שושנה / ראובן בריינין

באחד הכפרים הנאווים של שויציה שכרתי לי מעון בבית אחד האכרים. על-יד חלון חדרי הקטן נוזל פלג זך כבדולח ועל שפת הפלג צומח יער צעיר ורענן. בימים הראשונים לשבתי בכפר הייתי שלו ומאושר. כעדן גן אלהים היה קרן בן שקט זה בעיני. שמחתי על כל עץ, על כל עשב, על המית הפלג, על תכלת השמים, על עדרי הרחלים הרועים בשדה ועל האכרים הפשוטים ומלבושיהם הנכרים. ימים אחדים עברו עלי ואני לא קראתי בספרים ובעתונים;

לא דברתי עם איש דבר; לא זכרתי ימים מקדם ולא דאגתי לימים באים. די היה לי רגע ההוה; די היה לי עולמי הקטן עם כפת שמי התכלת הנטויה על ראשי. מזונותי היו: חלב, חמאה, גבינה, דבש ופירות. יין, שכר ובשר לא באו אל פי.

כל הימים הייתי או שוכב פרקדן על אחת הגבעות, לא רחוק מן הכפר תחת עץ מצל, או הייתי מסתכל שעות רבות בשמי התכלת מבלי לחשוב מאומה. לפעמים הייתי פונה עורף להשמים הגבוהים, מהפך פני כלפי קרקע ומתבונן אל אחד היתושים הזוחלים על אחד הגבעולים או על אחד העלים, ולפעמים הייתי מעצים עיני, מאזין ומקשיב לזמרות צפור או לשריקות חרגול ולא שבעה אזני משמוע את הקולות הנשנים אלפי פעמים.

שמחתי על הויתי הצמחית, מבלי שאול וחקור מה תכלית ההויה, מה ראשיתה ומה תכליתה. על השאלות האלה נתנה לי הטבע בעצמה תשובה פשוטה. מה למעלה? שמים! שמים יפים ובהירים, אשר לפעמים טסים עליהם בחפזון עננים קלים ושקופים, עננים בעלי צורות ותבניות שונות. מה למטה? – שדות עטופי בר; כרים לבושי ירק; יבלי מים; פרחים ושושנים; יתושים ונמלים זוחלים. מה לפנים? – הר גבוה ויער רענן! לאחור? – בתים קטנים, יפים וצנועים.

בערב, בבוא השמש, הייתי עולה על מטתי היצועה לבנים זכים כשלג, וכהרף עין היתה השינה תוקפת אותי, שינה חזקה, נעימה ומבריאה, בלי חלומות ובלי הרהורים. עם השחר הייתי מתעורר משנתי ורץ אל היער הסמוך לראות ביקיצת הטבע.

כעבור שבוע ימים לשבתי בכפר, עמדתי בבוקר אחד על-יד חלון חדרי ורואה במשחק העבים על פני קערת-השמים. פתאום ראיתי אשה צעירה לימים עוברת על פני ביתי, וילד קטן מדלג אחריה דלוגי חבה. אנכי לא שמתי לב אליהם, יען כי עיני נלכדו בחבלי הקסם של העננים הרודפים איש את רעהו בגובה האופק, המטפסים זה על גבי זה ומיד המה הולכים ומתפזרים ושוב המה נצברים ונתללים, ובאותה שעה אשר נדמה לי, מתוך רשת קוי השמש, כי האשה מתבוננת אלי, היו עיני נטויות אל החוטים הדקים והלבנים הנארגים בחלל-האויר ולאחד זבובי הרקמה המתעלס באהבים.

עוד יום אחד, עוד – שנים, שלשה, ואני מאושר בהויתי המלאה, – יען כי ריקה היתה. הימים היו בהירים; האויר רוה בשמים וריחות חריפים; הלילות חמים וענוגים. חושי כמו התחדדו; עיני הרחיקו והעמיקו לראות: אזני החלו להבחין הין הקולות הדקים והזמזומים השונים אשר מלאו את האויר. אפי הבדיל בין הריחות השונים ואצבעותי החלו להרגיש עונג מיוחד במשוש הפרחים.

עברו עוד ימים אחדים. השעה היתה אחרי הצהרים; קוי השמש להטו כמו אש; כל הטבע היתה כמו מתעלפת. אנכי שכבתי בפישוט ידים ורגלים תחת אחד השיחים. והנה בתוך התנומה הקלה שהייתי שקוע בה הגיע אלי קול שירה בשפה היהודית: “לפנים היה מלך, להמלך היתה מלכה, להמלכה היה כרם, בתוך הכרם צמח עץ, על העץ היה ענף, על הענף היה קן, בקן היתה צפור; נומה, נומה, ילדי! המלכה מתה, הכרם נעזב, העץ נשבר, הצפור הקטנה והיפה נדדה מקנה; אוי ואבוי לי כי אבדו חיים יפים ונעימים כאלה. מי יספור את הכוכבים בשמים, ומי ימנה את הפצעים אשר בלבבי”.

