תקון ליל שבועות, אגודת־פּרחי־השדה ורחל היפה, – כל הדברים האלה צרורים ושמורים באחת מפּנות מחי בזכרון אחד.
אי אפשר לי לפתוח את ה“תקון”, מבלי אשר יעלה על לבי זכרון הפּרחים וזכרונה של רחל.
בליל שבועות צמחה בלבי אהבתי הראשונה. בו החילותי לאהוב את רחל ואת אחיה, פּרחי־השדה, פּרחי־העמק. אהבתי לרחל היתה טהורה ותמימה כאהבתי להפּרחים, ואהבתי להפּרחים היתה עזה ויוקדת כאהבתי לרחל.
זה היה לפני שנות מספּר. עודני אָז בימי עלומי. בתוך עמי ישבתי, ואת מצותיו ומנהגיו שמרתי. יקרים וערבים היו עלי כל מועדי ישראל וחגיו, אך חג מתן־תורתנו היה מכובד ונעים בעיני יותר מכולם.
ליל שבועות.
אני ואבי יושבים ואמרים “תקון”, פּסוק אחר פּסוק, בקול אחד ובנעימה אחת, פּסוק מזה ופסוק מזה, פּרשה מזה ופרשה מזה, ואנחנו עוברים בקפיצות ודלוגים מספר לספר, מתורה לנביאים, מראשונים לאחרונים. ואין אנחנו מרגישים את חסרון הפּרשיות והעדר הפּסוקים. קרעי המקראות התאחו באופן היותר טוב. באי־הסדר מצאנו סדר נפלא.
שעה אחת אחר חצות־הליל. בלגימות יותר גדולות ויותר נחפּזות הננו גומאים ובולעים את בליל־הפּסוקים. כבר מלאנו את כרסנו בתורה ובנביאים. אָבי כבר מתנמנם; עיף ויגע הוא. גם מחי מתנמנם מעט; רק רעיון אחד מנקר בו ואינו מניחו לישון. מדוע נגלה אלהים רק לאבותינו? מדוע שמעו רק הדורות הקדמונים את אלהים הקורא אליהם?
מדוע?
ואני שואף בכל אש עלומי, בכל עוז דמיוני למראות אלהים, לגלויים חדשים.
אבי מגבב את טלאי הפּרשיות, טלאי על גבי טלאי, מתוך שינה רפויה, עד כי לבסוף היא תוקפת אותו ו“התקון” נופל מידו.
יצאתי בחשאי החוצה; שקט ודממה. הבתים הקטנים מוארים במסכנות, בנרות־חלב יחידים. מהחלונות הפּתוחים תשמע אמירת ה“תקון”, אמירה של חובה, אמירה מיכנית, עיפה. נשאתי עיני השמימה. ראיתי כוכבים נוצצים, כוכבים נופלים במהירות עצומה לאיזה תהום אין־סוף. אותם השמים ואותם הכוכבים שאני רואה מדי לילה בלילה.
הלילה הזה הלא היה לפנים ערב מתן־תורה, ערב גלוי־אלהים! ועתה כמה חולין! כמה שכיחיות! כל הרחוב עיפה. השכנים קוראים מתוך נמנום, מתוך ליאות את אותן הפּסוקים, את אותן הדברות שנשמעו מתוך קולות וברקים במעמד כה נשגב, כה נפלא.
ומה אויתי כי יפתחו, כי יבקעו גם עתה השמים השקטים! ומה השתוקקתי כי ירד אלי, אלי בעצמי, מלאך ממרום, כי יכרה את אזני וישמיע לי אמרות אל!
ובעודני יושב שקוע במחשבותי נגשה אלי בלאט, כמתגנבת, רחל, בת אחת השכנים הקרובים.
– שעמום בבית, – לחשה רחל בקול מלא שירה כבושה, – אָבי קורא דבר־מה בספר זה שעות רבות בלי הפסק, ואני איני מבינה מאומה… באר נא לי את פּתרון החג ופתרון הדברים שכל הגברים קוראים עתה…
אנכי בארתי לה את הענין של מתן־תורה ככל הכתוב וככל אשר האמנתי אז בלבי.
– אמור נא לי, – קראה רחל אחרי התעוררה מתוך דומיתה, – מדוע ירד אלהים לתת לנו את עשרת הדברות, ולא ירד לגלות לנו את הסוד בשביל מה ולאיזו תכלית הננו חיים ומה המה החיים בעצמם?…
– את זאת עלינו לבקש בעצמנו, על כן נתנה הבחירה בידי האדם…
– אבל איך ואיפה עלינו לבקש?… איך יכולים אנו בעצמנו לדעת מה המה החיים?… כמדומה לי שאין אנחנו חיים כלל, כי אם חולמים… כמדומה לי שאין כל בחירה בידינו, כי אם איזה הכרח שולט בנו, איזה יד דוחפת, מושכת, מקרבת, או מרחקת אותנו…
הבטתי בחרדה אל פּני רחל שישבה כחולמת, כסהרורית. שמעתי את קול דפיקת לבה ואת נשימותיה התכופות. שאלותיה ודבריה היו כחידה בעיני. במחי נצנץ הרעיון: אולי משתגעת היא… לולא זאת איך היתה מרהיבה לגשת אלי יחידה בלילה… איך היתה שואלת שאלות מוזרות כאלה, שאלות שיש בהן מעין ספק, מעין פּקפּוק בהשגחה העליונה…
רחל הפסיקה את דומיתי וחוט מחשבותי הסבוכות בשאלה חדשה:
– היודע אתה על פּה את עשרת הדברות, שבשבילן הטריח אלהים את עצמו לרדת ארצה?…
– ואת אינך יודעת אותן? – שאלתיה במקום תשובה.
– הורי ומורי לא למדוני את הדברות האלה… על כן חשקה נפשי לשמוע אותן מפּיך, דוקא מפּיך…
אנכי תרגמתי לה את עשרת הדברות אחת, אחת…
– – – – – – – – – –
– לא תרצח!
– ח־ח־ח! הראית מימיך יהודי רוצח? “לא תרצח”! דברים מצוים כאלה יוצאים מפּי הגבורה… אני חושבת, כי אין כלל רוצחים, שופכי דם־אדם בעולם, כי כל זה כתוב בספּורים לילדים… הלאה!
– לא תגנוב!
– ולמען צוות דברים כאלה ירד אלהים מן השמים! ומי לוקח ומי גונב דברים השייכים לאחרים? הלא גם תינוק קטן יודע שאסור לגנוב… אני חושבת, כי אין כלל גנבים בעולם, כי אי־אפשר לגנוב את הדברים השייכים באמת לאחרים… את מחשבתי, את רגשותי, את נפשי הלא לא יגנבו… הלאה!
– לא תנ….
פּני רחל אדמו. אחרי כן פּנתה אלי ברוגז:
– איך לא התבוששה התורה לכתוב דברים גסים ומגונים כאלה…
נעתקו מפּי מלין.
דומיה.
רחל הושיטה לי צרור פּרחי־שדה ותשסע את הדומיה בשאלה:
– האוהב אתה את הפּרחים?
שחקתי במקום תשובה.
– מה אתה שוחק? – שאלתני רחל.
– ואיך לא אשחק, אם את שואלת אותי שאלה מוזרה כזאת: האוהב אני את הפּרחים? ואיך יכולים לאהוב פּרחים, היש להם נפש, התחיים נשמה?
– אבל אותי תאהב? הלא לי בודאי יש נשמה…
אָז הסתכלתי בפעם הראשונה בעיני רחל, – והנה הן נוצצות עוד יותר מכוכבי שמים, ומפי נמלטה השאלה:
– ואת אוהבת אותי, הלא גם בי שוכנת נפש אדם?
– בכל לבבי ונפשי…
אָז חשתי, הרגשתי בכל עצבי־נפשי כי גם אלי נגלה דבר־מה במראה, בתמונה חיה, לא בחזיון ולא בחלום, כי אם בהקיץ. אָז שמעתי קול מדבר אלי מתוך הפּרחים, מתוך עיני רחל, מתוך כוכבי השמים… אָז חשתי כי נפקחו עיני ואראה את אשר לא ראיתי עד אָז:
לא אלהי־האהבה, כי אם אלהי השנאה והקנאה עור הוא…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.