הזקן גאליליי העקשן הידוע לא להתפּלל היה בא לבית התפלה, אשר בעיר פיזה, כי אם להתבונן ולהסתכל בנר תמיד התלוי ומתנועע בתקרת הבית, כדי ללמוד מזה משפּטי תנועות המטולטלת, – ואני, בבקרי בבית משתה הקהוה “אוצר הנשמות”, לא היתה מגמתי לשתות שם קהוה או לשחוק בקוביא, כי אם להתבונן ולהסתכל בנר יה – נשמת אדם המתנודדת במקום הזה הנה והנה, כדי ללמוד מזה משפּטי הנפש ותנועותיה.

לבית המשתה “אוצר הנשמות”, בווינא, אשר כל מבקריו הם רק עברים, יבואו חושבי מחשבות והוגי דעות שאינן עוברות לסוחר בשוק החיים, אומללים ויגיעי כח בעולם הספרות, המדעים והאמנות; אנשי הרוח אשר לא בחרו ללכת בדרכי כל האנשים המצוים, יבקשו להם מפלט ומחסה מההמון הגס בבית משתה זה ובו ימצאו נוחם וצרי לנפשם הנשברה. פּה ינוח השכל העברי בחריפותו היותר עזה ודקה ופה קננה המהתלה העברית במרירותה וארסה היותר מסוכנים. מבקרי בית-משתה זה, אשר רובם נעלבים, נכנעים, נרדפים ומנוצחים בעולם המעשה, ירימו פה את ראשם בגאון וישליכו את העטרה מעל ראש האנשים המניעים את גלגלי המדינות באירופּה, ובקצפם ירמסוה ברגליהם. ביסמארק מוכתר פה בשם טפּש, הדיוט, בעל-אגרוף ובליעל. קלנקי מפורסם פה לקטן הנפש, לארנבת ולראש חמור. קרנאָ – עני בדעה ואין לו צפּרנם של המושלים הראשונים ולא חריצותם של האחרונים. גלדסטון טועה בכל הליכותיו המדיניות במקל הזה של סומא. פּה הפוכה קערת אירופּה על פּיה: ענקיה קטועי רגלים, צופיה עורים, תומכיה נכשלים, מאשריה מתעים, מאוריה חשוכים ומוריה נבערים מדעת. בבית משתה זה יובאו גדולי החכמים ומנהיגי הדור אשר באירופּה ערומים לפני כסאות המשפּט, וכל צדדיהם החלשים, מומיהם הנסתרים, צלליהם, פּגימותיהם ומגרעותיהם השכליים והמוסריים גלויים וידועים לכל מבקרי “אוצר הנשמות”. מפּי היושבים בבית משתה זה, תז מחמצת חריפה המפרדת בין זהב אופר לסיגיו ולתערובותיו. פּה יש עין בוחנת המפרדת ומבדלת בין תכלת לקלאַ אילן וכל גוניו, ופה יד מנוסה המבדלת בין מטבע שטבעו חכמים ובין מטבע מזויפת. תלמידי חכמים ממזרי מין האנושי קודמים פה לפני הכהנים הגדולים בבתי מדרש המדעים אם עמי-הארצות המה. בבית-המשתה העברי הזה תכירו ותמצאו בשיחות המסובים, בוכוחיהם, משפּטיהם, הגיונותיהם ודעותיהם עקבות ההגיון הבריא והמוצק של שפּינוזה, חריפותו ולעגו המר של הינה. אם אָזנכם סגנון תבחן, אָז תשמעו פה בפי המשוחחים חד את אחד את הסגנון השנון והממורט, את הבטוים הממאירים וצורבים אשר הכניסם מקס נארדוי בספרו “השקרים המקובלים” ופה