הקול לא היה מוזר לי, ואשא עיני ואראה והנה: אותה האשה הצעירה אשר עברה לפני ימים אחדים על-יד חלון חדרי. היא ישבה לא רחוק על גבעה לא גבוהה ועל-ידה משתעשע ומרקד ילדה. לתומי התבוננתי אליה, אולם היא לא ראתה אותי. נדמה לי כי כבר ראיתיה, כבר הכרתיה, אבל לא זכרתי באותו רגע וגם לא יגעתי לזכור איפה ומתי.

ויהי ערב.

אני יושב בחדרי. השמים התקדרו עבים; גשם מטפטף בחוץ; החושך כסה את ההרים ורק ערפל עב ועכור נשקף מתוך החלון, אין תואר ודמות. אז הרגשתי בפעם הראשונה כי חדרי צר מאוד; אז חשתי כעין מועקה בלבבי. חלפה מנוחתי ושלותי; נפשי נמלאה באותה שעה געגועים בלתי ברורים. ופתאום חלפה לפני עיני רוחי תמונת האשה אשר ראיתי בצהרים.

האם באמת היא זאת?

לבי הלם בי. פתאום חשתי את כל בלהותיה של הבדידות בכפר; נדמה לי באותו רגע כי אל אי-שמם השלכתי. ונפשי נמשכה אל האשה אשר שרה את השירה המעציבה. עברו שעה ושעתים ואני מתהלך¹ בחדרי תפוש במחשבותי, והנה דפיקה קלה על דלת חדרי. רעד עבר בכל גוי.

פתחתי את הדלת, והנה לפני נצבת אשה עטופת שחורים, חורת פנים ומאירת עינים. אור המנורה שעמדה על שלחני לא עצר כח להאיר את צלמה, ותראה בעיני כחזיון-ליל, כהרהור נחמד שלבש פתאום עור ובשר.

זה היה רגע, אשר הגעגועים הכמוסים והמציאות כמות שהיא נפגשו בתבנית אחת.

– שמואל?! קראה הבאה בקול נעים ורועד, בקול נוגה ומלא יאוש.

הקול הזה נודע לי היטב. אמנם שושנה היא.

– שושנה?!

– ובצהרים לא הכרתני?

– לא.

–???

– ומה שונית! לא הכרתיך, גם לא קויתי לפגוש אותך במקום הזה…

התבוננתי אל פניה והנה עיניה גדלו לחייה רזו ונפלו.

– ילדי נחלה היום בערב, ואני לבדי בחדרי, אין איש איתי… אין אני יודעת מה לעשות… נורא הוא לשבת בודדה כל הלילה על יד מטת החולה…

– אם תרשי לי לבוא לדירתך ולהיות בעזרתך – הנני. כמעט שמחתי בלבי על אשר נחלה הילד, אף כי עוד לא ידעתי מי אביו. באישון הלילה הלכתי אתה דרך רחוב הכפר הישן אל מעונה.

                                                                                        ***

אל שושנה התודעתי בהיותה תלמידה של האוניברסיטה בנ. במעמד מיוחד ראיתי את פניה בפעם הראשונה.

הדבר היה כן: אני יושב על ספסל בית-מדרש-המדעים ומאזין לתורת המורה על אדות וונוס ממילו. בדברים ממושכים וכמעט יבשים תאר את יפיה בהרבותו לחקור: כמה ארוך צווארה, כמה עביו של שוקה ומה היתה תבניתה של זרועה הימנית בטרם שנשברה, עד כי בא לידי מסקנה אחרונה: וונוס היא חותם תבנית היופי. באותה שעה הפניתי את ראשי שלא במתכון ואראה על-ידי יושבת תלמידה עבריה. זאת היתה שושנה. יפיה הממני כברק, הפתיעני כגלוי מעולם רחוק. כל דברי המורה המסולסלים צללו עתה באזני כפטפוטים ריקים על אדות מין יופי שנתאבן, יופי מת וחנוט. אז אמרתי בלבבי: וונוס וכל כת דילה – לעזאזל. עתה ראיתי בעיני, עתה הרגשתי בכל חושי קרבתו של יופי חי ונושם, יופי חושב ומרגיש – יפיה של שולמית עברית.

ומני אז לא לקחו עוד את לבי דברי המורה בתורת האמנות היונית, כי בבואי אל שעוריו הייתי מסתכל מן הצד בפני שושנה, ויפיה נסך עלי רוח קסם. עיניה הגדולות היו מאירות כשתי אבני שוהם, צוארה עשת-שן היה מלא רוך ותנועה, חן ונועם. כולה היתה שירה חיה וצנועה, שושנת עמקים מלאת הוד וענוה.

