רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עם עובד - דפוס דבר; תש"ד 1943

בּ“חדר” שבּוֹ ישבתי עם חברי לפני הרבּי, שקועים בּסוּגיה חמוּרה בּמסכת בּבא קַמא, נפתחה פּתאוֹם הדלת ונכנס חייל עם הרוֹבה בּידוֹ וילקוּט של עוֹר על שכמוֹ.

כּוּלנוּ, יחד עם הרבּי, נבהלנוּ בּראוֹתנוּ את האוָרח המוּזר הזה.

הוּא אמר איזוֹ מלים בּשׂפה זרה שאיש מאתנוּ לא הבין בּה כּלוּם.

הפּחד היה גדוֹל. בּעיירתנוּ הקטנה לא היוּ חיילים נראים אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. וּמה זה פּתאוֹם בּא החיל הלזה עם רוֹבהוּ הנה?

– לך קרא את בּנימין-חיים השתדלן, – ציוה הרבּי לאחד התלמידים הגדוֹלים, והוּא כּוּלוֹ רוֹעד.

אכן הפּחד ארך רק רגעים מוּעטים. החייל פּרק את נשקוֹ, העמידוֹ על יד התנוּר, הסיר גם הילקוּט מעל שכמוֹ וניגש אל הילדים, ליטף את אחד מהם ודיבּר איזה מלים בּשׂחוֹק קל. ניכּר היה שלא בּא להרע לנוּ.

הרבּי נזכּר שגם הוּא יוֹדע מלים אחדוֹת בּרוּסית:

– קטוֹ טי? (כּלוֹמר: מי אתה?)

– יא בֶּר-לֵיבּ – ענה החייל. – זאת אוֹמרת: אני, החייל הנוֹרא, אינני אחר, אלא פּשוּט בּר-ליבּ, יהוּדי כּמוֹתך. – הוּא הגיד עוֹד איזה מלים, אבל את השאר לא הבין גם הרבּי. בּרוּר היה שאין מה לפחד, שהחייל הזה הוא יהוּדי וּבּר-ליבּ שמוֹ. הסכּנה עברה.

בּתוֹך כּך בּא בּנימין-חיים השתדלן, איש זקן, שהיה לוֹ תמיד מגע וּמשׂא עם פּקידי הממשלה וידע אפילוּ לכתוֹב רוּסית. הוא נכנס עם החייל בּשׂיחה ארוּכּה, ואנחנוּ הרימוֹנוּ את עינינוּ הפּקוּחוֹת לרוָחה, וּכאילוּ בּלענוּ את הדברים, אף על פּי שהיוּ זרים לנוּ לגמרי.

סוֹף סוֹף מסר לנוּ בּנימין-חיים השתדלן תוֹכן השׂיחה, והדבר נתבּרר.

החייל היה יהוּדי שבּקטנוּתוֹ נמסר לצבא, כּמוֹ שהיה נהוּג בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן; מוֹלדתוֹ היתה עיירתנוּ הקטנה, בּה ישבוּ אביו ואמוֹ וכל משפּחתוֹ. עכשיו, אחרי עשׂרים שנה, זכר את הוֹריו ואת מוֹלדתוֹ וּביקש חּופשה לשנה, ללכת לראוֹת את הוֹריו הזקנים. והנה הוּא בּא. אבל הוֹריו כּבר מתוּ. ואוּלם קרוֹבים יש לוֹ. דוֹדתוֹ היא הסבה שלי, הסבה צירלי.

– לך, בּני, – אמר הרבּי אלי – והוֹלך את החייל הזה אל בּית הסבה שלך, אל צירלי, ותאמר לה, שהחייל הזה שמוֹ בּר-ליבּ, והוּא בּן צדוֹק לוּבּין, שהיה מלפנים גר בּבּית הזה, שבּו אנוּ לוֹמדים עכשיו…

שׂמחתי מאד על המציאה הזאת, הפּחד כּבר פּג מלבּי. ראיתי שיש לי עסק עם יהוּדי, עם יהוּדי קרוֹב ממשפּחתי, אף על פּי שלבוּש בּגדי חייל, וּשׂפמוֹ אימה. ואחרי ששׂם שוּב את ילקוּטוֹ על שכמוֹ, לקח את רוֹבהוּ בּידוֹ האחת ואת ידי בּידוֹ הימנית, והלכנוּ.

