(ציור).
במסבה של רעים, גברים ונשים, התוכחו על אדות היחס הטבעי והתרבותי בין שני המינים. על הפּרק עמדה השאלה: אם אפשר יחס של ידידות, – ידידות נקיה שאין “משיכת־המינים” נותנת בה טעם, – בין גבר ואשה.
ראש המדברים היתה עלמה לא צעירה ולא זקנה, לא יפה ולא מכוערה, אשר טענה בהתלהבות: – בודאי ובודאי אפשר יחס כזה. וכי בשביל שהידיד “זכר” הוא הפסיד? מה שנוגע לי, הנה הגבר רק בן־אדם הוא בעיני. בידידות אין אני מדקדקת במין, ואיני מבדילה בין זכר לנקבה. הנני מבדילה רק בין חכם לכסיל, בין איש טוב לאיש רע. מן הנסיון יודעת אני, שיש להתרועע עם גברים מבלי כל הרהורי המין. על כן שונאת אנכי את אותם הגברים, אשר חלקות, רכות ונעימות בפיהם בדברם את הנשים. עם גברים ממין הזה אינני מרבה שיחה.
אָז קמה סערה של השערות ווכוחים “בעד” ו“כנגד” דעתה של זו האחרונה. הביאו מראי־מקומות מהספרות הישנה והחדשה. וכאשר נחה סערת הניבים מזעפה התרומם אחד הגברים, – איש כבן ארבעים וחמש, שישב במנוחה בשעת הוכוחים ושתק שתיקה של עקשנות, – מעל מקומו, ויפן אל העלמה המתלהבת ויאמר:
– עלמה יקרה, הנך באמת נאה דורשת וטוענת, נאה מאד. אבל מה אעשה, בתי, והמציאות הממשית טופחת על פניך, ומלמדת אותנו לחלוטין אחרת; במקום השערות ודמיונות הנני לספּר לכם, אדוני וגבירותי, מנסיונות־החיים, ובדידי הוה עובדה…
כל המסובים הטו אוזן לשמוע. אחרי שעות אחדות של השערות פּורחות באויר, השתוקקה החבריא לשמוע ספּור־המציאות. ובנשימה אחת קראו כלם:
– ספּר נא, ספּר!
והזקן שבחבורה התחיל לספּר:
– רבותי, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. בעירנו החלה אָז תקופת ההשכלה. זרם העת הוציאני מבית־המדרש הישן. וגם אני הייתי בין השואפים, בין הרצים קדימה. שאפתי להשכלה, לחופש, לחדשות. ראשית השכלתנו היתה אז: שנוי היחס הישן ששרר בין הגברים והנשים. עד התקופה ההיא היו הגברים בעירנו עולם מיוחד בפני עצמו, והנשים עולם בפני עצמו. רחוקים היו שני העולמות האלה, קודם הנשואים, כרחוק כוכב מאדים מהארץ, לא ידעו זה את זה ולא הבינו זה את זה. אולם מעת אשר החלו הספרים החיצונים להתפּשט בעירנו, מעת אשר הצעירים והצעירות החלו ללמוד מדעי־חול, מני אָז החלו הבחורים והעלמות להפגש, להתרועע וגם ללמוד יחד בבתי מדרשי המדעים. מקודם היו הפּגישות בין שני המינים בצנעה ובזהירות יתירה; אחרי כן החילונו לפרוץ מעט מעט בגלוי, – והיו בינינו שעשו זאת פּשוט בפריצות של להכעיס, – את הגדרים הישנים, שהקימו אבותינו בין גבר לאשה, עד שנמחו הגבולים, נתערבבו התחומים והמינים. ואין חדש תחת השמש, רק השמות משתנים. היום קוראים לזה “ליגה של אהבה חפשית”, ואַז, בימי בחרותנו, עשו הצעירים מה שהמה עושים כיום בלי כל שמות וכנויים של “ליגות” ושל חברות.