ואני התודעתי אליה. יחד היינו הולכים אל שעורי הפילוסופיה ואל שעורי האמנויות היפות. יחד היינו מבקרים בתי אוצרות התמונות והפסלים, בתי-זמרה ובתי-חזיון וגם את הסביבות היפות של העיר נ., מקום שבתנו. בחברתה ובקרבתה של שושנה הרגשתי יותר את יפים של הפסלים והציורים, של השירה ושל מראות הטבע. כל תנועות גוה, כל הגה שיצא מפיה, כל מבט שנמלט מעיניה היו מלאים חן ויופי מיוחדים. יחד חלמנו חלומותינו לעתיד. בדמיוננו ראינו כי עתידה מלכות-היופי להתפשט בכל העולם כולו ולקבוע את בירתה בירושלים, לפי תקותי אני, ובפטרבורג, לפי תקותה היא. כי אמנם דעותינו ותקותינו היו שונות. אני הייתי עברי אשר חפצו בתחית עמו, והיא עבריה ששאפה לתחית הרוסים.

ימי האושר לא האריכו. באחד הימים התודע אל שושנה רופא רוסי, חציו שכור וחציו מלומד. מכוער היה עד לגועל-נפש, אך בריא כשור פר. ומיום ההוא החלה שושנה להתרחק ולהשתמט מעט מעט מחברתי, והכל שלא במתכוון. באשר הלכה שושנה הלך גם הרופא הרוסי. גם הוא החל לבוא יום יום אל שעורי הפילוסופיה והאמניות היפות, גם הוא החל לבקר את בתי אוסף-התמונות ובתי-החזיון, מקומות אשר בטרם שהכיר את שושנה לא דרכה בהם כף רגלו. ובראותי כי נקעה נפש שושנה מעלי, בראותי כי היא מתביישת או יראה להפגש איתי, ואם לא יכלה להמלט מפגישה כזו, אז היתה שיחתה אתי קצרה ומקוטעה ולא הביטה ישר לעיני, – בראותי כל אלה, נסעתי לעיר-אוניברסיתה אחרת. ואז החילותי לחוש שאני אוהב את שושנה, אף כי לא הגדתי זאת מעולם באזניה.

                                                                                        ***

עתה ישבתי בחדרה. החדר היה קטן ונמוך. מנורת-נפט ועליה גולת זכוכית ירוקה הפיצה אור חור על פני הכלים המעטים. הילד שכב במטתו וינשום בכבדות. על יד המטה עמדו שני כסאות, אשר ישבנו עליהם זה בצד זו, עד כי כמעט נגעו הברכים. התבוננתי אל פני הילד שהתאנח מתוך שנתו: – שערות ראשו שחורות ומסולסלות כשערותיה של אמו, שמורות עיניו ארוכות ודקות כמשי. את צבע עיניו לא ראיתי כי סגורות היו. חוטמו עב ושרוע בקצהו; שפתו התחתונה עבה וגסה. נגוד גדול היה בין חצי הפנים העליון והתחתון. עין בוחנת הכירה תיכף, כי ילד זה הוא בן-תערובת, בין שני גזעים. שני השותפים שהשתתפו ביצירתו לא התמזגו בדמותו, כי חלקו של כל אחד ואחד מהם היה בולט היטב.

לא נעים היה הרושם הראשון אשר עשה עלי הילד. ואף כי מתענג אנכי תמיד על מראה פני ילדים ישנים, כעל פני מלאכי שלום ומנוחה, אולם בפני הילד הישן שראיתי עתה הכרתי רשמי פני הרוסי והכרה זו מררה את רוחי; ברור היה עתה בעיני מי הוא אביו של הבר-נש הקטן הזה.

רגעים רבים, מספרם לא אדע, עברו עלינו בשתיקה עמוקה. היא ישבה עצובה, עגומה, עטופה ופרופה. נכר היה כי קור פנימי מרעיד את כל גופה; עיניה ואזניה היו נטויות אל ילדה. כל נדנוד, כל פרפור קל של אחד מאבריו החריד את יצוריה כזרם החשמל. דומם ישבתי גם אני. לא שאלתיה דבר לא רק בפי, אלא גם במבטי. הסתכלתי בפני שושנה, ואשתומם על השנויים, ההגהות והמחיקות שעשו בהם אותן שש השנים שלא ראיתיה. חותם היסורים הפנימיים, עם זר-היופי הרוחני המלווה אותם, היה טבוע בכל רשמי פניה ותנועותיה. שושנה היתה עוד יפה, נעימה ומלאה חן, אך זה היה יופי של פרח-סתו, זה היתה נעימות שיש בה מרירות-נפש וחן שהוא מעורב ביגון השלכת.

ויהי בנסותי לתקן את מראשותיו של הילד החולה נגעו אצבעותי באצבעותיה של האם. באותה שעה הרגשתי כי חוטי קסם דקים מן הדקים הולכים ונמשכים מן האשה היושבת כל כך קרובה אלי, והחוטים נארגו לרשת אשר בה נלכדה כל הויתי הפנימית.