תמצאו גם את רשמי ההשפּעה הרוחנית של גיאורג ברנדס וטעמו הספרותי הדק. פּה, “באוצר הנשמות”, מתוח דין קשה על אירופּה העתיקה, וכל המסובים כאן ממשמשים לרגעים את דופקה ויחרצו אומר, כי היא גוססת וקרוב קצה אמת בצעה, והכל שמחים פּה לאיד אירופּה, למפּלתה ולשברה, והכל מחכים פה בכליון עינים לגויעתה, ומראים בשמחה גלויה על כל פּצע חדש אשר יגלה בלב הזקנה הנשבר ובגופה אשר כרקב יבלה. בקול תרועה יראו פה על כל התחלות אירופּה החלשות והרפות, על מגמתה הכהה, על חפציה הקטנים ועל ידיעותיה הגמדיות. לא רק אירופּה המדינית, כי אם גם אירופּה הספרותית נדונה בבית משתה העברי הזה לכף חוב, וכל אחד מהמסובים פה יטפול עליה עונות חדשים. עמיל זולא מושפל פּה מאד. בספּוריו, יאמרו, יחסר מלח סדומית וסממנים דקים, צבעיו עמומים, פּרחיו לא יפיצו ריח ניחוח וחוחיו אינם עוקצים, רעלו מהול במים, חציו ימוללו כקש נדף, ברקיו לא ילהטו עד היסוד ורעמיו לא יפוצצו הררי עד. אלפונס דודה הוא צפּור המרפרף על פּני החיים, נוגע ואינו נוגע. אָמנם צפּור יפה הוא, כנפיו נחפו בשלל צבעים, צפצופו נעים וכולו מחמדים, אךְ גם מח צפּור לו שאיננו מוכשר על-פּי קטנותו והרכבתו להבין את מסתרי כחות החים ומצפוניהם. גיואי די מופסן גם הוא לא יצלח לספּר ספּורים, כי כשרונו הספרותי קלט בקרבו תמצית הרעל אשר בתרבות אירופּה החולה וספּוריו המה בית עקד לכל אומללי הרוח אשר ריח בית המשוגעים או בית האסורים נודף מתוכם. פּול בורג’ה אמנם מצטיין בכשרון מלא נגה ויפעה, אךְ חסרים לו עמק ורוחב, מעוף הרוח ועזוזו. שפּילהאגן יתן עיניו בגל של עצמות ויעשהו לנפש חיה, על-פּי חוקיו אשר יברא בדמיונו ובשרירות לבו, ומדברת ככל אשר ישים בפיה. ויש אשר ימלא את ספּוריו מים שאין להם סוף, המים זכים כבדולח, אךְ לא חיים. דיקנס נוהם מתוךְ קופּה של תבן; הסיף והספר כרוכים בכשרונו, אךְ לא יעזרו זה לזה. כי אם יעכבו זה את זה. טעניסון פּיטן יתר מדי, את הקליפּה הוא אוכל ואת הרמון הוא זורק. גיאורג עליוט דברנית ומערבת את התבן בבר, ואיננה שלטת ברוחה ובכשרונה להטותם אל אשר תחפּוץ, להפךְ, היא נמשכת ונגררת אחריהם. איבסן כופה על גבורי חזיונותיו את ההר כגיגית ומפני שוטה אחד יאבד את עולמם. סנט-באוו תולה קופּה של שרצים להסופר מלפניו ומחטט ומנקר בהם עד כמה שעטו מגיע ושוכח את הספרות לגמרי, ומפני הרגע הוא מעלים עיניו מהתקופה שהוא עומד בה. איפוליט טען מכריח את הסופרים להכניס את כשרונם בדוחק במסגרתו הצרה אשר עשה להספרות האירופּית.

