(סיפּוּר מחיי אחד הקנטוֹניסטים)

הקיץ בּא בּכל תקפּוֹ ויגדל החוֹם גם בּבּוֹקר. וייעפוּ העצים ויעמדוּ בּלי נוֹע; גם הצפּרים נחבּאוּ וכל היקוּם נדם ויֵאָלם.

וקרני השמש דוּמם תפזזנה ותשתעשענה על פּני הנהר הקטן אשר על יד הכּפר הדל נ. בּפלך פֶּרְמָה אשר בּארץ רוּסיה הגדוֹלה. על שׂפת הנהר בּקעה רחבת-ידים וּגבעוֹת כּחוֹמה עוֹמדוֹת מימין הבּקעה וּמשׂמאלה. ועל ההר, אשר בּצפוֹן הנהר, נשקפים בּתי הכּפר, בּתים שפלי קוֹמה וּפזוּרים בּלי סדרים; ועל ההר, אשר מדרוֹם הנהר, יער גדוֹל וּשׂבע-ימים. וּבבּקעה תרעינה בּהמוֹת הכּפר ועל ידן נער רוֹעה כּבן עשׂר.

הנער עלה על ההר וישב בּצל עץ רענן, וינח את השוֹט הארוֹך הצדה ויוֹציא את חלילוֹ מכּיסוֹ וישׂימהוּ בּפיו.

על ראש הנער היה כּוֹבע עגוֹל ורם, רחב מלמטה וקצר מלמעלה, מעשׂה ידי האיכּרים מצמר עבה. מלפנים היתה גם שׂפה לכּוֹבע, אך כּבר נקרעה ואיננה, רק בּמקוֹמוֹת אחדים נראוּ עוֹד עקבוֹתיה. על בּשׂרוֹ היה בּגד עבה ממטוה האיכּרים צמר וּפשתים יחדיו, בּגד ישן וקרוּע; וּמבּעד הקרעים נראַה בּשׂר הנער, כּי אך הבּגד ההוּא יכסה אוֹתוֹ, אין לוֹ לא כּוּתוֹנת ולא מכנסים. רגליו הדקוֹת והרזוֹת נגלוֹת מבּעד כּנפוֹת הבּגד, והן מכוּסוֹת בּרפש עד הבּרכּים.

מי הוּא הנער הזה? המילדי האיכּרים, אשר מעם הארץ הוּא?

לא! גם בּני האיכּרים העניים לא ילבּשוּ בּיוֹם חם כּזה בּגד צמר עבה, כּי מכנסי בּד ילבּשוּ וּכתוֹנת בּד עליהם; גם מראה פּניו הארוּכּים, עניו הגדוֹלוֹת והשחוֹרוֹת המפיקוֹת יגוֹן ופחד, אפּוֹ הארוֹך והחד עם גבנוּן קטן סמוּך לעיניו, כּל אלה יעידוּ בּוֹ, כּי בּן עם אחר הוּא, וּמארץ אחרת מוֹצאוֹ..

כּבר, כּבר, לפני אלפי שנים נראוּ נערים כּמוֹהוּ לרוֹב, רוֹעים צאן וּבקר בּעמק יזרעאל, אוֹ צדים דגים בּחַכּה על יד הירדן וּשׂפת ים כּנרת. אך אז לא היוּ פּניהם קוֹדרים כּפני הנער אשר לפנינוּ; גם לבוּשים היוּ בּלבוּש ארץ הקדם, וכל צעדיהם, כּל תנוּעוֹת גוַם הראוּ לדעת, כּי לא ידעוּ יגוֹן ופחד וכי בּארצם וּבתוֹך עמם הם יוֹשבים בּשלוה וכבוֹד…

אך איך התגלגל בּן-ציוֹן זה אל ערבוֹת פּרמה הרחוֹקה, אל המקוֹם אשר לא דרכה בּוֹ כּף רגל איש עברי מעוֹלם? וּמדוּע כּה קוֹדר ישפּיל ראשוֹ? וּמי הלבּישוֹ סחבוֹת מגוֹאלוֹת כּאלה?

הנער ניסה לחלל מעט בּחלילוֹ ועד מהרה חדל, כּאילוּ נוֹכח לדעת, כּי הפּעם לא ישׂכּיל להשמיע את הנגינה אשר חפץ; וירם את עיניו היפוֹת ויבּט אל סביביו – והנה מי הנהר בּשוּבה ונחת הוֹלכים ויוֹרדים הלאה, הלאה, וּבהם נשקפת תכלת השמים המכוּסה זעֵיר שם בּעננים קלים וּלבנים; והפּרוֹת רוֹעוֹת סביב הנהר, והעגלים מרקדים על יד אִמוֹתיהם…

– הה, לוּ הייתי גם אני – אמר הנער אל לבּוֹ – כּעגל הזה על יד אמוֹ, כּי אז גם אנכי כּמוֹהוּ רקדתי, השתעשעתי…

אך כּששה חדשים עברוּ מן העת אשר נפרד ממנה, – מה מאוּשר היה אז!…

אמוֹ היתה אלמנה עניה אוֹפה עוּגוֹת, אך לא מנעה מבּנה מחמד עיניה כּל טוּב. בּכל יוֹם בּלכתו אל “חדרוֹ” נתנה לוֹ עוּגה גדוֹלה וּפרוּטה אחת בּמזוּמן. וּבלילוֹת החוֹרף, בּשוּבוֹ מחדרוֹ, שר בּמַקהלה מניגוּני החסידים וּפנס של נייר בּידוֹ. קוֹלוֹ החזק והנעים נשמע מתוֹך כּל קוֹלוֹת חבריו עד למרחוֹק. אז ריננוּ שמים וארץ, הכּוֹכבים, הבּתים, העִזים כּוּלם הריעוּ לקראתוֹ בּשׂמחה וגיל…