לא אמת הוא הדבר כי כל “מאן דאלים גבר”. בבני האדם לא בעל השרירים, לא האדם-הפיל הוא החזק, הוא המנצח והמכריע במלחמת-הקיום, כי אם הערום, היפה, החריף, המשוכלל והמושלם. ומה הוא גבורתו של הגבר לעומת חבלי-הקסם הדקים והענוגים של האשה, ומה הוא כח האגרוף והצפרנים לעומת מבטה של עיני אשה יפה. נצחונו של הגבר הגבור, שידיו כבדות יותר מדי, הוא גס ומכוער. לא כן האשה היפה, החריפה והמפונקה: – מבטה חודר לפני ולפנים אל סתרי הנפש ולמעמקי הלב. נצחונה דק ויפה והוא בא כמו מאליו, בלי התאמצות-הכחות; אנחנו נכנעים לפניה בעצמנו, כי אנחנו חפצים להיות מנוצחים על ידה; אנחנו רודפים אחרי רשתותיה הדקות והרכות, על כן נצחונה הוא עמוק ויפה.

פתאום הפסיקו ברקים ורעמים את הדומיה המעיקה; טפות גשם גסות החלו לטפטף ולדפוק על זכוכיות החלון. נשימתו של הילד הישן הוקלה ופניו הקטנים נתנו עתה אותות כי רוח לו.

היא החלה ראשונה:

…כפי הנראה אין אתה יודע מאומה מכל אשר עברו עלי במשך השנים שלא ראינו זו את זה.

קולה היה קול אשה עלובה, שנשמע בו מעין תרעומת עלי על אשר שכחתיה כל אותן השנים, אשר נעלמה מעיני או התעלמתי מעיניה.

– הן את לא הודעתיני דבר, כי מיום אשר בה הוא…

– כן,כן… הפסיקה שושנה את התנצלותי.

עוד הפעם הפסקה. שפתי הילד דובבו משנתו מלים בלתי ברורות. קצות שפתי שושנה רעדו. נכר היה הי היא מבליגה בשארית כחותיה על סערות נפשה. הגשם חדל ודומית החוץ היתה שאננה.

פתאום כמו התעוררה מתרדמה, ותשאלני:

– ואתה מה, אם צריכה אני לשאול, ההנך עוד… כלומר…

– עוד רווק הנני. קשה לי לשכוח ראשונות…

–???

– ומי הוא המאושר, אם הורשה לי לשאול, אשר היית לו את לרעיה?

פני שושנה הלבינו כפני מת, וידיה אשר טפלו בהשמיכה המכסה את הילד רעדו…

– אנכי לא אשרתי ואיש לא אשר אותי. והילד לא פרי אהבתי ואשרי הוא, כי אם… אין אני יודעת איך לכנות את הדבר בשמו האמתי… נו, – פרי שכרון חושי, פרי חטאתי.

הורדתי לארץ ראשי ולא יכולתי להסתכל עוד בפניה.

– רואה אנכי כי דברי המה חידות לך, על כן הנני לספר לך הכל, הכל. ודויי יגולל אבן כבדה מעל לוח לבבי.

בראותי את סערות לבה בקשתיה, כי תדחה את ודויה לשעה אחרת, אף כי צמאה נפשי לשמוע את הדברים המכאיבים, הנוראים והמלאים חרפה, חרפת עלומיה.

– לא, – ענתה שושנה בעקשנות מיוחדה, – דוקא עתה, רוצה אנכי לספר הכל… עתה, – או לעולם לא יפתח פי להתודות…

נוכחתי כי קצר כחי לעצור את השתפכות נפשה, ואתן לה לדבר את דבריה אשר התפרצו מלבה מבלי להפסיקה אף בשאלה אחת.

והיא החלה:

– ימים טובים ומאושרים היו אלה הימים אשר הייתי, חייתי בחברתך. חברתך הרימה, זקקה את רוחי. אתה יודע זאת. והנה בא הוא: – מרטין. מתחלה בזיתי את צלמו, תעבתי את דבריו, אך הוא לא הרפה ממני, כצל הלך על יד ימיני. מתחלה דבר נשגבות באזני, גם הוא רצה להגלות לפני בראשונה כמלאך… כמלאך – חא-חא-חא! ואני הפתיה האמנתי לכל דבריו, ראיתי בו אדם המעלה, אדם העליון… בלבבי הכרתי לו טובה על שהוא שוכח את מולדתי וגזעי וכאח את אחות יתהלך אתי, והאח הזה השקה אותי באחד הנשפים יין על כרחי. שמועה טובה באה אז להתלמידים בני ארצנו… כנופית-המורדים נצחה… פחד נפל על האויב האכזרי… בושתי לבלי לשתות, ואני שתיתי, שתיתי בפעם הראשונה בחיי, ו“המלאך” כמעט אנס אותי להוסיף לשתות עד אשר נתבלבלו חושי… ואני נפלתי ברשתו, אשר ארגה ימים רבים במזמת בליעל… אין אני חפצה להצדיק את נפשי… להפך: אני מאשימה את עצמי… בגועל-נפש, בבושת-פנים ובלב נשבר הנני זוכרת את המדחה שעשיתי… החטא שחטאתי בקלות-דעת להורי, לאבותי, לנפשי ולנפש פרי-בטני… החטא הזה לא ימח כעב, כי חיה יחיה ויוליד חטאים לאין-קץ… אולם חברותי קראו את היחוסים הקרובים אשר ביני ובין מרטין בשם “אהבה חפשית” וכאחת החלוצות בדרך המוביל לפתרון שאלת-המין הייתי בעיניהן… לא – עטרה זו אינה הולמת אותי, לא אהבה חפשית שררה בינינו, כי אם שעבוד גס ושפל. משועבדת הייתי לו כשפחה חרופה; בטלה ומבוטלה הייתי בפניו באופן בלתי מובן לי כיום. את שם הורי זכר לי תמיד לגנאי, וכבת אומה שפלה הייתי בעיניו שאין נוהגים בה כל חובה ונמוס.