ובעירנו היתה עלמה יפה ומשכילה, ראש המתקדמות, בת יראים וחסידים. את שמה עוד לא אגלה לכם. וכשהחלו החרדים והקנאים להרעיש עולמות על “הפּריצות וההפקרות” שנתפּשטו בעירנו קמה בת־גילי והוכיחה אותם על פּניהם, בטענה בדברים נמלצים כי רק היראים שהתרחקו תמיד מעל הנשים כמפּני חיות רעות התרגלו להביט על הנשים כעל נקבות, שהנה מועדות בעולם להביא את הגברים לידי חטא. וכן היו גם הנשים, בנות הדור הישן. אולם, – טענה חברתי, – ההרגל התמידי של שני המינים להיות ולחיות במחיצה אחת, בחברה אחת, בלי סיגים, גדרים ושומרים – הרגל הזה מרחיק מחטא ומלמד את שני המינים להתיחס זה לזה ביחס של ידידים, ביחס של בני־אדם סתם.
וחברתי חפצה להיות למופת חי להוכיח כי יחס כזה הוא בגדר המציאות.
והיא החלה לבוא לחדרי, לקרוא וללמוד אתי יחד. גם אני הייתי מבקרה בחדרה, אשר בבית הוריה. בעת הראשונה הביטו עלינו ההורים בעין חשד. מוזר היה בעיניהם היחס אשר ביני ובין בת־גילי. בחור ובתולה נועדים בחדר מיוחד, ומה המה עושים שם? לומדים, קוראים ושוחחים סתם בעלמא. משוגעים או מופקרים היודעים להתחפּש המה? אחד משני אלה בודאי המה. אולם ההורים ידעו כי דבריהם לא יועילו, כי כן הוא מנהג העולם כיום: “נקבה תסובב גבר, או גבר יסובב נקבה”, וכי על ידי התנגדות גלויה רק יזיקו וישחיתו את כל ה“ענין”. והורי חברתי נחמו את עצמם, באמרם לנפשם: בתנו היא “חצי־זכר”, בת־דעת ופקחית היא, ו“הדבר” לא יגיע לידי שטות. רק הפּתיות נכשלות.
וכששמעו הורינו כי היראים שבעיר מביטים על היחס שביני ובין בת־גילי כעל מעשה זמה וחושדים אותנו בדבר מגונה, השתדלו להסיר מעלינו כל לזות־שפתים ולכבס אותנו מכל עון, בטענם כי העולם הוא היום אחר, ויפה כח הבנים והבנות מכח האבות לכבוש את יצרם.
וכשהייתי הולך לטייל את חברתי מחוץ לעיר, היינו מדברים ומתוכחים על אדות סופרים וספרים שהיו מן המפורסמים בעת ההיא, על אדות חורבן העולמות הישנים ובריאת העולמות החדשים וכדומה. וחברתי לא נתנה לי לדבר חלקות באזניה, לרמוז על יפיה וחנה, או גם לחלק לה כבוד נשים. והיא מלאה את התפקיד של “חצי זכר” על צד היותר טוב. האידיאל שלה היה ללבוש בגדי זכר כז’ורז' סן בשעתה, ולהיות פּרופיסור לחכמת ההנדסה כמרת סופיה קובלסקי בזמנה. ואם הרגישה בי חברתי שקשה לי לעמוד בנסיון הידידות “היבשה”, ושואף אני לנגוע בה נגיעה קלה שלא “כשורה”, או מסתכל אני בעיניה במבט של געגועים, לא יחלה לסלוח לי רפיון כזה, והשתדלה עוד יותר להחזיקני במרחק ידוע מעליה, אַף כי כצל היתה תמיד על יד ימיני.
אם נצנץ בי לפעמים הרהור המין הרגישה זאת חברתי בהרגשה דקה ומבטה הזועם תלה כעין חרב באויר ביני ובינה, חרב שלא היתה גלויה לעין, אבל מורגשת לנפש.
ואני, רבותי, אודה ולא אכחד, סבלתי צער רב, יסורי גוף ונפש, מהידידות המנומסה ששררה ביני ובין חברתי. כעבור הימים הראשונים להתודעותנו ולחקירותינו הארוכות בענינים שעמדו אָז ברומו של עולם המשכילים, החילותי להרגיש כי ידידות־“ספרותית”, או “מדעית” זו, נשגבה מכחותי הגופניים והרוחניים.
