רקע
ראובן בריינין
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

מילדותי הייתי להוט אחרי היופי. מעודי אהבתי את הפרחים הרבה יותר מן הפּירות עצמם.

והיופי שאנכי אוהב כל כך, הוא לא אותו היופי, המוצא חן בעיני אותם בני אדם, שהמה מבקשים בכל את זווגם של “הנעים והמועיל”.

מעודי בכרתי את הנעים על המועיל. בודאי ימצאו אנשים שיחליטו: נטיה זו שרשה באיזו מחלה רוחנית או גופנית. אפשר. אולם כך הנני בטבעי או בחנוכי; אחר ושונה מזה לא אהיה כפי הנראה, כל עוד רוחי בי.

יוכל היות, שיש בנטיתי זו טעות הטבע, או טעות המושגים. אַך, למה אכחד, קשה עלי ההגהה והתקון, ואם שבוש הוא במשק־רוחי – לעולם ישאר.

והיופי, שאני אוהב, הוא אותו, שיש בו קורטוב של עצבות־המחשבה. אני אוהב את היופי, שרוח של מרה שחורה נסוך עליו או לעג דק מרפרף בחביונו. אוהב אני עינים, שבמבטן כמוסה איזו חידה נעלמה, שפּתרונים אין לה. ובחבלי קסם הנני נמשך אחרי עינים חולמות ומתגעגעות על עולמות, שעוד לא נולדו.

ובכל פּעם שאני פוגש במבטן של עינים כאלה, זיק אש מתלקח בקרבי. והזיק יהיה לפעמים ללהב, ונשמתי הולכת ונצרפת בו כצרף כסף מכל סיגיה.

היופי החצוף והתובע, הדוקר את העינים, היה לי מעודי לגועל נפש. אָמנם יודע אנכי, שיש מעריצים גם ליופי כזה, שהוא מבטיח הרבה, וגם נותן לפעמים לא מעט. ואין כונתי, חלילה, להוציא עליו לעז, לנבלו ולנולו בעיניכם. איש איש וטעמו, וכל אחד משתחוה לאלילו.

חפצתי רק לספּר לכם שאין חלקי עם אלה.

אולם יחד עם זה עלי להגיד לכם, שאין אני אוהב גם אותו היופי, שתמיד הוא שלו, תמיד הוא נרדם ותמיד הוא קר. יופי, שאין אני נכוה מאורו, אינו מושך את לבי אחריו. הנני עובר על פּניו ואיני מרגיש בו כלל. אולם אודה ולא אבוש, שקשה לי לעבור במנוחה ושויון־נפש על פּני יופי, שיש בו חן, תנועה וחיים, על פּני יופי, שהוא מביע איזה רום רוחני, איזה קסם פּלאי.

ורוצה אני לספּר לכם מאורע קטן אחד מימי עלומי, שפּקח את עיני לראשונה להבדיל בין יופי ליופי….

בימי עלומי באתי מעיר מולדתי הקטנה לעיר הבירה. ומיום בואי שמה, השקעתי את נפשי בלמודים יבשים, כי הכינותי את עצמי לעמוד על המבחן בבית מדרש מדעים. ושם התודעתי לאחד המשכילים העברים, שהיה חציו סוחר וחציו בעל מלאכה. ובכל פּעם, שנפגשתי אתו, היה מזמין אותי לביתו לשתות כוס חמין. ואני הייתי דוחה באמתלאות שונות את הזמנתו החביבה. חושש הייתי, שהבקורים יבטלוני מלמודי.

והנה באחד הערבים נמאסו עלי הלמודים הקרים והצנומים, והבדידות הציקה לי בחדרי הצר והשומם. אָז נזכרתי בהזמנתו של מכירי, ואלך לבקר את ביתו. כל בני הבית שמחו לקראת בואי, אף ראוני בפעם הראשונה. כפי הנראה ספּר להם מכירי נסים ונפלאות על אדותי.

בני־הבית, שלא מעט היה מספּרם, ישבו סמוך לשלחן גדול ועגול, שעליו עמד מיחם כרסני גדול כיורה, ויגמאו תה. ברגע בואי הפסיקו המסובים את שיחתם השכיחה, שהיתה בעצם זרמתה, וילטשו עיניהם ויטו אָזניהם. נכר היה, שקוו לשמוע מפּי “חכמת־שלמה”. בראותי זאת, נתבלבלתי מעט, ותגדל מבוכתי כאשר נתעכב פּתאום מבטי על אחת מבנות הבית. פּניה הענוגים, שערותיה השחורות והדקות כמשי, פּיה הקטן, עיניה הגדולות, אָזניה הורדיות, חוטמה המחוטב ומצחה הלבן כשלג קסמו לפני ראש יפה של אחת התמונות העתיקות.

ישבתי אל השלחן מול העלמה היפה, אשר נגלתה לי כחלום משורר.

בעל הבית התאמץ להנאות אותי בשיחה “פילוסופית”: ב“חקירות” אל אדות הוית הבורא והשארת הנפש וכדומה. ואותי חשב “הזקן” (כך קראו לו בני ביתו) למומחה ב"ענינים עמוקים ודקים כאלה, שברורים לו בלי כל ספקות ותמיהות. הנחה זו היתה ודאית לו, בדעתו כי מכין אני את־עצמי לבוא להאוניברסיטה.

ואנכי מצדי קבלתי כל השערותיו וראיותיו כמופתים חותכים, ונעניתי לו, כי אָמנם יש אלהים ויש השארת הנפש. נתתי לו את הסכמתי המלאה על כל זה, בתקותי כי ירפּה ממני ויחדל מהתפּלסף ומלהריק לפני אמתחת “ידיעותיו”, ואז אוכל למצוא רגע־הכושר להכנס בשיחה עם בתו היפה, שהייתי מרגע ראותי אותה, אסור בחבלי קסמה.

והזקן, כמו להכעיס, לא הפסיק את קלוח “חקירותיו” ולא הרפה ממני, עד שקשה היה לי למצוא אמתלא נמוסית כדי להפּטר מהן, מחקירותיו, בשלום, ולבוא בדברים עם היפה בבנות הבית. ואני לא ידעתי איך לסבב פּני השיחה הכבדה ולעבור בנעימה אל שיחה קלה ולהמשיך את היפה־פיה אל זרמתה. משולל כל נסיון הייתי אָז במה שנוגע לשיחות קלות ומרפרפות המצויות בחברת עלמות צעירות. ובעלת הבית באה לעזרתי והשיחה עברה על־ידי קפיצה גסה מן הענינים ש“לאחר הטבע” אל הענינים שעל השלחן: התופינים וזני המרקחת. ומענין לענין נתגלגלה ועפה השיחה, שפּתאום צמחו לה כנפים קלות, לקרן־זוית לא־צנועה: אל המהפּכה שנעשתה במלבושי הנשים. וכיון שהגיעה השיחה לפרשה זו, נהפכה לפטפוט ולצפצוף של נשים, וכל בנות־הבית לקחו בה חלק. והיפה־יפה, שישבה כל עת שיחתי עם אביה כאלמת, או כפסל שיש מבלי נוע, פּתחה עתה את פּיה הקטן גם היא. ואת סאת־השיחה היותר גדושה נטלה, בלי רחם, מאותם תשעה־הקבים הידועים, שנפלו לחבל לכל בנות־מינה.

ופטפּוטיה הריקים של בת־חוה זו היו באָזני כשירת מלאכים וכרננת כוכבי־בוקר. כמובן, לא התוכן של דבריה העסיקני, כי אם קולה לקח את לבי.

והזקן, בראותו כי שיחתו הפילוסופית, כביכול, משעממת אותי וכי אני ממעט לענות ולהעיר על דבריו, שהאמין כי מלאים הם ענין, ותחת זה הנני משתעה בפטפוטי חולין של בתו היפה, היה אָנוס להפסיק סוף־סוף את גשמי חקירותיו, שהשפּיע עלי בלי חמלה, כל אותו הערב, טפּין טפּין.

“רואה אני שאין דעתך פנויה לדברי”, פּנה אלי הזקן בעקימת־חוטם, שפּירושה היה: “הלז מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה”.

ובאותה שעה לא שמתי לב לתרעומותיו של הזקן הטוב, שהרגיש את עצמו נעלב, על אשר טעה הפּעם ולא מצא בי את השלחני, שהוא מבקש, לרצות לפניו מטבעות רוחו. מטבעותיו אלה היו הפּעם בעיני כאסימונים שאין להם כל ערך.

וכמעט בלי משים העתקתי את מושבי ואתקרב מעט מעט אל יד היפה־פיה, ומשם עברנו שנינו לאחת הזויות של חדר־האורחים הגדול ונשב על ספה קטנה ורכה.

בגיל ורעדה פנימית דברתי אתה לבדה את דברי הראשונים. ובמבוכתי הנעימה והטפּשית גם יחד גמגמתי מעט בלשוני ואוקש במבטא.

אימת היופי נפלה עלי.

כחמשה או כעשרה רגעים, ואולי יותר (מי יודע לספּור את הרגעים בשעה כזו!) עברו עלינו בהמשך השיחה, שנסתלקה זה עתה מעל השלחן הגדול. אָז שאפתי מעט רוח, ואחל לטוות חוט זהב של שירה חדשה ולחרוז עליו פּנינים, שדלותי מים רגשותי שסער אָז בקרבי.

החלותי לדבר עם היפה בבנות על אדות האהבה, השירה, הפּרחים, הכוכבים וסודותיהם – והיא יושבת בלי נוע ושותקת. החלותי לספּר לה אגדות יפות שבדיתי באותה שעה מלבי, והיא – במצב נים ולא נים, תיר ולר תיר. אָז נסיתי לשית חלקות באזניה הקטנות – והיא עונה דברים טפלים ותפלים. ובראותי כי אין היא מתעוררת מתרדמת רוחה, השתמשתי, בהיותי מלא יאוש, בנסיון חדש: נסיתי להרגיזה על־ידי עקיצות ולעג, מהתלות ובדיחות. אולם גם נסיון זה היה לשוא: היפה בבנות לא הרגישה במאומה, כאלו היתה כלה שיש, או בשר בלא רוח. היא צלמה בפניה תנועה של עיפה, שתקפה השינה. בכבדות סננה מפיה דברים של מה בכך, שלא היה להם כל קשר וכל טעם.

ובשמעי עתה את להגה הטפל נשרו נוצות כנפי דמיוני אחת אחת, עד כי נשאר מהרה כשלד יבש וקרח.

מעמד נורא.

אותה העלמה, שנגלתה לי בסקירתי הראשונה עליה כסמל היופי וכחלום משורר שלבש מציאות, נראתה לי עתה, אחרי בואי בשיחה אתה, ואחרי הוכחי כי רוח אין בה, כמכוערת, שעוררה בי גועל נפש.

בדברי אתה נוכחתי, כי רצון אין לה, כי מזג וקסם חסרים לה, כי תנועותיה כבדות וחסרות חן וחיים – אָז ראיתי גם את פּניה בעינים אחרות: מסך הדמיון נפל מעליהן.

ראיתי, והנה יפיה של “אבן דומם”, יופי בלי כל בטוי, בלי רמז ובלי הבטחה – יופי מת. וזו, שהיתה בעיני, לפני רגע כאלילה, היתה עתה בעיני כשדה פתיה, אם בכלל יש בין השדות פּתיות.

ובסתר לבבי בושתי ונכלמתי, על כי נמשכתי מסקירה הראשונה בחבלי קסם אחרי גולם בצורת עלמה יפה.

אָז בקשתי תואנה להפּטר מחברתה, ולהספּח עוד הפּעם אל חברת אביה הזקן.

ובחשק מיוחד לקחתי חלק בחקירותיו הארוכות על אדות מציאות הבורא והשארת־הנפש. אולם מעתה לא הייתי נוח כל כך לוותר על השקפותי אני ולהסכים, בלי כל התנגדות, לכל היוצא מפּיו.

עתה הצעתי לפניו ספקותי ושאלותי בדבר הוית הבורא והשארת הנפש. עצבי היו באותה שעה כל־כך מרוגזים, עד שהייתי נכון לכפור בכל ולהרוס הכל.

הזקן חגר את שארית כחותיו והזדיין בכל ידיעותיו וחקירותיו, שהיו שגורות בפיו, להחזיר אותי למוטב ולהגן על סבת כל הסבות…

ובתו, הבובה היפה, פהקה מרוב שעמום.

ובהפרדי מעליה, למדתי בלבי זכות עליה: אין דבר, אם היא אינה סובלת וכוחים יבשים על אדות מציאותו של בורא מופשט. גם היא מבקשת, על פּי דרכה, את הבורא בצורה יותר מוחשית, וגם היא שואפת, אם גם שלא מדעת, להשארת הנפש.

המלצות קוראים
תגיות