הרגעים האלה היו היוֹתר מאוּשרים בּימי חיי. הַכָּרתי שאני מוֹליך חייל בּרחוֹבוֹת העיירה, והכּל מבּיטים וּמתפּלאים, הנחילה אוֹתי שׂמחה אין קץ.

הענין של מסירת ילדים קטנים לצבא היה ידוּע לי. בּזמן ההוּא אמנם כּבר חדלה הגזירה הזאת, אבל רוּחה הרעה עוֹד היתה מרחפת בּגבוּל ישׂראל. הרבּה מעשׂיוֹת שמענוּ על דבר היהוּדים הקטנים הללוּ שנמסרוּ לצבא וסבלוּ שם רדיפוֹת לאין חקר.

והסבה שלי צירלי, אף על פי שכּבר הגיעה לשבעים, עוֹד היה לבּה ער לעזוֹר לכל אלמנה ויתוֹם, לכל רעֵב ואוּמלל. היא דאגה לכוּלם אם גם לא היו מבּני משפּחתה, וּמכּל שכּן ששׂמחה על בּר-ליבּ החייל, בּן אחיה, שנשבּה בּילדוּתוֹ בּין הגוֹיים. היא נפלה על צואריו, נשקה אוֹתוֹ וּבכתה, וגם הוּא התפּרץ בּבכי…

בּר-ליבּ ישב עמנוּ, קנוּ לוֹ תפילין, לימדוּ אוֹתוֹ לקרוֹא בּסידוּר. מעט מעט למד גם לדבּר יהוּדית והיה אהוּב ורצוּי בּעיני כּל אנשי העיר.

פרנסה מצא לו מהוראה, שלימד לקרוא ולכתוב רוסית.

מטבעוֹ היה בּר-ליבּ איש שׂמח, וּבכל חתוּנה היה מבדח את הקרוּאים בּחַקוֹתוֹ את מנהגי הרוּסים, החיילים וּפקידיהם.

וּמה יפה היה בּצאתוֹ בּמחוֹל, לבוּש בּחוּלצה אדוּמה עם כּוֹכבים שחוֹרים! מהריקוּד “קוֹזאצ’וֹק” שלוֹ היוּ רוֹקדים לבבותינוּ הצעירים בּתוֹך חזינוּ…

עברה שנה. בּר-ליבּ צריך לשוּב אל הגדוּד.

ראוּ כּי פּניו נשתנוּ. עצבוּת נוֹראה שכנה עליהם.

– למה זה את עצוּב כּל כּך, בּר-ליבּ? – שאלה אוֹתוֹ הסבה צירלי. – וכי עבוֹדת הצבא קשה ממך? הלא אתה רגיל בּה… תסבּוֹל עוד קצת ותצא לחפשי.

והוּא התוַדה שנאנס שם לעזוֹב את אמוּנתוֹ וּלקבּל עליו את אמוּנת הנוֹצרים. ועכשיו כּשישוּב אל הגדוּד יהיה אנוּס לשוּב ולעבוֹד אלוֹהים אחרים.

– אם כּך, – אמרה הסבה בּהחלט – לא צריך לשוּב.

התיעצוּ עם בּנימין-חיים השתדלן, והוא מצא עצה…

בּר-ליבּ הלך אל הנהר, פּשט את בּגדיו והניחם על שׂפתוֹ יחד עם הרוֹבה. והוֹציאוּ קוֹל כּי בּר-ליבּ טבע בּנהר. והוּא בּעצמוֹ לבש בּגדים אחרים, הסתתר איזה זמן בּעליה עד אשר צמח זקנוֹ. בּנימין-חיים השתדלן נתן לוֹ שם חדש, ליבּוּש חַנקוֹב, והוֹסיף ללמד את בּחוּרי העיירה רוּסית והכּל הוֹלך למישרים.