לבית-משתה זה באים הכשרונות העלובים והכחות הרוחניים והשכליים העברים אשר לא מצאו מקום באירופּה להתלבש באיזה מפעל חי, ואשר עליהם נוכל להמליץ דברי מונטן האומר: “בעלי שכל בלתי מצוי עושים כלה בנפשם, כי שכלם היצוק כמו ברזל ודק כעוקצו של מחט נוח להשבר לרסיסים”. אילו הפיצו את משך זרע בית ישראל הרוחני הנצבר ב“אוצר הנשמות” על אדמת אבותינו, המוכשרת להצמיח ולהזריע זרע אמת – אָז היה לנו שם יער צומח פּעלים רעננים וכבירים נושאי פרי הלולים.

בבית משתה זה התודעתי אל הפּרופיסור רפאל. הפּרופיסור רפאל הוא רופא נודע ומפורסם בכל אירופּה וחוקרי הטבע וחכמת הנפש יזמינוהו לכל אספותיהם אשר תהיינה חליפות בערי אירופּה. אך באוסטריה, וביחוד בווינא עצמה לא רב היה כבודו, כי חבריו שאינם בני-ברית המתקנאים בירכו והממשלה העוינת אותו בגלל דעותיו החפשיות לא הניחוהו לעלות מעלה. הפּרופיסור רפאל היה יותר פילוסוף, סופר מהיר, איש מדיני, מאשר היה רופא מומחה במובנו הצר. רבים ממרום עם הארץ ושריה היו דורשים לעצת רפאל ויעשה עושר רב, בכל זאת היה מבקר כפעם בפעם את בית-המשתה “אוצר הנשמות”, ונפשו היתה קשורה בנפש החברה הבאה אל הבית הזה העניה בכסף והעשירה בדעות. רפאל היה מכבד את בעלי הכשרונות העלובים האלה, אשר לא התערבו בהאספסוף המוזהב, לא חדלו ללחום, אף כי רק בדבר שפתים, בעד מעלות רוחם ולא השליכו את דגלם מידיהם הרפות, לא התיאשו אף כי נוצחו, לא התעצבו אל לבם ולא הרכינו, בבית-המשתה, את ראשם גם לפני איתני הארץ, וגם בענים, במרירותם, בבדידותם, לא אָבדה להם הכרת ערכם ולא בטל סכוים לברוא בריאה חדשה בארץ.

הפּרופיסור רפאל היה מעסיק בדבריו את כל המסובים בבית-משתה זה. השחוק והלעג לא משו מפּיו כל הימים.

אך מה גדול היה תמהוני, בבואי באחד הימים אל בית-המשתה “אוצר הנשמות”, ואשב מול הפּרופ. רפאל לקרוא בעתונים, ואראה כי ענן יגון כסה את מצחו הנאוה והוא כולו נדכה, שחוח, נבוך ועצוב. בכל עת אשר הייתי מזדמן עם רפאל אל פּונדק זה, היינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים על-דבר יושבי מאדים וגדול דבורים, על-דבר אל-מוּת הנפש ותורת ההתפּתחות וההשתלמות בטבע, על-דבר תורת הכלכלה המדינית וסגולות שפת עם ועם, – והנה הפּעם לא דבר אתי הפּרופסור דבר, כאלו לא ראני ויצלול בים מחשבותיו. לראשונה חשבתי בלבבי, כי עצבו ויגונו של רפאל בשעה זו, הוא מעין רוח המרה השחורה אשר תשרה על-פּי-רוב על כשרונות האדם הבלתי מצוים, כמו ערפל אשר יכסה את ראש ההרים הרמים. עוד אריסטו, שהיה מתבונן ומסתכל בחיי בני דורו בזהירות רבה, יאמר, כי כל הגאונים המה בעלי מרה-שחורה, או, לכל הפּחות, מררתם תשתפּךְ עליהם וברק ממנה יהלךְ עלינו אימה. לכן לא ערבתי את לבבי להפריע את מנוחתו הנוגה של רפאל, בדעתי, שלפעמים רגעי יגון עז כאלה המה גם רגעי הריון לדעה חדשה ונעלה. כעבור חצי שעה נכנס רפאל אתי בשיחה קלה, אךְ רוח יגונו לא סר מעליו. אָז שאלתיו:

– מה זה סר רוחךָ היום מעליךָ, ואנכי ידעתיךָ לאיש שמח בחלקו?

– אחד החיטים בישראל מת היום לעיני, השיב רפאל, ומיתתו עשתה עלי רושם כבד כל כךְ, עד שאין בכח רצוני למחותו מעל לוח לבבי.

– האם מתתו של כל אחד מחוליך, שאלתי את פּי הפּרופיסור, עושה עליךָ רושם חזק ועמוק כזה?

– חלילה, – ענה הפּרופיסור, כאילו התבייש משאלתי.

– ומי הוא החיט העברי, – שאלתיו – שמת היום ובמה זכה כי תצטער עליו כל כךְ?