הילד התעורר פתאום משנתו ויקרא: אמא, אמא!

– מה לך, משה’לע יקירי, – קראה שושנה ברחמי אם, ותהפוך את משכבו. עיניה היו מלאות דמעה.

הילד התהפך על צדו וירעד באש קדחתו.

– הוא, – קראה שושנה בחימה עצורה, – הוא חופשי עתה מכל חובותיו, גם מחובת האב… בהיותי אתו היה עוד כועס עלי על שאין אני מכרת טובה לו, להאציל בן אצילים, על כל הכבוד והחסד אשר הוא עושה אתי, את יהודיה בת סוחר ומוכר, בהשפילו את ערכו לחיות אתי במחיצה אחת ולכלות את גופי ורוחי…

שושנה הפסיקה פתאום את דבריה; עצמותיה רעדו. היא לקחה מטפחת צמר ותכסה את חצי-גופה העליון.

בראותי את ענות-נפשה התאמצתי להסיח את דעתה מוודויה ולהשיאה לשיחה אחרת, אך מאומה לא עלתה בידי. היא שבה לספר:

– אך החילותי לחיות אתו במחיצה אחת, והנה כבר הרגשתי כי רחוקים אנחנו זה מזו ברוחנו כשני כוכבים ברקיע השמים, אך קשה וכמעט אי-אפשר היה לי בעת הראשונה להשתחרר מאזקיו, אשר שם עלי. – יותר נכון: אשר שמתי עלי בידי אני. איזה דבר לא ידעתי אכנה, אך בודאי לא החלק הטוב והטהור שבי, משך אותי אל מעני זה. הרגש הרגשתי כי הוא בולע אותי מעט מעט, כי הוא מוצץ טפה טפה את דמי נעורי, כי הוא מחניק וממית את כל חלקי הטוב, היפה והתום שבי, – ובכל זאת רפה-אונים הייתי להמלט מעול שעבוד זה.

שפתי הילד דובבו בקדחתו; הוא הושיט ידיו הקטנות כמתחנן, כמתבקש על נפשו. שושנה התחלחלה ותקרא כנואשה: מה לעשות? מה לעשות? אם ימות הילד… לא, אז טוב מותי מחיי…

בעמל רב הרגעתי את רוח האם הסוערת. דברתי על לבה, כי אין כל סכנה במחלת ילדה. אחרי אשר שב אליה רוחה הוסיפה:

– ויהי כאשר נולד לי משה’לע מצאתי בו נחומים ותשלומים על כל צרות נפשי. ימים קשים ומרים היו לי בהולד הילד, אך גם נעימים מאד. אנכי עמדתי אז לפני הבחינות האחרונות בחכמת-הרפואה ואהיה אנוסה לבקר יום יום את האוניברסיטה וגם את בתי החולים. להיות אם, מיניקה ותלמידה בעת ובעונה אחת – זאת היתה לא עבודה קלה. אולם אני, שכה קשים היו לי החיים בחברת מרטין, נשתנו רגשותי אליו לטובה אחרי אשר נעשיתי לאם. בגלל הילד כמעט שהחילותי לאהוב את אביו. עבודתי הקשה וחיי המחסור, כי בעוני ובמחסור חייתי אז, לא הכבידו עלי ולא הרגשתי את עולם, יען ידעתי בשביל מי אני לוחמת עתה בחיים, ונעים היה לי ללחום. בימים ההם הייתי נהנה ומתענגת בשעה שהייתי רואה כי מרטין מחזיק את ילדי על ברכיו, והילד מחטט בידיו הרכות בשערות זקנו. ומרטין בראותו, בהרגישו כי נהפך אליו לבבי לטוב, וכי קרבתו לא לבד שחדלה להיות לי למשא, כי אם עוד שאפתי אליה במדה ידועה, רצה להשתמש בשעות הפיוס והרצוי להנאתו: הוא רצה לעשות אותי עוד פעם לאם… אך הפעם שגה. הפעם משלתי ברוחי ובבשרי… אז החל להוקיר רגליו ממעוני… אז החל לדבר ראמות באזני אחת מחברותי…

שושנה כמעט שנחנקה בדבריה.

הלילה עבר. השחר החור נראה; ראשי ההרים בקצה האופק החלו להתרשם כחמרים ענקיים, החלו להתלבש בצורות וצבעים; זמרות הצפרים נשמעו בהשתפכותן וסלסוליהן. מעט, מעט היה שם, בחוץ, הכל בהיר, הכל מתעורר לחיים, לאור, הכל מבשר מרחב ועתיד… רק שושנת-האדם היתה עוד עגומה וחתולה ערפלי יגון נורא. היא ישבה מול ילד ולא הסירה את עיניה מעליו.

– התראה, – קראה שושנה פתאום בהתעוררות, – כי רוח לילדי, כי הוטב לו, – אני רואה זאת, אני מרגישה זאת; משה’לע ישן עתה במנוחה… האח, מה מאושרה אנכי…

– כן, רואה אנכי, נתתי תוקף לדבריה, כי סרה מחלתו מעליו.

אז שבה לספר:

– באחד הימים כאשר נמלאה סאת עלבוני, גרשתיו מעל פני, השלכתיו ככלב החוצה. כבשתי בלבי את רחמי לילדי. טוב היות לו, אמרתי בלבבי, בלי אב, מאשר היות לו אב כזה. החילותי להכיר את זכותו של הילד לבחור את הוריו בטרם שיולד, ואחרי שחטאתי לפרי בטני ובקלות-דעתי וחום מזגי נתתי לו אב שאיננו ראוי לזה, הנה היה ברצוני עתה להפסיק, לכל הפחות, את השפעתו על הילד ובלי הוסיף עוד לשגות ולחטוא…

מתחלה לא חפץ מרטין האמין זאת היא החלטתי האחרונה: הוא נסה להתרפס לפני, להכנע, לפייס ולרצות אותי בדברי אהבה וחבה, אך אני לא נתתיו עוד לדרוך על סף חדרי, גם ראות פניו לא חפצתי עוד. מני אז אם אנכי לילדי ודי לי… אושר אחר אין אני מבקשת בחיים, וגם אם אבקש לא אמצאהו…

– ואת חוק למודך גמרת?

– האם אפשר היה במצב כזה ללמוד ולעבוד הרבה כראוי לפני הבחינות האחרונות? מעמדם החמרי של הורי שונה לרעה ולא היה ביכלתם לשלוח לי כסף… אנוסה הייתי לבקש לי עבודה, למען החיות נפש ילדי ונפשי אני. ואני מצאתי לי עבודה: מלאכת התרגום משפה לשפה. אמנם בקשי, אבל אני מכלכלת בשכרי המועט את נפש ילדי, ובשעות ידועות כאשר תנוח עלי הרוח הנני גם…

– הנך כותבת שירים…

– כן… יש רגעים שאני מרגשת שמשוררת אנכי… רק מלאכת התרגום, פרנסתי הקשה, ממיתה בי לאט לאט גם את רוח שירתי… עתה הנני מרגשת את עצמי כקמה לתחיה. מיום אשר פגשתיך פה התעוררה בי אותה השושנה שידעת בימי תומת נפשה… אותה השושנה, שלא ידעה את רפש החיים.

השחר גוע והשמש התרומם על חוג השמים. שושנה היתה עיפה ויגעה… אך רוחה היה כמו ער, וכמו רוח לה אחרי אשר ספרה לי הכל, לא, – הכל עוד לא ספרה…

– והוא יוותר על הילד? – שאלתיה פתאום.

– אמנם לקחת את ילדי לא חפץ, כי הלא אז לא יהיה חפשי לנפשו, אבל רצונו היה לטבל את משה’לע ולהכניסו תחת כנפי הדת הנוצרית. הוא, הכופר בעיקר, הוא, המתנגד לכל אמונה ולאומיות, – הוא דרש מידי לעשות את הילד לרוסי ודוקא לנוצרי…

– ואת, שושנה, חפצה כי בנך יהיה יהודי, כלומר, כי יהיה כל ימין זר בכל הארצות, כי יהיה נע ונד…

– בודאי חפצה אנכי כי משה’לע שלי יהיה עברי, עברי גמור, כי יהיה נע ונד בכל הארצות כאבות אמו ואבות אבותיה עד אשר ימצא לו, לא – עד אשר ירכוש לו בחרף נפשו את ארץ אבותיו, אשר בה יהיה אזרח. ברצונו של מרטין היה לקשור על חזה הילד צלב, ואני אלבישו טלית קטן… חי נפשי, טלית-קטן עם ציצית…

הילד התעור משנתו ויפקח את עיניו הגדולות ויבט סביבו מלא תמהון ופחד…

– מי הוא הדוד הזה, אמא, אמא? – שאל הילד וכלו רועד מפחד.

– הדוד העומד לפניך הוא דוד טוב, הוא אוהב אותך… אל תפחד ילדי, נשמתי, מפניו…

– ואותו הדוד, הגדול, השעיר? לא, לא אלך אתו… – פטפט הילד ועיניו תועות.

– אתי, נשמתי, אתי תשאר; לא אתנך לאיש.

הילד תפש בזרועותיו הקטנות את אמו ויחבקנה ויאמצנה אל לבו.