והוּא נשׂא אשה כּדת משה וישׂראל וגם ילד נוֹלד לוֹ.

והנה שב מהצבא חיים-זלמן, שעבד בּגדוּד אחד עם בּר-ליבּ. הוּא כּבר גמר את חוּקוֹ ושב הבּיתה לגמרי. לבּר-ליבּ לא היה נעים להפּגש עמוֹ. היו בּיניהם חשבּוֹנוֹת מימים עברוּ… אבל…

והנה בּא היום וחיים-זלמן פּגש בּבּר-ליבּ בּחוּץ. הסתכּל בּו בּמבּט חוֹדר.

– בּוֹריס לוּבּין! קרא חיים-זלמן בּתמהוֹן.

– ליבּוּש חֶנקוֹב אנכי – ענה בּר-ליבּ בּקצת פּחד.

– סַפּר מעשׂיוֹת!… – קרא חיים-זלמן. – והלא אמרוּ עליך כּי מַתּ?..

– בּוריס לוּבּין מת, ואני ליבּוּש חַנקוֹב, יהוּדי כּכל היהוּדים…

– שבת לדת אבוֹתיך? אדרבּה, שׂמח אני מאד.

– כּל מה שהיה בּינינוּ לא יזָכר ולא יעלה עוֹד על לב.

– בּודאי, – ענה חיים-זלמן – מה שהיה היה בּיני ובין בּוריס לוּבּין המשוּמד, אבל לא בּיני ובין ליבּוּש היהודי…

המעשׂה היה כּך: בּגדוּד העלוּ את בּר-ליבּ, שקיבּל את הדת הנוֹצרית לאָנסוֹ, למעלת פֶלדפֶבּל, וחיים-זלמן היה חייל פּשוּט. על פי חוּקי הצבא כּל חייל פּשוּט צריך להראוֹת אוֹתוֹת כּבוֹד למי שעלה למדרגה יוֹתר גבוֹהה בּמשׂרתוֹ. וּבכן היה חיים-זלמן צריך להסיר את כּוֹבעוֹ מפּני בּר-ליבּ, אבל חיים-זלמן לא רצה להכּנע: איך? האני אסיר את כּוֹבעי מפּני בּן-עירי המשּומד? בּר-ליבּ ראה והרגיש בּדבר הזה, אבל לא רצה לשׂים לב. בּסתר לבּוֹ הרגיש, כּי אמנם חיים-זלמן גדוֹל ממנוּ בּזה שלא המיר את דתוֹ. וּבכלל היה בּר-ליבּ איש נוֹח וּמעביר על מידוֹתיו, ולא בּיקש שׂררה.

אולם פּעם הרגיש הקפּיטן שחיים-זלמן עוֹבר על יד בּר-ליבּ ואינוֹ מראה לוֹ אוֹת כּבוֹד. וּבעד זה הוֹשיב את בּר-ליבּ בּבית-האסוּרים ליוֹם אחד על שאינוֹ מקפּיד על כּבוֹדוֹ, ואת חיים-זלמן העניש בּשלוֹשים מלקוֹת.

חיים-זלמן חשב שבּר-ליבּ בּודאי הלשין עליו. ושׂנאתוֹ אליו גדלה מאד.

פּעם, כּשפּגש אוֹתוֹ בּאיזוֹ סימטה, בּמקוֹם שלא היוּ עדים, קרא חיים-זלמן: “לא די שאתה משוּמד, והנה היית למוֹסר ומלשין”, והרים עליו את ידוֹ.