פּני חברתי היפים, נשימתה החמה וכל הרעננות, העדן והרוך של גופה הצעיר והמחוטב כפסל שיש השפּיעו עלי קרני חום, קרני אור וחשמל וימשכוני אליו בכח מגנטי. ואני, לכאורה הייתי מדבר ומתוכח את חברתי על אדות ספרות ולומד אתה יחד פּרק בסוציולוגיה, אבל בעצמו של דבר לא הייתי שומע מה שפי אני ומה שפיה היא מדברים. בכל פּעם היותי אתה הרגשתי רק קרבת בשרה; הרגשתי געגועים לא ברורים, אי־מנוחה וכעין תסיסה פנימית בגופי וברוחי.
והנה באו ימי האביב. חברתי באה אלי וצרור ספרי־למוד תחת זרועותיה. בסדר־היום שלנו היה רשום: פּרק בחכמת ההנדסה ופרק בחכמת־הטבע. חברתי היתה רצינית כדרכה תמיד. נסיתי להסיח דעתה מהספרים ולהשיאה “לענינים דקים כמשי” הקשורים בהפריה המפליאה של האביב הנואף ובמעשי־להטיו ונפלאותיו. אולם נסיון זה לא עלה בידי. חברתי התיחסה אלי הפּעם כמורה קפּדן אל תלמידו הבועט במשנתו. אני מדבר על פּרחי האביב, על נשיקות השמש ועל שירת הצפּרים האוהבות והאהובות, והיא – מנקרת במחי בשאלות הנדסיות. בעד נשיקה אחת מפּיה הקטן הייתי מותר ומוחל לה את כל שאלותיה במדידת הלח והיבש, והייתי שולח בחפץ לב את כל הספרים שהביאה אתה – לעזאזל. אולם יראתי לגלות באזניה את אשר בלבבי. על כן אמרתי, הבה ואתחכם:
– בואי נא, חברתי, אתי אל היער אשר על יד העיר. נטייל שם מעט, ואחרי כן נשב תחת אחד העצים ונלמוד שם בשקידה את את אשר עלינו ללמוד היום, ככל הכתוב בהפרוגרמה שלך. קשה עלי היום ללמוד בחדרי הצר. היום נשנן את פּרקנו במרחביה.
והידידה נאותה להצעתי.
באנו היערה וחבילה של ספרי למוד בידינו. לחישות האילנות, צפצוף הצפּרים, שבירת קרני האור ומשחקן ברשת העלים והענפים הסבוכים, ריחות האביב וסודות היער שפכו עלינו קסם מיוחד. לא רק אני, כי אם גם חברתי שכחה את ספרי־הלמוד. החטוט בהתרת השאלות ההנדסיות נראה לנו כעין חלול הקודש, כעין קריעת הרקמה הדקה, רקמת הקסם של שירת האביב אשר רחפה סביב לנו ואנו נלכדנו בה.
האביב מבחוץ הגביר את אביב חיינו מבפנים. לא רק בחוץ, כי אם גם במעמקי נפשנו צמחו, פּרחו, השתגשגו אלפי שושנים מפליאים ומקסימים. וזמן רב ישבנו דומם מבלי הוציא הגה מפּינו, כּמעט הקשבנו לגדול העשבים בחוץ ולצמיחת השושנים האדומות בפנים הלב.
ופתאום הפסקתי את השתיקה. נפשי התפּרצה מעל גדות פּי ושאפה להשתפּך במלים מחליקות, מלטפות ומשעשעות את אזניה הקטנות והורדיות של חברתי, אשר היו שקופות לאור קרני השמש, אשר פּזזו מעל לראשה וצמות הזהב הכבדות שירדו מעליו. גם חברתי החלה לפטפּט, לשחוק חרש ולזמר בקול דממה דקה לקוטי שירי אהבה. רוח אחרת היתה פתאום אתה. מסוה חצי־הזכר נפל בבת אחת מעל פּניה, והיא נגלתה לפני בעצם חן עלומיה ויפיה.