וּבבוֹאוֹ הבּיתה נתנה לוֹ אמוֹ הטוֹבה ארוּחת הערב, ותשב על ידוֹ ותבּט אליו בּאהבה רבּה ותתענג לראוֹת איך הוּא שׂם את המאכל בּפיו. אז סיפּר לה כּל אשר למד בּחדר, והיא הקשיבה לדבריו בּשׂמחה ועוֹנג מאין כּמוֹהוּ. אחרי אכלוֹ לקחַתוּ ותוֹשיבהוּ על בּרכּיה, והוּא ישן בּזרוֹעוֹתיה שנת הילדוּת הנעימה…

– לא אקנא בּלאה שכנתי הגבירה – אמרה האם המאוּשרה לנפשה – כּי לה אין בּן חכם וטוֹב כּשמוּאל בּני. אמנם לה הרבּה כּסף ועדיים – אך למה לי כּסף – והנה אוֹצרי, הנה מַטמוֹני! וּבני עוֹד יגדל ויחכּם והיה לרב, לתנא…

ואוּלם לא ארכה השלוה בּבית האלמנה; כּי בּא היוֹם וּבבּוֹקר השכּם פּרצוּ “החוֹטפים” אל בּיתה ויחטפוּ את “אוֹצרה” בּעוֹדנוּ ישן ויקחוּהוּ וישׂאוּהוּ…

שמוּאל היה אז בּן תשע שנים.

בּעוֹד שני ימים הביאוּהוּ אל עיר המחוֹז, ואחר שבתוֹ שם כּלוּא יוֹם תמים, שׂמוּהוּ בּעגלה גדוֹלה עם עוֹד שנים-עשׂר נערים אוּמללים כּמוֹהוּ. שני חיילים הלכוּ משני עבריה, ואחריה נמשכוּ אמוֹ ואִמוֹת שאר הילדים ותכּינה כּף אל כּף וַתגוֹזנה שׂערוֹת ראשן וַתיַללנה, וּלשמע קוֹל יללתן בּכוּ גם הילדים, ויבכוּ גם שאר בּני העיר…

העגלה הרחיקה ללכת מן העיר, והחיילים ציווּ את הנשים כּי תשוֹבנה לבתיהן. אז ניגשה אֵם שמוּאל אל העגלה וַתחטפהוּ בּזרוֹעוֹתיה, וּכרגע כּמוֹ דבקוּ יחד.

– היֵה עברי, בּני, וּמעל אלוֹהיך לא תסוּר כּל ימי חייך! – קראה האם בּבכי מר ותשקהוּ בּשׂפתים דוֹלקוֹת. בּרגע ההוּא הוֹציא החייל את בּנה מבּין זרוֹעוֹתיה וַיהדפנה בּכוֹח ותפּוֹל ארצה.

– אהה, אמי, אמי! – קרא הנער בּיללה.

אך החייל הזוֹעם גער בּוֹ בּשׂפה זרה ויראהוּ את השוֹט הגדוֹל אשר בּידוֹ. אז נאנק הנער דוּמם ודמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, שטפוּ בלי הפוּגוֹת. והעגלה הרחיקה הלאה הלאה… ושם מרחוֹק שכבה אמוֹ על הארץ ועליה נקבּצוּ הנשים המלווֹת…

ויסעוּ הנערים ימים רבּים, ארכה להם הדרך מאד; כּל המעדנים והמגדנוֹת, אשר נתנוּ האִמוֹת לבניהן, אכלוּ ה“דוֹדים” – שני החיילים שוֹמריהם, ולילדים נתנוּ אך לחם יבש וּמים. אוּלם הדוֹדים לא התנהגוּ עמם בּאַכזריוּת, כּי זכרוּ עוֹד את הפרוּטוֹת אשר נתנוּ להם האמוֹת, למען יחמלוּ על בּניהן. ואוּלי לא הספּיקה עבוֹדת הצבא, שארכה כּחצי יוֹבל שנים, לגרש מלבּם כּל רגש חמלה ורחמים.

ויבוֹאוּ הנערים אל עיר גדוֹלה ויבוֹאוּ אל חצר רחבת-ידים, ויראוּ והנה שם עוֹד ילדים רבּים, אשר נאספוּ שם מערים אחרוֹת. וּביד כּל אחד תרמילוֹ הקטן עם שארית הטוֹב, אשר נתנוּ להם אמוֹתיהם, ואשר לא גזלוּ מהם ה“דוֹדים” בּדרך, כּי לא מצאו בּהם חפץ: סידוּר, חוּמש, חבילת ציצית ולאחדים היוּ גם תפילין. שם עמדוּ עת רבּה ויחכּוּ וירעדוּ מפּחד, מקוֹר וּמרעב, כּי כּל היוֹם לא ניתן להם אוֹכל.

ואחר אשר כּלוּ עיניהם מִיַחל הוֹפיע שׂר הגדוּד, איש-קוֹמה, עבה-הכּרס, פּניו אדוּמים וּשׂפמוֹ אימה, ועל ידוֹ חייל צעיר לימים וּפניו שׂוֹחקים. ויבּיטוּ שניהם אל הנערים, והחייל הצעיר דיבּר בּאזני שׂר הגדוּד דברים אחדים וּשׂחוֹק אדיר נשמע בּחצר. אז רמז השׂר לשני חיילים ויביאוּ גזרי עצים יבשים ויבעירוּ מדוּרה בּתוֹך החצר. ויראוּ הנערים וימס לבּם, כּי אמרוּ כּי בּעבוּרם הבעירוּ את המדוּרה, ועוֹד מעט וּשׂרפוּם בּאש חיים.

