָבִים אֲחֵרִים מְנַצְנְצִים בַּאֲפֵלָתָם. וְאוּלַי עוֹד הָלְאָה מִשָׁם.

אַבָּא לֹא הָיָה מַרְבֶּה לָתֵת קוֹלוֹ בְּשִׁירָה. וְגַם בָּעַרְבֵי הַשִׁירָה הַצִבּוּרִיִים לָרֹב הָיָה שׁוֹתֵק. אֲבָל בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁהָיָה שָׁר לְעַצְמוֹ, הָיָה שָׁר מַמָשׁ וְנַפְשׁוֹ הָיְתָה יוֹצֵאת עִם הַמַנְגִינָה הָעֲצוּבָה וְהַמְתוּקָה.

אַחַר כָּךְ הָיָה מִתְעוֹרֵר פִּתְאֹם, מוֹשִׁיט לִי יָד, וְנֶאֱנַח אֲנָחָה עֲמֻקָה וּמִתְמַשֶׁכֶת. וַאֲנִי הָיִיתִי עוֹמֵד וּמִשְׁתָּאֶה לַדֶרֶךְ הָעֲצוּמָה שֶׁעָשָׂה כְּהֶרֶף־שִׁיר אֶחָד עָצוּב, שֶׁאֵינוֹ בְּעֶצֶם שִׁיר וְגַם סִפּוּר אֵינֶנוּ – אֶלָּא מַשֶׁהוּ תָּמִים וְנוּגֶה שֶׁאֶחָד רָחוֹק הִרְכִּיב לוֹ מַנְגִינָה שׁוֹבַת־לֵב שֶׁכָּזוֹ. וְאוּלַי גַּם הַמַנְגִינָה אֵין בָּהּ דָבָר מְיֻחָד. רַק זֹאת שֶׁאֲנִי שָׁמַעְתִּי אוֹתָהּ מֵאַבָּא וְעַכְשָׁו אֲנִי שָׁר אוֹתָהּ עִם בִּתִּי. וּמִשּׁוּם כָּךְ הִיא מְיֻחֶדֶת בְּעֵינַי. וַאֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים וְשָׁרִים:

    "וּפַעַם בָּא הַחֹרֶף

    וְהַצִפּוֹר בָּרְחָה לָהּ, עָפָה…"

לְפִי הַתּוּגָה הַנִשְׁזֶרֶת בֵּין הַמִלִים מַרְגִישָׁה בִּתִּי, שֶׁאֲנַחְנוּ קְרֵבִים עַכְשָׁו לְחֶלְקוֹ הֶעָצוּב בֶּאֱמֶת שֶׁל הַשִׁיר. וְקוֹלָהּ מִשְׁתַּנֶה וְנַעֲשֵׂה רַךְ יוֹתֵר וְחַנוּן יוֹתֵר, מַמָשׁ כְּאִלוּ אֵינָהּ רוֹצָה לְהוֹסִיף מַכְאוֹב עַל מַכְאוֹבָהּ שֶׁל הַמַלְכָּה הָרְחוֹקָה, שֶׁצִפּוֹר הַכְּרָמִים הַמְתוּקָה נָטְשָׁה אוֹתָהּ עִם בּוֹא הַחֹרֶף. וּכְבָר־כְּבָר אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֶת רוּחוֹת הַסְעָרָה הַקָשׁוֹת מְיַבְּבוֹת בֵּין סִדְקֵי אַרְמוֹנָהּ. וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת הֶעָלִים שֶׁהִשְׁחִימוּ בַּשַׁלֶכֶת, וְאֶת הַשֶׁלֶג הַקַר הַנוֹפֵל עַל אַדְמַת הַכֶּרֶם הָרַכָּה.

וְאוּלַי יָבֵשׁ גַם לִבּוֹ שֶׁל הַמֶלֶךְ, אוֹהֲבָהּ, שֶׁהֲרֵי אִם הָיָה אוֹהֵב אוֹתָהּ מְאֹד, הָיָה עוֹצֵר אֶת קֹר־הַחֹרֶף וּמַנְצִיחַ אֶת הָאָבִיב בְּכַרְמָהּ שֶׁל מַלְכַּת לְבָבוֹ. וְהָיָה קוֹשֵׁר אֶת צִפּוֹר־הַכְּרָמִים וְגוֹזָלֶיהָ הַיְקָרִים בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב, שֶׁלֹא יוּכְלוּ לִפְרֹחַ מִשָׁם לְעוֹלָם.

אַךְ אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ, אֲנִי וּבִתִּי הַקְטַנָה – לַמְרוֹת רַחֲמֵינוּ הַגְדוֹלִים, אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לֶאֱזֹר אֹמֶץ וְלָשִׁיר:

    "… וְהַמַלְכָּה הִתְעַצְבָה אֶל לִבָּהּ

    כָּל הַיוֹם יָשְׁבָה וּבָכְתָה…"

עַכְשָׁו אֲנִי מַעֲמִיד פְּנֵי בּוֹכֶה, מְשַׁנֶה אֶת קוֹלִי וּמַטְמִין רֹאשִׁי בֵּין כַּפּוֹתַי, וּמִתְיַפֵּחַ קְצָת. לֹא כְּפִי שֶׁהִתְיַפְּחָה הַמַלְכָּה כָּל הַיָמִים, אֶלָא רַק קְצָת, אֲבָל בִּתִּי תֵּכֶף מִתְכַּעֶסֶת עָלֵי:

“אַבָּא, תַּפְסִיק!”