ואנחנו החילונו לדבר ולהתוכח על אדות האהבה, האהבה כמו שהיא בחיים וכמו שהיא מתוארה בספורים וציורים, ועל אדות יחס המינים זה לזה. חברתי עמדה על דעתה כי גם גבר ועלמה יכולים להיות ידידים ולא יותר. הודיתי לה בזה, אם גם רק מן השפה ולחוץ. יראתי להקניטה בהתנגדותי. נוטה אני להאמין כי חברתי חזרה אָז על הדברים השגורים בפיה תמיד, מבלי אשר האמינה עוד עצמה באמתתם.
והשמש שלחה את קרני־זהבה האחרונות ושעת בין השמשות עם כל הרהוריו, דמיונותיו ושגיונותיו באה.
– באה השעה לשוב העירה, קראה פתאום חברתי, ונכר היה שהיא כובשת בחזקה איזה רגש של געגועים בלבה.
– כן, כן, באה השעה, עניתי מתוך הזיה, מתוך חלום בהקיץ. ובקפיצה אחת התרוממה חברתי מעל מצע הדשא. בתנועה של חן החליצה גופה הרך, כאילו חפצה לנער את רוח העצלות, שהיה נסוך עליה הפּעם.
ואין אני יודע איך נקרה הדבר: לפתע פּתאום החילותי להעתיר נשיקות לוהטות על ראש חברתי ופניה.
וחברתי השתמטה בחזקה מזרועותי החובקות אותה ונרתעה לאחוריה, כאילו נשכה נחש, בהעמידה פנים של נעלבה. ועוד הפעם לבשה צורת חצי־זכר, ותקרא בקצפה: מעתה והלאה אין אני חפצה לראות פּניך. אם אין אתה יכול להיות ידידי, ידיד ולא יותר, אם פּיך ולבך אינם שוים, אָּז עלינו להפרד זו מעל זה. בשום אופן לא ארשה כי תתיחס אלי כאל נקבה. בן־אדם אני כמוך…
חפצתי להצדיק את נפשי, אולם חברתי פנתה לי עורף וברגלים ממהרות לרוץ שבה לבדה העירה. עברו שלשה ימים וחברתי, כמו להכעיסני, בקשה להשתמט ולהעלם מעיני. בקשתיה ולא מצאתיה. אָז ידעתי כי נפשי קשורה בנפשה וקשים לי החיים בלעדה.
וביום הרביעי פגשתיה בחוץ. נכר היה, שהיא בעצמה בקשה הזדמנות להפגש אתי. בדברים קשים, אַך בקול רך ונעים, הוכיחה אותי על שעברתי ביער את גבול הידידות ובזה גרשתיה מעל פּני. רוצה היא כי הגברים יתיחסו אליה כאל אדם, ולא כאל נקבה. ואני בקשתי סליחה מפּניה על אשר הסגתי את גבול הידידות שגבלנו בעצמנו בראשית התודעותנו. ואבטיח לה שמהיום והלאה נהיה רק חברים, ורק יחס של ידידות נקיה וטהורה יהיה שורר בינינו, ואת הגבול הזה לא אעבור.
ועוד הפּעם החילונו לקרוא, ללמוד ולטייל יחד. ובכונה מיוחדה הראיתי לה קרירות רוחי – קרירות, שהיתה, כמובן, עשויה – ושויון נפשי ביחוסי אליה. במתכוין העמדתי את פּני, כאילו הוכוחים על אדות הספרות והסוציולוגיה לוקחים את לבי הרבה יתר מעיניה היפות ומצחה הזך והלבן כשיש.
אָז החלה היא להתקרב אלי, אם גם בזהירות יתירה. והאשה – הנני אומר לכם רבותי, – היא חרוצה ומחוכמה בתחבולותיה אלה, שאין מספּר להן. והתחבולות והעקיפים שבידי האשה לצודד נפש הגבר המה דקים שבדקים, נראים ולא נראים, ממשיים ורוחניים…
ועוד הפּעם קרה מה שהיה צריך להקרות: אנחנו יושבים וקוראים בספר. ראשה צנח, כמו מבלי משים, על שכמי ושערותיה נגעו נגיעה קלה בלחיי. פּתאם הפסקתי את הקריאה – כמדומה לי, שגם היא לא שמעה מה שאנכי קורא – ואשקה במצחה היפה אחת ושתים ושלש… לא אשקר לכם, רבותי, את מספּר הנשיקות אינני זוכר… זה היה יותר מעשרים שנה לפנים… ואולי גם אָז לא ידעתי מספּר להן…
ועוד הפּעם העמידה חברתי פנים של נעלבה, אַף כי לא התאמצה להתחמק מנשיקותי, ועוד הפּעם קראה בקצף: אם קשה עליך הדבר להיות אתי רק ביחס של חברים, אָז אין לנו דרך אחרת, כי אם להפּרד זו מעל זה לנצח. דורשת אנכי מאת הגברים כי יכבדו בי את האדם, ולא את הנקבה.
ועוד הפּעם נעלמה החברה מעיני.
וכאשר נודע לה שהנני בא יום יום בחברת אחת העלמות המשכילות, – עלמה לא כל כך יפה, אבל בעלת מזג חי, שלא היתה מקפדת אם לויתי את הקריאה בנשיקות פּי, – ואתה אני קורא ולומד, בקשה אותי במכתב לבקרה. ובמכתבה הגידה לי, שיש לה לשאול את פּי דבר־מה בעניני ספרות. שאלות וספקות רבים נצברו בלבה, ופותר אחר בלעדי אין לה.
ואני באתי לבקרה. בחבה מיוחדה, לא בלי עגבנות, פּגשה אותי הפּעם. ברגעים הראשונים דברה אתי בעניני ספרות. היא קראה ספרים חדשים, שהעירו בה שאלות רבות, והיא צמאה לשמוע את חות־דעתי בזה. דבריה היו סבוכים ויגעים… ופתאום עברה בקפיצה אחת מהנושאים הספרותיים אל היחס הפּרטי אשר בינינו…
– בדקתי את נפשי, חדרתי למסתריה – קראה חברתי ופניה אדמו מבושה – וראה, זאת מצאתי: רגשותי אליך הנה יותר, הרבה יותר, מרגשות של ידידות. לבשתי עלי להודות, כי קשים עלי החיים בלי חברתך… הנני שואף לצלך, ואינני יודעת מדוע הנני כל כך חלשה…
שתקתי.
– ושואלת אני את פּיך, מדוע אין הגבר והאשה הלומדים יחד יכולים להיות רק ביחס של ידידות כשני גברים?
– בודאי ובודאי יכולים המה להיות רק ביחס של ידידות, אם האשה זקנה, או מכוערת…
– והלא גם אני אינני יפה…
נשקתיה.
והפּעם לא התנגדה ולא התחמקה מזרועותי.
– ולמה לי, רבותי להאריך בספּור המעשה. בקצור אומר לכם: לא עברו ימים מועטים, והיא היתה לי יותר מידידה, ועתה הנה היא חברתי ואשת בריתי.
ומעת אשר היתה חברתי לרעיתי כדת משה וישראל, אין היא יודעת גבול בקנאתה לכל מכירותי…
ובכל פּעם הנני מנסה לשכך ולרכך את רוח קנאתה באמרי לה, כי יחוסי אל פּלונית ואלמונית היא רק יחוס של ידידות, ידידות נקיה מכל הרהור רע, ואני חוזר על פּתגמה לפנים: האם אין גבר ואשה יכולים להיות ידידים, ידידים ולא יותר?
ורעיתי משיבה לי בכל פּעם בקצף: בודאי שאינם יכולים להיות… אין לשנות את חקי הטבע.
ועתה יש לנו בת יפה, וגם היא טוענת כאמה לפנים: האם אין הגבר והעלמה יכולים להיות רק ידידים!
והאם צועקת: בודאי שאינם יכולים… חֹק הטבע הוא…
וכשכלה האיש לספּר את מקרה חייו, העקימה “ראש המדברים” את שפתיה בעקימה של חן, וקראה: – מעשיה זו אינה מוכיחה כלום. לא כל הגברים שוים, ולא כל העלמות שוות, מה שאי־אפשר לאלה – אפשר לאחרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.