ויגש האיש הצעיר אל הילדים וידבּר אליהם אידית: האדוֹן שׂר הגדוּד חפץ להיטיב לכם ונכוֹן הוּא לעשׂוֹת עמכם חסד וטוֹב, אם אך תשמעוּ בקוֹלוֹ לכל אשר יצוה אתכם. גם אני הייתי נער קטן כּמוֹכם, בּעת אשר לוּקחתי מבּית הוֹרי לעבוֹד בצבא, והנה עתה גדלתי והייתי לאיש וּמשׂרה כּבוּדה ניתנה על שכמי…

שמעוּ הנערים את דברי האיש הצעיר וירחב לבּם, כּי הקשיבוּ הפּעם דברי חלָקוֹת בּשׂפת אמם; ויאמרוּ: אין זאת כּי אם ירחם שׂר הגדוּד עלינוּ והשיבנוּ אל ערינוּ ואל בּית הוֹרינוּ ויחפּצוּ מאד לדעת מה ידרוֹש מהם השׂר בּעד הטוֹבה הגדוֹלה הזאת ויהיוּ נכוֹנים לעשׂוֹת כּל פּקוּדוֹתיו.

– לכן, – הוֹסיף החייל הצעיר אחרי דוּמיה ארוּכּה, בּהתבּוֹננוֹ אל הרוֹשם החזק, אשר עשׂה על קהל שוֹמעיו – לכן כּל נער החפץ בּחיים טוֹבים ימהר לעשׂוֹת את חפץ השׂר וקרב אל האש והשליך שמה איש איש את סידוּרוֹ, תפיליו וציציוֹתיו אשר הבאתם עמכם, כּי פּה אין לכם חפץ בּהם, כּי פּה תשׂכּילוּ כּמוֹני לדעת את הקדוֹש והטוֹב בּאמת…

הנערים התפּלאוּ מאד בּשמעם את הדבריו האלה, ויבּיטוּ אל המדַבּר בּתמהוֹן ופחד; כּי איך יאמר איש אשר איננוּ משוּגע לרעהוּ: השלך את הסידוּר והציציוֹת אל האֵש? היֵעשׂה כּדבר הזה בּישראל? ויעמדוּ הנערים בּלי נוֹע ויאחזוּ את תרמיליהם בּחזקה. כּל אחד מהם זכר את סידוּרוֹ הקטן וַיִיקר בּעיניו, כּאשר תיקר נפש הילד בּעיני אמוֹ. לוּ אמר להם להשליך את נפשם אל המוֹקד, כּי אז לא היה הדבר לפלא בּעיניהם; כּי עוֹד בּעת אשר הוּצתה האש, עלה הרעיוֹן על לבבם, כּי ישׂרפוּם בּאש חיים, ויהיוּ נכוֹנים לתת נפשם בּעד אמוּנתם; אבל להשליך את הסידוּרים… חלילה! נישׂרף כּרגע ואת סידוּרינוּ לא נשׂרוֹף!

וירא החייל הצעיר, כּי אין עוֹנהוּ מכּל הנערים, ויקרא שנית קוֹל גדוֹל לאמוֹר:

– כּל נער אשר ישליך בּראשוֹנה סידוּרוֹ בּאש, ינתן לוֹ שעוֹן-כּסף ושרשרת לתשוּרה!

אך הנערים עמדוּ בּלי נוֹע כּבראשוֹנה, כּאילוּ לא שמעוּ את דבריו. אז התאַדמוּ פּני שׂר הגדוּד ויקרא דברים אחדים בּקוֹל מוֹשל. מהדברים ההם לא הבינוּ כּי אם מלה אחת, אשר שמעוּה כּבר פּעמים רבּוֹת מפּי שוֹמריהם החיילים בּימי מַסעם, “ז’יד”; וּכרגע מיהרוּ חיילים אחדים אל הנערים ויגזלוּ מהם את סידוּריהם וציציוֹתיהם, תפיליהם וחוּמשיהם, וישליכוּם אל האש. ולא נשׂאוּ פּנים גם לסידוּר הקטן של שמוּאל, אשר על גבּוֹ היה חרוּת שמוֹ בּאוֹתיוֹת זהב וּבתוֹכוֹ היוּ דינים וּתפילוֹת רבּוֹת, אשר לא נראוּ בּכל הסידוּרים הפּשוּטים.

כּל הנערים נשׂאוּ קוֹל בּכי וישפּכוּ דמעוֹת כּמים; אך הבּעֵרה לא כּבתה, והספרים עלוּ כּוּלם בּלהב השמימה.

והנער שמוּאל ראה כּאשר נגעה לשוֹן האש בּעלי סידוּרוֹ היפה וַתלַחך אוֹתם מסביב עד אשר היה הנייר לאֵפר, והאוֹתיוֹת שׂמו להן כּנפים וכנפשוֹת זכּוֹת התרוֹממוּ ותעוּפינה…

– סידוּרי וציציוֹתי – קרא שמוּאל בּבכי – עוּפוּ נא, עוּפוּ אל אמי הטוֹבה והגדתם לה, כּי לא חיללתי את הקוֹדש; בּאישוֹן עיני שמַרתיכם ואך אנשים רשעים גזלוּ אתכם מידי. וּבעלוֹתכם השמימה תמליצוּ טוֹב בּעדי לפני כּסא הכּבוֹד, כּי ישיבני ה' אל אמי.

האש כּבתה, חפצי הקוֹדש נשׂרפו ויהיוּ לגל אפר. הילדים בּכוּ את השׂריפה, יללוּ, נאנקוּ, ושׂר-הצבא ורעיו שׂחקוּ ויתלוֹצצוּ. ואחר ציוה ויביאוּ את כּוּלם אל חדר אחד רחב-ידים; שם עמדוּ שוּלחנוֹת ארוּכּים ועליהם עוּגוֹת סוֹלת, נקניקים, בּשׂר צלי וּמעוּשן, וריחם הטוֹב נדף בּחזקה ויבוֹא אל אף הילדים הרעבים, כּי רעבים היוּ מאד. נרוֹת רבּים האירוּ את החדר.