בּר-ליבּ תפס אוֹתוֹ בּידוֹ, ואמר: “דע לך, חיים-זלמן, מה שהמַרתי את דתי, בּודאי שצדקת והנני לתת דין-וחשבּוֹן לפני אלוֹהי ישׂראל, אבל בּמַלשינוּת אתה מאשים אוֹתי שלא בּצדק. ואני מיעץ לך שתחדל משמוֹר לי איבה, כי אם תכּשל שוּב פּעם, אז מרה תהי אחריתך. בּצבא אין מוַתרים על דברים שכּאלה. לפעמים דנין בּעד זה למיתה”…

וּמאז היה בּר-ליבּ נזהר מהפּגש עמוֹ. ראה כּי חיים-זלמן הוּא בּחוּר גאה ועיקש ואפשר שיבוֹא לידי נסיוֹן קשה. ועל כן אמר בּלבּוֹ: טוֹב טוֹב להתרחק ממנוּ, וּכשהיה רוֹאה אוֹתוֹ מרחוֹק היה בּר-ליבּ סר לרחוֹב אחר.

וּמלב חיים-זלמן לא פּסקה המַשׂטמה. הוא עוֹד חשד בּבּר-ליבּ שהוּא הלשי ןעליו וּבשבילוֹ לקה.


*

הגיע חג שׂמחת-תוֹרה.

הילדים התכּוֹננוּ הרבּה לחג הזה, צריך היה לסדר את התאוּרה בּבית-הכּנסת. בּזה עסק הרבּה בּר-ליבּ. הוא ידע לסדר את העבוֹדה וּלקשט את הבּית בּפנסים מצבעים שוֹנים. הוא ידע גם ציוּר. וּמניירוֹת של צבעים שוֹנים עשׂה דגלים יפים עם סמלים עבריים.

וּבלילה, כּשהוּדלקוּ הפּנסים והוּרמוּ הדגלים והעם נאסף בּשׂמחה לבית-הכּנסת, יצאנוּ כּולנוּ בּמחוֹל, וּבּר-ליבּ מנצח על המרקדים וּמראה נפלאות בּתנוּעוֹתיו היפוֹת והמהירוֹת.

נמכּר “אתה הָראית”1 והקוֹנה ר' בּנימין-חיים השתדלן מזמין את בּאי בּית-הכּנסת לקרוא פּסוּק של “אתה הראית”, כּל אחד זוֹכה לפי כּבוֹדוֹ.

דרוּשה לזאת ידיעה מיוּחדת לשקוֹל את ערך כּל הנאספים ולדעת למי זכוּת קְדימה. ויש שטוֹעים לפעמים וּמבכּרים את הנִקלה על הנכבּד ולפעמים הדבר מעוֹרר רוֹגז וכעס בּמסתרים או גם גוֹרם לידי מריבוֹת בּגלוּי…

אבל כּך הוּא המנהג מדוֹר דוֹר ואין לשנוֹתוֹ.

וחיים-זלמן היה מבוּסם לכבוֹד שׂמחת-תוֹרה קצת יוֹתר מהמידה. אכן בּכלל היתה לו חוּלשה – לשתית משקאוֹת חריפים. את המלאכה הזאת למד מחבריו החיילים הנוֹצרים שעבדוּ עמוֹ בּצבא; אבל בּשׂמחת תוֹרה – בּודאי נאה להתבּסם, וחיים-זלמן חוֹשב, שכּל המַרבּה הריהוּ משוּבּח…

והנה הוּא שוֹמע קוֹראים אל התוֹרה ומכבּדים בּפּסוק “אתה הראית” את בּר-ליבּ. וכשגמר את הפּסוּק קראוּ אחריו אוֹתוֹ, את חיים-זלמן, וחמתוֹ נשׂקה כּאש.