                                                                                       ***

שלותי עברה. הטבע היפה של סביבות הכפר לא משכתני עוד אליה. רגשותי הישנים, רגשי האהבה, אשר כבר נרדמו בקרבי, התעוררו בי עוד הפעם לתחיה. אך לחיות חיים מלאים לא יכלו. שושנה העירה עתה בקרבי מלבד רגשי אהבה גם רגש חמלה. בשתי ראיות ראיתיה עתה. בעיני בשרי ראיתי את שושנה של עכשיו: צורה עגומה, מעט נובלת ומעט מזדקנת! אולם בעיני דמיוני ראיתי את שושנה התלמידה היפה, התמה, כמו שהיתה לפני שש שנים. בדמיוני החלקתי את הקמטים הקלים שמתחת לעיניה, האדמתי את לחייה החורות והוספתי ברק על ברק עיניה, שהיו עוד יפות ונוצצות, אך לא כמקדם. בדמיוני החזרתי לצורתה, שהיתה עתה מטושטשה, את שרטוטיה הדקים והענוגים. מלחמה עזה התלקחה עתה בקרבי: מלחמה בין מושגי המוסר של העולם הישן, אשר למרות חשבי אתם למתים הגיחו חיים ממחבואי רוחי שהיו קבורים בהם בשנים האחרונות, ובין אהבתי שנתחדשה עתה בקרבי ביתר שאת, אהבה שלא ידעה ולא רצתה לדעת ולזכור ראשונות, אהבה שלא היה לה “אתמול”, כי אם “מחר”. בנשימה אחת סלחתי לשושנה את פרי קלות-דעתה וגם זכרתי לה עון נעוריה. בדמיוני השפלתיה ורוממתיה בבת אחת, האמנתי בה וגם חשדתי בה יחד, ונפשי היתה נבוכה, קרועה ופצועה.

אני אוהב אותה – טיק!

והילד… ואביו הרוסי… טק!

יפה וברה היא – טיק!

וזנותה… וקלות דעתה… טק!

כבר חזרה בתשובה – טיק!

שבה? אולי גם תשוב ותחטא? – טק!

כן התנדנד לבי כמטוטלת בין שתי הקצוות. טיק – טק, טיק – טק, המח והלב לוחמים ואין אחד מהם גובר.

ובחשבי מחשבות על אדות שושנה החילותי לפשפש גם במעשי: האמנם אנכי המאשים, אנכי המבקש מידי האשה צניעות ותמימות, לא חטאתי מעולם? האמנם הכרתי תמיד את כל האחריות המוטלת עלי בפני הדור הבא? גם לי, יכול היות, יד ילדים ולא רק אחד. ההבדל ביני ובין שושנה: – היא מכפרת בקרבנותיה יום יום, שעה שעה את המשגה שעשתה פעם אחת בקלות דעתה, היא מכרת היטב את אחריותה בפני ילדה והיא נזורה בגללו מכל העולם ומחמדיו, ואני גם את גורלם וצער גדולם של ילדי לא אדע; אין אני יודע איפה הם ואין אני יודע גם אם בחיים המה.

                                                                                        ***

אני יושב בחדרי ונשקף מבעד החלון. משחק העננים על קערת השמים העיר בי עתה רגשי יגון: הכל עובר וחולף; כל צורה היא רק לרגע, כל צורה היא רק בדמיון הרואה. תחת ההרגשה הפשוטה והנעימה, ההרגשה הקלה והמשביעה רצון שהעירה בי הטבע בשבועות הראשונים, באה הפילוסופיה הארורה, באו נקורי המחשבה ואכלו בנפשי כל גרעין בריא ושלם שנשאר עוד שם לפליטה מידי הילדות והנוער, מימי התום והטוהר. החוט שארגו הפעם רעיונותי התארך, הסתבך יתר מדי. אך פתאום נפסק: שושנה באה אלי החדרה נפעמה ונדהמה.

ברגעים הראשונים לא יכולתי להציל מפיה דבר ברור. אולם כשוך מעט שערת רוחה קראה: – שוה נא בנפשך את מבוכתי. זה עתה קבלתי טלגרמה מאמי, כי היום בערב היא באה אלי לבקרני. מה לעשות… מה לעשות… עוץ עצה…

פני שושנה היו חורים כסיד וקולה יה הפעם סדוק ויבש. קשה היה לי למצוא את פתרון מבוכתה ואשאלה:

– הלא צריכה את לשמוח על ביאת אמך, אשר כה תאהבי אותה…

– אבל מה אעשה עם הילד… מה יהא על הילד… איפה אסתירנו… היא איננה יודעת מאומה… היא חושבת אותי לנערה בתולה… מה ואיך אגיד לה – והיא חולה, והיא זקנה, אם יודע לה פתאום כי אם אנכי ומי הוא אבי ילדי, אם יודע לה איך נעשיתי לאם, אז מות תמות ברגע שמעה זאת… לא, היא איננה צריכה לדעת מאומה… מה לעשות…

לא ידעתי ברגע הראשון איך לחלץ נפשה מן המיצר ואהיה נבוך גם אני…

– אין היא צריכה לדעת מאומה. חולה היא, כל עוד נפשה בה… האם אקצר חייה, האם אקפח בידי את שארית ימיה… הוי, מה לעשות… והילד, אף כי שב לבריאותו, צריך הוא עדיין לטפוח, לשמירה, לכלכלה טובה; עוד חלש הוא…

פתאום באה עצה בלבי:

– שובי למנוחתך, – הרגעתי את שושנה – כי יש עצה…

– ומה עצתך?… הלא עוד מעט ותבוא…

– תני את ילדך על ידי ובחדרי יהיה ואני אכלכלהו ואטפחהו עד אשר תסע מזה אמך. כאב אהיה לו, אל תדאגי…

– חי נפשי, עצה נפלאה ומחוכמה… במבוכתי נבקה רוחי בקרבי וכאובדת עצות הייתי… עתה נושעתי, אך מהר נא, ידידי, להיות בעזרי להביא הלום את הילד ועריסתו וכל כליו, צעצועיו ומלבושיו… אמנם קשה לי להפרד מעל ילדי אף לרגע אחד… אך מה אוכל עשות, ותחבולה אחרת אין.

בעוד רגעים אחדים היה משה’לע ועריסתו בחדרי, ושושנה אחרי נשקה וחבקה אותו בחפזון רב מהרה ללכת לבית-הנתיבות לקבל פני אמה. בשעות הראשונות היה הילד עצוב, גם בכה מעט. הוא התגעגע אל אמו, ואני כמו זר הייתי לו. לרגעים רץ אל החלון ואל הדלת לבקש את אמו. למחרת התרועענו ונשחק יחד במשחק ילדים עליזים ושובבים, ושושנה באה בגנבה לבקרנו. בראותה אותנו, אותי וילדה, יושבים על הקרקע ומצחקים כאב את ילד שעשועיו, קראה בשמחה מהולה ביגון: – “אמנם זה דוד וזה רע… הנני חוששת כי בנסוע אמי מזה לא ירצה משה’לע להפרד מעליך, רואה אני כי כבר ידבק בך…”

בערב השכבתי את הילד בעריסתו ואבקש את האכרית, אשר בביתה גרתי, להשאר אתו שעה אחת בחדרי, ואלך לבקר את שושנה. היא הציגה אותי לפני אמה: אשה זקנה וחולנית, אך פקחית על פי דרכה ומלומדת נסיון. בראותה את יחס הידידות השורר ביני ובין בתה הרבתה להלל את מעלותיה, יתרונותיה וצניעותה…

פני שושנה אדמו. ניכר היה, כי תהלותיה בפי אמה דקרו אותה כמחטים חדים.

– אל תבושי, בתי, קראה האם הזקנה, הן רואה אנכי כי זה הוא בן-זוגך, אשר יעד לך אלהים… אמנם אביך יחיה חושב אחרת, הוא רוצה דוקא בלמדן, בירא אלהים… אבל יודעת אנכי כי את הנך מבנות הדור החדש, כי את הנך מלומדה, משכילה… וצריכה את לבחור גם כן במלומד: מהאנשים של היום… ומסתמא יודעת את במה הנך בוחרת… יודעת אנכי כי צנועה הנך גם אם הרבית להנות בספריהם ובלמודיהם… ובודאי גם חתנך הוא בחור חשוב והגון…

– אבל, אמי, אמי, מה את מדברת, שמואל הוא ידידי ויחדיו למדנו באוניברסיטה אחת…

– אל תבושי, בתי, גם אל תיראי, אביך יחיה בודאי יתן את הסכמתו לחתן נאה כזה, אף אם איננו כל כך מהודר, כרצונו הוא, – הן עולם חדש ומנהגים חדשים כיום… ואני מקוה כי את יום החתונה נוכל לקבוע לשבת נחמו… הן צריך לתפור לך בגדים כמנהג בעלי-בתים חשובים. אמנם העסקים רעים כיום והפרנסה איננה כל כך בשפע, אבל הלא בלי שמלת משי ובלי אדרת יקרה אי-אפשר כלל להוביל אל החופה, וכי שייך… אלא מה, הנדוניא… הנה אלהים יעזור, בנות רבות אין לי, ואת הלא הנך הצעירה… אלהים יעזור…

– אבל אמי, מה את מדברת… הן…

– אל תבושי בתי, הן בת-ישראל הנך וכבת-ישראל צריכה את להנשא, ודי יהיה לך ללמוד… ללמוד, ללמוד… בלי קץ ובלי סוף… די, הן את כל החכמות כבר למדת… די…

– אבל אמי, מה את חפצה מאיש זר…

– פתיה, אמך רואה ומבינה הכל, שוטה מעולם לא הייתי ולשוא את מסתירה הכל ממני… ברגע הראשון שראיתי את הבחור הזה ומבטי עיניו המכוונים אליך, הבינותי כי הוא החתן שלך, כן אזכה לראות ממך ילדים כשרים… אבל מי יודע אם אזכה לראות זאת בעיני, הן חיי תלוים בשערה… השעול, השעול…

זכרתי כי עברה השעה ואני צריך לשוב אל הילד. נפטרתי מפני האם ובתה ואמהר לשוב אל חדרי.

בפני המנורה הדולקת על שלחני התבוננתי אל פני הילד הישן: אמנם חוטמו העב ושפתו התחתונה הגסה – של הרוסי. –