ויעמידוּ אנשי החיִל את הנערים בּשוּרה, והאיש הצעיר ניגש אליהם ויאמר:

– ראה ראיתי והנה קשי-עוֹרף אתם; דיבּרתי אליכם בּשם שׂר הגדוּד, כּי תשליכוּ את ה“סמַרטוּטים” אשר הבאתם עמכם ולא שמעתם; אוּלם שׂר הגדוּד חפץ עוֹד להיטיב לכם, ועל כּן נכוֹן הוּא לסלוֹח לכם על חטאתכם, אך היוּ אתם לבנים מקשיבים ואז יהיה הוּא לכם לאב רחוּם. הנה עיניכם הרוֹאוֹת את כּל הטוֹב הערוּך פּה על השוּלחן, כּל אלה מוּכנים למענכם. והיה כּל נער אשר ישׂים עליו אוֹת הצלב כּאשר אני עוֹשׂה לפניכם – וישב אל השוּלחן, ואכל ושׂבע ממיטב המטעמים כּכל אשר תאַוה נפשוֹ. והנער אשר לא ישמע לקוֹלי, יוּבא אל בּוֹר כּלא ויִוָסר על אִיוַלתוֹ.

נערים אחדים לא יכלוּ עוֹד לעמוֹד בּנסיוֹן, כּי הציקם הרעב מאד, ונפשם כּלתה בּראוֹתם את המטעמים אשר על השוּלחן, ויֵאוֹתוּ לדברי המסית, ואחרי אשר שׂמוּ עליהם בּיד רוֹעדת את אוֹת הצלב, מיהרוּ אנשי-החיל ויוֹשיבוּם אל השוּלחן. ושם בּירכוּ בּלחש את בּרכּת “המוֹציא” ויאכלוּ. אך רוֹב הנערים לא אבוּ למכּוֹר את דתם בּלחם ויעמדוּ מנגד; וּבעינים כּלוֹת הבּיטוּ אל המאכלים אשר הביאוּ רעיהם אל פּיהם ורעבוֹנם גדל שבעתים. וּבכל זאת התגבּרוּ על תאוַתם ויבּיטוּ בּשאָט-נפש אל המסית אשר לעג להם להרעימם וּלהגדיל ענוּתם.

כּאשר כּילוּ הנערים, אשר המירוּ את דתם, לאכוֹל – ציוה שׂר הגדוּד ויביאוּ את הנערים קשי-העוֹרף אל חדר אחד, אשר היה צר לפי מספּר הכּלוּאים, גם התנוּר הוּסק בּוֹ יוֹתר מדי ויגבּר החוֹם מאד. שם ישבוּ הנערים האוּמללים על הרצפּה המכוּסה בּרפש, כּי כּשלוּ רגליהם אחרי עמדם עת רבּה ויאמרוּ לישוֹן מעט. אוּלם השינה נדדה מעיניהם, כּי הציקם הרעב מאד, ועד מהרה היה הרעב לצמא עז אוֹכל קרב ולב.

ויראוּ הנערים והנה בּפּינה עוֹמדת גיגית גדוֹלה ועל שוּליה מעט מים סרוּחים וּכלי אין לשאוֹב בּוֹ. נוֹאשים ואוֹבדי-עצוֹת עמדוּ על יד הגיגית ויתרפּקוּ עליה ויבּיטוּ אל תוֹכה בּעינים כּלוֹת.

גדוֹל היה מכאוֹבם בּעמדם רעבים מנגד לשוּלחן הערוּך, וּבראוֹתם כּי רעיהם אוֹכלים לשׂוֹבע; אך המכאוֹב ההוּא כּאין נחשב להם מוּל המכאוֹב הנוֹרא אשר גבר בּהם עתה, בּהבּיטם אל המים אשר בּגיגית, כּי כּמוֹ אש אוֹכלה בּערה בּקרבּם, וּלשוֹנם יבשה כּעץ.

וּשמוּאל הקטן גם הוּא עלה על הגיגית ויבּט אל תוֹכה רגעים אחדים וּכרגע קפץ ויבוֹא אל תוֹכה. אחריו אמרוּ עוֹד אחדים לקפּוֹץ, אך הוּא הניאָם מעשׂוֹת כּדבר הזה, בּהבטיחוֹ אוֹתם כּי הוּא ישקה אוֹתם לבדוֹ ולא יעכּירוּ את המים בּרגליהם, וישת שמוּאל מן המים בּכוֹבעוֹ ויתן לעוֹמדים אל הגיגית מסביב, וישתוּ וישיבוּ את נפשם.

ויהי אחרי שתוֹתם דים, ויבקש שמוּאל לצאת מן הגיגית ולא יכוֹל; כּי בבוֹאוֹ אל הגיגית תמך את רגליו על החישוּקים הסוֹבבים את הגיגית מחוּץ, וּבצאתוֹ לא מצא בּמה לתמוֹך את רגליו; והגיגית גבוֹהה עד אשר אך בּעמל רב השׂיג בּידיו את שׂפתה, וקירוֹתיה חלקלקים. ויבקשוּ הנערים עצוֹת להוֹציאוֹ ולא מצאוּ. ויאמר שמוּאל: אמנם יש תחבּוּלה להוֹציאני מן הגיגית, אך יראתי פּן נינחם אחרי כן על מעשׂינו. ויפצרוּ בּוֹ הנערים להגיד להם את התחבּוּלה. ויען שמוּאל ויאמר:

התחבּוּלה פּשוּטה היא וקלה: להפוֹך את הגיגית על צדה. אוּלם אם נַהפכנה יִשפכו המים ממנה, ואם עוד נצמא – בּמה נשבּוֹר אז צמאוֹננוּ?

ויענוּ הנערים ויאמרוּ:

– אנחנו שתינוּ כּבר לרוָיה ולא נבקש עוֹד לשתוֹת.

– אם כּן – אמר שמוּאל – הפכוּ את הגיגית! אך נשתה עוֹד כּוּלנוּ מן המים בּטרם תשפּכוּם.

וישמעוּ הנערים לקוֹלוֹ וישתוּ עוֹד איש כּיכלתוֹ, ואחר אחזוּ כּל הנערים בּגיגית וּבקוֹל תרוּעת שׂמחה הטוּה ויהפכוּה וישָפכוּ המים על פּני החדר, וּשמוּאל נפל מן הגיגית כּוּלוֹ טבוּל בּמים, וישׂחקוּ כּל הנערים ויריעוּ, וישכּחוּ כּי רעבים הם וכי בּכלא צר הם כּלוּאים. וכעבוֹר שעה ישנוּ כּוּלם על הרצפּה המגוֹאלה שינה מתוּקה, וגם שמוּאל בּתוֹכם בּבגדיו הרטוּבּים…

אפס בּחצוֹת הלילה בּאה נבוּאת שמוּאל: נערים אחדים התעוֹררוּ ויבקשוּ לשתוֹת ולא מצאוּ, ויתנוּ קוֹלם בּבכי, וייקץ שמוּאל לקוֹל צעקתם ויבּט אל כּל סביביו, וירא והנה בּפינת החדר בּמוֹרד נקווּ מעט מים – וינַס לשאבם בּידיו ולא יכוֹל, כּי לא עמוּקים היוּ. ויראוּ הצמאים כּי אבדה תקוה מהם ויוֹסיפוּ לבכּוֹת, ואחדים ניסוּ לגעת בּשׂפתוֹתיהם אל המים וילַקקוּם. ויקח שמוּאל את כּוֹבעוֹ ויטבּלנוּ בּמים ויגישהוּ אל פּי האחד וישב את נפשוֹ, ואחר אל פּי השני עד כּלוֹת המים מעל הרצפּה, אשר ליקקוּה בּלשוֹנם עד נכוֹן היוֹם.

אז נפתח חדר כּלאם ואיש-צבא בּא, ויצום לצאת החוּצה, ויקוּמוּ רבּים, ואוּלם אחדים הוֹסיפוּ לשכּב ויגש האיש אליהם ויעוֹררם, ויקיצוּ משנתם, ויאָנחו ויתהפּכוּ מצדם אל צדם ופניהם בּערו כּאש, ויתאמצוּ לקוּם על רגליהם ולא יכלוּ. וַיִירק איש-הצבא ויקללם באִמם ויפן ויצא עם הנערים הבֹּריאים החוּצה.

ויעמידוּ אנשי-הצבא את הנערים בּשתי שוּרוֹת, ויצווּם לעמוֹד הכן, ויתחזקוּ הנערים ויעמוֹדוּ. וכעבוֹר חצי שעה נגלוּ לפניהם שׂר הגדוּד והמסית, ויפעם לבב הנערים ויחרדוּ וייראוּ מהרים עיניהם.

ויקרא אליו המסית את אחד הנערים וישאלהוּ בשׂחוֹק קל:

– האכלת מאוּמה בּלילה?

– לא אכלתי – ענה הנער ועיניו מלאוּ דמעה.

– וּמים שתיתם? – הוֹסיף המסית לשאוֹל. – שתינוּ – ענה הנער. – וּמי השקה אתכם? – שמוּאל. – מי הוּא שמוּאל?

ויראהוּ הנער את המשקה, את שמוּאל.

וּשמוּאל שמע את אשר דיבּרוּ, ורוּח גאוָה לבשה אוֹתוֹ, כּי הבין את כּל הטוֹב אשר עשׂה אתמוֹל, בּהשיבוֹ נפשוֹת רעיו הצמאים. ויקרא המסית לשמוּאל ויעמוֹד לפניו בּלי מוֹרך. ויאמר אליו המסית:

– הגד נא לי, איך השקית את רעיך, וּלך לא היה כּלי לשאוֹב בּוֹ, והגיגית גבוֹהה ממך כּמעט כּפלים?

ויגד לו שמוּאל את כל תחבּוּלוֹתיו. ויפן המסית אל שׂר הגדוּד וידבּר עמוֹ דברים אחדים, וישׂחקוּ שניהם. ושׂר הגדוּד פּנה אל שמוּאל, ויחלק בּידוֹ הרחבה את ראש הנער, ויבּט אליו כּאשר יבּיט איש על תרנגוֹלת מפוּטמה לפני חג הפּסח, בּטרם ישלחנה אל השוֹחט, ויקרא:

– אך זה יהוּדי קטן, אך זה יהוּדי קטן!

– רוֹאה אני – אמר המסית אליו, – כּי נער חכם אתה, על כּן חפץ אני מאד להביאך בּברית דתנוּ, למען ייטב לך גם פּה וגם בּשמים ממעל. הלמדת תנ"ך?..

– למדתי.

– אם כּן הבה ונתוַכּח יחד, יהיה אם אנַצחך – והיית לנוֹצרי כּמוֹני, ואם אתה תנַצחני – והייתי יהוּדי כּמוֹך.

שׂחוֹק קל עבר על שׂפתי שמוּאל.

– למה תשׂחק, שמוּאל? – הוֹסיף המסית לדבּר בּלשוֹן רכּה – הגד נא לי כּל אשר בּלבבך. הגד, אל תירא ממני.

– אני – ענה שמוּאל בּתוֹם ילדוּתי – אינני חפץ, כּי תשוּב להיוֹת יהוּדי, כּי שׂרפת בּידיך סידוּרים וּתפילין, אשר בּהם כּתוּבים דברי אלוֹהים חיים. ואוּלי מעוֹדך לא היית יהוּדי, כּי איש יהוּדי לא יעשׂה כּדבר הזה.

– אמיץ לב אתה – ענה המסית בּכעס, – וּתרוּפה אחרת לנוּ להרך את לבבך אם הוּא לב בּרזל… הביאוּ השוֹטים!

וַיביא חייל אחד שוֹטים וַיַפשט את הנער את מכנסיו, אשר לא יבשוּ עוֹד ממי הגיגית, ויפּילהוּ ארצה אל השלג וידוּש את בּשׂרוֹ עד שפוֹך דם.

– התעֵז עוֹד לדבּר כּדברים האלה? – קרא המסית ויחרוֹק שן.

אך שמוּאל לא ענהוּ עוֹד מאוּמה. לשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ ממכאוֹב וּמקלוֹן. כּי לא נגע שוֹט בּבשׂרוֹ מעוֹדוֹ. אך מבּטי עיניו הבּיעו את רגשי לבבוֹ, כּי מבַזה הוּא בּכל שאט-נפש את מענהוּ האכזר, וגם את שׂר-הצבא, אשר עמד וירא את העוֶל הגדוֹל אשר נעשׂה לוֹ, וגם שׂחק שׂחוֹק גדוֹל, ורשעת המסית הפיקה ממנו רצוֹן.

לוּ היתה פּה אמי – חשב שמוּאל – כּי אז ניקרה בּצפּרניה את עיני האכזרים האלה. אך רחוֹקה רחוֹקה היא ממני, וּמאוּמה לא תדע מכּל אשר יעשׂוּ לי האנשים הרשעים האלה. אַ, מי ילך להגיד לה?

וּבהיוֹת שמוּאל תפוּשׂ בּמחשבוֹת לא ראה, כּי כּבר הוּבא יחד עם רעיו אל חדר-האוֹכל, אשר שם היה השוּלחן ערוּך כּמוֹ אתמוֹל.

– שמוּאל – קרא המסית בּנגעוֹ בּשכם הילד – הנה דיבּרתי אליך אתמוֹל בּלשוֹן רכּה, גם יִסרתיך היוֹם על אשר העזת פּניך נגדי, ועתה רב לך להקשוֹת ערפּך; שׂים את אוֹת הצלב על לבּך ושב אל השוּלחן לאכוֹל. הטוֹב טוֹב לך כּי תגוַע כּכלב בּרעב?

שמוּאל נאנק דוֹם ולא ענה דבר.

– ואתם, נערים – קרא המסית בּפנוֹתוֹ אל יתר הנערים – אַל תלמדוּ אל דרך העיקש הזה. מהרוּ ועשׂוּ את מצות שׂר הגדוּד והתענגוּ על כּל טוּב, וּמחסוֹר וּתלָאה לא תדעוּ עוֹד.

ורוּח אחדים רפתה מרעב וּתלאה, ויאוֹתוּ לעשׂוֹת כּמצות המסית, ויפּרדוּ מעל אחיהם…

וירא שמוּאל, והנה גם נוֹח רעהוּ, אשר למד אתוֹ בּחדר וכמוֹהוּ היה ידוּע לתלמיד מקשיב וירא-שמים, נבדל גם הוּא וילך ויקרב אל השוּלחן.

האוּמנם ישים הוּא את אוֹת הצלב על לבּוֹ וידיו לא תיבשנה? – דימה שמוּאל בּלבבוֹ.

אך הנער שׂם את האוֹת על לבּוֹ וכל רע לא אוּנה לוֹ, ידוֹ לא יבשה, אך רעדה מעט, וּפניו הלבּינוּ, אבל לא נהפּכוּ לאחוֹר; והנה ישב לאכוֹל וישׂם שיניו בּאוֹכל, וּמפּי שמוּאל נזל ריר ועיניו כּלוּ לראוֹת… ויבּט על סביביו והנה אך מתי מספּר נשארוּ, עוֹמדים ורוֹעדים…

מדוּע לא אעשׂה גם אני כּמוֹהוּ? – שאל שמוּאל לנפשוֹ – הן לא כּבד הוּא לשׂים את האוֹת וּמאוּם לא יגָרע ממני… הבה אעשׂה גם אני כּמעשׂהוּ ואשב ואוֹכל…

“היֵה, בּני, עברי, וּמעל אלוֹהיך לא תסוּר כּל ימי חייך” – רעמוּ דברי אמוֹ בּאזניו, ויתחרט על אשר עלה ספק בּלבבוֹ: היעזוֹב את דתוֹ אם לא? – “אמוּתה – קרא שמוּאל בּהחלטה – וּמִדתי לא אסוּר!” – ויבּט בּבוּז וּשאט-נפש אל נוֹח רעהוּ…

אחרי אשר אכלוּ הנערים אשר המירוּ את דתם, הוֹציאוּ משם את הנערים היהוּדים ויוֹבילוּם אל החדר אשר לנוּ בּוֹ, ויתנוּ להם לחם מעוּפּש, פּרוּסה קטנה לאיש וּמים לחץ, ויאכלוּ וישׂבּעוּ ויברכוּ את אלוֹהי ישׂראל, אלוֹהי אבוֹתם. בּעוֹד שבוּע ימים נסעוּ משם כּל הנערים אשר לוּקחוּ לצבא, כּאלה אשר נשארוּ באמוּנת אבוֹתם כּן אלה אשר המירוּה בּדת הנוֹצרית, ויתמַהמהוּ בּערים אחרוֹת חוֹדש פּה וחוֹדש שם, עד בּוֹא ימי הקיץ. ואחרי אשר לא חסה עליהם עין לרחצם ולתת להם כּוּתנוֹת נקיוֹת, דבקה בּהם צרעת. ויצו שׂר הגדוּד ויוֹבילוּ אנשי-הצבא את הנערים אל הנהר וּבשוֹטים אָנסוּ אוֹתם לבוֹא המימה, וידחקוּ איש את רעהוּ ויצללוּ רבּים בּמים ויאבדוּ, ואך אלה אשר ידעוּ לשחוֹת, אוֹ אשר עמדוּ על שפת הנהר – ניצלו! ואיש לא שת לבּוֹ לדעת כּמה אבדוּ וכמה נשארוּ, כּי כּשׂר הגדוּד כּן אנשי-הצבא קצה נפשם לטפּל בּילדים, והיוּ שׂמחים לוּ האבידם הדבר כּליל.