– איך? וכי אפשר שאוֹתוֹ – את המוּמר, את המלשין – יבכּרוּ על פּניו, פּני יהוּדי נאמן? היה לא יהיה כּדבר הזה! צריך להרחיקוֹ מפּה, לשלחוֹ לארץ גזירה… די היה לוֹ שם בּצבא שהתגָאָה עליו. שם בּין הגוֹיים היה מיוּחס, פּראבוֹסלאוי נוֹצרי, אבל כּאן, בּין היהוּדים, לא אתן לוֹ להרים ראש…

והוּא עוֹזב את בּית-הכּנסת, והוֹלך בּחָרקוֹ שיניו מכּעס. הוא יבוֹא אל המוֹשל אשר בּעיר ויגיד לוֹ מי הוא היהוּדי ליבּוּש חַנקוֹב, יגלה לוֹ את שמוֹ האמיתי, כּי חייל הוא שבּרח מהצבא, וזה תיכף יאסוֹר אוֹתוֹ… ישלחהו לסיבּיר, לעבוֹדת-פּרך… כּך נאה לוֹ למשוּמד המלשין… הוּא, המוֹשל, יתן לו כּיבּוּדים, לא פּסוּק מ“אתה הראית”, אלא כּיבּוּדים אחרים לגמרי… ה, ה! הוּא יתן לוֹ!.. ולב חיים-זלמן מתרחב משׂמחה… הוא טוֹעם עכשיו את טעם הנקמה…


*

וּבבית הרב של העיר ר' מנדיל בּוֹריסוֹביץ נתאספוּ החסידים להכּון לשׂמחת-תורה.

הרב דרש דרָשה של חסידוּת על ערך החג שׂמחת-תוֹרה. דרשה שהלהיבה את הדוֹרש ואת שוֹמעיו בּאהבת התוֹרה.

ואמרוּ חסידים זה לזה “לחיים” על כּוס יין, וישירוּ וירקדוּ וילכוּ בּשירה וּבזמרה לבית-הכּנסת. כּי כּך דרכּוֹ של הרב והחסידים לערוֹך “אתה הראית” לבדם, אחרי שהקהל גֹומר.

והרב מזמר ושר וּמרקד בּדרך, והנה חיים-זלמן כּנגדוֹ בּא.

– יוֹם-טוֹב, חיים-זלמן! – קוֹרא אליו הרב. – שׂמח אתה בּשׂמחת תוֹרה? אמנם לך נאה לשׂמוֹח: אתה עבדת בּצבא, עמדת בּנסיוֹן, נשארת נאמן לה' וּלעמוֹ. אַשריך, חיים-זלמן! הבה, חיים-זלמן, נצא יחדיו במחוֹל.

רצה חיים-זלמן להשתמט. אין לוֹ פּנאי. הוּא חפץ ללכת אל המוּשל. קנאתוֹ בּוֹערת בּלבּוֹ. אבל הרב מחזיק בּידוֹ.

– מה זה, חיים-זלמן, נפלה רוּחך? התדע כּי שׂמחת-תוֹרה היוֹם, שׂמחת-תוֹרה – אנחנוּ שׂמחים בּתוֹרה, והתוֹרה שׂמחה בּנוּ: מי כּעמך ישׂראל גוֹי אחד בּארץ?… התבין, חיים-זלמן? ימים רבּים היית שקוּע בּין הנכרים, שהתוֹרה זרה להם, לא נהנו מאוֹרה, והערפל שהיה מסביב לך לא נתן שאוֹר התוֹרה יחדוֹר אל תוֹך לבּך. מסכּן, אוּמלל! ואף על פּי כן לא בּגדת בּה. נשארת יהוּדי… אשריך, חיים-זלמן! עפר אני תחת כּפּות רגליך!… בּוֹא ונרקוֹד יחד…

והחסידים מרימים קוֹל שירה. הרב לוֹקח את ידוֹ של חיים-זלמן ושׂם על כּתפוֹ, והוּא שׂם את ידוֹ על כּתפוֹ של חיים-זלמן וירקדוּ יחד שעה ארוּכּה…