– ישראל החיט שמת היום, – החל רפאל לספּר – היה עברי פשוט בלי כל התחכמות יתרה. על המחט והמספּרים היה חי ומהם מצא לחמו הדל אשר אכל במסכנות. כעשרים שנה היה החיט הזה מתקן, מחליק, מגהץ בגדים ישנים אשר למשרתי ביתי, ולפעמים גם שלי, והיה יוצא ונכנס לביתי. ישראל, צריךְ להודות, היה אמן מפליא לעשות במלאכתו זו.

– גם מפליא לעשות! – קרא אחד המסובים שהתנגשו מסביב לשלחננו הקטן לשמוע דברי הפּרופיסור רפאל, שהיה מפורסם במקום זה לספרן נעים היודע לתבל דבריו במעט מליצה, במעט פּלפּלא חריפתא ובמעט חקירה דקה.

– אָמנם, – הוסיף רפאל לספּר – ישראל החיט היה מפליא לעשות במחטו פשוט כמשמעו, כי היה מלומד ומנוסה מאין כמוהו לחבר טלאים ולאחד קרעים באחוי של קימא, כי המחט בא לו בירושה מאבות אבותיו. מיום שהלך ישראל בגולה ויעזב את מחרשתו ואתו ואת כנורו תלה על ערבים, מני אָז לוהו המחט בנדודיו וטלטוליו, המחט היה לישראל בגולה כלי נשקו ללחום בו מלחמת החיים וגם כנורו אשר העיר בקרבו זמירות לאל עליון. המחט הזה בא בירושה גם להרופאים העברים ויעשו בו גדולות ונצורות, כי באומנות רבה ומהירות וחריצות נפלאה יודעים המה לתפור פּצעי הגוף וקרעי שרירי הבשר ולחברם הדק היטב. המליצים והמשוררים העברים גם המה מלומדי תפירה ובמחט העברי אשר נחלוהו מאבותיהם, יתפרו יריעות המלךְ שלמה לשק אשר לבש בן-חלקיה, ואטון מצרים לבד עב כפלים, ותפירתם לא של מחט תלמיות היא, כי אם תפירה דקה וכמעט אי-נכרה. גם סופרי העתים העברים ירשו את מחט הקסם הזה מאבותיהם שוכני הגתה ומחברים בו מקרים ומאורעות, מלכי מזרח ומערב בתפירה מהירה, מתוקנה וחרוצה. גם הדברנים העברים בבתי מורשי העם, יסתירו תחת לשונם מחט זה, ובשר החי שבגו אירופּה, טעם לא אחת את עקיצותיו הנוקבות ויורדות עד התהום. היוצר פּסילים הגדול אנטוקולסקי חצב את פּסלו הראשון בדמות חיט עברי זקן ועיניו כהות והוא אוחז בשמאלו הרועדת מחט ובימינו חוט לעילו בקופו. אנטוקולסקי חניךְ רחוב היהודים חש והרגיש כי המחט של העברי המלוה אותו בגולה, הוא הוא אבי חרטו הקשה.

מיום הכרתי את ישראל החיט, – שב רפאל אל ספּורו, היה חלוש הריאה, איש מכאובות וידוע חולי. בשנים האחרונות התבוננתי בפניו ואטה אָזני לשמוע קול שיעולו ואוכח כי מחלת השחפת מהרסת ומכלה את גופו הדל. פּעם אחת שאלתיו, מדוע לא ידרוש לעצתי ולא ישאל כל תרופה ורפואָה למחלתו, גם לא ישמור את נפשו ויעבוד מבקר עד חצות הלילה בלי כל הפסקה.

– העתותי בידי, – ענה החיט – לדרוש ברופאים ולבקש מזור למחלתי, ומה יעשו אָז אשתי ובני אשר חנני אלהים?

– אל תחשוב את מחלתךָ לדבר הבל ואל תתרשל מרפואתה, – אמרתי להחיט בשפה רפה רק לצאת את ידי חובתי – חובת רופא לחולה.

– גם מחלות רעיתי ובני הגדול ובתי הצעירה לא דבר הבל הנה, – אמר החיט – וגם הלחם, הנעלים וגחלי-הסקה לא דבר הבל הם. ולמה זה אשמור את נפשי אני, ומי ישמור את נפש בני-ביתי? נקל לדבר, אךְ קשה לעשות.

– אָמנם כן, – שסע אחד המסובים את הפּרופיסור בדבריו ­– נקל לדבר, לכן לא חסת על דבריךָ ותיעץ עצות להחיט החולה, אךְ קשה לעשות, לכן לא וותרת להעני הזה אף על פּרוטה אחת.

– אל תפסיקוני בדברי, – אמר רפאל.

– טוב הדבר, נשמע בחפץ-לב את אחרית ספּורךָ – אמרו כל המסובים אשר השתוקקו לדעת פּתרון יגונו של הפּרופיסור ואת אשר קרהו היום.

– בחדשים האחרונים, – הוסיף רפאל לספּר, – לא ראיתי את ישראל החיט בביתי ושכחתי אותו ואת מחלתו. והנה היום בבקר ישבתי ועבדתי בחדרי ואשמע קול משרתי הצועק ואחריו עונה קול צפצוף דק, קול מתחנן כקול ילד. פתחתי את הדלת ואצא אל האולם ואראה לפני ילדה קטנה כבת שבע או שמונה שנים, עיניה צבות מבכי, שערה פרוע והיא נבוכה וקשת רוח ומשרתי מראה באצבעו עליה ואומר: היהודיה הקטנה הזאת חפצה להבקיע אל חדרךָ ואמנענה.

הילדה הבינה מתוךְ דברי משרתי, כי אנכי הוא הרופא, ותפן אלי ותאמר בקול רךְ ורועד: אדוני הפּרופיסור, חוס נא, רחם נא, מהר נא אל אבי הביתה, כי חולה גדול, חולה מסוכן הוא. הילדה הזאת העירה בי רגשי תמהון באמץ לבה אשר הראתה בריבה עם משרתי גבה הקומה ורחב הכתפים, בעיניה היפות והגדולות, השחורות ונוצצות כגחלי-אש ובחזות פניה אשר העידו כי ילדה בלי ילדות היא. ראיתי כי לפני עומדת אחת הילדות העבריות המוכשרות בעתים מזומנות להיות כגדולות ויודעות את החיים ועברתם כי קשתה.

– מי הוא אביך, ילדה קטנה? – שאלתי את הילדה.

– אבי הוא ישראל החיט מכירךָ ובעל מלאכתךָ, והוא שוכב היום במטתו ועצמו מכאוביו והוא חולה גדול. מהר נא, אדוני הפּרופיסור, אל מעוננו ורפא את אבי והצילהו…

הילדה לא יכלה עוד להתאפּק וזרם דמעות פרץ מעיניה.

– בעוד רגעים אחדים אבוא אל אביך, לכי, ילדה, הביתה.

עברתי רחובות ושוקים צרים ועקלקלים, חצרות ומבואות מלאים סחי ורפש עד אשר באתי אל הבית אשר גר בו ישראל החיט. עליתי אל מעונו במעלות צרות ורקובות. נכנסתי לחדר לא גדול ומלא אויר משחת. ישראל שוכב על מטת עץ מתנודדת ומבוקעת, מתחתיו הוצע שק תבן רקב וממראשותיו צרור בלויי סחבות ומכסהו שמיכה ישנה מטולאה ומגואלה. ואלה המה תשמישי המעון הצר והאפל הזה: כסאות-עץ אחדים מדולדלים, שלחן גדול מלא בקיעים ושרטת מלאכת החיט, ספסל צולע ובצד הדלת עומד ארגז ישן ועליו ספרים ישנים, גדולים וקטנים. לאור הכהה של החלון היחידי אשר בחדר ראיתי בקושי את בני ביתו של החיט החולה. למראשותי מטתו עמדה אשתו כפופה מרוב צרה ויגון, עיניה דולפות דמעה ועל זרועותיה הצנומות מפרכס ילד כבן שתים שנה אשר בטנו צבה, ידיו ורגליו דקות ובעצמותיו שולח רזון. לרגלי מטת החולה עמדו צפופים עוד ששה ילדים זה גבוה מזה. החלצים החלשים של החיט העברי הזה הוציאו ילדים בכח ואומץ גדול. פּני כל הילדים היו חורים מבלי קורט דם, עצובים וחמרמרים מני בכי, ועיניהם השקועות בחוריהן נטויות אל אביהם הגוע. עיניהם ראו ולבם חש, כי הידים הרזות אשר כלכלו אותם בעבודתן התמידית כל עוד אשר אצבעותיהן היו נכפפות, – כי הידים היבשות האלה שוכבות אין אונים במטה ועוד מעט תהיינה כבול עץ. חכמי הכלכלה עורכים את ערךְ האבדה להחברה במות אחד הפּועלים מאתים זהובים. אַךְ הילדים האלה, שלא למדו את חכמת הכלכלה הרגישו, כי במות אביהם יאבד להם הכל בתבל, ויחשךְ עליהם השמש בצהרים. המה ידעו, כי עוד מעט יהיו נעזבים, נשלכים כנצר נתעב, נותרים ונטושים על פּני כל הארץ. כאשר נגשתי אל מטת החולה, הביטו אלי העינים ביראת-הכבוד והפיקו תודה חרישית אשר רק עיני ילדי העניים מסוגלות להגותה. ישראל החיט היה כבר גוסס. על פּניו הירוקים והדלים ועיניו הכהות הטבע חותם המות הקרוב לבוא. נשימתו היתה בקושי גדול וקול כחלילים יצא מגרונו. הוא הביט אלי ואל אשתו, כאלו חפץ לשאול דבר מה, וישא עיניו ויבט אל בניו אשר עמדו בקבוצה אחת לרגלי מטתו. אנכי מששתי, רק למראית עין, את דופק הגוע. פּני החולה לא הגו ברגע הזה מאומה ובכל זאת ידעו אשתו, אשר לא יכלה עמוד על רגליה, ובניו הנאנחים והנאנקים את אשר יהגה ויחוש החולה. זאת קראתי מעל פּניהם אשר שנו חזותם לרגעים. אשתו כסתה בכפיה, אשר שרגו גידיהן, את פּניה הקמוטים, לבל תראינה דמעותיה הזורמות בחזקה. הגוע הביט בעינים תועות בחדר הנה והנה ויכונן עוד הפּעם את מבטו על ילדיו האומללים אשר עמדו כפסילים אלמים וחכו למוצא שפתי. הוא חפץ להראות להם פּנים מסבירות ושוחקות מעט. אךְ לא עצר כח ופני בניו התעותו והתארכו בראותם זאת. אחרי כן נתעצרה ונתקלקלה נשימתו עוד יותר. ההפסקות בין אנחותיו התארכו. חייו רצו במהירות אל קצם. פּתאום שבו אליו כחו ודעתו. החולה הרים ראשו ויחדור עיניו לילדיו. אין מלים בפי וצבעים בשפתי לתאר לכם כמו את החן המיוחד והיופי הרוחני אשר הפיקו הפנים הדלים והמעונים של החולה ברגע זה. מעיניו נשקפו הפּעם שארית חייו, תמצית שכלו וזיק האחרון של נר אלהים טרם יכבה. הגוע התעכב מעט על מפתן הנצח, ויברךְ, בפעם האחרונה, את אשתו וילדיו אשר נתנו לו אושר בעמק הבכא ובכור העני, אשר עוד מעט ויצא מהם. כעבור רגע הרים מעט ראשו ויאמר בקול שפל ורועד כאוב מארץ: רעיתי תמתי, מלאי נא את בקשתי האחרונה – למכור, אחרי מותי, את מטלטלי ובגדי ולשלם לנושי את חובותי הקטנות, למען אדע מנוחה בקברי, והנני מודיע לכם – רעיתי ובני, כי מוחל אני במחילה גמורה על הכסף אשר אחרים חיבים לי בעד מלאכתי – ובדברו את דבריו אלה נזכרתי כי גם אני חייב סך לא גדול להחיט הגוע – ואותךָ, – פנה הגוע אלי, אבקש לעשות אתי חסד של אמת – לתת לבני מעט עפר ארץ-ישראל למען יפזרוהו ממראשותי בקברי… ואתם, בני ובנותי, היו יהודים ישרים.. ויפּול ראשו על הכר ויאלם… עברו רגעים אחדים וחוט חיתו נפסק… ובזה תמצאו, – אמר הפּרופיסור אחרי הפסקה קטנה – פּתרון עצבי ויגוני היום, כי כליותי יסרוני על שלא מלאתי את הבקשה האחרונה של השכיב מרע…

– מדוע? – שאלו כל המסובים פּה אחד.

– למרות חפצי אין לאל ידי לקיים את צוואת החיט האומלל, כי איפה אקח פּה בווינא עפר ארץ-ישראל?

– חידה היא בעיני, – אמרתי להפּרופיסור – מדוע זה פנה החיט אליך דוקא בשאלה זרה כזו?

– אנכי אשם בזה, – אמר רפאל – כי פעם אחת נכנס החיט לחדר עבודתי ויראה על שלחני נתר טחון דק בקערת זכוכית, וישאלני: איפה לקחת עפר לבן כזה? ואענה כלועג לרש: הבאתיו מארץ-ישראל. החיט העני לא חשדני כי חמדתי לצון ויקרא: אנכי חשבתי זאת מראש כי עפר לבן כלבנת הספּיר יכול להיות רק בארץ שהיא צבי כל הארצות, ויאנח בשברון מתנים.

– אל מה אתה נאנח? – שאלתי את החיט.

– אנכי אינני מקנא, – ענה ישראל – במי שיש לו אוצרות כסף וזהב, כי המה לא יצילוהו ביום עברה, אבל מקנא אנכי במי שיש לו בגנזיו עפר ארץ-ישראל. החיט האומלל חשבני למאושר, בהאמינו כי יש בידי עפר ארץ-ישראל, ואנכי אומלל היום בעיני, על שאין לי אף אבק דק מעפרו של ארץ הצבי, ואיפה אקחהו ואשיגהו?…

– קנה אחוזה בארץ-ישראל, – יעצתי להפּרופיסור.

– למען אקח מאחוזתי עפר לכסות את עיני ישראל החיט? – שאלני הפּרופיסור ויבט עלי כאל מתלוצץ.

– למען, – בארתי עצתי לרפאל – תשלח אל האחוזה הזאת את יתומי ישראל החיט לעבוד ולשמור את האדמה, וכתתו את מחט אביהם למזמרות ולמחרשות ותעשה חסד עם המת ועם יתומיו החיים.

– מצד העיון והסברה – אמר הפּרופיסור – נכונים המה דבריךָ, כי טוב ליתומי החיט ולבני גילם לעבוד את אדמת ארץ-ישראל הרחוקה מהתרבות האירופּית, כי אנכי בתור רופא הנני מוצא ברעיון תחית עמנו על אדמת אבותיו עוד יתרון אחד נוסף על היתרונות והמעלות הטובות אשר הראו חכמים וחוקרים מכבר, והוא, כי שמה בארץ-ישראל, אם אחינו יעבדו שמה את האדמה ויטעו כרמים וירעו צאן, יתמעט מספּר החליים הקשים והמיתות המשונות בעמנו הבאות פּה בגולה שלא בעתן, כי כל אשר העם הוא יותר בריא ורענן, מדותיו יותר שלמות ומתוקנות, וכל אשר חיי העם הם יותר פּשוטים, כן ימותו אנשיו במיתה יותר נוחה וקלה ויותר טבעית וכן המיתה יותר מאחרת לבוא לבן העם הזה. אךְ… אךְ…

– ומה המה האכין?…

– אם אקנה אחוזה בארץ-ישראל, – גמגם רפאל בלשונו – מה יאמרו מכירי וחברי הנוצרים? אָז יאמרו, כי אהבתי לאוסטריה מזויפת היא. רעיון ישוב ארץ-ישראל טוב ונעלה הוא מצד העיון והדמיון, אבל במעשה ובמציאות הלא חיים אנחנו באירופּה, ומה יאמרו שכנינו? התבין לרעי?

– הנני מבין היטב לרעךָ, – עניתיו – ולרע חבריךָ היושבים פה. בעיון הנכם מבטלים את אירופּה בבטול היש, ובמעשה הנכם כרוכים אחריה…

ווינא, סיון תרנ"ג.