“לָמָה?” אֲנִי מִתַּמֵם “הֲרֵי כָּתוּב שֶׁהַמַלְכָּה בָּכְתָה. אָז גַם אֲנִי בּוֹכֶה קְצָת!”

“אַבָּא, תַּפְסִיק! הַבְּכִי הוּא רַק בַּשִׁיר, אַבָּא אַל תִּבְכֶּה!”

וְשׁוּב פּוֹרֶצֶת בֵּינֵינוּ מְרִיבָה. הִיא אֵינָהּ מַסְכִּימָה שֶׁאֲנִי אֶבְכֶּה מִפְּנֵי שֶׁהַמַלְכָּה בּוֹכָה בַּשִׁיר. וְאוּלַי הִיא תּוֹפֶסֶת בְּחוּשׁ, שֶׁאֲנִי מַעֲמִיד פְּנֵי בּוֹכֶה רַק כְּדֵי שֶׁהִיא תְּגַלְגֵל עָלַי מְעַט מֵרַחֲמֶיהָ הַגְדוֹלִים שֶׁהִיא מְגַלְגֶלֶת עַל הַמַלְכָּה הָרְחוֹקָה… אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – אָסוּר לִבְכּוֹת!

כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת הַסְכָּמָתָהּ, אֲנִי חוֹזֵר עַל הַשׁוּרוֹת הָעֲצוּבוֹת פַּעַם וְעוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם. עַד שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת כִּמְעַט בְּלַחַשׁ:

“דֵי, אַבָּא. הַמַלְכָּה בָּכְתָה כְּבָר. אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ!”

וְאָנוּ מַמְשִׁיכִים אֶל הַבַּיִת הַמְשַׂמֵחַ, שֶׁבּוֹ נִנְעַל הַשִׁיר, וּפִתְאֹם בִּתִּי מַפְסִיקָה לָשִׁיר וְשׁוֹאֶלֶת:

“אַבָּא, לְאָן עָפוֹת הַצִּפֳּרִים?”

“לָאֲרָצוֹת הַחַמוֹת, כַּמוּבָן”, אֲנִי עוֹנֶה.

“וְאֵיךְ הֵן חוֹזְרוֹת?”

“כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁהֵן עָפוֹת! הֲרֵי יֵשׁ לָהֶן חוּשׁ!”

“מַה זֶה חוּשׁ, אַבָּא?”

“הִנֵה, לַצִפּוֹר שֶׁלָנוּ הָיָה חוּשׁ שֶׁל אַהֲבָה אֶל הַמַלְכָּה וְאֶל הַכֶּרֶם. לָכֶן הִיא חָזְרָה”.

בִּתִּי צוֹחֶקֶת מִתּוֹכָהּ. הִיא שְׂמֵחָה שֶׁיֵשׁ אָהֲבָה בָּעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ אֱמוּנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁשׁוֹמֵר עַל אַהֲבָתוֹ, וְחוֹזֵר אֶל אֲהוּבָיו שָׁנָה שָׁנָה – אַחֲרֵי הַחֹרֶף הַקָשֶׁה, אַחֲרֵי הַמֶרְחַקִים הָעֲצוּמִים הָאֵלֶּה, וְאַחֲרֵי הַבְּכִי שֶׁבָּכְתָה הַמַלְכָּה הַבּוֹדְדָה יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ.

“אַבָּא, וְהַמַלְכָּה, הִיא חָדְלָה לִבְכּוֹת?”

“כַּמוּבָן!” אֲנִי אוֹמֵר “הַאֵינֵךְ שׁוֹמַעַת מָה אוֹמְרוֹת מִלוֹת הַשִׁיר?”

וְהִיא מִצְטָרֶפֶת אֵלַי בְּשִׂמְחָה, בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת, בְּצַעַד שֶׁנַעֲשָׂה מָהִיר פִּתְאֹם:

    "… עַד שֶׁהִגִיעַ הָאָבִיב

    וְהַצִפּוֹר חָזְרָה לַכֶּרֶם…"

וְאָנוּ הוֹלְכִים וְחוֹזְרִים עַל מִלוֹת הַשׁוּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת שׁוּב וְשׁוּב. וְאֵינֶנוּ מִתְעַיְפִים:

    "… וְהַמַלְכָּה שָׂמְחָה מְאֹד

    וְכָל הַיוֹם הָיְתָה שָׁרָה…"

עַד שֶׁאָנוּ מַגִיעִים לְבֵיִת הַיְלָדִים. וְהַשִׁיר דוֹעֵך מֵעַצְמוֹ. וְהַמִלִים נֶעֱלָמוֹת בֵּין הַדְשָׁאִים וּמֵאֲחוֹרֵי הַשִׂיחִים הַלַחִים מִטַלְלֵי הָעֶרֶב.

המלצות קוראים
תגיות