וּשארית הפּליטה, אשר נשארוּ מחרב המות, עברוּ ערים וּנהרים, שׂדוֹת וּיערים עד בּוֹאם אל פּלך פּרמה. שם נתנוּ אוֹתם על יד איכּרי הכּפר, למען יגַדלו אוֹתם ולא יהיוּ עוֹד למשׂא על אנשי-הצבא. וּמלבד זה בּשבתם בּבתי הנוֹצרים ימהרוּ לעזוֹב כּל מנהגי אבוֹתיהם ויהיוּ לנוֹצרים גמוּרים.

וּשמוּאל ניתן על יד אַנטוֹן רוֹעה הכּפר… לחַנכוֹ.

ואַנטוֹן הרוֹעה את תוֹרת החינוּך לא למד; בּילדוּתוֹ היה רוֹעה נאמן לבקר וּלצאן, וּבהיוֹתוֹ לאיש החל לתת בּיין עינוֹ, ולא השגיח עוֹד אל עדרוֹ כּבראשוֹנה. וּבשנה הזאת, אחרי אשר אבדה פּרה לזקן הכּפר, אמרה העדה לבקש לה רוֹעה אחר ולא מצאה, כּי עניה היתה העדה ולא השׂיגה ידה לשלם את השׂכר הדל אשר הבטיחה לאַנטוֹן.

על יד הרוֹעה הזה ניתן שמוּאל לקחת לֶקח, למען הסיר ממנוּ את ה“מידוֹת הנשחתוֹת”, אשר דבקוּ בּוֹ בּבית אמוֹ, ולטעת בּקרבּוֹ מידוֹת טוֹבוֹת, למען יהיה אזרח מוֹעיל לממשלה, לארץ מוֹלדתו ולמין האדם כּוּלוֹ…

ויתן אַנטוֹן לשמוּאל שוֹט ארוֹך ויוֹרהוּ לצאת ולבוֹא לפני הצאן, וילמדהוּ להסתפּק בּמוּעט; כּי השׂכר הדל, אשר נתנה לוֹ העדה, לא הספּיק לוֹ לרווֹת בּוֹ צמאוֹנוֹ ליין-שׂרף, וּמה גם לקנוֹת לחם, אשר היה בּעיניו כּדבר מיוּתר, אשר יוּבא אך על שולחן העשירים. וירעב שמוּאל ללחם וישׂבּע מהלוּמוֹת. לחם קיבּל אך פּעם בּיוֹם, אוֹ בּשני ימים, וּמהלוּמוֹת בּכל עת אשר שכרוֹן אדוֹניו לא הגיע עד מרוֹם קצוֹ… אַנטוֹן לא היה רע-לב; אמנם לרגעים חירף את חניכוֹ בּשם “יהוּדי ארוּר”, אך החרפוֹת האלה לא יצאוּ מן הלב, כּי אם מן השׂפה ולחוּץ, כּאילוּ בּיקש רק לצאת ידי חוֹבתוֹ, כּי “אי אפשר בּלָאו הכי”, אבל כּאשר שתה שלוֹש אוֹ ארבּע כּוֹסוֹת, ולא מצא לשתוֹת לרויה, אז היה לנמר אכזרי, אשר יטרוֹף וירמוֹס כּל אשר ימצא על דרכּוֹ ויבקש להאביד וּלשחת עוֹלם וּמלוֹאוֹ…

והנה הלך אַנטוֹן בּבּוֹקר השכּם אל בּית המשקה, אחרי הוֹבילוֹ את העדר אל מקוֹם המרעה ויעזבנוּ על יד שמוּאל עוֹזרוֹ. וּשמוּאל לא אכל לחם אתמוֹל בּערב, וגם היוֹם בּבּוֹקר לא טעם עוֹד מאוּמה. אמנם “דוֹדוֹ”, הבטיחוֹ, כּי יביא לוֹ לחם מבּית המשקה; אך שמוּאל יוֹדע כּבר ערך ההבטחוֹת של “דוֹדוֹ”, וידע את אשר יביא לוֹ מבּית המשקה… על כּן מרה לוֹ נפשוֹ מאד, על כּן יחריש גם החליל, אשר הראה בּוֹ אתמוֹל נפלאוֹת, ונאלמה שירתוֹ, שארית שעשוּעיו…

– עוֹד לא התפּללתי היוֹם – אמר שמוּאל בּלבּוֹ – כּי למה אתפּלל וה' לא ישמע לקוֹלי? הוּא אינו חפץ, כּי אתפּלל אליו, כּי לוּ חפץ בּתפילתי, מדוּע נתן לאש לאכוֹל את סידוּרי היפה? לוּ היה הסידוּר עמדי, כּי אז יכוֹלתי להתפּלל כּל התפילה וגם לקרוֹא תהילים; ועתה על-פּה לא אוּכל להתפּלל רק תפילוֹת אחדוֹת. אין זאת, כּי אין חפץ לה' בּתפילתי, כּי חוֹטא ופוֹשע אנכי: כּמה פּעמים נפלה כּיפּתי מעל ראשי בּשנתי ואישן בּראש גלוּי. כּמה פּעמים שכחתי לאמוֹר “יעלה ויבוֹא” בּליל ראש-חוֹדש… לכן מאס בּי אלוֹהי, וישליכני מבּית אמי אל ארץ רחוֹקה, ויתנני בּידי אנשים רעים ואת סידוּרי – למַאכוֹלת אש, לאמוֹר: אין לי חפץ לא בּך ולא בּתפילתך, כּי ה' הצדיק יתעב את החוֹטא ואת תפילתוֹ, לכן לא בּרא את אַנטוֹן יהוּדי; כּי ידע מראש, כּי שיכּוֹר יהיה ואכזר, ויאמר: יוַלד אַנטוֹן נכרי והתפּלל אל אלוֹהי הנכרים…

– אבל, אלוֹהי! – קרא הנער אחרי דוּמיה מעטה – גם אם שׂנאת, מאסת אוֹתי, גם אם לא תערב לך תפילתי, תפילת נער חוֹטא, בּכל זאת לא אחדל מעבדך וּשׂפתי לא אֶכלא מהתפּלל אליך. סלח נא, אֵלי, לחטאוֹתי המרוּבּוֹת ואם לא למעני תעשׂה, עשׂה למען אמי היקרה העוֹבדת אוֹתך בּאמת וּבלב שלם. ואם חפץ אתה כּי נהיה צדיקים, קבּץ את כּל בּני ישראל מארבּע כּנפוֹת הארץ וַהבאתָם לארץ-ישׂראל. שם לא יגזלוּ עוֹד אנשים אכזרים ילדים מחיק אִמוֹתם להדיחם מעל ה', ולא יאכלוּ בּני עם קדוֹש כּל טמא וכל טריפה, כּאשר אנחנוּ אוֹכלים פּה, ולא יחללוּ את שבּתוֹתיך וּמוֹעדיך, כּאשר אנחנוּ אוֹכלים פּה, ולא יחללוּ את שבּתוֹתיך וּמוֹעדיך, כּאשר אנחנוּ מחללים אוֹתם פּה; שם לא נהיה עוֹד עבדים לאַנטוֹנים שיכּוֹרים אשר יַכּוּנוּ בּלי חמלה וישׂימוּנוּ מרמס לרגליהם, שם לא ישׂרפוּ את סידוּרינוּ ולא יאנסוּנוּ לחטא וּלפשע. שם נוּכל לעבדך בּאמת ושבנוּ אליך בּתשוּבה שלמה. ועתה, אלוֹהי! כּל עוֹד אשר אַנטוֹן השיכּוֹר אדוֹני הוּא, כּל עוֹד אשר ידי ורגלי אסוּרוֹת ואנוּס אני לעשׂוֹת את מצוַת אדוֹני, אשר לא ידעך, אל תדרוֹש ממני הרבּה, אל תחשוֹב לי את חטאַי ואל תמנה את עווֹנוֹתי הרבּים, וקבּל את תפילתי הקצרה בּרצוֹן…

אז התפּלל שמוּאל תפילה חמה מאד, ורוּח בּן ישי הרוֹעה נחה עליו ותפזר את ענן היגוֹן מעל לבבוֹ, וידע, כּי קרוֹב אלוֹהים אליו לשמוֹר עליו בּגיא צלמות, לנהלוֹ ולהשיבוֹ אל אמוֹ…

– ועתה, אלוֹהי – הוֹסיף שמוּאל אחרי גמרוֹ את תפילת “שמוֹנה-עשׂרה”, – שמע נא את תפילת עבדך הרעב וּפקח עיני למצוֹא בּמה להחיוֹת נפשי. הלא אתה שמעת לקוֹל הנער ישמעאל בּהיוֹתוֹ עיף וצמא בּמדבּר, אף כּי אמוֹ לא היתה מזרע ישׂראל ולא צדקנית כּאמי היקרה; שמע נא אל תפילת עבדך ותן לי בּמה לשבּוֹר רעבוֹני. הן לך תבל וּמלוֹאה וּפת לחם בּמה נחשבה בּעיניך? גם אמי, אף כּי לא עשירה היא, בּכל זאת תתן לכל עני פּת לחם וגם פּרוּטה, ואתה הלא עשיר אתה, כּי לך הכּסף ולך הזהב ולמה תקפּוֹץ ידך ממני? אנא, ה', תן לי מזוֹן, כּי רעב אנכי מאד. מאוּמה לא אבקש ממך, כּי אם פּת לחם…

וּכרגע והנה אוֹרוּ פּני שמוּאל, כּי רעיוֹן חדש עלה על לבּוֹ… וימהר ויגש אל אחת הפּרוֹת וישב תחתיה ויאמר:

• הבי נא, פּרתי הטוֹבה, ואִינק מדדיך.

ויקח שמוּאל את פּטמת הדד וישׂם בּפיו ויינק. וַתט הפּרה את ראשה ותבּט אליו בּחמלה ורחמים כּאוֹמרת לוֹ: קח לך, נער נידח, מחלָבי וּשתה כּכל אַוַת נפשך, כּי לא אדם אנכי, והטוֹב אשר נתן לי אלוֹהים – הנני לתת בּנפש חפצה לכל מבקש. ואני לא אשׂים פּדוּת בּין בּן עם זה לבן עם אחר וּבין בּן אמוּנה אחת לבן אמוּנה אחרת.

ויינק שמוּאל וישׂבּע ותשב נפשוֹ. אז הוֹציא את החליל ויברך את אלוֹהיו בּשיר חדש, וּלשמע מַנגינוֹתיו התעוֹררוּ כּל צפּרי היער ויריעוּ, והעצים התלחשוּ וּכאילוּ שׂוֹחחוּ בּיניהם בּשבח הגיבּוֹר הקטן הזה.