רקע
אלישע פורת
לִרְאוֹת סֶרֶט בַּחֲדֵרָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: יבנה

 

א

יוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר בְּקִבּוּצֵנוּ עוֹד לֹא הָיָה קוֹלְנוֹעַ, הֶחְלִיטוּ הַגַנָנוֹת וְהַמְטַפְּלוֹת שֶׁל יַלְדֵי־הַגַן לִרְאוֹת סֶרֶט בַּחֲדֵרָה. אֶת שֵׁם הַסֶרֶט כְּבָר אֵינֶנִי זוֹכֵר, אֲבָל וַדַאי שֶׁהָיָה יָפֶה מְאֹד – אַחֶרֶת לֹא הָיִינוּ נוֹסְעִים לִרְאוֹתוֹ!…

וּבְכֵן אֵיךְ נוֹסְעִים?

דָבָר רִאשׁוֹן, הוֹלְכִים אֶל הָעֶגְלוֹנִים וּמוֹדִיעִים לָהֶם כָּךְ:

“הָעֶרֶב נוֹסְעִים עִם יַלְדֵי הַגַן לַקוֹלְנוֹעַ. וְאָנוּ צְרִיכִים אֶת הָעֶגְלוֹן הֲכִי טוֹב וְאֶת הַסוּסִים הֲכִי הֲכִי טוֹבִים! וְכַמוּבָן, אֶת הָעֲגָלָה הֲכִי טוֹבָה!…”

וְאַל תְּזַלְזְלוּ בָּעִנְיָן! הַדֶרֶךְ לַחֲדֵרָה אֵינָהּ קְצָרָה, וְהַיָמִים יְמֵי חֹרֶף, הַכְּבִישִׁים מְלֵאֵי בֹּץ וּמַיִם. וּבְאֶמְצַע הַדֶרֶךְ לַחֲדֵרָה, בְּבִצוֹת־עָטָה, יֵשׁ מַמָשׁ אֲגַם!

חֲבֵרֵנוּ מֹשֶׁה, שֶׁבְּפִי הַיְלָדִים הוּא נִקְרָא: “מוֹיְשֶׁה”, אָמַר לַגַנָנוֹת שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר וְאֵין לָהֶן מַה לִדְאֹג! מוֹיְשֶׁה הוּא הָעֶגְלוֹן הֲכִי טוֹב בַּקִבּוּץ, הֲכִי טוֹב בְּעֵמֶק־חֵפֶר וַהֲכִי טוֹב בְּכָל הָאֵזוֹר שֶׁבֵּין נְתַנְיָה לְקַקוּן! יֵשׁ לוֹ שְׂפַם־אַדִירִים וִידֵי־בַּרְזֶל. וְהַסוּסִים מְפַחֲדִים מִפָּנָיו כְּמוֹ מִפְּנֵי הַצָּבוֹעַ. וּכְשֶׁרַק שׁוֹמְעִים הֵם אֶת צְעָדָיו הַמִתְקָרְבִים אֶל הָאֻרְוָה – כְּבָר הֵם מַתְחִילִים לִרְעֹד… וּבְכֵן, מוֹיְשֶׁה זֶה רָתַם לָעֲגָלָה אֶת “נִמְרוֹד” וּ“בָלָק”, שְׁנֵי סוּסִים מְצֻיָנִים וְגַם חֲבֵרִים טוֹבִים לַמוֹשְׁכוֹת. אוֹתָם הָיוּ מְגַיְסִים לְכָל מְשִׂימָה קָשָׁה. עֲלֵיהֶם אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבִּלְעֲדֵיהֶם שׁוּם עֲגָלָה לֹא הָיְתָה יוֹצֵאת מִן הַבֹּץ. “נִמְרוֹד” – צִבְעוֹ חוּם־מַבְרִיק, וְהוּא נִקְנָה מִידֵי חַיָלִים אַנְגְלִים. וּ“בָלָק” – צִבְעוֹ לָבָן וְהוּא מְנֻקָד נְקֻדוֹת שְׁחוֹרוֹת וַאֲפוֹרוֹת לְכָל מְלוֹא גוּפוֹ.

וּמַדוּעַ “נִמְרוֹד” שְׁמוֹ נִמְרוֹד? – וּבְכֵן, זֶהוּ סִפּוּר אָרֹךְ. וְהָאֱמֶת הִיא שֶׁגַם שָׁכַחְתִּי מַהִי הַסִבָּה הָאֲמִתִּית… אֲבָל “בָּלָק” נִקְרָא כָּךְ עַל שֵׁם הַכֶּלֶב הַמְשֻׁגָע וְהַמְפֻרְסָם שֶׁיָצָא מִסִפּוּרוֹ שֶׁל שַׁ"י עַגְנוֹן… וּמִי שֶׁלֹא קָרָא – יִקְרָא וְיֵדַע!…

מוֹיְשֶׁה קָרָא לְעֶזְרָתוֹ שֶׁל אִיצִיק. עֶגְלוֹן מְשֻׁבָּח וּמְפֻרְסָם בִּזְכוּת עַצְמוֹ, וְגַם אַבָּא שֶׁל אֶחָד מִיַלְדֵי הַגַן. הֵם רָתְמוּ אֶת הַסוּסִים אֶל הָעֲגָלָה, הִסִיעוּהָ אֶל הַמַתְבֵּן, הֶעֱמִיסוּ עָלֶיהָ חֲבִילוֹת־קַשׁ לִישִׁיבָה. וּמָתְחוּ מֵעָלֶיהָ אֶת “הַפְּלַנְדֶקָה”, הֲלֹא הִיא יְרִיעַת הָאַבַּרְזִין שֶׁמִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ לְמַחֲסֶה מִפְּנֵי הַגֶשֶׁם. אַחַר כָּךְ הָלַךְ מוֹיְשֶׁה אֶל הַסַנְדְלָרִיָה וְשָׁם שִׁמֵן אֶת הַשׁוֹט בְּשֶׁמֶן מְיֻחָד, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ בְּעָיוֹת. וְאִם הַסוּסִים הַחֲמוּדִים לֹא יָבִינוּ אֶת שְׂפַת־הַשִׁכְנוּעַ, יֵאָלְצוּ לְהָבִין אֶת שְׂפַת־הַשׁוֹט. “לֹא בְּכֹחַ – אֲבָל חָזָק!”, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הָעַרְבִים… וְהָעֶגְלוֹנִים – סִמְכוּ עֲלֵיהֶם! – מְבִינִים יָפֶה אֶת הַפִּתְגָמִים הַנְחוּצִים לָהֶם…

וּבְכֵן, בְּשָׁעָה טוֹבָה וּמֻצְלַחַת, לְאַחַר אֲרוּחַת־הָעֶרֶב, נִפְרְדוּ הַיְלָדִים מֵהוֹרֵיהֶם. כָּל אֶחָד תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ עַל חֲבִילַת־הַקַּשׁ וְהַגַנָנוֹת טִפְּסוּ אַף הֵן וְנִכְנְסוּ אֶל מִתַּחַת לַבְּרֶזֶנְט. מוֹיְשֶׁה, הָעֶגְלוֹן הַבָּכִיר, וְאִיצִיק, הָעֶגְלוֹן הָעוֹזֵר עָלוּ עַל מוֹשַׁב הָרַכָּבִים – וְ“יַאלְלַה!” – זָזִים.

הַמֶרְחָק מִקִבּוּצֵנוּ לַחֲדֵרָה אֵינוֹ גָדוֹל. וַאֲפִילוּ בַּיָמִים הָהֵם, שֶׁבָּהֶם לֹא הָיְתָה מַשָׂאִית לַקִבּוּץ וְהָיוּ נוֹסְעִים רַק בַּעֲגָלוֹת, גַם אָז לֹא הָיְתָה הַדֶרֶךְ אוֹרֶכֶת לְמַעְלָה מִשָׁעָה. אֲבָל כָּל זֹאת בְּיָמִים כְּתִקוּנָם. כְּלוֹמַר בִּימוֹת־הַחַמָה. שֶׁלֹא כֵן בִּימוֹת־הַגְשָׁמִים, שֶׁבָּהֶם “הַמַצָב הוּא רַע מְאֹד”, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר מוֹיְשֶׁה “אֲבָל לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא!”. עַד לְבִצוֹת־עָטָה עָבַר הַכֹּל בְּסֵדֶר. הַסוּסִים מָשְׁכוּ יָפֶה, וּבְיַחַד, הַיְלָדִים שָׁרוּ מִשִׁירֵי־הָאָרֶץ, יצִיק אֲפִילוּ מָצָא לוֹ קְצָת זְמַן לְהִתְנַמְנֵם…

אַךְ לְכָל שִׂמְחָה בָּא הַסוֹף. כְּבָר מֵרָחוֹק רָאִינוּ אֶת שַׁיֶרֶת־הַמְכוֹנִיוֹת הַתְּקוּעוֹת לִפְנֵי הָאֲגַם שֶׁל בִּצוֹת־עָטָה, וְיָדַעְנוּ: הַמַעֲבָר הַפַּעַם לֹא יִהְיֶה פָּשׁוּט. הִתְקָרַבְנוּ לְאֹרֶךְ הַכְּבִישׁ, מַמָשׁ מַמָשׁ עַד לַמַיִם וְרָאִינוּ לְחֶרְדָתֵנוּ מְכוֹנִיוֹת רַבּוֹת שֶׁנִסוּ לַחֲצוֹת אֶת הָאֲגַם אֲבָל מְנוֹעֵיהֶן כָּבוּ וְהֵן נִשְׁאֲרוּ לְכוּדוֹת בְּתוֹךְ הַמַיִם. הַנוֹסְעִים יָצְאוּ וְהִרְטִיבוּ כַּמוּבָן אֶת בִּגְדֵיהֶם וְאֶת נַעֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁם צְעָקוֹת וּצְרִיחוֹת וּבְכִי לְמַכְבִּיר…

וְכָאן הִתְגַלְתָה לְפָנֵינוּ עֶגְלוֹנִיוּתוֹ הַגְאוֹנִית שֶׁל מוֹיְשֶׁה בְּכָל תִּפְאַרְתָּהּ: הוּא עָצַר אֶת הַסוּסִים, טִפֵּס וְעָלָה עַל גַבּוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, שֶׁהָיָה גַם סוּס־רְכִיבָה בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי וּבְשַׁבָּתוֹת, וּבְמִלוֹת מֶתֶק וְשִׁכְנוּעַ, וּבְשִׂיחַ עֶגְלוֹנִי מָתוֹק־מִדְבַשׁ, שֶׁלָחַשׁ בְּאָזְנֵי נִמְרוֹד וּבָלָק, הִצְלִיחַ לְהַעֲבִיר אֶת עֶגְלָתֵנוּ מַמָּשׁ עַד לָעֵבֶר הַשֵׁנִי לְלֹא תַּקָלָה! אֵין לָכֶם מֻשָׂג עַד מָה קִנְאוּ בָּנוּ הַנֶהָגִים הַתְּקוּעִים מִשְׁנֵי צִדֵי־הַכְּבִישׁ! אֲחָדִים אֲפִילוּ הִתְחַצְפוּ וְהֵעֵזוּ לְבַקֵשׁ אֶת מוֹיְשֶׁה שֶׁיוֹרִיד אֶת הַיְלָדִים וְיַחֲזֹר אֶל הָעֵבֶר הָאַחֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר גַם אֶת נוֹסְעֵיהֶם. אֲבָל כָּאן הֵרִימוּ הַגַנָנוֹת קוֹל צְעָקָה וּזְעָקָה:

“כִּי הִנֵה כְּבָר מְאֻחָר! וְהַסֶרֶט כְּבָר מַתְחִיל! וּמַזָל גָדוֹל שֶׁעָבַרְנוּ עַד הֵנָה! וּמֻכְרָחִים לְמַהֵר, כִּי אַחֶרֶת נַפְסִיד הַכֹּל!”

וְאִיצִיק, הָעֶגְלוֹן־הָעוֹזֵר, שֶׁהַצְרִיחוֹת הֵעִירוּ אוֹתוֹ מִתְּנוּמָתוֹ הַמְתוּקָה, הוֹסִיף גַם הוּא כַּמָה מִלִים מִשֶׁלוֹ – וְכָךְ חָזַר מוֹיְשֶׁה וְיָרַד מִגַבּוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הֶחָבִיב אֶל מוֹשַׁב הַכָּבוֹד שֶׁלוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה – וְ“קָדִימָה לַחֲדֵרָה!”

אֶל אוּלָם הַקוֹלְנוֹעַ הַקָטָן הִגַעְנוּ בַּזְמַן וְגַם כַּרְטִיסִים הָיוּ, וְהַמוֹשָׁבִים הָיוּ נִפְלָאִים וְהַסֶרֶט הָיָה נֶהְדָר! כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁשָׁכַחְתִּי מָה הָיָה שְׁמוֹ, אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהוּא הָיָה נֶהֱדָר. וְכַמָה יְלָדִים נִרְגָשִׁים, שֶׁעוֹד לֹא יָדְעוּ מַה זֶה קוֹלְנוֹעַ, כֵּיוָן שֶׁאֶצְלֵנוּ בַּקִבּוּץ כִּמְעַט וְלֹא רָאוּ אָז סְרָטִים, קָפְצוּ נִרְגָשִׁים מִמְקוֹמָם בְּאֶמְצַע הַחֵלֶק הֲכִי־מְרַתֵּק וְרָצוּ בַּמַעֲבָרִים, צוֹרְחִים בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת כְּדֵי לַעֲזֹר לַגִבּוֹרִים הַטוֹבִים שֶׁהָיוּ בְּמַצָב קָשֶׁה. וְהַגִבּוֹרִים הָרָעִים כְּבָר כִּמְעַט־כִּמְעַט שֶׁנִצְחוּ אוֹתָם…

אֲבָל בַּסוֹף נִצַח כַּמוּבָן הַצֶדֶק. וְלֹא בִּמְעַט אוּלַי, בְּעֶזְרַת הַיְלָדִים שֶׁלָנוּ, שֶׁעָזְרוּ לַצֶדֶק לְנַצֵחַ עַל בַּד־הַקוֹלְנוֹעַ הַקָטָן, בַּחֲדֵרָה הָרְחוֹקָה, לִפְנֵי הֲמוֹן־הֲמוֹן שָׁנִים.

לְאַחַר הַהַצָגָה הָיָה כְּבָר מְאֻחָר. הַיְלָדִים קִבְּלוּ מַשֶׁהוּ טוֹב לְלַקֵק וְכֻלָם נִכְנְסוּ מִתַּחַת לַבְּרֶזֶנְט וְהִתְחִילָה שִׂיחָה נִרְגֶשֶׁת עַל הַסֶרֶט הַנֶהֱדָר. אִיצִיק, שֶׁנָח כָּל הַדֶרֶךְ, עָלָה עַכְשָׁו בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה, כְּדֵי לִנְהֹג בַּסוּסִים, וּמוֹיְשֶׁה, שֶׁהָיָה לוֹ קְצָת קַר, נִכְנַס גַם הוּא אֶל מִתַּחַת לַבְּרֶזֶנְט כְּדֵי לַחְטֹף תְּנוּמָה קַלָה. הַסוּסִים, שֶׁאָכְלוּ בִּזְמַן הַסֶרֶט מְלוֹא־הַשַׂק גַרְגְרֵי שְׂעוֹרָה וְגַם נָחוּ לֹא־מְעַט, רָצוּ לַהֲנָאָתָם עַל הַכְּבִישׁ הֶחָלָק מִן הַקוֹלְנוֹעַ בּוֹאֲךָ תַּחֲנַת־אֶגֶד הַיְשָׁנָה. וְשָׁם קָרָה הָאָסוֹן:

הַמִדְרוֹן הָיָה תָּלוּל קְצָת וְהָעֲגָלָה כְּבֵדָה קְצָת וּפַרְסוֹתָיו שֶׁל נִמְרוֹד מְשֻׁפְשָׁפוֹת קְצָת. וְאִיצִיק הָיָה כַּנִרְאֶה מְנֻמְנָם קְצָת, כָּךְ שֶׁלְפֶתַע־פִּתְאֹם בְּלִי שׁוּם הֲכָנָה – טְרַח! – נִמְרוֹד הֶחְלִיק וְנָפַל, שָׁבַר אֶת הָרֶגֶל וְהָעֲגָלָה נִתְקְעָה בִּמְקוֹמָהּ!…

הֱיִיתֶם צְרִיכִים לִרְאוֹת אֶת מוֹיְשֶׁה מְזַנֵק מִתַּחַת לַכִּסוּי, כְּאִלוּ נָחָשׁ רוֹדֵף אַחֲרָיו. 'חֵת וּשְׁתַּיִם – וְהוּא כְּבָר לְמַעְלָה, צוֹעֵק עַל אִיצִיק וְעַל הַסוּסִים, מְגַדֵף אוֹתָם וְאוֹתָנוּ וַאֲפִילוּ אֶת הַגַנָנוֹת! – בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, וּמְעוֹרֵר בְּלִי רַחֲמָנוּת אֶת יְשֵׁנֵי־חֲדֵרָה הַשְׁלֵוִים.

“מְטֻמְטָם שֶׁכָּמוֹךָ!” צָעַק מוֹיְשֶׁה “מֶה עָשִׂיתָ? רוֹצֵחַ אֶחָד!”

הוּא קָפַץ מֵהָעֲגָלָה וְהִנִיחַ אֶבֶן מִתַּחַת לַגַלְגַל וְהִתְחִיל לְפַתֵּחַ אֶת רִתְמוֹתָיו שֶׁל נִמְרוֹד.

“דַוְקָא אֶת נִמְרוֹד! דַוְקָא אֶת נִמְרוֹד, רוֹצֵחַ אֶחָד!…”

הַיְלָדִים הַנִדְהָמִים הוֹצִיאוּ רָאשִׁים קְטַנִים מִתַּחַת לַבְּרֶזֶנְט, וְאִיצִיק שֶׁכְּבָר יָרַד וְלֹא כָּל כָּךְ הִתְרַגֵשׁ, הִתְחִיל לְהוֹרִיד אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד אֶל הַכְּבִישׁ. וְכָאן הֵחֵלּוּ הַגַנָנוֹת לְהִתְיַפֵּחַ:

“מַה יִהְיֶה? מַה יִהְיֶה? אֵיךְ נַגִיעַ?” וְהוֹסִיפוּ מַשֶׁהוּ גַם עַל נִמְרוֹד הַמִסְכֵּן. אֲבָל דַוְקָא אִיצִיק הָעֶגְלוֹן הָעוֹזֵר, דַוְקָא הוּא הִצִיל עַכְשָׁו אֶת הַמַצָב.

“מוֹיְשֶׁה! אַתָּה נִשְׁאַר כָּאן עִם הָעֲגָלָה וְעִם הַסוּסִים! וְתִדְאַג לָהֶם כְּבָר! אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הַיְלָדִים לַמִשְׁטָרָה”, אָמַר וְהִתְחִיל לָלֶכֶת וְכֻלָנוּ אַחֲרָיו. תְּחִלָה הָיְתָה בֶּהָלָה: “מִשְׁטָרָה!” – אֲבָל אִיצִיק הִסְבִּיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָבֵר טוֹב, שׁוֹטֵר יְהוּדִי בְּמִשְׁטֶרֶת־חֲדֵרָה. וְלֹא סְתָם שׁוֹטֵר, אֶלָא שׁוֹטֵר־נֶהָג, וְאִם יִהְיֶה לָנוּ קְצָת מַזָל, נַגִיעַ עוֹד הַלַיְלָה אֶל הַקִבּוּץ.

וּבְכֵן, תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שְׁיָרָה קְטַנָה וּמְבֹהֶלֶת, מִתְנַהֶלֶת לָהּ בְּאֶמְצַע הַלַיְלָה בִּרְחוֹבוֹת חֲדֵרָה הָרֵיקִים, אֶל תַּחֲנַת־הַמִשְׁטָרָה. וְהַגַנָנוֹת הָיוּ מְגַעְגְעוֹת כָּל הַזְמַן מֵרֹב דְאָגָה – מַמָשׁ כְּמוֹ בַּרְוָזִים… וְאִיצִיק לֹא הִכְזִיב. הוּא הוֹשִׁיב אֶת כֻּלָנוּ בַּכְּנִיסָה, וְחִפֵּשׂ אֶת חֲבֵרוֹ הַשׁוֹטֵר. לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא הוּא גַם מָצָא אוֹתוֹ. וּפֶלֶא עַל כָּל פֶּלֶא שֶׁהַשׁוֹטֵר, בֶּנִי שְׁמוֹ, הִסְכִּים לְהוֹבִילֵנוּ הַבַּיְתָה בְּעוֹד חֲצִי־שָׁעָה.

“וּבֵינָתַיִם”, אָמַר בֶּנִי “תִּשְׁתּוּ תֵּה חַם וְתֵרָגְעוּ”.

וְזֶה בְּדִיוּק מָה שֶׁהָיָה נָחוּץ, בְּעִקָר לַגַנָּנוֹת… רֹב הַיְלָדִים נִרְדְמוּ עַל הַטֶנְדֶר מִיָד בִּתְחִלַת הַדֶרֶךְ וְהִתְעוֹרְרוּ רַק לְיַד שַׁעַר הַקִבּוּץ. לַקוֹלוֹת הַנִרְגָשִׁים שֶׁל הַהוֹרִים וּסְתָם חֲבֵרִים שֶׁהִתְקַהֲלוּ לְיַד הַשַׁעַר, בְּצִפִּיָה לָעֲגָלָה שֶׁאֵחֲרָה לָשׁוּב.

“מַה קָרָה?”

“מִי נִפְצַע?”

“אֵיפֹה הַסוּסִים? וְאֵיפֹה מוֹיְשֶׁה?” נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת מִסָבִיב. הַיְלָדִים נֶחֶטְפוּ בִּידֵי הוֹרֵיהֶם כְּמוֹ סֻפְגָנִיוֹת חַמוֹת. וְהֵם נִשְׂאוּ לְמִטוֹתֵיהֶם כְּמוֹ חֲבִילוֹת, מְכֻרְבָּלִים וּמְכַוְצִים מֵחֲמַת הַשֵׁנָה.

הַלַיְלָה כְּבָר כִּמְעַט נִגְמַר. הַתַּנִים יִלְלוּ מֵעֵבֶר לַחֹרְשׁוֹת, הַכּוֹסוֹת1 קָרְאוּ מֵעַל צַמְרוֹת הַבְּרוֹשִׁים וְהַתִּנְשָׁמוֹת עָפוּ וְנָשְׁפוּ אֶת נְשִׁיפוֹתֵיהֶן הָאֲרֻכּוֹת וְהַחֲרִישִׁיוֹת. וְהַרְחֵק בַּלוּלִים כְּבָר קָרְאוּ תַּרְנְגוֹלִים רִאשׁוֹנִים אֶת קְרִיאַת־הַגֶבֶר.


 

ב

מוֹיְשֶׁה הָעֶגְלוֹן, שֶׁנִשְׁאַר לְבַדוֹ בַּכְּבִישׁ, עִם עֲגָלָה רֵיקָה וְעִם בָּלָק וְנִמְרוֹד שֶׁרַגְלוֹ שְׁבוּרָה, יָשַׁב וְהֶחְלִיק שְׂפָמוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו. שְׂפַם־הָאַדִירִים הָעֶגְלוֹנִי שֶׁלוֹ, שֶׁהָיָה מַפִּיל פַּחְדוֹ עַל הַסוּסִים – לֹא הוֹעִיל לוֹ עַכְשָׁו מוּל נִמְרוֹד הַסוֹבֵל. הוּא יָשַׁב וְחָשַׁב, וּמִסָבִיב הָיָה לַיְלָה אָפֵל, וּבַחֲצֵרוֹת יִבְּבוּ חֲתוּלֵי־אַשְׁפָּתוֹת יְבָבָה עֲצוּבָה וּמְבֹהֶלֶת. פִּתְאֹם נִזְכַּר מוֹיְשֶׁה בְּדוֹקְטוֹר רוּדוֹלְפְסוֹן, הָאָהוּב עַל בְּהֵמוֹת וַאֲנָשִׁים בְּכָל הָעֵמֶק כֻּלוֹ. בְּעֶצֶם הָיָה תָּאֳרוֹ: “וֶטֶרִינָר”, אַךְ כֻּלָם קָרְאוּ לוֹ “רוֹפֵא הַבְּהֵמוֹת הֶחָבִיב”. בְּלֵילוֹת־חֹרֶף שֶׁל מַבּוּל אוֹ שֶׁל סְעָרָה, הָיָה מַגִיעַ תָּמִיד בַּמְכוֹנִית הַקְטַנָה וְהַמְיֻשֶׁנֶת שֶׁלוֹ, לַעֲזֹר לְפָרָה הַמִתְקַשָׁה לְהַמְלִיט, אוֹ לְהִזְרִיק זְרִיקָה לְסוּס שֶׁחָלָה. תָּמִיד הָיָה בָּא בְּחִיוּךְ עָצוּב בָּעֵינַיִם הַטוֹבוֹת הַמְכֻסוֹת מִשְׁקְפֵי־דוֹקְטוֹר גְדוֹלִים. הוֹ, וְהָעִבְרית הַמַצְחִיקָה שֶׁלוֹ הָיְתָה מְפֻרְסֶמֶת לֹא פָּחוֹת מִמֶנוּ!…

“נוּ, מַה שְׁלוֹם הַזוּזִים?” הָיָה שׁוֹאֵל בְּחִבָּה אֶת הָעֶגְלוֹנִים.

“אֵיךְ מַרְגִישׁ הַפָּרָה שֶׁלְךָ הַיוֹם?” הָיָה מִתְעַנְיֵן אֵצֶל הָרַפְתָּנִים. כֵּן, כֵּן! רוּדוֹלְפְסוֹן הָיָה הַיָחִיד שֶׁיָּכוֹל לְהַצִיל עַכְשָׁו אֶת נִמְרוֹד וְגַם… אֶת מוֹיְשֶׁה…

וּבֵינָתַיִם הִתְנַפְּחָה רַגְלוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, וְהוּא הֵחֵל לִנְחֹר קְצָת. אוּלַי מֵעֲיֵפוּת, וְאוּלַי מִכְּאֵב, ומוֹיְשֶׁה הֶחְלִיט לְהַשְׁאִיר אֶת הָעֲגָלָה כָּכָה, כְּמוֹ שֶׁהִיא, וְלָרוּץ אֶל הָרוֹפֵא. כֵּיוָן שֶׁהָיָה עֶגְלוֹן, יָדַע בְּדִיוּק אֵיפֹה גָר הָרוֹפֵא – וְהִגִיעַ לְבֵיתוֹ אַחַת וּשְׁתַּיִם, דָפַק עַל הַחַלוֹן וְהָרוֹפֵא הַקָשִׁישׁ וְהַמְנֻמְנָם יָצָא לִקְרָאתוֹ עָטוּף בִּמְעִיל־לַיְלָה שֶׁהֵבִיא אִתּוֹ וַדַאי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה.

“לֹא לְהִתְרַגֵשׁ, בָּחוּר צָעִיר!” אָמַר דוֹקְטוֹר רוּדוֹלְפְסוֹן “לֹא לְהִתְרַגֵשׁ! הַכֹּל יִהְיֶה בְּזֵדֶר גָמוּר!”. וְהוּא לָקַח אֶת אַרְגַז־הַפְּלָאִים שֶׁלוֹ, הַמָלֵא תְּרוּפוֹת וְתַחְבּוֹשׁוֹת וְדָאַג גַם לְקֶרֶשׁ הָגוּן, כְּדֵי שֶׁיִהְיֶה סַד לְרַגְלוֹ שֶׁל נִמְרוֹד, שֶׁנִשְׁבְּרָה.

“אֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה לַזוּז גֶבֶס טוֹב וְנַכְנִיס לוֹ זְרִיקָה הֲגוּנָה – וּמָחָר הוּא כְּבָר הוֹלֵךְ!” אָמַר הָרוֹפֵא. וּבֶאֱמֶת, בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה, כַּמוּבָן, טִפֵּל הָרוֹפֵא בְּנִמְרוֹד, הִשְׁקִיט אֶת כְּאֵבָיו וְאַחַר כָּךְ קָשַׁר וְהִדֵק, הַדֵק הֵיטֵב אֶת רַגְלוֹ הַשְׁבוּרָה אֶל הַקֶרֶשׁ אַחַר כָּךְ שִׁפְשֵׁף אֶת מְקוֹם הַשֶׁבֶר בְּצֶמֶר־גֶפֶן טָבוּל בְּאֶחָד מֵחָמְרֵי־הַפְּלָאִים שֶׁלוֹ.

ומוֹיְשֶׁה רָגַז וְכָעַס, קִלֵל וְגִדֵף אֶת אִיצִיק שֶׁגָרַם לְכָל הַתְּאוּנָה וְהוּא כְּבָר מִזְמַן בַּבַּיִת, שׁוֹתֶה לוֹ תֵּה חַם וְאוּלַי כְּבָר יָשֵׁן לוֹ מַמָשׁ בְּמִטָתוֹ הַחַמָה. וְגִדֵף אֶת הַגַנָנוֹת שֶׁבִּגְלַל הַזְמָנָתָן הָאֲדִיבָה הִסְכִּים בִּכְלָל לְהִתְנַדֵב לְכָל הַפָּרָשָׁה הָאֻמְלָלָה הַזוֹ. וְגִדֵף אֶת הַיְלָדִים וְאֶת הַקוֹלְנוֹעַ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם! אֵיךְ יַגִיעַ הַבַּיְתָה מָחָר? וּמַה יַעֲשֶׂה עִם הַסוּס הַפָּצוּעַ וְהֶחָבוּשׁ הַזֶה? וּמִי יֵצֵא לַעֲבוֹדָה, מָחָר, בִּמְקוֹמוֹ? מִי יִקְצֹר וְיוֹבִיל יֶרֶק לָרֶפֶת? וּמִי יוֹבִיל תַּפּוּחֵי־אֲדָמָה לִזְרִיעַת־הַחֹרֶף הַמַתְחִילָה דַוְקָא וּבְדִיוּק מָחָר? וּבַמֶה יַאֲכִיל אֶת הַסוּסִים עַד מָחָר?…

אֲבָל בֵּינָתַיִם גָמַר הָרוֹפֵא אֶת טִפּוּלָיו וּשְׁנֵיהֶם יַחַד, בְּמַאֲמָץ מְשֻׁתָּף, הֵרִימוּ אֶת נִמְרוֹד וְהוֹלִיכוּהוּ לְאַט־לְאַט וּבִזְהִירוּת אֶל חֲצֵרוֹ שֶׁל דוֹקְטוֹר רוּדוֹלְפְסוֹן.

בָּלָק שֶׁנִּשְׁאַר סוּס יָחִיד, רָתוּם לַעֲגָלָה גְדוֹלָה וְרֵיקָה, הִשְׂתָּרֵךְ לוֹ גַם הוּא אַחֲרֵיהֶם וְרִתְמוֹתָיו הַמְיֻתָּמוֹת שֶׁל נִמְרוֹד נִגְרְרוּ עַל הַכְּבִישׁ וְהִתְכַּסוּ בְּבֹץ עַד שֶׁהִגִיעוּ לֶחָצֵר.

“אַתָּה לִישֹׁן בַּמִרְפֶּסֶת עַכְשָׁו”, אָמַר הַוֶטֶרִינָר לְמוֹיְשֶׁה “וְהַזוּז לִישֹׁן בֶּחָצֵר!”

מוֹיְשֶׁה הִתְנַגֵד כַּמוּבָן.

“לֹא דוֹקְטוֹר, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא! אֲנִי חוֹזֵר עוֹד הַלַיְלָה הַבַּיְתָה!”

אֲבָל דוֹקְטוֹר רוּדוֹלְפְסוֹן לֹא וִתֵּר.

“אַתָּה לִישֹׁן בַּלַיְלָה בַּמִרְפֶּסֶת! וְהַזוּז לֹא, הוּא חוֹלֶה! מָחָר אַתָּה לִנְסֹעַ לַקִבּוּץ!…”

הָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר שֶׁמוֹיְשֶׁה הִתְנַגֵד רַק מִטַעֲמֵי נִימוּס. הוּא הָיָה מֵת מֵעֲיֵפוּת וְרַק שָׁמַע אֶת הַצָעָתוֹ הַנְדִיבָה שֶׁל הָרוֹפֵא – כִּמְעַט שֶׁנָפַל וְנִרְדַם עַל הַמָקוֹם.

“טוֹב דוֹקְטוֹר, בְּסֵדֶר, אִם אַתָּה מִתְעַקֵשׁ”, וְהוּא הִבְרִישׁ אֶת שְׂפַם־הָאַדִירִים שֶׁלוֹ בִּתְנוּעַת־וִתּוּר. שְׁנֵיהֶם יַחַד הִשְׁכִּיבוּ אֶת נִמְרוֹד בֶּחָצֵר, נָתְנוּ לַסוּסִים מַשֶׁהוּ לֶאֱכֹל וּמַשֶׁהוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָלְכוּ לִישֹׁן.

לַמָחֳרָת בַּבֹּקֶר הֵעִיר דוֹקְטוֹר רוּדוֹלְפְסוֹן אֶת מוֹיְשֶׁה מִשְׁנָתוֹ וְאָמַר לוֹ:

“קוּם, בָּחוּר צָעִיר! תָּשִׂים אֶת הַזוּז עַל הָעֲגָלָה – וְתִזַע הַבַּיְתָה!”

זֶה לֹא הָיָה דָבָר כָּל כָּךְ קַל לְהַעֲמִיס אֶת נִמְרוֹד עַל הָעֲגָלָה. וְאִלְמָלֵא כַּמָּה בַּחוּרִים טוֹבִים שֶׁעָבְרוּ בָּרְחוֹב, בְּדַרְכָּם לַעֲבוֹדָה, וְהַדוֹקְטוֹר קָרָא לָהֶם לְהַטוֹת שֶׁכֶם לְעֶזְרָה – לֹא הָיוּ מְרִימִים אֶת נִמְרוֹד עַד הַיוֹם הַזֶה…

“תּוֹדָה רַבָּה, דוֹקְטוֹר! בֶּאֱמֶת, תּוֹדָה רַבָּה!” אָמַר מוֹיְשֶׁה “אֲנִי לֹא אֶשְׁכַּח מַה שֶׁעָשִׂיתָ לְמַעֲנִי! תָּמִיד! כָּל פַּעַם כְּשֶׁתָּבוֹא אֵלֵינוּ – אַל תִּשְׁכַּח לִקְרֹא לִי!…”

וְהוּא הֵנִיף יָדוֹ לְשָׁלוֹם, כִּי הָיָה רַק עֶגְלוֹן וְלֹא נוֹאֵם גָדוֹל. הָרוֹפֵא הֵשִׁיב לוֹ בְּנִפְנוּף־יָד וְאָמַר:

“סַע בָּחוּר צָעִיר, סַע! וַאֲנִי כְּבָר לָבוֹא לִרְאוֹת מַה שְׁלוֹם הַזוּז. אוּלַי מָחָר!”

יָצָא מוֹיְשֶׁה לַדֶרֶךְ, בָּלָק בָּרְתָמוֹת וְנִמְרוֹד מוּטָל מֵאָחוֹר כְּפוּת־רַגְלַיִם כְּמוֹ עֵגֶל הַמוּבָל לִשְׁחִיטָה. הָעֲגָלָה הָיְתָה רֵיקָה – אֲבָל בְּנוּיָה לִשְׁנֵי סוּסִים! וּמוֹיְשֶׁה חָשַׁשׁ שֶׁלְבָלָק לֹא יַעֲמֹד הַכֹּחַ בַּמְקוֹמוֹת הַקָשִׁים לְמַעֲבָר. בְּבִצָה אוֹ בַּעֲלִיָה חָשַׁב לְהֵרָתֵם בְּעַצְמוֹ בָּרְתָמוֹת שֶׁל נִמְרוֹד, וְלַעֲזֹר לְבָלָק כְּאִלוּ הָיָה בְּעַצְמוֹ סוּס וְלֹא עֶגְלוֹן… זֶהוּ שֶׁנֶאֱמַר: עֶגְלוֹנִים וְתִיקִים נִהְיִים דוֹמִים לְסוּסִים…

אֲבָל מִן הַשָׁמַיִם שָׁמְרוּ עֲלֵיהֶם, וְהֵם עָבְרוּ אֶת כָּל הַדֶרֶךְ בְּשָׁלוֹם. לֹא שָׁקְעוּ בְּבִצָה וְלֹא נִתְקְעוּ בַּעֲלִיָה וְלֹא נֶעֶצְרוּ אֲפִילוּ בַּחוֹלוֹת.

בֵּינָתַיִם הֵכִינוּ לָהֶם בַּקִבּוּץ קַבָּלַת־פָּנִים נִלְהֶבֶת! אִיצִיק, שֶׁחָזַר עוֹד בַּלַיְלָה, סִפֵּר אֶת כָּל הַמַעֲשִׂיָה – אֵיךְ נָסְעוּ וְאֵיךְ הֶחְלִיק נִמְרוֹד וְשָׁבַר אֶת רַגְלוֹ, וְאֵיךְ הִתְמַזֵל מַזָלָם אֵצֶל הַשׁוֹטֵר וְאֵיךְ וְאֵיךְ… וְהָעֶגְלוֹנִים הֵבִינוּ דָבָר מִתּוֹךְ דָבָר, וְכֵיוָן שֶׁהִכִּירוּ אֶת מוֹיְשֶׁה חֲבֵרָם הֶכֵּרוּת טוֹבָה, יָדְעוּ בְּדִיוּק מַה יִהְיֶה! לָכֵן הִתְגַיְסוּ כֻּלָם וְהֵכִינוּ לְנִמְרוֹד תָּא מְיֻחָד בְּתוֹךְ הָאֻרְוָה. תָּא מְרֻוָח וּמְסֻדָר. וְגַם רִפְּדוּ אֶת רִצְפָּתוֹ בְּקַשׁ טָרִי וְגַם הִכְנִיסוּ אֵלָיו שֹׁקֶת נְמוּכָה, כְּדֵי שֶׁיוּכַל נִמְרוֹד לִשְׁתּוֹת מַיִם – אֲפִילוּ בִּשְׁכִיבָה.

וְהַיְלָדִים, יַלְדֵי־הַגַן, שֶׁקָמוּ מְאֻחָר, לֹא הִסְכִּימוּ לְהִשָׁאֵר בַּגַן וְהָלְכוּ יַחַד עִם הַגַנָנוֹת אֶל הַשַׁעַר, כְּדֵי לַחֲזוֹת בַּמַחֲזֶה – אֵיךְ חוֹזֵר מוֹיְשֶׁה מִן הַסֶרֶט בַּחֲדֵרָה. בִּקְצָרָה, כִּמְעַט כָּל הַקִבּוּץ הִתְאַסֵף לְיַד הַשַׁעַר, הִסְתַּדֵר בִּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְאֹרֶךְ הַדֶרֶךְ וְחִכָּה בְּקֹצֶר־רוּחַ לְהוֹפָעַת הָעֲגָלָה. כְּשֶׁרָאוּ הָרִאשׁוֹנִים אֶת מוֹיְשֶׁה מִתְקָרֵב מֵרָחוֹק פָּרְצוּ בִּמְחִיאוֹת־כַּפַּיִם סוֹעֲרוֹת, שָׁרְקוּ שְׁרִיקוֹת פְּרוּעוֹת וְצָרְחוּ צְרִיחוֹת־שִׂמְחָה בִּמְלוֹא גְרוֹנָם.

“פָּרָשׁ בְּלִי רֹאשׁ!” צָעֲקוּ הַלֵיצָנִים שֶׁבַּחֲבוּרָה “נָסַע עַל שְׁמוֹנֶה וְחָזַר עַל אַרְבַּע!…”

“אֵין דָבָר מוֹיְשֶׁה!” הֵרִיעוּ לוֹ “טוֹב סוּס פָּצוּעַ – מֵעֶגְלוֹן פָּצוּעַ!…”

וָעוֹד צְעָקוֹת מְבַדְחוֹת עָפוּ בָּאֲוִיר לְמַכְבִּיר.

וְהַיְלָדִים יַלְדֵי־הַגַן הַנִרְגָשִׁים, לֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד בִּמְקוֹמָם, וְעַל אַף אַזְהָרוֹת הַגַנָנוֹת פָּרְצוּ בְּרִיצָה, נִתְלוּ עַל הָעֲגָלָה כְּמוֹ קוֹפִים קְטַנִים, טִפְּסוּ עָלֶיהָ, לִטְפוּ אֶת נִמְרוֹד הַפָּצוּעַ, וְהָיוּ כָּאֵלֶה שֶׁאֲפִילוּ נָשְׁקוּ אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ, מַמָשׁ בֵּין עֵינָיו! וּמוֹיְשֶׁה הָעֶגְלוֹן, בַּעַל שְׂפַם־הָאַדִירִים וִידֵי־הַבַּרְזֶל שֶׁהָיָה מְבֻלְבָּל וִנֻרְגָז מִקַבָּלַת־הַפָּנִים, וְעוֹדוֹ כּוֹעֵס מֵאֶמֶשׁ, בְּעִקָר עַל אִיצִיק, לֹא חִיֵךְ אֲפִלוּ חִיוּךְ אֶחָד! הוּא הָיָה חָרֵד מְאֹד לִכְבוֹדוֹ כְּעֶגְלוֹן מְפֻרְסָם בְּכָל הָעֵמֶק, וְלִכְבוֹדָם שֶׁל סוּסָיו הַמְשֻׁבָּחִים. לָכֵן הִתְעַצְבֵּן עַל הַיְלָדִים, נָזַף בָּהֶם, וַאֲפִילוּ נִסָה לִדְחֹף אוֹתָם, שֶׁיֵרְדוּ מִן הָעֲגָלָה!

אֲבָל לְלֹא הוֹעִיל! הַשִׂמְחָה הָיְתָה גְדוֹלָה וְהַיְלָדִים פָּצְחוּ בְּשִׁירָה אַדִירָה:

“…הֵבֵאנוּ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!…”

וְכָל מִי שֶׁעָמַד בְּצִדֵי־הַדֶרֶךְ הַמְבֻגָרִים וְהַהוֹרִים, הִצְטָרְפוּ לַשִׁירָה הַסוֹחֶפֶת. וּבְלִוְיַת מְחִיאוֹת־כַּפַּיִם קְצוּבוֹת, בְּלִוְיַת תֻּפִּים עֲשׂוּיִים־פַּח וּבְלִוְיַת מַקְלוֹת וּשְׁאָר מַכְשִׁירֵי־רַעַשׁ לְמִינֵיהֶם, הִתְאַרְגְנָה תַּהֲלוּכָה שְׁלֵמָה כְּשֶׁבְּרֹאשָׁה נוֹסַעַת הָעֲגָלָה עִם בָּלָק וּמוֹיְשֶׁה וְנִמְרוֹד הַכָּפוּת, וּכְנוּפְיַת־יַלְדֵי־הַגַן הַמִצְטוֹפְפִים סְבִיבוֹ, וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם צוֹעֵד וְשָׁר כָּל הַקִבּוּץ:

“…הֵבֵאנוּ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם…!”


  1. “הכוסות” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
תגיות