והרב לא נתן לחיים-זלמן לעזוֹב אוֹתוֹ ואת חברת חסידיו, וּביחד שבוּ לבית-הכּנסת…

מעט מעט פּג היין מחיים-זלמן, וההתקרבוּת שהרב הראה לוֹ לא נתנה לוֹ ללכת אל המוֹשל. הוּא הרגיש שהיה עלוּל לעשׂוֹת מעשׂה לא יפה…

והרב כּיבּד אוֹתוֹ בּפסוּק “אתה הראית” וגם בּהקפה. ולב חיים-זלמן התמוֹגג. רק רוּחוֹ היתה עוֹד רעה בּקרבּוֹ… הוּא התחרט על מה שעשׂה. הוא הבין שעבירה חמוּרה היתה בּידוֹ, אילוּ היה הוֹלך אל המוֹשל…

והוּא התחמק ויצא מבּית-הכּנסת והלך הבּיתה…

וכל הלילה לא יכוֹל לישוֹן.

וּממחרת כּל בּני העיר היוּ שׁמחים, ורק הוּא לבדוֹ נשאר עצוּב, לא רצה לטעוֹם עוֹד יין, וגם אכל רק מעט.

– כּמה גדוֹל כּוֹחוֹ של יֵצר-הרע – חשב חיים זלמן בּלבּוֹ.


*


בּיוֹם הראשוֹן בּא חיים-זלמן אל הרב.

– הנה בּאתי אליך, רבּי יקר, – אמר חיים-זלמן, וּדמעוֹת נשרוּ מעיניו – להגיד לך תוֹדה על שהצלתני אתמוֹל מעבירה חמוּרה מאד.

– אנכי? – תמה הרב.

– כּן, אתה, רבּי יקירי, – ענה חיים-זלמן – שעצרת בּי שלשוֹם בּלילה ולא נתתני ללכת אל המוֹשל להלשין על בּר-ליבּ שהוא בּרח מהצבא.

– ולמה הלכת?

–רשעוּת היתה עמדי, רבּי יקירי. קינאתי בּו על שכּיבדוּ אוֹתוֹ והקדימוּהוּ בּקריאת פּסוּק בּ“אתה הראית” לפנַי. בּערה קנאתי וחפצתי ללכת להלשין עליו. ואך אתה בּצדקתך עצרת בּעדי והצלת את נפשי.

– מבוֹרך שם ה'! – ענה הרב. – וּמה עכשיו? בּודאי שאתה מתחרט בּאמת ולא תוֹסיף לעשׂוֹת כּדבר הזה.

– כּן, רבּי, מתחרט אני בּאמת, – ענה חיים-זלמן, – אבל אינני בּטוּח אם לא תשוּב הרשעות, היצר-הרע שבּקרבּי, להדיחני בפעם אחרת… אדם שיכּוֹר עלוּל לעשׂוֹת כּל רשעה.

– אם כּן, תנָזר מן היין, – אמר הרב.

– רבּי היקר, אינני בּטוּח בּעצמי. כּמה פּעמים נדרתי שלא אשתה יין ולא שמרתי את נדרי…

– אוּלי מעכשיו תקיים נדרך.

– וּבשביל להיוֹת בּטוּח יותר שלא אעשׂה מִדחֶה, – אמר חיים-זלמן, – הנני לעזוֹב את העיר לגמרי. אלך לעיר אחרת בּמקוֹם שלא אפּגש עוד בּבּר-ליבּ, ולא תבוֹא אליו תקלה על ידי.

– זאת היא החלטתך – אתה בּוֹרח מן העבירה?

– כּן, רבּי. ואני בּאתי עכשיו להוֹדוֹת לך על שהצלת את נפשי וּלקבּל ממך בּרכּת הפּרידה.

הרב קם וּנשקוֹ בּראשוֹ וקרא בּקוֹל רוֹעד:

– יהי חלקי עמך!



  1. פּסוּקים הנאמרים לפני ההקפוֹת בּשׂמחת–תוֹרה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות