מוּקדש לשׂ. בּן-ציוֹן שטרח בּעריכת הסיפוּר

פּתיחה

לא הרחק מעיר יֶקאטרינוֹסלַב, בּתוֹך נהר הדניֶפּר, ניצבים פּזוּרים פּה ושם אבנים גדוֹלוֹת וּסלעים נוֹראים, הנקראים “פּוֹרוֹגים”, לאמוֹר: מִפתנים. הפּוֹרוֹגים הללו חוֹסמים את שבּוֹלת הנהר, ולכן הוֹמים שם הגלים בּשִטפּם ורוֹעשים בּין הצוּקים בּלי הפסק. משני עֶברי הנהר ההוֹמה הזה תשׂתרע הערבה הגדוֹלה, ערבת אוּקראינה, המַגעת עד לגדוֹתיהם של הים השחוֹר והים האַזוֹבי. בּערבה זוֹ ישבוּ מימי קדם הקוֹזקים הפּוֹרוֹגיים, חוֹטר מגזע הסלאוים, שקיבּלוּ את הדת הנוֹצרית-היוָנית (“פּראבוֹסלאוית” בּלשוֹנם) ושכניהם על יד הים השחוֹר בּארץ קְרים היוּ הטאטארים.

והטטארים אבּירי לב, גיבּוֹרי מלחמה, החיִים על הבּיזה, ויהיו מתנפּלים על העמים שכניהם ויבוֹזוּ אוֹתם, ויחרימוּ את עריהם וכפריהם. את הגברים החזקים המיתוּ בּחרב ואת החלשים הוֹליכוּ לחוֹפי ארץ הקדם וימכּרוּם שם לעבדים.

מוּבן מאליו, כּי הטאטארים ההם היוּ מתנפּלים גם על הקוֹזאקים שכניהם ובוֹזזים את רכוּשם; ואוּלם הקוֹזאקים אף הם לא היוּ מן הנעלבים ואינם עוֹלבים ויהיוּ משיבים לטאטארים כּמפעלם בּדם ואש וחרב נוֹקמת. המישוֹר הגדוֹל, רחב-הידים, המשׂתרע לאין קץ, נתן בּלב הקוֹזאק שאיפה לחוֹפש בּלי מצָרים, חוֹפש פּראִי. הפּוֹרוֹגים, שהיה הקוֹזאק שט בּיניהם על סירתו הקלה בּחרף נפש, והמלחמוֹת התמידיוֹת עם צרי עַמוֹ, עשׂוּהוּ לגיבּוֹר שוֹאף מלחמה, אַמיץ-לב כּחַית הערבה, שׂשׂ לקראת נשק ולא חת מפּני כּל.

בּשנת 1340 לספירת הנוֹצרים לכדוּ הפּוֹלנים את רוּסיה הקטנה והאיכּרים היוֹשבים בּה היוּ להם לעבדים, אך הקוֹזאקים נשארוּ בּני-חוֹרין, מפּני שלא היוּ מעבּדים את שׂדוֹתיהם; עיקר פּרנסתם היוּ הציִד והגזילה: צדוּ חיוֹת ודגים וּפשטוּ בּגדוּד על הטאטארים ועל התוּרכּים שכניהם.

וזיגיסמוּנד הראשוֹן מלך פּוֹלין נתן להם, לקוֹזאקים, את הארץ אשר מהפּוֹרוֹגים וַמטה לנחלה, וּזכוּיוֹת יתירוֹת נתן להם, וּבלבד שישמרוּ על הגבוּל ולא יתנו לטאטארים להתנפּל על אחוּזוֹת הפּוֹלנים. ויהי שלוֹם בּין הפּוֹלנים והקוֹזאקים החפשים, וּבני רוּסיה הקטנה, האיכּרים, עוֹבדים את הפּוֹלנים, נוֹשׂאים עוֹל מלכוּת וסרים למשמַעתה.

אך מעת שהתחילוּ הישוּעים (חברה של קתוֹלים קנאים) לשפּוֹך את רוּחם על פּוֹלין, מלאה הארץ שוֹד וּמהוּמה. זיגיסמוּנד השלישי היה תלמיד מקשיב לישוּעים הקנאים, והמלך והאצילים התחילוּ לנגוֹשׂ בּאיכּרים יוֹשבי רוּסיה הקטנה, ניצלוּ אוֹתם, עיווּ משפּטם ולא נתנוּם לעבוֹד את אלוֹהיהם כּדת הנוֹצרית-היוָנית. וינסו בּכל תחבּוּלוֹת להטוֹת את לבּם שיקבּלוּ עליהם את הדת הקתוֹלית. אז יעזבוּ רבּים מהאיכּרים את שֹדוֹתיהם מחמת המציק וינוּסוּ אל הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים בּני אוּמתם, ועל ידי זה הלך מספּר הקוֹזאקים הלוֹך ורב. ושׂנאה עזה התחוֹללה בּין הקוֹזאקים והפּוֹלנים, שׂנאה שהביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי תגרוֹת וּשפיכוּת דמים.

אז החלה הממשלה הפּוֹלנית להצר לקוֹזאקים מאד, וּכדי להטיל עליהם אימה היוּ דנים אוֹתם בּמיתוֹת קשוֹת ואכזריוֹת: תלָאוּם, הוֹשיבוּם על שפּוּדי-עץ חדים שנקבוּ את בּני-מעיהם, קיצצוּ את ידיהם ואת רגליהם ועוֹד כּאלה מיתוֹת משוּנוֹת ועינוּיים נוֹראים. אך כּל זה לא עצר את הקוֹזאקים ממרידה, כּי תמיד נוֹספוּ עליהם חברים חדשים מן האיכּרים, וּלעתים קרוֹבוֹת היו מוֹרדים בּיד רמה בּפּוֹלנים.

גם מן היהוּדים נטלוֹ אז הפּוֹלנים כּל הזכוּיוֹת שניתנוּ להם על ידי מלכי פּוֹלין הראשוֹנים. אך ישׂראל, עם עשוּק וגזוּל, המלוּמד בּצרוֹתיו וּבעיווּת דינוֹ, סבל וַיִדוֹם. הוּא סבל – אבל על ידי זה שָפלה רוּחוֹ מאד, כּי למד להרכּין את ראשוֹ יוֹתר מדי לפני כּל אציל-נבל… וַישׂם כּעפר נפשוֹ וגווֹ לפני כּל “פּריץ” הוֹלל וּמשתגע.

בּשנת ת"ח התפּרצוּ הקוֹזאקים, כּרוּח סערה המתחוֹללת בּערבה, וַישבּרוּ וַינפּצוּ את הבּנין הישן והרעוּע של מלכוּת פּוֹלין; אוּלם יחד עם זה הרגוּ “דרך אגב” בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא כּשלוֹש מאוֹת אלף איש מן היהוּדים.

עת צרה, “גזירה” נוֹראה, היתה בּימים ההם על ישׂראל. קהילוֹת רבּוֹת כּלוּ ספוּ אז מחרב הקוֹזאקים הקנאים והצמאים לדם. לזכר הימים הנוֹראים האלה נקבּעה “תענית ציבּוּר” בּישׂראל לדוֹרוֹת, הלא היא תענית כ' סיון.

ועל המאוֹרעוֹת של הימים ההם נוֹסד הסיפּוּר שיבוֹא להלן.

בּבית הגביר

א

שבּת בּבּוֹקר.

שקט וּדממה בּעיר לוּבּני שבּפלך פּוֹלטאבה. שמש האביב שפכה אוֹר עדין ואדמדם על פּני גגוֹת-התבן השחוֹרים ועל פּני העצים הערוּמים שהתחילוּ מוֹציאים ציצים, זרחה והבהיקה על הרפש שבּככּר השוּק הגדוֹל.

בּלילה ניתך גשם סוֹחף, כּאשר יִקרה לפרקים בּערבה, אך עד הבּוֹקר נפזרוּ העבים, פּסק הסער – ויהי אוֹר, אוֹר חדש זה של אביב, המעוֹרב בּנחת של שבּת. השוּק ריק מאדם, כּל החנוּיוֹת הקטנוֹת והצריפים שמסביב לכּכּר סגוּרים וּנעוּלים, אביב ושבּתוֹן בּעיירה.

שרוּיה השבּת גם על פּני הבּית הגדוֹל והחזק של חוֹכר העיר נחוּם טאראן, ועל אסמיו בּעלי שתי הקוֹמוֹת; בּחצר רחבת-הידים, המוּקפת גדר חזקה כּמבצר, אין קוֹל ואין צוָחה, הכּל שוֹבת שם ודוֹמם… הנה יצא לוֹ בּעל-הבּית מפּתח בּיתוֹ להתבּוֹנן בּחצרוֹ. בּלילה שמע את הרוּח שהוּא נאנח וּמתגעש, מתרגז וּמריע, כּאילוּ בּיקש להחריב את העוֹלם כּוּלוֹ. עכשיו יצא לראוֹת אם לא הזיקה הסערה בּרשוּת שלוֹ. המשרתים ראוּ את אדוֹנם וַיסירוּ את כּוֹבעיהם וישתחווּ לפניו בּיראת הכּבוֹד.

– מה נשמע, אַנדריוּחַה – שאל נחוּם.

– תוֹדה לאל, שלוֹם – ענה העבד – אך העץ הזקן שבּגן נעקר.

– העץ הזקן? – שאל נחוּם בּפחד. הוּא נזכּר, כּי פּעם אמרה לוֹ צוֹענית אחת, כּי בּעץ הזה תלוּי כּל מזלוֹ…

– הסוּס הלבן – הוֹסיף אנדריוּחה והוֹדיע – היה כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, כּמוֹ רוּחץ בּסַבּוֹן, אין זאת כּי “דוֹמוֹביק”¹ התעלל בּוֹ הלילה.

– אוּלי יוֹדע אתה איזוֹ תרוּפה לגרש את הדוֹמוֹביקים? – שאל נחוּם בּדאגה.

– אם יזרוֹק הכּוֹהן מים קדוֹשים…

– כּלוּם אין תרוּפה אחרת?.. – הפסיקוֹ נחוּם בּשאלה של רוֹגז – הלא יש לוֹחשי-לחשים. האוּמנם אין לחש לדוֹמוֹביקים?

– לדוֹמוֹביקים אין לחש – ענה אַנדריוּחה והתגרד בּערפּוֹ – אפשר נחזיק שׂעיר עזים בּאוּרוָה. אוֹמרים כּי מפּני השׂעיר הם יראים מעט.

– צריך… – הסכּים נחוּם והלך לוֹ לסייר את חצרוֹ לכל פּינוֹתיה. וּלאחר שהתבּוֹנן אל הכּל בּעין חוֹדרת שב אל הבּית.

בּחדר התיכוֹן בּקרן-זוית שאצל החלוֹן ישב לוֹ אדם עני אחד כּפּוּף ודל-בּשׂר, לחייו צמוּקוֹת, עיניו גדוֹלוֹת וּבוֹערוֹת וּזקנוֹ לבן כּוּלוֹ. לבוּשוֹ קאפּוֹטה בּלה וּמצנפת על ראשוֹ. הוּא ישב וצמצם את עצמוֹ לתוֹך הזוית ועבר בּלחש על פּרשת השבוּע מתוֹך החוּמש.

יהוּדי זה היה אוֹרח עני שהוּזמן לאכוֹל אצל הגביר ר' נחוּמצ’י בּשבּת, ונשאר ללוּן בּביתוֹ, מפּני הגשם החזק, שהחל לרדת בּזעף בּשעת הסעוּדה.

נחוּם הבּיט בּעיניו הקטנוֹת והאמוּצוֹת אל התיבה שעמדה בּחדר-משכּבוֹ נוֹכח הפּתח, וּכשראה שהמַפתחוֹת תלוּיים בּמַנעוּלה, נתבּהל קצת ואמר בּלבּוֹ: “ודאי שכחתים שם אֶמש”.

בּפּעם הראשוֹנה בּימי חייו קרהוּ כּדבר הזה. בּכל פּעם היה מניח את המפתחוֹת תחת הכּר מראשוֹתיו. אמנם אין גנבים בּביתוֹ, ואפילוּ אם היה עוֹזב את התיבה פּתוּחה, לא היה מעיז שוּם אדם להכּנס אל חדר-משכּבוֹ זה – מפּני שנחוּם היה יכוֹל אפילוּ להסיר את ראש החצוּף מעל כּתפיו, וּבכל זאת – לא כּך בּעל-הבּית עוֹשׂה…

ונחוּם ניגש אל התיבה, פּתח כּפּוּרתה ונסתכּל בּארגז הקטן שבּתוֹכה… והנה חסר שם צרוֹר קטן של חמישים דינר. זוֹכר נחוּם היטב כּי אתמוֹל לפנוֹת ערב, אחרי הדלקת הנרוֹת, קיבּל סכוּם זה מיד הקצבים שבּאוּ מפּוֹלטאבה, דמי-קדימה בּעד עשׂרה פָּרי-אוּקראינה, ואת הכּסף ההוּא צרר בּצרוֹר מיוּחד והניח בּארגז זה, והנה איננוּ… מי לקחוֹ?

“מוּבן מאליו”, חשב ר' נחוּמ’צי בּכעס, " זוֹהי מלאכת העני. הציעוּ לו מיטה כּדי שיגנוֹב…"

הוּא היה נזהר תמיד, שלא לתת לקבּצנים לינה בּתוֹך בּיתוֹ. עשיר שכּמוֹתוֹ צריך להזמין אוֹרח לשבּת, בּלי זה אי אפשר, אבל לאחר שאכל הקבּצן – ילך לוֹ, לבית-המדרש אוֹ להֶקדש. אך הפּעם נכשל בּר' איצי “נאמנוֹ” שבּיקש “רחמנוּת” על עני זה, שיתן לוֹ ללוּן כּאן. רחמנוּת – היהוּדי מתחיל מיד בּ“רחמנוּת”… “רחמנוּת – הוּא אוֹמר – לתת את העני לילך בּחוֹשך וּבסערה תחת גשם סוֹחף כּזה”… עכשיו – זוֹ רחמנוּת וזה שׂכרה… ושהעני האוֹרח גנב את הכּסף – זה בּרי לוֹ לנחוּם. כּי אם לא הוּא – מי זה היה יכוֹל לקחת את הכּסף? גם הכּרת פניו מעידה בּעיני נחוּם, כּי גנב הוּא. הנה הוּא מבּיט בּאימה ופחד. כּמעט שנתן בּוֹ את עיניו – וכל עצמוֹתיו רעדוּ… מה יעשׂה? יבדוֹק את כּיסוֹ? אבל הוּא ודאי הספּיק לקבּוֹר את הגנבה בּאדמה? זכר נחוּם את העץ שנעקר – וּכאילוּ נתגבּר לבּו להלחם על מזלוֹ. וּמיד ניגש אל האוֹרח בּלי שוּם הקדמוֹת וַיתן עליו בּקוֹל:

– ר' יהוּדי! מהר והשב את הכּסף – ואם לאו, יאכלוּ הכּלבים את בּשׂרך!

האוֹרח נבהל, נדהם, שתי עיניו נפקחוּ לרוָחה והבּיטוּ בּפחד וּבתמיהה אל הדוֹבר.

“כּך, יוֹדע הוּא את המלאכה!” חשב נחוּמצ’י בּלבּוֹ. “ראה נא כּמה הוּא מִתַּמם…” – וַירם בּרוּח שוֹקטה את ידוֹ החזקה – ויך בּלחי העני אחת וּשתים… העני נצטמק והטה גופוֹ הצדה – טיפּה של דם נזלה מחטמוֹ לתוֹך שׂפמוֹ הלבן.

– מפּני מה… מפּני מה? – התחיל לגמגם וגמר בּזעקה וּבבכי מר – מדוּע אתה מכּה אוֹתי?.. – רעש קם בּבּית, וכל בּני הבּית מיהרוּ לראוֹת מה קרה.

– את הכּסף השֵב! – קרא נחוּם בּכעס – ואם לא, אצוה כּרגע להלקוֹת… בֶּנ’צי! – קרא נחוּם אל משרתוֹ העברי, איש צעיר בּן עשׂרים וחמש, שפּניו מלאים גוּמוֹת – קרא הנה את החוֹלוֹפּים![²]

בּשעה ההיא נכנס לשם מחדר צדדי יהוּדי אחד לבוּש חָלוּק ויארמוּלקה על ראשוֹ. פּניו פּני תלמיד-חכם, מצחוֹ גבוֹה וּקמטים עמוּקים ורבּים בּוֹ. עיניו גדוֹלוֹת וּמאירוֹת, זקנוֹ נאה וּמגוּדל ושׂערוֹת כּסף הרבּה מלבּינוֹת בתוֹכוֹ.

יהוּדי זה הוא ר' יצחק, המנהל את ספרי החשבּוֹן בּבית נחוּמ’צי.

– מה כּאן? – שאל ר' יצחק בּקוֹל חרד ורך, אך בּישוּב-הדעת.

– הנבל הזה גנב מן התיבה את חמישים הדינר של אתמו­ל – ענה נחוּמ’צי – אבל הוּא לא ירמה אוֹתי בּפנים של תמימוּת וּבדמעוֹת של גנב. יוֹדע אני את הגנבים… – השב את הכּסף כּרגע!

– על דבר איזה כּסף כּבוֹדוֹ מדבּר? – הוֹסיף ר' יצחק לשאוֹל, בּהתאַפּקוֹ לדבּר בּרוּח שוֹקטת.

– על חמישים הדינר, שלקחתי דמי-קדימה מעִם הקצבים. אני בּידי הנחתים בּתיבה, והוּא גנב אוֹתם, הוּא ולא אחר.

האוֹרח בּכה מר וּמלבּוֹ התפּרצה קריאה: “רבּוֹנוֹ-של-עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבה!…”

– חמישים הדינר? – אמר ר' יצחק כּמוֹ בּתמיהה – והרי אני לקחתים… חשבתי לשלחם לאדוֹן הכּפר ה… עם סוֹכנוֹ שהיה פּה – ולא הספּקתי… הכּסף הריהוּ נמצא אצלי…

נחוּם עמד נדהם רגעים אחדים, אך מהר החל לדבּר קשוֹת עם ר' יצחק:

– תמיד הוּא כּך… הוּא עוֹשׂה הכּל על דעת עצמוֹ ואינוֹ מגיד מאוּמה. היכוֹלתי לדעת כּי אתה לקחת את הכּסף?

– אמת, אני אָשמתי הפּעם – ענה ר' יצחק בּקוֹל חרש.

– ובכן, ר' יהוּדי – אמר נחוּם בּהיטיבוֹ אל העני את פּניו הגסים – מחַל נא… מחר אם ירצה ה‘, בּלי נדר שבּת, אשלם לך דמי צער וּבוֹשת… ודאי שמעת כּי נחוּם מלוּבּני איננוּ מי שהוּא. בּרוּך ה’, אנכי מוֹציא הרבּה לצדקה. את כּל העיר הנני נוֹשׂא על כּתפי.

פּני היהוּדי נהרוּ, מעיניו עוֹד התגלגלוּ דמעוֹת. אך העצבוֹן והפּחד סרוּ מעליו. נחוּם ראה כּי שׂמח הוּא העני מאד על השׂכר שהבטיחהוּ בּנדיבוּת לבּוֹ, ונתישבה עליו דעתוֹ.

בּ

מבּחוּץ נשמע קוֹל השַמש קוֹרא: “יהוּדים – לבית-הכּנסת!” וכל בּני הבּית נחפּזוּ לקוֹל הקוֹרא. גם נחוּמ’צי התחיל מכין עצמוֹ לבית-הכּנסת, אך בּמתינוּת ולא בּמהירוּת; אוֹתוֹ היה בּא השמש לקרוֹא בּיחוּד מתוֹך בּיתוֹ, לאחר שנתאספוּ המתפּללים לבית-הכּנסת.

נחוּמ’צי התלבּש בּבגד משי ונתאזר בּאֵזוֹר של משי, שׂם את מצנפתוֹ היקרה, ה“שטריימל”, על ראשוֹ וישב לוֹ והתחיל מעביר את פּרשת השבוּע. בּקריאה זוֹ היה נחוּמ’צי נזהר שלא ישמעוּ אחרים, משוּם שיה יוֹדע, שאינוֹ יוֹדע בּטיב הטעמים…

בּא השמש – ור' נחוּמ’צי קם, לבש את מעילוֹ העליוֹן, מסר את טליתוֹ עם עטרת הכּסף הכּבדה לשפחה ה“גוֹיה”, שתשׂא אחריו לבית הכּנסת, וקרא:

– אֶסתר’קה!

יצאה אסתר’קה אשתוֹ מחדרה, כּשהיא לבוּשה וּמוּכנה לילך עם בּעלה לבית-הכּנסת.

אסתר’קה אשה עבה, פּניה עגוּלים וּשמנים ועיניה מבּיטוֹת בּתמימוּת וּבטיפּשוּת כּעיני הכּבשׂ. כּוּלה עטוּפה בּגדים יקרים וּמקוּשטת עדיים שוֹנים. על שׂמלתה זוֹ השזוּרה חוּטי כּסף – אוֹמרים בּעיר – שהיא יכוֹלה לעמוֹד על שוּליה כּחבית, על לבּה חוֹשן מרוּקם כּסף וזהב, על צוארה השמן – חרוּזי מרגליוֹת, הגדוֹלוֹת כּקטניוֹת, וּבאזניה עגילים של אבני בּרקת, מצחה מעוּטר בּציץ המרוּקם חוּטי כּסף וזהב וּמשוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, ועל אצבּעוֹתיה טבּעוֹת זהב עבוֹת ממוּלאוֹת אבני שוֹהם, – וכוּלה נראית היתה מרחוֹק כּגל של זהב וכסף, המעוֹרב אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת…

עוֹבר ר' נחוּם עם אשתוֹ בּרחוֹב, וכל הנשים יוֹצאוֹת מפּתח בּיתן וּמבּיטוֹת על ה“אוֹצר” החי המתנוֹעע וּמהלך על ידוֹ, והן נאנחוֹת ואוֹמרוֹת עליה מתוֹך קנאה: “הוֹ, גד-גדי, מזל-מזלי, אם אתה לי – השׂכל למה לי?”

הכּל יוֹדעים שכּל התכשיטים הללוּ השׂיג נחוּמ’צי בּזוֹל; “מַשכּוֹנוֹת” הם של שליאכטים² שירדוּ מנכסיהם, שלָווּ אצלוֹ בּריבּית ונתנוּ לוֹ בּעבוֹט את עדי נשיהם ואמוֹתיהם. הכּל יוֹדעים, אבל גל של תכשיטים כּזה על הגוּף – ולא יקנאו בּוֹ? ולא יכבּדוּ אוֹתוֹ?..

נכנס נחוּמ’צי לבית-הכּנסת והכּל קמוּ מפּניו, הכּל נתכּווצוּ ונתקטנוּ כּנגד עשיר זה, התקיף בּארמוֹן הנסיך יֶראֶמי וישניוֹביצקי.

תקיף היה נחוּם, מפּני שכּל העיר היתה בּחכירה בּידו, וּמה שרצה היה עוֹשׂה בּה. הוא היה לוֹקח לעצמוֹ גבּאוּת בּבית-המדרש וּבכל החברוֹת הנכבּדוֹת, וכל הנדבוֹת וּמעוֹת של צדקה שבּעיר היוּ נכנסוֹת לידוֹ ויוֹצאוֹת מידוֹ; וּלפיכך היה נחוּם אוֹמר, כּי רק הוּא לבדוֹ מכלכּל את העיר כּוּלה מכּיסוֹ, – ואיש לא העיז לפצוֹת פּה נגד העשיר הזה. ואם היה מי שהעיז פּנים כּנגדוֹ בּמה שהוּא, היה ר' נחוּם יוֹרד עמוֹ לחייו והיה מוֹשיבוֹ אפילוּ בּבית-הסוֹהר, כּי הכּל היה אפשר לוֹ, וּלשלטוֹנוֹ לא היה גבוּל. גם הרב הזקן היה ירא מפּני נחוּמ’צי זה, שהשעה משׂחקת לוֹ, והסכּים בֹּשתיקה לכל מעשׂיו, כּי “מי ידוּן עם מי שתקיף ממנוּ?” – היה הרב העלוּב לוֹחש למקוֹרביו שלא בּפני העשיר…

לאחר התפילה, בּעבוֹר ר' נחוּם לפני התנוּר, הטה ראשוֹ אל העני אוֹרחוֹ שישב שם ואמר לוֹ “שבּת טוֹבה” בּקוֹל רם וַיבקשהוּ לבוֹא לסעוּדת הצהרים… הפּעם ידע נחוּם שסילק את חוֹבוֹ לעני זה בּיד רחבה, שענוָה יתירה זוֹ של הטית ראש לעני שלאחוֹרי התנוּר, לצדקה גדוֹלה תחָשב לוֹ – אז פּנה בּגוֹבה לב אל הפּרוֹזדוֹר, מקוֹם שעמדוּ יהוּדים והמתינוּ לגביר דמתא³ לקדם פּניו בּברכּת “שבּת טוֹבה”.

נחוּמ’צי בּא לביתוֹ והעני לא בּא אחריו לסעוּדה. היֵצר העז של התקיף נעוֹר בּו ושלח משרתוֹ לבית-המדרש בּפקּודה על העני שיבוֹא…

המשרת יצא ונחוּם ישב אל השוּלחן, כּשהוּא סַר וזעף: העץ נעקר – ואיזה עני נכנס לגבוּלו וּמסרב לוֹ… זכר את פּניו של זה וּשאֵלתוֹ: “למה אתה מכּה אוֹתי?”… ולא יכוֹל להתחיל בּסעוּדה…

– ראה, איך סרה רוּחוֹ! – אמרה אסתר’קה בּתמיהה – מה בּכך אם לא בּא זה? מציאוֹת כּאלה, שלא אחטא בּשׂפתי, תמצא, בּרוּך ה', לרוֹב. האם חדל אביוֹן מן הארץ? קח שנים אחרים תחתיו ואַל תפר את השבּת!

נחוּם קם בּרוֹגז מדברי אשתוֹ ואמר:

– ואוֹתוֹ הטיפּש, המשרת, עדיין לא שב?

המשרת נכנס והוֹדיע, שלא מצא את העני בּבית-הכּנסת.

נחוּם עבר עוֹד פּעם לאוֹרך החדר, ניגש אל השוּלחן, מילא את כּוֹסוֹ הגדוֹלה י“ש חריף, בּירך בּרכה חטוּפה וגמע מתוֹכה יוֹתר מן הרגיל. הי”ש פּיכּח צערוֹ – ומיד נזדרז האיש ונטל את ידיו וישב לאכוֹל בּתיאָבוֹן, כּדרכּוֹ לאכוֹל בּשבּת.

גם שאר בּני הבּית ישבוּ, סעדוּ לבּם ונהנוּ ממאכלי השבּת הערֵבים ושׂוֹחחוּ בּעניני דעלמא בּנחת וּבמנוּחה של שבּת, כּראוּי אצל שוּלחנוֹ של גביר. רק ה“נאמן” איצי לבדוֹ ישב אל השוּלחן תפוּשׂ בּמחשבוֹת ואכל רק כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ.

ר' יצחק זה היה ליטאי, למדן גדוֹל, ועוֹד בּנערוּתוֹ נסמך לרבּנוּת, אבל הוּא לא רצה להיוֹת רב וּבחר בּמסחר. וימצא לוֹ פּרנסה בּכבוֹד וגם מעט רכוּש. וּפתאוֹם קרהוּ אסוֹן: אחד ה“שליאכטים” בּיקש ממנו הלוָאה, ר' יצחק לא רצה להלווֹת לוֹ. הלך האציל והעליל לפני אדוֹן העיר על הדסה, בּתוֹ של ר' יצחק, נערה עדינה, בּת שלוֹש-עשׂרה שנה, שזוֹ הבטיחה לבוֹא בּדת הנוֹצרית ועכשיו היא משתמטת מדיבּוּרה. התחיל אדוֹן העיר לדרוֹש, שתקיים הילדה את הבטחתה. הנערה המסכּנה אמנם בּכתה ואמרה שלא היוּ דברים מעוֹלם, ונצטערה עד שנפלה למשכּב, אך האדוֹן לא שׂם לב לזה ואמר: “אסוּר להעליב בּדת הקדוֹשה!”… כּשראה ר' יצחק, כּי סכּנה נשקפת לבתוֹ, מיהר וַישלחנה לעיר אחרת, אל דוֹדוֹ. חזר האציל והלשין לפני האדוֹן על ר' יצחק, והאדוֹן הוֹשיב את ר' יצחק בּבית-האסוּרים. אחר עמל רב וּשתדלנוּת עצוּמה, וּלאחר שנתן ר' יצחק לאדוֹן את מעט כּספּוֹ ואנשי הקהילה גם הם הוֹסיפוּ עוֹד ל“פדיוֹן שבוּיִים” משלהם, הוֹציאוֹ האדוֹן לחפשי, נקי בּלי פּרוּטה. מאז היה ר' יצחק מתירא לשבת עוֹד בּעיר ההיא ויצא משם הוּא וּבתוֹ לרוּסיה הקטנה. שם קיבּלהוּ נחוּם טאראן לנהל את חשבּוֹנוֹתיו ולכתוֹב את איגרוֹתיו, כּי ר' יצחק היה יוֹדע שׂפת פּוֹלין והיה גם “בּעל חשבּוֹן” מצוּין; אמרוּ עליו: “הוּא יוֹדע אפילוּ תשבּוֹרת”…

ר' יצחק הכּיר מיד את בּעליו, כּי איש גס הוּא, אך הוּא ידע להתנהג עמוֹ בּאוֹפן שאדוֹניו יִזהר בּכבוֹדוֹ. ונחוּם אף על פּי שהיה מה שהיה – אך לא טיפּש; הוּא הבין שיש לוֹ צוֹרך בּר' יצחק וכי כּבוֹד הוּא לוֹ, שנאמן כּזה אצלוֹ, ואסוּר לוֹ להשׂתרר על אדם כּזה, וּלפיכך היה חוֹלק כּבוֹד לנאמנוֹ זה, נשמע לעצתוֹ ולדבריו. אך ר' איצי מצדוֹ לא היה מבקש להשתמש בּהכנעה זוֹ של בּעליו, שלא לתת מקוֹם לעם-הארץ זה להתהדר עליו…

עכשיו ישב ר' איצי וחשב: אמנם צריך הייתי לוֹמר, שאני לקחתי את הדינרים, שאילמלא אמרתי כּך, היה נחוּמ’צי מיַסר את העני בּשבטים, שהרי הוּא העד, הוּא הדיין, ואינוֹ אוֹהב להחמיץ את דינוֹ. אבל סוֹף-סוֹף מי גנב את הכּסף?.. ולמה נסתר עתה העני? האוּמנם בּרח?.. ואפשר נכשלתי בּאדם שאינוֹ מהוּגן – ואבדוּ לי חמישים דינר… ואני – כּמה אני צריך לעמוֹל בּשבילם!…

והנה התחילוּ הכּל מזמרים זמירוֹת של שבּת, ור' איצי נתעוֹרר ונתגבּר על מחשבוֹתיו; הרי שבּת היוֹם מלדאוֹג – והתחיל מזמר אף הוּא עמהם.

ג

אך כּילוּ לאכוֹל את הקוּגל⁴, ואנדריוּחה בּא אל הבּית.

– מה לך? – שאל נחוּמ’צי.

– מן האחוּזה בּיֶרוֹזוֹבקה נסוּ שני קוֹזאקים, תיאוֹדוֹר וּהריצקה, על שני סוּסים. השוֹמרים השׂיגוּ את הריצקה וַיתפּשוּהוּ, ותיאוֹדוֹר נמלט ואיננוּ.

– איפה הוּא הריצקה? – שאל נחוּמצי, ועיניו הקטנוֹת הבריקוּ בּאש נקם.

– אוֹתוֹ הביאוּ אסוּר הנה.

– הנה אצא מהרה.

ומיד לאחר בֹרכּת המזוֹן יצאוּ כּוּלם החוּצה. בּחצר עמדוּ קוֹזאקים אחדים וּביניהם הריצקה האסוּר, כּוּלוֹ פּצוּע וּמלוּכלך בּדם. ראשוֹ בּלי כּוֹבע, ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת.

כּשראה הריצקה את נחוּמ’צי התנפּל לפניו ארצה.

– מה היה לך, הריצקה? – שאל נחוּמ’צי בּלגלוּג.

– השד פּיתני – ענה האסיר.

– איזה שד פּיתה אוֹתך?

– תיאוֹדוֹר רעי הביא י"ש ושתינוּ יחד. אחרי כן אמר: הבה וננוּסה אל אחוֹרי הפּוֹרוֹגים. רבּים נסים לשם, ננוּסה גם אנוּ.

– וּמה אתם חסרים פּה? – שאל נחוּם בּלגלוּג – השיכּוֹרים, הרוֹצחים והגנבים, רק המה נסים. אך אני אַראך מה שעוֹשׂים לאלה המבקשים לנוּס. פּעם אוֹשיבך על השפּוּד ולא תוֹסיף לנוּס עוֹד.

– רחמני נא, וילמוֹז’ני פּאן⁵ נחוּם – קרא האיכּר בּהשתטחוֹ לפני נחוּם עוֹד הפּעם.

– אם חפץ אתה שארחמך – הגידה לי מראש מי היה עמך בּקוֹשרים?

– איש לא היה עמנוּ, מלבד תיאוֹדוֹר, הנני נכוֹן להשבע.

– התאמר, כּי אאמין בּשבוּעה?.. פּתי מאמין מצאת!.. הגידה לי מה דיבּרת עם תיאוֹדוֹר.

– אני לא דיבּרתי מאוּמה, רק תיאוֹדוֹר לבדוֹ דיבּר.

– וּמה דיבּר תיאוֹדוֹר?

– הוּא אמר, כּי נטלוּ מהקוֹזאקים את כּל חירוּתם שהיתה להם מימוֹת עוֹלם וישׂימוּם לעבדים. עתה אוֹמרים הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים לדרוֹש את זכוּיוֹתיהם. כּזאת וכזאת דיבּר, כּמוֹ ששיכּוֹר מדבּר.

– ואתה, אף על פּי ששיכּוֹר היה, נתפּתית?

– גם אנכי הייתי שיכּוֹר… רחמני נא, פּאן נחוּם!

– חס אני עליך להוֹשיבך על השפּוּד, כּי פּוֹעל חרוּץ אתה, בּשעה שאתה רוֹצה. ואוּלם אוֹת לזכּרוֹן אתן לך, אוֹת שלא תשכּחהוּ ימים רבּים… קארפּ! אַנדריוּחה! שוֹטים! קארפּ ואַנדריוּחה מיהרוּ לעשׂוֹת את רצוֹן אדוֹנם, והביאוּ חבילת שוֹטים לחים.

ר' איצי עמד ושמע את כּל הנדבּר. הוּא חשב, כּי נחוּמ’צי אוֹמר רק להפחיד את הקוֹזאק הבּוֹרח, ואוּלם כּשראה, כּי קרוֹב הדבר למעשׂה, פּנה אל נחוּמ’צי בּקוֹל מצַוה:

– אין דנים בּשבּת… אסוּר!

נחוּמ’צי לטש אליו את עיניו בּכעס ויאמר:

– הנני מבקשך, ר' איצי, כּי לא תתערב בּענינים שאינם נוֹגעים לך.

– והדבר הזה נוֹגע לי, – ענה ר' איצי – הלא יהוּדים אנחנוּ, וחוֹבה עלינוּ להזהיר את הבּא לחטוֹא…

שוּב נזכּר נחוּמ’צי בּעץ הנעקר שבּחצרוֹ, ונדמה לוֹ שהוּא צריך להגן עכשיו על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ, ויען בּיתר עזוּת:

– מי שאין שוֹאלים בּעצתוֹ אינוֹ צריך לחַווֹת דעה!..

– לא עצה ולא דעה בּאתי להגיד לך, כּי אם דבר שכּתוּב בּתוֹרתנוּ, כּי בּיוֹם השבּת אסוּר לשפּוֹט; וּלהלקוֹת בּן-אדם בּשוֹטים אסוּר לא רק ביוֹם השבּת, כּי אם גם בּימוֹת החוֹל…

– חַ, חַ, חַ! – שׂחק נחוּמ’צי בּכל פּה – אכן “פּריץ” גדוֹל הייתי לוּ שמעתי בּעצוֹתיך! אמנם למדן אתה וחכם, אבל איך להתנהג עם העבדים שלא יברחוּ, אנכי יוֹדע יוֹתר ממך…

– אבל אסוּר! – קרא ר' איצי בּקוֹל רוֹעד.

– אבל אין שוֹאלים אוֹתך! – קרא נחוּמ’צי בּקוֹל מוֹשלים.

ר' איצי הלך לוֹ בּרוֹגז, בּא אל חדרוֹ ונסגר בּוֹ.

נרעש ונרגש עד היסוֹד בּוֹ התהלך ר' איצי בּחדרוֹ: “מה זה היה לנוּ?” שאל את עצמוֹ בּקוֹל, “וּמה אעשׂה אני?..” דוֹמה היה ר' איצי כּאילוּ רוֹאה הוּא בּעיניו את בּשׂרוֹ של הקוֹזאק הנפצע ומַתיז דם מתחת לשוֹטים השוֹרקים, ונחוּמ’צי עוֹמד על גבּוֹ וּמפקח על ה“משפּט”… – איך יהוּדי עוֹשׂה זאת? כּיצד? כּלוּם אינוֹ מזרעוֹ של אברהם אבינוּ?

והנה נשמעה לתוֹך חדרוֹ געיה אחת ארוּכּה: הקוֹזאק לא יכוֹל עוֹד לשלוֹט בּנפשוֹ ונאנק בּכאבוֹ הקשה… ר' איצי מיהר אל דלת חדרוֹ וּפתחה.

“הגדילוּ החוֹם, הגדילוּ!” – שמע את קוֹל אדוֹנוֹ נחוּם המפקד על המכּים ור' איצי נרתע לאחוֹריו, התנפּל על מיטתוֹ, סכך בּכפּוֹתיו על פניו ונאנק מן הכּאב… – הוֹ!.. הוֹוֹוֹ!! – נשמעה שוּב נאקת החוֹלוֹפּ – – –

– ירא אני פּן יתחילו עוֹד פּעם השערוּריוֹת שהיוּ מלפנים בּימי המוֹרדים דוֹרוֹשאֶנקוֹ וטאראס… – העיר העברי המשרת לפני אדוֹניו נחוּמ’צי לאחר שנכנסוּ הבּיתה.

– ודאי צריכים לפחד!.. – ענה נחוּמ’צי בּהיתוּל – הימים חלפוּ… לנסיך וישניוֹביצקי יש די חיילים וּכלי-תוֹתח בּשבילם!

ד

ור' איצי ישב לוֹ בּחדרוֹ על הגמרא הפּתוּחה וחשב: היהוּדים הצטיינוּ תמיד בּמידת הרחמים, ואיך נמצאים עתה בּתוֹכם אכזרים כּאלה בּעלי לב-אבן?.. “והפיצך ה' בּכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדתם שם אלוֹהים אחרים” – וּבאמת אם חיים אנוּ בּתוֹך עם כּזה, בּדוֹר כּזה וּבארץ כּזוֹ, שאנשיה נִדמוּ לפריצי חיוֹת, ומסביב רק גזילוֹת וּרציחוֹת, הפּריצים הוֹרגים וּמענים את הקוֹזאקים, והקוֹזאקים רוֹצחים את הפּריצים, וכוּלם יחד רוֹצחים וחוֹמסים את היהוּדים – והיהוּדי הפּשוּט והגס רוֹאה כּי חמס ואכזריוּת מוֹשלים בּארץ, וגם לבבוֹ מתאבּן וגם הוּא חדל מרחם…

וכמה מעשׂים אכזריים עשׂוּ הפּוֹלנים ליהוּדים? – הוֹסיף ר' איצי לחשוֹב, ועל לבּוֹ עוֹלים זכרוֹנוֹת נוֹראים ואפלים. הוּא נזכּר שלפני איזוֹ שנים קצף האדוֹן איגנַץ פּשיגוֹלוֹדסקי על יהוּדי, שהסיר רק כּוֹבעו מפּניו ולא הסיר גם את היארמוּלקה שבראשוֹ, וּבגלל זה הדבּיק את היארמוּלקה בּמסמרים על גוּלגלתוֹ של היהוּדי… הוּא נזכּר עוֹד מעשׂה בּאדוֹן שרצה לצוּד ציד וציוה להוֹשיב יהוּדים אחדים על העצים, והוּא ירה בּיהוּדים המתחבּטים בּין הענפים, כּמוֹ שיוֹרים בּסנאים…

אך אם כּך עלתה לנוּ, הרי צריכים אנו בּיוֹתר להרגיש מה גדוֹלה הרעה, שאין משפּט אין אמת בּארץ. ואיך יוּכל העברי להרים יד על מי שיהיה, וּבפרט על אחיו העני? הנה העני של היוֹם. נניח שבּאמת גנב את הכּסף, היש לוֹ לנחוּמ’צי רשוּת לענשוֹ בּעצמוֹ בּלי עדוּת וּבלי משפּט?

אך האוּמנם גנב העני? ור' איצי זכר את הדברים אשר קרא העלוּב: “רבּוֹנוֹ של עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבּה!” הדברים ההם נחתוּ אז עמוֹק בּלב ר' איצי. הם נאמרוּ בּרגש כּל כּך עז, כּל כּך טהוֹר!.. אך מדוּע נעלם העני פּתאוֹם? וּמי לקח את הכּסף מהתיבה" והלא זר אחר לא היה בּבּית?..

הגיעה שעת המנחה, ור' איצי הלך לבית-המדרש. שם שאל לעני, אוּלי ראהוּ איש. ואין עוֹנה. איש לא ידע אצל מי התאָרח ואיפה הניח את צרוֹר חפציו. רק השַמש סיפּר לוֹ, כּי בּיוֹם הששי לפנוֹת ערב בּא העני לבית-המדרש בּלי כּל צרוֹר. השמש נתן לוֹ שלוֹם ולא דיבּר עמוֹ מאוּמה, כּי היה עסוּק בּעבוֹדה להכין לשבּת, אך מרחוֹק שמע, כּי הוּא קוֹרא על-פּה בּשיר-השירים בּקוֹל וּבנעימוּת רבּה עד כּלוֹת הנפש…

צר היה מאד לר' איצי בּשמעוֹ את הדברים האלה: “לפי הנראה – חשב ר' איצי – העני הוּא יהוּדי כּשר ואוּלי גם חסיד מצוּין… והוּא, ר' איצי, הרי חשד בּוֹ, כּי שלח יד בּגנבה… כּלוּם דבר קל הוּא להיוֹת חוֹשד בּכשרים! אבל איפה נעלם הכּסף! וּמדוּע נעלם העני?”…

ר' איצי נפשוֹ לא ידעה מנוּחה גם בסעוּדה השלישית – וּבאיזה רגש של בּוּז וצער עמוֹק, שלא ידע מעוֹלם, הבּיט בּאדוֹניו היוֹשב וּמזמר לוֹ זמירוֹת: שלם הוּא בּגוּפוֹ, שלם בּממוֹנוֹ ונהנה מאכילתוֹ – כּאילוּ לא נעשׂה פּה שוּם דבר בּיוֹם זה…

החמה שקעה, יצאוּ הכּוֹכבים ויהי ערב.

לאחר ההבדלה, החל נחוּמ’צי להִכּוֹן לדרך, כּי עוֹד לפנוֹת ערב הגיע אליו שליח מיוּחד מאת הנסיך וישניוֹביצקי, לאמוֹר, כּי נדרש הוּא אל ה“חצר”, שהיה לא הרחק מלוּבּני.

לקח נחוּמ’צי את מעיל-החוֹל-שלו, ניערוֹ – וּצרוֹר של דינרים נשפּך מכּיסוֹ.

– הנה הכּסף! – קרא נחוּמ’צי בּשׂמחה. – ואני אמרתי כי שׂמתיו בֹתיבה.

ר' איצי עמד נבהל, נדהם וחיור כּמת.

– אמנם מקרה נפלא הוּא… – אמר נחוּמ’צי – וּמדוּע זה אמרת ר' איצי, כּי אתה לקחת את הכּסף?..

ראה נחוּמ’צי את עיני ר' איצי, המבּיטוֹת אליו בּגוֹעל-נפש – ונתבּייש ואמר:

– מתירא היית פּן אצוה ליסר את העני? אבל אנכי רק הטלתי עליו אימה… מכּת-לחי אמנם נתתי לוֹ… עַולה היא, אך כּמוֹ שאוֹמרים אין אדם צ…צדיק… כּיצד כּתוּב שם בּתוֹרה?.. אמנם אתה' ר' איצי – ודאי צדיק! אתה קיבּלת עליך את העווֹן והיית מוּכן לשלם מכּיסך חמישים דינר… הרי זה כּמוֹ שאוֹמרים “לִפְנים משוּרת הדין”…

ר' איצי ישב לוֹ אל השוּלחן ותמך ראשוֹ בּשתי ידיו כּמסתכּל בּדפּוֹ של השוּלחן. הוּא לא יכוֹל לראוֹת פּני אדוֹנוֹ – ונחוּמ’צי נתרכּך לבּוֹ והתחיל בּקוֹל של וידוּי:

– אנכי – את האמת לא אכחד – אינני מסוּגל לעשׂוֹת דבר כּזה… לתת נדבה – מהֵיכא תֵיתי, אפשר לתת גם נדבה הגוּנה, אך לקבּל על עצמוֹ עבירוֹתיו של אחר – לא… רב לי… רב לי עווֹנוֹת שלי… – אך אנה נעלם העני?

– למה הוּא לך העני? – שאֵלהוּ ר' איצי בּקוֹל אטוּם. נדמה לוֹ שהוּא שוֹמע הרהוּר תשוּבה בּדברי אדוֹנוֹ.

– אני הייתי משלם לוֹ בּכסף בעד העלבּון שסבל ממני…

ור' איצי ענה:

– בּעצם לא רק לשלם דמי בּוֹשת אתה צריך, אלא גם לעשׂוֹת תשוּבה…

– עֶט! – התעוֹדד נחוּמ’צי וענה בּשׂחוֹק – גם לי לחָיים, וגם בּהן הכּוּ מכּוֹת רבּוֹת… יתוֹם עזוּב הייתי, והכּל הכּוּני! יהוּדים וּפריצים – ולא שילמוּ לי בּעד זה גם פּרוּטה… אני הייתי מראה לך, כּי בּעד דינר זהב היה העני נוֹתן את לחיוֹ להכּוֹתוֹ, וּבעד מאה דינרים, אפשר, הייתי נוֹתן גם עכשיו את לחַיי ל“פריץ”…

ר' איצי נרעש מאד לשמע דבריו של היהוּדי הזה. קם ממקוֹמוֹ, התאפּק ואמר בּמנוּחה.

– אינני יוֹדע כּיצד נוֹהגים העשירים, כּי מעוֹדי לא הייתי עשיר… אבל בּין העניים ישנם כּאלה, שהכּסף אינוֹ חשוּב אצלם כּל כּך… אני, למשל – בּעוֹד שבוּע אכין לך כּל חשבּוֹנוֹתיך שתחת ידי ואִפּטר ממך!

– מה? – שאל נחוּמ’צי משתאה למשמע אזניו – מה אמרת, ר' איצי?

אך כּרגע שב נחוּמ’צי ונתעוֹדד, הוּא הרגיש שהתקיף שבּוֹ נפגע על ידי אחד ממשרתיו – והוּא צריך להגן על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ ואמר בּלגלוּג:

– בּכסף, ר' איצי, קוֹנים את הכּל – ואפילוּ איש “נאמן”…

והוּא הקיש בּדלת ויצא בּלי פּרידת שלוֹם מר' איצי.

בּארמוֹן הנסיך

א

לא רחוֹק מלובּני עמדה חצרוֹ של הנסיך יֶארֶמי וישניוֹביצקי. החצר היתה מוּקפת חוֹמה וּמשׂתרעת על גבעה גבוֹהה אשר על יד הנהר. דוֹמה היתה חצר זוֹ וּבנינה למבצר ולא לנוה שאנן של בּעל אחוּזה. הארמוֹן אשר בּחצר היה גדוֹל מאד, אך בּלי קישוּט, כּקסַרקטין של אנשי-צבא. על חוֹמת החצר עמדוּ כּלי-תוֹתח עם פיוֹתיהם השחוֹרים והפּתוּחים, הנכוֹנים להרעים ולירוֹק כּדוּרי-עוֹפרת בּפני כּל המתיצבים לנגד אדוֹני החצר… פּה ושם היוּ אוּרווֹת סוּסים גדוֹלוֹת לרכב וּלפרשים, מעוֹנוֹת משרתים, סוּכּוֹת שוֹמרים וּמאוּרוֹת לכלבי-ציד עזים, רק מרחוֹק נראָה גן גדוֹל, שבּוֹ צוֹמחים כּל עצי-פּרי מרהיבי עין, ולפניהם שיטה וּברוֹש עשׂוּיים יפה, ועליהם מתרוֹממים עצי תדהר זקנים וּגבוֹהים העוֹמדים כּענקים על המשמר…

בּארמוֹן, בּחדר אחד מרוּוָח בּקוֹמה השנית, ישב בּצהרים הנסיך וישניוֹביצקי עם הכּוֹהן שלוֹ, נזיר לחברת ה“ישוּעיים”…

וישניוֹביצקי היה כּבן ארבּעים, פּניו שחוֹרים, וּמרשמיהם נראים מרץ כּבּיר וגאוַת עריץ. עיניו השחוֹרוֹת מבריקוֹת כּמעט בּכעס.

הישוּעי האב פּשוּלסקי, צעיר ממנוּ לימים, כּבן שלוֹשים, אך כּבר קנה לוֹ שם מקנא לדתוֹ ולאלוֹהיו; תלמיד מוּבהק ללויוֹלא, מיסד חברת הישוּעים, ועבד נאמן לראש הכּנסיה הקתוֹלית, האפּיפיוֹר שבּרוֹמא. לפני שנים אחדוֹת היה מוֹרה בּקרוֹקי ושם הֵעיר את רוּח תלמידי בּית-הספר לעשׂוֹת פּרעוֹת בּיהוּדים, וילכוּ ויחריבוּ בּתי-כּנסיוֹת וּבתי-מדרשוֹת ויקרעוּ וינַבּלוּ את ספרי-התוֹרה, בּקנאתם לאלוֹהים… הנסיך וישניוֹביצקי שהיה מסוּר מאד לדת הקתוֹלית לקח אליו את הכּוֹמר הזה, שקנה לוֹ שם טוֹב, לאב בּביתוֹ.

– לבעֵר, לבעֵר אנוּ צריכים את הכּפירה הפּראבוֹסלאוית מארצנוּ! – קרא הכּוֹמר.

– וּלמטרה זוֹ אנוּ מכוונים – ענה הנסיך בּקצרה.

– אמנם אתה, אדוֹני הנסיך, מכוון לזה, וּפעלך נרצה מאד בּעיני אבינוּ שבּשמים: בּנית בּתי-תפילה, בּתי-נזירים – כּל זה טוֹב ויפה; אבל צריך לבער אמוּנה טמאה זוֹ גם מבּין העבדים האיכּרים; גם אוֹתם אנוּ צריכים להכניס בּצל האמוּנה הקתוֹלית. אנחנוֹ כּבר השתמשנוּ בּתחבּוּלוֹת אחדוֹת, ועוֹד ידנוּ נטוּיה – ענה הנסיך – וּבאמת כּבר היינוּ מגיעים למטרתנוּ, לוּלא הפריענוּ מלכּנוּ ולאדיסלאב. הוּא אינוֹ דוֹאג כּלל לאמוּנתנוּ הקדוֹשה. הנה הוּא בּא להתגרוֹת מלחמה עם התוֹגַרמים, וּבבקשוֹ עזרת הקוֹזאקים, הוּא מבטיח להם להרימם למעלת אצילים ולתת להם הנחוֹת גדוֹלוֹת. היִפּלא איפוֹא שהקוֹזאקים החלוּ להרים ראש ולחשוֹב את עצמם לבני-חוֹרין? כּכה יהרוֹס המלך כּל מה שאנוּ בּוֹנים. אנחנוּ בּוֹנים בּתי-תפילה לאמוּנה הקתוֹלית וּבתי-נזירים, והוּא מחזיק בּידי בּעלי האמוּנה היוַנית וּמחזק את ידי העבדים לעשׂוֹת כּל מה שלבּם חפץ!..

– המלך!.. האמוּנה אינה נוֹשׂאת פּנים גם למלך… סוֹף סוֹף יכריזוּ עליו חרם! – קרא הכּוֹמר בּהתלהבוּת.

– נפלא ממני, למה לוֹ להלָחם בּתוֹגַרמה? – דיבּר הנסיך כּמוֹ לנפשוֹ – המעט המה אוֹיבינוּ בּבּית כּי נבקש את האוֹיב שמעֵבר לגבוַּל ארצנוּ? וגם אם בּאמת צריכים אנוּ להלַחם עם התוֹגַרמים, כּלוּם רשאים אנוּ להשפּיל כּל כּך את כּבוֹדנוּ לבקש עזרה מאת העבדים? והמלך ולאדיסלאב שוֹלח לעבדים ההם בּסתר, בּלי ידיעת הסינַט, כּסף לבנוֹת אניוֹת, ונוֹתן להם גם תעוּדוֹת של זכוּיוֹת והנחוֹת רבּוֹת.

– נבלה, חרפּה! – קרא הכּוֹמר בּחימה עצוּרה – כּל יסוּרי הגיהינוֹם אין דים למרק עווֹן אשר כּזה…

– וּבכל זאת אנחנו ננצח! – אמר הנסיך בּקפצוֹ את אגרוֹפוֹ – אוֹ שיהיוּ החוֹלוֹפּים לקתוֹלים, אוֹ – יחדלוּ מן הארץ…

– פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי בּא! – הוֹדיע שוֹמר הסף.

– יבוֹא.

דניאל צ’אפּלינסקי נכנס. הוּא היה לבוּש בּגדי תפארה. זקנוֹ מגוּלח וּשׂפמיו ארוּכּים וּמתוּחים כּעין הקשת. אוּלם למרוֹת כּל התהדרוּתוֹ החיצוֹנית, העידוּ רשמי פּניו, כּי לב פּרא לוֹ; ואף כּי עברוּ עליו כּששים וחמש שנה, נשקפוּ עוֹד מעיניו הרטוּבּוֹת מיני תאווֹת שפלוֹת, שאפשר לראוֹת רק בּעיני עלם שוֹבב וּפרוּע.

– אוֹרח חביב! – אמר וישניוֹביצקי בּהוֹשיטוֹ לוֹ את ידוֹ – מאד נעים לי… זהוּ אבינוּ, פּאן פּשוּלסקי, הדרשן המפוֹאר והמוֹרה המצוּין… וזה – פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי מצ’יגרין.

– ואנכי שׂמח מאד – אמר צ’אפּלינסקי בּהתפּעלוּת של חנוּפּה כּדרכּוֹ – כּי זכיתי לראוֹת את פּני וילמוֹז’ני פּאן, את הנסיך הגיבּוֹר, ואוֹתך, אבינוּ הקדוֹש, אשר שמעתי את תהילתך זה כּבר… אֶזכּה נא לקבּל בּרכה מפּיך… מה שלוֹמך, פּאן ווֹיֶווֹדה, וּמה שלוֹם ה“אלוֹהית” שלנוּ, פּאני גרוּזילדה רעיתך?

– תוֹדה, וילמוֹז’ני פּאן! – ענה וישניוֹביצקי. – לעת ארוּחת הצהרים תתענג רעיתי להיראוֹת את פּניך. ואתה, אדוֹני, האם עוֹדך אַלמן אוּמלל? – שאל וישניוֹביצקי בּהיתוּל – לפי הנראה אי אפשר לך לשכּוֹח את אשת נעוּריך, את מַרינה היפה?

– גם אני לא אהיה עוֹד גלמוּד, כּי ראה אלוֹהים בּעניי… – ענה צ’אפּלינסקי ועיניו שׂחקוּ ונהרוּ בּהתפּארוּת.

– כּך? – תמַה וישניוֹביצקי – ודאי אשה יפה היא.

– זה ודאי! צ’אפּלינסקי מבין בּנשים וּבסוּסים, ואם איזה דבר מוֹצא חן בּעיניו, לא יִבּצר ממנוּ להשׂיגוֹ…

– הלא תגיד מי היא זאת?

– ודאי אגיד! זוֹהי מי שהיתה אשתוֹ של בּוֹגדאן חמֶלניצקי.

– מי? אוֹתוֹ חמלניצקי, שמַלכּנוּ המנוֹח, זיגיסמוּנד השלישי, פּדהוּ משבי הטאטארים? את אשתו הוֹלַכת ממנוּ? הוֹי, גזלן! כּיצד?..

– כּן, כּן! – ענה צ’אפּלינסקי בּגאוֹן – הוּא אמנם קוֹזאק גיבּוֹר חיל, אך אנכי בּאתי עם אנשַי אל אחוּזתוֹ סוֹבּוֹטוֹבה, ולקחתי לי את היפהפיה… עכשיו אני מבקש מאת רוּם כּבוֹדוֹ, כּי יוֹאיל להיוֹת לה לאב וּלהכניסה בּברית דתנוּ הקדוֹשה….

– בּשׂמחה רבּה! – ענה וישניוֹביצקי בּרצוֹן, – אך בּוֹגדאן מה הוּא אוֹמר על זה?

– מוּבן מאליו, הוּא אינוֹ שׂבע רצוֹן! – ענה צ’אפּלינסקי בּשׂחוֹק – הן לא ריקם לקחתיה; גם מוֹהר וּמתן לקחתי עליה – את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה… אחוּזה זוֹ תחת ממשלת הסטארוֹסטה הצ’יגריני היתה, וּחמלניצקי כּבש אוֹתה לוֹ. אך אני חוֹשב, כּי יש לי זכוּת יוֹתר ממנוּ, למשל, על אחוּזה זאת, וּלקחתיה מידוֹ – את סוּבּוֹטוֹבה, עם כּל המכשירים שלה…

– אכן גבּוֹר חיל הוּא פּאן צ’אפּלינסקי! וחמלניצקי שוֹתק? – הוֹסיף וישניוֹביצקי להתפּלא? – הוּא, מוּבן, קוֹרא תגָר וּכבר הקים סער גדוֹל. חוֹשב הוּא לנסוֹע לוַרשה וּלתבעֵני לדין. ואוּלי יתאוֹנן גם בּאזני המלך, שלבּוֹ טוֹב לעבדים… ואוּלם אנכי חוֹשב, כי שׂרי פּוֹלין לא יתנוּ את ארצם לחרפּה, שימשלוּ העבדים בּאדוֹניהם. אם לא לכבוֹדי יעשׂוּ, הרי לכבוֹד עמנוּ וארצנוּ יעשוּ.

– ודאי, ודאי! – קרא וישניוֹביצקי – נצחוֹן גדוֹל ניצחת לנוּ.

– ניצחתי – אמר צ’אפּלינסקי בּקוֹל נוֹפל כּמתחטא – הנצחוֹן עדיין תלוי בּך, אדוֹן רב-חסד, וּבחבריך הנאוֹרים… הקוֹזאק חמלניצקי הוֹלך וּמרעיש עלי עוֹלמוֹת. כּי הרגתי גם את בּנוֹ – וּבאמת אין זה אלא כּזב ושקר! בּן העבד הנבזה הלזה, שקץ קטן בּן חמש-עשׂרה שנה, העיז פּניו לדבּר כּנגדי כּאחד הריקים. מוּבן כּי ציויתי ליסרוֹ בּשבטים כּיאוּת לנער כּסיל. יתגרד נא מעט בּגבּוֹ – אמרתי – ולכשיִגדל יזכּוֹר מידת “דרך-ארץ”… אך הנער – איני יוֹדע מאיזוֹ סיבּה, אם נצטנן לאחר זה, אוֹ איזה רוּח ושד אחָזהוּ – איך שיהיה – בּיוֹם השני פּשט את רגליו וּמת… הוּא מת, אך בּטוּח אני שלא מחמת השבטים!..

– אני חוֹשב – אמר וישניוֹביצקי, אחרי דוּמיה מוּעטה – כּי ישנם לחמלניצקי תוֹמכים בוַרשה גם מלבד המלך; הלא עוֹד ישנם מַגנאטים בּפּוֹלין מבּעלי הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית והם מחַזקים את ידי הקוֹזאקים, וגם אחדים מהמגנאטים הקתוֹלים עוֹזרים, לחרפּתנוּ, כּמוֹ לוּבּוֹמירסקי ואוֹפּוֹלינסקי.

– אכן הצדק עמך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה צ’אפּלינסקי בּדאגה – וּבשביל זה הנה בּאתי לפניך, אדוֹן גדוֹל-חסד, הוֹשיע לי בּדבר הזה… אני לא אשכּח את טוֹבתך לנצח. ואדוֹני הלא יוֹדע, כֹי לפעמים ימצא בּי חפץ… זכוֹר את דניאל צ’אפּלינסקי שעבד על ידך מלפנים בּ“סיים”⁶?

והנסיך וישניוֹביצקי אמנם יוֹדע הוּא, כּי צ’אפּלינסקי יכוֹל לפעמים להביא תוֹעלת. זה לא כּבר היה מעשׂה בּוישניוֹביצקי שכּבש את העיר רוֹמני; עיר זוֹ היתה אחוּזת מתנה לאדוֹן קוּזנוֹבסקי, שנתן לו המלך ולאדיסלאב הרביעי לאחוּזת עוֹלם, וּוישניוֹביצקי בּא עם חילוֹ ויכבּוֹש את העיר ויגרש את קוּזנוֹבסקי. מעשׂים כּאלוּ קרוּ בּפּוֹלין כּמעט בּכל יוֹם. אדוֹן אחד היה מתנפּל עם עבדיו על אחוּזת רעוֹ וגוֹזלוֹ ממנוּ; אך לימין קוּזנוֹבסקי קם המלך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וערער על זה, אז הטה וישניוֹביצקי אליו רבּים מן השליאכטים וצ’אפּלינסקי בּראשם, ויחד הרימוּ קוֹל זוָעה בּסיים, עד כּי נאנס המלך לשתוֹק וּלבלתי העניש את וישניוֹביצקי.

חסד זה זכר וישניוֹביצקי ואמר לצ’אפּלינסקי:

– אנכי אהיה לך לישוּעה… חוֹב מוּסרי הוּא על כּל קתוֹלי ישר לעזוֹר את בּן אמוּנתוֹ וּבפרט לאציל פּוֹלני, כּשהוּא יוֹצא נגד כּוֹפר ועבד.

צ’אפּלינסקי לקח את יד וישניוֹביצקי וישקנה:

– אנכי תמיד חשבתיך לאב לנוּ – אמר בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים חמלה וחנינה – בּלעדיך הלא כּיתוֹמים נחשבנוּ…

שוֹמר הסף הוֹדיע כּי השוּלחן ערוּך – וּוישניוֹביצקי הכניס את אוֹרחיו אל אוּלם האוֹכל.

ב

אל השוּלחן בּאו נקבּצוּ עוֹד אוֹרחים רבּים. וישניוֹביצקי היה מכלכּל צבא רב של אצילים עניים, כּמה אלפים, ועליהם נלווּ עוֹד כּעשׂרת אלפים קוֹזאקים. שׂרי-הצבא היוּ אוֹכלים עמוֹ על שוּלחנוֹ והשאר בּקסֵרקטים…

הנסיך וישניוֹביצקי לא היה דוֹמה לשאר המגנאטים. עליו אמרוּ, כּי הוּא מתנהג בּקמצנוּת וכי אינוֹ יוֹדע מתענוּגי העוֹלם הזה. ואמנם אם נעריך את הנהגתוֹ נגד הנהגת אחרים מאצילי פּוֹלין, אז אפשר היה לחשבוֹ כּפרוּש ונזיר: אצל שאר אצילי פּוֹלין, המגנאטים הגדוֹלים, כּמעט לא פּסקוּ ימי המשתה, ולא היה להם פּנאי להפיג את שיכרוּתם. המרתפים היוּ תמיד פּתוּחים, השוּלחנוֹת ערוּכים וכל הבּאים היוּ שוֹתים ואוֹכלים בּלי הפוּגוֹת על חשבּוֹן האיכּרים העבדים, שעבדוּ אצלם בּזיעת אפּם ודם הנפש. האציל הפּוֹלני היה מתפּאר בּזה נגד חבריו, שמאכל שוּלחנוֹ יוֹתר דשן, שיֵינוֹ יוֹתר יקר וכוֹסוֹ רוָיה. וּמלבד זה היה כּל אציל נוֹתן מתנוֹת בּיד רחבה לכל מבקריו ודוֹרשי-שלוֹמוֹ ומפזר כּסף כּאֵפר. לא כן היה וישניוֹביצקי, הוּא יוֹתר מתוּן. אמנם גם אצלוֹ היה השוּלחן מלא כּל מאכל טוֹב ומשקה יקר – אך עד שיכרוּת לא הגיע. עיקר מטרתוֹ בּחיים היה לעשׂוֹת נפשוֹת לדת הקתוֹלית, ורק לשם מטרה זוֹ היה מנדב בּיד רחבּה. אבוֹתיוּ היו מבּני הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית, אך הוּא למד בּבית-ספר אשר לישוּעים, וּמוֹריו, שידעוּ היטב את המלאכה, להפיח רוּח קנאה דתית בּלב חניכיהם, נטעוּ שם בּלבּוֹ שׂנאה לדת היוָנית, עד כּי המיר את דתוֹ ויהי לקתוֹלי אדוּק וירדוֹף את בּעלי הדת היוָנית בּקנאה עזה, יוֹתר מאלה שנוֹלדוּ קתוֹלים.

וישניוֹביצקי היה אציל עשיר מאד. אחוּזוֹתיו השׂתרעוּ על כּל אדמת אוּקראינה מצ’יגרין-דוּבּרוֹבה עד פּוֹלטאבה וגם לפלך צ’אֶרניגוֹב הגיעוּ עד קוֹנוֹטוֹפּ. חמישים וששה ערים וּכפרים היוּ לוֹ בּאוּקראינה וּבהם ישבוּ כּארבּעים אלף נפש. הכנסתוֹ לשנה הגיעה עד 180,000 רוּבּל – וּבימים ההם היה הכּסף יקר הרבּה יוֹתר מאשר בּימים האלה – וכל השטח הגדוֹל הזה נקרא בּשם “וישניוֹביצ’ינה”. מלבד זאת היוּ עוֹד אחוּזוֹת רבּוֹת בּווֹלין וּבגָליציה. הסעוּדה ארכה כּשתי שעוֹת בּתוֹך שׂיחוֹת של פּוֹליטיקה וסיפּוּרי חדשוֹת שקרוּ למגנאטים. לאחר הסעוּדה כּשקמוּ מן השוּלחן והאוֹרחים נתפּרדוּ לקבוּצוֹת קבוּצוֹת, נטפּל צ’אפּלינסקי שוּב אל וישניוֹביצקי, שישב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי על סַפּה אחת, ויאמר:

– עוֹד דאגה אחת לי: אין אצלנוּ יהוּדי, אשר יוֹעיל לקחת את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה. יהוּדי צ’יגרין אינם חפצים בּשוּם אוֹפן לקחתה – יראים הם את חמלניצקי.

– גם בּזה אוּכל לעזרך – אמר וישניוֹביצקי. – אני אשלח אחרי ה“ז’יד” שלי, נחוּמ’צי, וזה ימצא לך בּין אֶחָיו חוֹכר.

– ז’יד? – התערב הכּוֹמר בּדבריהם בּחוֹם לבּוֹ. – מדוּע אתם מבקשים רק יהוּדים? מדוּע כּל עסקיכם רק עמהם? כּל העמים מגרשים אוֹתם מארצם, חוֹשבים אוֹתם כּמלאכי משחית, ואתם מתחבּרים עם שׂוֹנאי ה' אֵלוּ הטמאים, וּמקרבים אוֹתם? מי אצלכם חוֹכר? יהוּדי! מי רוֹפא בּבתיכם? יהוּדי! מי הוּא ממוּנה על המכס? יהוּדי! ועל מי אתם מגינים בּסיימים וּבסיימיקים⁷? על היהוּדים; וּמי רוֹכש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת? שוּב היהוּדים! זה העם רוֹצח המשיח, הבּוֹזה את אמוּנתנוּ, השוֹחט בּנינוּ לחג פּסחוֹ, המַדיח את העבדים והשפחוֹת הנוֹצרים העוֹבדים אצלוֹ, לוֹ תתנוּ כּי ימשוֹל בּרכוּשכם? נחשים אתם מגדלים בּחיקכם! את המסחר וכל האוּמנוּיוֹת לקחוּ כּבר בּרשוּתם, ועוֹד מעט וגם ארץ פּוֹלין כּוּלה תהיה שלהם.

– אנכי, כּקתוֹלי, שׂוֹנא את היהוּדים לא פּחוֹת ממך, אב נכבּד – ענה וישניוֹביצקי – אך מה נעשׂה, אם אין לנוּ דרך אחרת? רק עם יהוּדי אפשר לעשׂוֹת מסחר וקנין, כּי הוּא מבין מה שמדבּרים עמוֹ, הוּא עוֹשׂה מה שמצוים אוֹתוֹ. והסכּנה הנשקפת ממנוּ סוֹף סוֹף אינה גדוֹלה כּל כּך, שהרי בּכל עת וּבכל שעה אפשר להפּטר מהם על ידי גזירה אחת – ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף שיאמר לנוּ: מה תעשׂוּ?.. והאמת ניתנה להאָמר: יש בּיניהם גם אנשים ישרים. נחוּמ’צי שלי, למשל, נאמן ומסוּר לי כּכלב! הוּא לא רק את ה“חוֹלוֹפּים”, כּי גם את אֶחָיו ישמיד אם רק אצַונוּ.

– וּמדוּע לא תצונוּ להמיר את דתוֹ בּדת הקתוֹלית? – שאל הכּוֹמר.

על השאלה הזאת לא ידע וישניוֹביצקי מה להשיב, אך הוּא הבין כּי זה אי אפשר.

לאחר שׁיחה זוֹ שלח השׂר לקרוֹא לנחוּמ’צי.

ג

נחוּמ’צי בּא אל החצר בּשעה התשיעית בּערב.

העבדים ידעוּהוּ כּבן-בּית שהנסיך משתמש בּוֹ, ושחשוּב הוּא אצלוֹ יהוּדי זה כּמעט כּכלב-הציִד הגדוֹל אשר לוֹ.

בּטרם נכנס נחוּמ’צי אל הארמוֹן חלץ את נעליו ויבוֹא בּגרבּים בּלבד, כּי אף שהיה “תקיף” אצל ה“פּריץ”, בּכל זאת אסוּר היה לוֹ להכּנס אל הארמוֹן בּנעלים…

שוֹמר הסף פּתח לפני נחוּמ’צי את פּתח הקַבּינט⁸ ונחוּמ’צי בּא וישתחוּ לפני הנסיך השתחוַיה עמוּקה. וישניוֹביצקי הוֹשיט לוֹ את ידוֹ, ונחוּמ’צי נשק אוֹתה.

– וּמה משמע שם אצלכם בּלוּבּני? – שאל וישניוֹביצקי.

– בּרוּך השם, הכּל שלוֹם – רק שני קוֹזאקים בּרחוּ אל הפּוֹרוֹגים, ואוּלם את האחד תפשׂוּ והשיבוּהוּ.

– אל נכוֹן גדרת בּעדוֹ לבל יברח שנית – אמר וישניוֹביצקי.

– הנני בּטוּח כּי לא יברח עוֹד! הלקוּהוּ כּראוּי לוֹ – ויזכּוֹר לימים הבּאים.

– ראֵה לעצוֹר בּעדם! אל תחוּס עליהם – הטל עליהם אימה ופחד, כּי לא יעיזוּ למוּש ממקוֹמם בּלי רשיוֹן! – את פּקוּדתך, אדוֹן נעלה, אשמוֹר.

– שלחתי לקרוֹא לך – אמר וישניוֹביצקי – כּי אדון אחד בּא, המבקש חוֹכר לאחוּזתו בּמחוז צ’יגרין. אוּלי תמצא למענוֹ.

– אם אתה תצוני – ענה נחוּם – אמצאהוּ גם בּירכּתי שאוֹל. אך נפלא בּעיני, כּי לא מצא האדוֹן בּצ’יגרין יהוּדי חוֹכר. הן גם שם ישנם יהוּדים המבקשים פּת-לחם…

– יהוּדי המקוֹם יראים לחכוֹר את האחוּזה, כּי היא היתה מלפנים אחוּזת אחד הקוֹזאקים, בּוֹגדאן חמלניצקי, ויש לוֹ לזה טענוֹת וּתביעוֹת על נחלה זוֹ.

– כּך… – אמר נחוּם ועמד בּמחשבה.

– אבל בּאמת אין הענין ההוּא נוֹגע לי כּלל – הוֹסיף וישניוֹביצקי – לך, שוֹמר הסף יוֹבילך אל האדוֹן ההוּא.

בּשביל צ’אפּלינסקי הקצוּ חדרים אחדים למעוֹן לוֹ לכל עת התאָרחוֹ אצל וישניוֹביצקי.

כּשבּא נחוּמ’צי אליו מצאהוּ יוֹשב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי, שהספּיק כּבר להתקרב אליו בּידידוּת.

נחוּמ’צי השתחוָה ועמד אצל הפּתח בּענוָה רבּה.

– האתה הוא הז’ידיק אשר שלח אחריו הפּאן ווֹיֶווֹדה⁹? מדוּע אֵחַרת כּה לבוֹא? – שאל צ’אפּלינסקי.

– אי אפשר היה לי, וילמוֹז’ני פּאן, להקדים לבוֹא – ענה נחוּמ’צי בּהבּיטוֹ בּעינים בּוֹחנוֹת אל פּני הפּריץ שלפניו – כּי שבּת היוֹם…

– אַ, שבּת… מה שמך? איצקא?

– לא, אדוֹני, נחוּמ’צי שמי – ענה היהוּדי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים של תמים.

– יהי נחוּמ’צי, – ענה צ’אפּלינסקי. – דבר נפלא הוּא – פנה צ’אפּלינסקי אל הכּוֹמר – כּמעט כּל היהוּדים נקראים בּשם “איצקא”, חביב עליהם שם זה מאד… איצקא… אך אתה לא איצקא, כּי אם…

– נחוּמ’צי – אמר נחוּם בּחיוּך חנף.

– כּן, כּן – נחוּמ’צי… הגידה נא לי, נחוּמ’צי, האפשר לך להמציא לי חוֹכר שיחכּוֹר את אחוּזתי סוֹבּוֹטוֹבה, בּמחוֹז צ’יגרין?

– קשה למצוֹא, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי בּאנחה עשׂוּיה.

– מדוּע? והרי האחוּזה יפה עם כּל המכשירים.

– וּמה יאמר בּוֹגדאן חמלניצקי?

– שדים הם היהוּדים, ולא בּני-אדם! – אמר צ’אפּלינסקי בּכעס – מאין יוֹדע אתה, כּי יש בּוֹגדאן חמלניצקי בּעוֹלם?

– כּן, אדוֹני, היהוּדי צריך לדעת את הכּל, למען יוּכל לשרת את אדוֹניו הפּאן בּאמוּנה…

– יהוּדי נבוֹן אתה, כּנראה, אך צריך אתה לדעת, כּי אנכי הוא המוֹשל בּצ’יגרין ואין לך לשׂים לב למה שאוֹמר איזה חוֹלוֹפּ…

– כּן, ידעתי, אדוֹני; אבל מה יעשׂה היהוּדי החוֹכר, אם בּוֹגדאן זה יֶארוֹב לו בּלאט וּרצחוֹ נפש, אוֹ ידליק עליו, חלילה, את הבּית?..

– וּמה אתה רוֹצה, כּי אשיב את סוּבּוֹטוֹבה לחמלניצקי?

– חלילה! אבל זאת חפצתי לאמוֹר לך, וילמוֹז’ני פּאן, כּי לחוֹכר אי אפשר לשבת שם…

– וּמה אפשר לעשׂוֹת? הלא יהוּדי אתה, האוּמנם לא תוּכל למצוֹא עצה?

– אפשר למצוֹא עצה כּזאת – אמר נחוּמ’צי, אחרי חשבוֹ מעט – אם על האדוֹן טוֹב, אקח אנכי את החכירה ואוֹשיב שם איש שׂכיר משלי. ועל איש שׂכיר לא יִחר כּל כּך לחמלניצקי, כּמו על החוֹכר בּעצמוֹ. הלא יבין, כּי השׂכיר איננוּ אשם; וּמלבד זאת, אם יהרוֹג את זה, אפר יהיה להוֹשיב אחר בּמקוֹמוֹ…

– הצדק עמך, יהוּדי – אמר צ’אפּלינסקי – אני אוֹמר תמיד, כּי היהוּדי עלוּל להביא כּל אסוֹן וצרה, אבל עלוּל הוּא גם להציל מכּל אסוֹן וצרה. תהא החכירה לך – אך מחיר יפה תתן! פּאן צ’אפּלינסקי צריך לכסף, לכסף רב מאד…

– אבל לי, אדוֹני, אפשר לתת רק סכוּם קטן – אמר נחוּם בּאנחה – אף כּי מאד הייתי חפץ למלא את רצוֹן אדוֹני; אבל הלא בּעצמי אי אפשר לי לשבת שם, צריך איפוֹא לשׂכּוֹר איש; וּבידי אחרים טוֹב “לחתוֹת אש”, יאמר משל ההמוֹן, גם נחוּץ להיוֹת מוּכן לכל דבר – חמלניצקי איננוּ כּבשׂה תמה, זאב טוֹרף הוּא…

– אנחנוּ נשתוה בּינינוּ – אמר צ’אפּלינסקי – אך בּוֹא מהר אלינוּ; הלא חפץ אתה בוַדאי לראוֹת את האחוּזה?

– בּודאי, אבל אני יהוּדי לא עשיר – אמר נחוּמ’צי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים רחמים – אי אפשר לי להוֹציא מכּיסי להוֹצאוֹת הדרך, ואוּלי לא יעלה העסק בּידי… – כּמה אתה צריך להוֹצאוֹת?

– לא הרבּה, וילמוז’ני פּאן, – עשׂרים וחמישה דינרים, הלא עלי לנסוֹע ולאבּד זמן רב לזה, להתבּוֹנן וּלבקש לי יהוּדי שׂכיר.

– טוֹב, אתן לך להוֹצאוֹתיך, אבל אַל נא תתמַהמה מבּוֹא. חפץ אני לראוֹת מהרה, כּי שם יוֹשב איש המפקח על האחוּזה.

נחוּמ’צי השתחוָה וּביקש לצאת והנה קרא לוֹ הכּוֹמר:

– יהוּדי! רוֹאה אני, כּי אדם ערוּם אתה, וּבכן הגידה נא: מדוּע אינך מקבּל עליך את הדת הקתוֹלית?

לנחוּם לא נעמה כּלל השאלה הזאת. הוּא, כּכל יהוּדי, היה ירא לבוֹא בּויכּוּחים עם מי שהוּא בּדבר הדת, אך צריך היה להשיב – ויאמר:

– אבוֹתי היוּ יהוּדים, ועל כּן גם אני יהוּדי.

– האוּמנם אתה עוֹשׂה רק מה שאביך היה עוֹשׂה? – שאל הכּוֹמר – הנה, למשל, אתה לוֹקח בּחכירה את האחוּזה שאבוֹתיך לא ראוּ גם בּחלוֹם…

– לקחת בּחכירה איזוֹ אחוּזה – הוּא מנהג יהוּדים מימי קדם, אך להמיר את הדת, סלח נא, אי אפשר… וגם אינני יוֹדע איזוֹ תוֹעלת אמצא מזה לנפשי…

– התוֹעלת – שתהיה לנוֹצרי-קתוֹלי? כּלום הדבר קל בּעיניך?

– בּכל אוֹפן למעלת אציל לא יעלוּני ורק “חוֹלוֹפּ” אהיה כּכל החוֹלוֹפּים…

– אך אם תשאר יהוּדי, אז תהי אחריתך לאבדוֹן, וּבגיהינוֹם תשׂרף נשמתך.

– אנכי איש לא מלוּמד, פּאן פּרוֹבּוֹשץ¹⁰ – אמר נחוּמ’צי – אתה אוֹמר, כּי אם אשאר יהוּדי תהיה אחריתי לאבדוֹן, והרב שלנוּ אוֹמר, כּי אם אמיר את דתי לא יהיה לי חלק לעוֹלם הבּא; עם מי הצדק, אינני יוֹדע, כּי יהוּדי פּשוט אני, ולכן אוֹמר אני: “שב ואַל תעשׂה – עדיף”…

שׂיחה זוֹ לא נעמה הפּעם לצ’אפּלינסקי ואמר:

– עמהם אין מה לדבּר. ארוּר הוא העם הזה, כּי לא יראה לנצח את אוֹר הדת הנוֹצרית… ואת האמת לא אכחד, כּי טוֹב בּעיני, שהיהוּדים ישארוּ בּאמוּנתם הבּזוּיה, כּי מה נעשׂה אם יהיוּ כּוּלם לנוֹצרים? איפה נקח אז חוֹכרים וסרסוּרים וּמזמרי “מה-יפית”? – ולכן, נחוּמ’צי, מרשה אני לך להיוֹת ז’ידיק כּחפצך.

– בּכל כּוֹחי הנני לעבדך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי – שאל את אדוֹני הנסיך והוּא יעיד לך, כּי נאמן אני לפּאנים שלי בּכל לבּי ונפשי.

– טוֹב, טוֹב! הא לך חמישה ועשׂרים דינרים וסע מהרה לשָׂרקה שלך ולא יאוּחר משבוּע זה תביא לי מענה.

– נחוּמ’צי נהנה מאד, כּי כּלתה השׂיחה בּכך, ומיהר להשתחווֹת ולצאת, וישב לביתוֹ שׂמח וטוֹב-לב.

החוֹכרים

א

בּאחוּזה סוּבּוֹטוֹבה היוּ בּנינים אחדים פּשוּטים וחזקים וּמסביב להם גן גדוֹל של עצי-פּרי ואילני-סרק שוֹנים. לא הרחק משם עמד כּפר לא קטן, שבּוֹ ישבוּ קוֹזאקים, שהיוּ לוֹקחים להם בּחכירה שׂדוֹת מאדמת חמלניצקי. בּתוֹך הכּפר עמד בּית-תפילתם וּבית-מַרזחָם. את בּית-המַרזח החזיק בּחכירה יהוּדי, כּנהוּג, דויד קארפּאטר שמוֹ. יהוּדי זה מלבד שהיה משלם דמי-חכירה לחמלניצקי, שעל אדמתוֹ נבנה בּית-המשתה, היה מפצה גם את יוֹשבי הכּפר בּמתנת כּסף וּמשקה, – וישב בּיניהם זה שנים רבּוֹת בּשלוֹם וּבשלוָה.

יוֹשב היה דויד לפני החביוֹת וספר משניוֹת בּידוֹ, שבּוֹ היה שוֹנה בּין קוֹנה לקוֹנה. לפעמים קרה, כּי קוֹזאק אחד שיכּוֹר היה מחָרף את דויד וּמרים את אגרוֹפוֹ לנגדוֹ על שאינו נוֹתן לוֹ בּהקפה, אוֹ פּשוּט, מפּי שחם לבּוֹ וּמבקש לשפּוֹך את חמתוֹ על מי שהוּא, – אך תמיד היו שאר הקוֹזאקים מגינים על דויד וּמשתיקים את חברם הסוֹער אוֹ מגרשים אוֹתוֹ מבּית-המשתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת קרה לוֹ לדויד לסבּוֹל מאגרוֹף רשע. אגרוֹף זה היה דויד מקבּל בּשתיקה וּבלי תרעוֹמת יתירה, כּי על מי יתרעם? על שיכּוֹר, שאיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ וּשׂמאלוֹ? וּמלבד זאת היה דויד רוֹאה איך מתקוֹטטים הם הקוֹזאקים בּאפּם העז וּמכּים איש את אחיו עד שפוֹך דם, ולפעמים גם עד יציאת הנפש, ואמר: בּמה נחשבת נגד זה מכּת אגרוֹף, היוֹרדת לפעמים גם על ערפּוֹ, אוֹ דחיפה אחת שדחפוּ בּחזהוּ? וּמה אפשר לעשׂוֹת ליהוּדי שנגזר עליו להתפּרנס מידי הפּראים האלה? – ושבע בּיוֹם היה דויד נוֹתן שבח והוֹדיה לקדוֹש-בּרוּך-הוּא הממציא לוֹ את לחמוֹ וּמספּיק לוֹ גם לשלם שׂכר-לימוּד בּעד הבּנים, הלוֹמדים בּעיר, ולא עוֹד, אלא שאפשר לוֹ גם לחשׂוֹך שקל אחר שקל לנדוּניה בּשביל בּתוֹ הבּתוּלה שהגיעה לפרקה.

וּחמלניצקי לא אהב את היהוּדים. ראשוֹנה הלא קוֹזאק הוּא, וקוֹזאק ויהוּדי אינם מתאַחים זה בּזה, ושנית גם הוּא נתחנך בּילדוּתוֹ בּבית-ספר של הישוּעים, ושם לימדוּ אוֹתוֹ שׂנאת-היהוּדים כּאחד מעיקרי האמוּנה ויסוֹדי הדת הנוֹצרית. והישוּעים היוּ אמנם פּדגוֹגים גדוֹלים לטעת בּלבּוֹת הילדים שׂנאה לכל המחזיקים בּדת אחרת וּבדת היהוּדית בּפרט. אך בּכל זאת היה חמלניצקי איש יוֹדע להתהלך עם החיים, וּבמקוֹם שהיה הדבר נוֹגע לפרנסתוֹ היה מוַתר על שׂנאתוֹ וקנאתוֹ. והיהוּדי דויד קארפּאטר, כּיון שהיה נוֹח לבּריוֹת, עוֹסק בּאמוּנה וּמשלם דמי-החכירה בּזמנם – לא היוּ לוֹ לחמלניצקי כּל טענוֹת נגדוֹ. לעתים קרוֹבוֹת קרה שהיוּ יוֹשבים שניהם, הקוֹזאק והיהוּדי, יחד וּמדבּרים בּשלוֹם על עניני משק הכּפר, וּחמלניצקי היה שוֹכח אז, כּי הוּא יוֹשב עם יהוּדי, ודויד גם הוּא לא הרגיש, כּי עם אדוֹניו הוּא יוֹשב. חמלניצקי היה עשיר, ראש הקוֹזאקים ונכבּד גם בּעיני שׂוֹנאיו הפּוֹלנים, אך מטבעוֹ לא התגָאה על אחרים, והיה אוֹמר:

– תוֹדה לַה', כּי גאָלני מידי הפּוֹלנים, גם הדל שבּפּוֹלנים מגבּיה אפּוֹ וּמבקש תמיד להראוֹת את גדוּלתוֹ וּזדוֹן לבּוֹ, הרבּה הרבּה סבלתי מהם כּל הימים שהייתי צריך להם!

אפס אחרי שגזל צ’אפּלינסקי את האחוּזה מיד חמלניצקי, עזב דויד את החכירה ויצא משם לכפר שֶבלֶנקה וּפתח לוֹ שם חנוּת, יען כּי לא רצה להיוֹת חוֹכר עוֹד את בּית-המשתה שבּסוּבּוֹטוֹבה מידוֹ של צ’אפּלינסקי הגוֹזל.

פּעם אחת סר בּוֹגדאן חמלניצקי אל דויד בּשבלנקה.

– מה שלוֹמך, דויד? – שאלהוּ חמלניצקי.

– חיים אנוּ, בּרוּך השם – ענה דויד.

– הטוֹב לך עתה מאשר בּסוּבּוֹטוֹבה?

– אינוֹ דוֹמה… שם היה גם בּית-משתה, גם חנוּת, ועסק שכּבר נתיסד ועמד איתן על מכוֹנוֹ, וּפה רק חנוּת קטנה בּין קוֹזאקים עניים, וּמוּבן כּי אלה העניים, החוֹכרים את אדמת הפּאנים, אין ידם מַשׂגת לקנוֹת הרבּה בּחנוּת.

– וּמדוּע יצאת מסוּבּוֹטוֹבה? מי גירש אוֹתך משם? הגם בּך היתה יד צ’אפּלינסקי?

– אני לא חפצתי להיוֹת חוֹכר אצל צ’אפּלינסקי.

– האם לא אחת היא לך? – שאל חמלניצקי.

– האוּמנם חוֹשב אתה, אדוֹני חמלניצקי, כּי בּלב היהוּדי אין אלוֹהים ואין יוֹשר וצדק? אמנם הפּרנסה דבר גדוֹל היא ליהוּדי, אך ישמרנוּ השם מגזל, גם אם נוּכל להתעשר על ידוֹ לא נחפּוֹץ בּוֹ…

– אבל עוֹד נמצאים בּתוֹך עמך כּאלה, אשר אינם מבדילים כּמוֹך בּין פּרנסה כּשרה וּבין גזילה – אמר חמלניצקי בּשׂחוֹק ערמה.

– ישנם חוֹטאים וּפוֹשעים… אבל היהוּדי האמיתי לא יעשׂה עַולה כּזוֹ.

אכן יהוּדי ישר אתה, – אמר חמלניצקי – ולכן בּזמן שאשיב לי את סוּבּוֹטוֹבה ושבת גם אתה להיוֹת אצלי למוֹזג וחנוָני כּבימי קדם.

– עוֹד מים רבּים יעברוּ, – ענה דויד – כּבד להציל את הטרף משיני הזאב.

– אני נוֹסע עתה לוַרשה למסוֹר ריבי למשפּט, גם אל המלך אבוֹא.

– אדרבּא, הנני מברכך בּכל לב, אך…

– מה?.. דבּר… – עֶט… לשוֹן ארוּכּה לשוֹר וּלדבּר אינוֹ יכוֹל…

– הנך ירא?.. מפּני מי? הן לא שוֹטה אתה והנך מבין כּי אני לא אמסוֹר את דבריך לפּוֹלנים, שׂוֹנאַי בּנפש.

– כּן, אדוֹני חמלניצקי, צדקת, כּי אין לירוֹא אלא מפּני ה' לבדוֹ, אך היהוּדי טוֹב לוֹ שימַעֵט בּשׂיחה. עלינוּ היהוּדים נאמר “אשרי אדם מפַחֵד תמיד”. מפּני מה וּמי? הכּל אחד!.. וּמה יוֹעילו הדברים? היש בּארץ משפּט? הכי זאת היא העַולה הראשוֹנה והאחרוֹנה שעשׂוּ הפּאנים? – התקיף הוּא הצדיק.

– עוֹד נראה מי הוּא התקיף – קרא חמלניצקי בּנהמת חרש, שיצאה מבּין שׂפמיו הארוּכּים, ויקם ממקוֹמוֹ.

דברים אלוּ נראוּ לוֹ לדויד כּנַהמת הנמר, ויתחלחל מבּלי דעת על מה ולמה… ואמר בּלבּוֹ: הלוַאי שלא יכניס יהוּדי את ראשוֹ בּין שתי חיוֹת רעוֹת אלוּ, בּין צ’אפּלינסקי וּבין חמלניצקי.

אל דויד קארפּאטר זה שבּשֶבלנקה סר עכשיו נחוּמ’צי לאחר שוּבוֹ מתוּר את סוּבּוֹטוֹבה. בּנסעוֹ לסוּבּוֹטוֹבה לא אבה לסוּר אל בּית דויד, בּיראתוֹ פּן יוָדע לדויד, כּי הוּא בּא לחכוֹר כּפר זה ויתערב בּענין זה כּסרסוּר ויבקש סרסרוּת – אך עתה, אחרי שגמר את העסק ולקח את החכירה בּזוֹל וּבתנאים טוֹבים מאד, לא ירא עוֹד מפּני איש ועל כּן סר אל דויד לחקוֹר מפּיו איזוֹ ידיעוֹת בּענין כּפר זה.

דויד קיבּל את פּניו בּכבוֹד; מלפנים בּשבת דויד בּסוּבּוֹטוֹבה על פּרשת דרכים בּדירה מרוּוָחה, היוּ אוֹרחים רבּים מתאָרחים אצלוֹ בּכל יוֹם, אכלוּ ושתוּ ממיטב המאַכלים והמַשקים, ולא היה לוֹקח מהם פּרוּטה, אך עתה, בּשבתוֹ בּכפר הרחק מהדרך הגדוֹלה וּבדירה צרה, לא סר אליו איש – ועל כּן שׂמח מאד לקראת נחוּמ’צי, כּי הוֹאיל לבוֹא אל בּיתוֹ.

– האם יראת לשבת בּסוּבּוֹטוֹבה? – שאל נחוּמ’צי את דויד.

– בּאמת לא הייתי צריך לירוֹא כּמוֹ אחר, – ענה דויד – מפּני שהקוֹזאקים חיוּ אתי בּשלום ותמיד היו מגינים בּעדי, גם חמלניצקי בּעצמוֹ לא היה נהפּך לי לשׂוֹנא לוּ נשארתי על מקוֹמי בּסוּבּוֹטוֹבה – הוּא יוֹדע היטב כּי אני אינני אשם בּאסוֹנוֹ. אבל אני יראתי מפּני העבירה…

– עבירה? – שאל נחוּמ’צי – איזוֹ עבירה יש בּדבר?

– הכי הפקר הוא העוֹלם? – אמר דויד – אם אני רוֹאה בּעיני ממש, כּי אחד בּא וגוֹזל מחברוֹ, איך אפשר לי לעשׂוֹת מסחר וקנין בּגזילה?

– אם כּן, אנו צריכים למשוֹך ידינוּ מכל חכירוֹת שבּעוֹלם – ענה נחוּמ’צי – כּי כּמדוּמני שכּל רכוּשם של המַגנאטים עשׂוּ רק בּגזל וחמס. ואם לא גזלוּ הם, גזלוּ אבוֹתיהם והכינוּ לבניהם. אמנם אתה, לאחר שראית בּעיניך את מעשׂה הגזילה, לא נעים היה לך לחכוֹר מיד הגזלן; אבל אנכי, הרי לא הייתי בּשעת מעשׂה, ואין הדבר נוֹגע לי כּלל – על כּן לקחתי את סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה…

– וּלוַאי שתצליח, – ענה דויד, – אוּלם צריך אני לוֹמר לך שסכּנה בּדבר להתישב שם… הידעת עם מי יש לך עסק?..

– ידעתי – ואני אינני חוֹשב להתישב שם; אוֹמר אני להוֹשיב שם שׂכיר.

– והשׂכיר?

– בּשׂכיר, אני חוֹשב, לא יגעוּ לרעה. הכּל יוֹדעים כּי השׂכיר אינוֹ בּעל-הבּית, ואם יהרגוּ את זה יוֹשיבוּ אחר תחתיו. וּמה בּצע בּדמוֹ? מלבד זאת, יש לי שׂכיר אחד, שאיננוּ ירא אפילוּ מפּני האשמדאי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שכּל קוֹזאק, גם הגיבּוֹר שבּהם, נחשב בּעיניו כּזבוּב. אוֹמרים עליו, כּי בּכפּוֹ עצר את גלגל הריחים…

– האוּמנם? – גיבּוֹר כּשמשוֹן. ממנוּ יחילוּ כּוּלם. בֶּרל פּוֹדקוֹבה – אוֹמרים הקוֹזאקים – כּרת בּרית עם השדים.

דויד חשב רגע ואחר אמר:

– וּבכל זאת לא הייתי מיעץ להוֹשיב שם יהוּדי. הן גם בּלעדי זאת רב הוּא הכּעס, שהקוֹזאקים כּוֹעסים על היהוּדים. ולמה נוֹסיף שמן למדוּרה? סכּנה יש בּדבר… אין לשׂחק בּקוֹזאקים.

– אני איני רוֹצה לשׂחק בּהם, – ענה נחוּמ’צי – ואם הם יבקשוּ לשׂחק, אז נוֹקיע את ראשיהם על מוֹטוֹת ולא יזידוּ עוֹד…

– ואתה בּעצמך אמן לכרוֹת ראשים?.. – שאל דויד בּשאָט-נפש.

– ראשי רשעים – למה לא? – ענה נחוּמ’צי בּרוּח שוֹקטה, – אך למה לי לעשׂוֹת בּידי כּדבר הזה, לאחר שאפשר לי לעשׂוֹתוֹ בּידי אחרים? לפי הנראה, רך-לב אתה ממש, כּמוֹ ר' איצי שלי… אוּלם גם אני אינני אַכזר, אבל בּאוֹפן אחר אי אפשר לנוּ להתקיים. האדוֹנים מבקשים ממנוּ, כּי נתהלך עם הקוֹזאקים בּאכזריוּת ואנוּ צריכים לעשׂוֹת רצוֹנם; וּמלבד זאת הקוֹזאקים פּראים הם, אם אתה לא תמשוֹל בּהם בּחזקה – וּמשלוּ הם בּך.

– אבל איך לא ידאג שׂכירך על דבר שלוֹם בּיתוֹ? הם הלא אינם גיבּוֹרים כּמוֹהוּ – הוֹסיף דויד לשאוֹל. – לשׂכירי אין כּל משפּחה, רק הוּא ואשתוֹ המטוֹרפה. – והוּא רוֹצה לישב יחידי בּאחוּזה גדוֹלה כּזוֹ?

– שד הוּא ולא אדם. לפני שנים אחדוֹת ישב בּאחוּזה אחת, ושם קרה לוֹ אסוֹן, כּי נשׂרפה האחוּזה כּוּלה. אז לקח ממני בּחכירה ריחים של מים; אך בּשנה זוֹ נטבּעה בּתוֹך הנהר בּתוֹ היחידה, נערה יפה בּוֹגרת, ועל כּן נמאסוּ בּעיניו הריחים, והוּא מבקש עוֹד הפּעם לשנוֹת את מקוֹמוֹ. בּכלל יהוּדי מוּזר הוּא בּהליכוֹתיו… אוֹהב הוּא את הבּהמה ואת הסוּס, ורוֹכב כּאחד הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים.

– כּן… יהוּדי מוּזר הוּא… אם רצוֹנוֹ בּכך… – אמר דויד כּמפקפּק בּדברי נחוּמ’צי.

– אבל לעבוֹדה אין איש טוֹב ממנוּ! – החליט נחוּמ’צי.

ב

בּדרך בּשוּבוֹ – סר נחוּמ’צי אל הכּפר, מקוֹם שישב שם בֶרקה פּוֹדקוֹבה, ויבוֹא אל בּית-הריחים.

חצוֹת לילה הגיע. המים רעשוּ בּחזקה. הגשר שעל הנחל חל כּוּלוֹ וזע, גלגלי הריחים הגדוֹלים סבבוּ בּקוֹל אנחה כּבדה, ואלפי רבבוֹת נטפי כּסף ניתזוּ מהם ויבריקוּ לנוֹגה הירח.

בּית-הריחים היה פּתוּח. בּמקוֹמוֹת אחדים האירוּ מנוֹרוֹת קטנוֹת, בּרקה עמד על בּרכּיו וחידד בּקוּרנס את האבן. משרתוֹ, נער נוֹצרי, אך מילא את ה“כּוֹסוֹת”. הוּא התכּווץ תחת מעילוֹ השׂעיר וישן – וּבּרקה הוֹסיף לבדוֹ לעבוֹד בּקוּרנס שבּידוֹ.

כּששמע בּרקה את קוֹל צעדי נחוּמ’צי, פּנה לאחוֹריו ויכּירהוּ. אז התרוֹמם בּרקה לאט ויתקע לוֹ את כּפּוֹ הגדוֹלה ויאמר לוֹ בּקוֹל נמוּך: “שלוֹם עליכם!” וּשאֵלו: – אפשר תבוֹא אל הבּית?

– בּודאי, חפץ אני לנוּח שעוֹת שתים. עיפתי מאד מן הדרך.

בּרקה העיר את משרתוֹ להשגיח על הריחים, והוּא הלך עם נחוּמ’צי הבּיתה, ואת העבד הרַכּב, שנסע עם נחוּמ’צי, ציוה להביא את הסוּס אל החצר ולתת לפניו חציר יבש.

– ואינך שוֹאל מאין אני נוֹסע? – פּנה נחוּמ’צי אל בּרקה לאחר שנכנסוּ אל הבּית הנמוּך.

– מה זה נוֹגע לי? – ענה בּרקה בּלי חפץ – אוּלי רוֹצה אתה בּמעט י"ש וּפרוּסת לחם לסעוֹד את לבּך? יש אתי גם דג-מלוּח.

– הגישה הנה.

– מי שם, בּרקה? – ה“פּריצה”? – נשמע קוֹל אשה מאחוֹרי הפּרגוֹד – ראה, בּרקה, שמוֹר את הנערה…

– מי מדבּרת שם? הזקנה שלך? – שאל נחוּמ’צי – מה היא מדבּרת?

– היא מדבּרת… – ענה בּקוֹל חרש – נוּמי, בֵּילה, נוּמי, אין “פּריצה” פּה… היא נאנחה ותדוֹם.

נחוּמ’צי סיפּר לוֹ, כּי הוּא נוֹסע מסוּבּוֹטוֹבה שלקח בּחכירה, ואם רוֹצה הוּא, בּרקה, יוֹשיבנוּ שם.

– טוֹב מאד – ענה בּרקה – בּאחוּזה אפשר שיוּטב לי מעט… כּבר קצה נפשי לשמוֹע את רעש המים וּשאוֹן הגלגלים…

נחוּמ’צי גמע את כּוֹס הי"ש, סעד את לבּוֹ, אחרי כן השׂתרע על ספסל רחב וישן.

וּבּרקה נשאר יוֹשב לבדוֹ, ישב וחשב את מחשבוֹתיו.

עוֹד פּעם יעקוֹר את דירתוֹ… אבל הימצא עוֹד מנוּחה ואוֹשר?.. לא! הוּא לא ימצאם עוֹד לעוֹלם. רק לפנים היה בּרקה מאוּשר בּאמת… כּמוֹ אתמוֹל היה הדבר… מה מאוּשר היה אז!..

הוּא ישב אז באחוּזת צ’אֶטואֶרטינסקי… מה נעים היה לוֹ המקוֹם ההוּא.

על זכרוֹנוֹ עוֹלה יוֹם קיץ לפנוֹת ערב. הוּא שב אז רכוּב מן השׂדה, שעבד שם בּחריצוּת עם כּל הפּוֹעלים השׂכירים. הוּא הרגיש רק בּפניו שהם שזוּפים מהשמש, אך כּל עייפוּת לא חש כּמעט בּגוּפוֹ. חביבה היתה עליו העבוֹדה. מעוֹדוֹ לא ידע עצלוּת. בּילה זוּגתוֹ, אשה כּבת שלוֹשים וארבּע ופניה מלאים עלוּמים, הגישה לוֹ נזיד-לפת חמוּץ, קערה גדוֹלה עם דיסה וחלב וחיטי תירס מבוּשלים לקינוּח סעוּדה – והוּא אכל מאכלים אלוּ בּתיאָבוֹן גדוֹל… על יד השוּלחן ישבוּ שתי בּנוֹתיו היפוֹת, שׂרה ולאה. הבּכירה כּבת שש-עשׂרה, שתיהן בּעלוֹת קוֹמה וּלבוּשוֹת כּבנוֹת אוּקראינה, בּכוֹתנוֹת מרוּקמוֹת וחרוּזי מטבּעוֹת על צוארן… עיניו לא שבעו מהבּיט בּהן, כּל כּך חביבוֹת, כּל כּך יקרוֹת היוּ לוֹ שתי בּנוֹתיו הבּריאוֹת והמלאוֹת חן עלוּמים…

וכמה גדל בּעיניו חן המקוֹם שישב בּו! עצי דוּבדבניוֹת היוּ מנוּמרים בּפריָם האדוֹם כּשׂפתי בּנוֹתיו. הבּרוֹש הרים את קוֹמתוֹ למרוֹמי השמים, ושם מרחוֹק התנוֹעעה הקמה בּלחישה… שם שיפּוֹן העוֹמד להקצר, וחיטה מסוּבּלת כּפוּפת-קוֹמה… וּגדוֹלה הערבה ורבּה, ועליה כּיפּת השמים הרמים והרחבים לאין חקר, רקיע כּחוֹל, זרוּע כּוֹכבים נוֹצצים כּעיני בּנוֹתיו… יפה היא הערבה מתחת ונאים השמים ממעל!.. מרחוֹק נשמעה מנגינת הפַּנדוּרה בּקוֹל נמוּך ערֵב ועצֵב החוֹדר בּכל האברים שבּגוּף – ואחריו קוֹל מַקהלת בּחוּרים, הנאספים לרעוֹת את הסוּסים בּלילה, אוֹ פּשוּט בּשביל זמרה…

כּמה אוֹשר ונחת שמוּר לוֹ לאדם היוֹשב בּארץ-חמדה כּזוֹ, לוּ רק היה אדם…

ובּרקה אמנם היה מאוּשר. יהוּדי כּשר וּפּשוּט היה בּרקה. כּל פּעם שבּא העירה היה מביא עמוֹ מפּרי האדמה וּמחלק לעניים. וּבכלל היה זהיר בּכל המצווֹת, אך בּחיצוֹניוּתוֹ היה דוֹמה לקוֹזאק ממש, דוֹמה להם בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ, בּמראהוּ, וּמפליא לרכּב על סוּס כּאחד הפּרשים בּעלי-השם שבּקוֹזאקים.

אדוֹניו, יוֹנַש צ’אֶטואֶרטינסקי, היה מכבּד את בּרקה שלוֹ. וּבּרקה, כּנהוּג, היה עוֹבדוֹ בּלב שלם.

והגבירה צ’אֶטואָרטינסקי היתה אוֹהבת את בּנוֹת היהוּדי. בּעוֹדן קטנוֹת היוּ משׂחקוֹת אצלה, והיא היתה נוֹתנת להן צעצוּעים וּממתקים. כּשגדלוּ היתה ה“פּריצה” נוֹתנת להן מתנוֹת לא-יקרוֹת, וּבעד זה היוּ רוֹקמוֹת לה אלוֹנטיוֹת כּרקמת בּנוֹת אוּקראינה, כּיד האמנוּת הטוֹבה עליהן.

כּשמלאוּ לשׂרה ארבּע-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה וּמצאוּ לה חתן יפה מבּני עניים, בּחוּר מצוּין מישיבתוֹ של ר' מיכל בּנֶמירוֹב.

שׂרה הילדה שׂמחה בּלבּה על השם “כּלה” שניתן לה. מאז היה נעים לה לשמוֹע, כּשהיתה אמה אוֹמרת לאיזה אוֹרח: “זאת היא, שבח לאל, בּתנוּ הכּלה”… רגש של בּוּשה היה מַאדים פּניה ורגש אחר עז, רגש תענוּגים, היה מזעזע את לבּה הצעיר עד שהתחיל דוֹפק תכוּפוֹת…

וּמה רבֹוּ ההכנוֹת שהכינוּ בּבית בּרקה, כּשהגיעה השעה להזמין את החתן לחג השבוּעוֹת. בּילה עבדה שבוּע שלם מהבּוֹקר על הערב בּלי מרגוֹע. נדמה לה, כּי אין קץ לעבוֹדתה. כּל חפצה היה להנעים לחתן שבתוֹ בּבית הכּלה, להפיק רצוֹן מהמחוּתנים. דאגה וחרדה על הלחמניוֹת שתהיינה אפוּיוֹת כּראוּי, שהמרקחת תיעשׂה יפה, שהמַשקאוֹת יהיוּ נאים וערֵבים, כּאילו החתן שלה והמחוּתנים הם נסיכים קפּדנים ואצילים מפוּנקים, המהדרים ומדקדקים כּל כּך בּאכילה וּבשתיה…

ולאה, זוֹ הקטנה, היתה מרעימה אז את אחוֹתה הגדוֹלה, וּמבהילה אוֹתה כּפעם בּפעם בּבשׂוֹרה: “הנה החתן בּא!..” הדברים האלה היוּ מדליקים בּכל פּעם את לחַיי שׂרה עד שנאדמוּ כּפרחי הפּרג… היא היתה מראה פּנים כּאילו היא כּוֹעסת על אחוֹתה המתעתעת, אך בּאמת נהנתה שׂרה בּסתר לבבה גם מבּשׂוֹרת-שוא זוֹ, שהזכּירה לה את מעלתה: כּלה היא ויש לה חתן למדן, וגם חרוּזי מרגליוֹת יש לה… מרגליוֹת אֵלו קנה אביה לתת לחתן, שיתנם הוּא מתנה לכּלה, כּנהוּג, שלא יֶבוֹשוּ המחוּתנים העניים, שלא השׂיגה ידם לקנוֹת מתנוֹת לכּלה.

כּשמלאוּ לשׂרה שש-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה להשׂיאה, והיא אמנם היתה גבוֹהת-קוֹמה וֹבריאה כּבת עשׂרים. הוֹשיבוּ בּאחוּזה חייטים לתפּוֹר לכּלה בּגדי-חתוּנה. הביאוּ אוֹפוֹת וּמבשלוֹת להכין מַטעמים וּמעדנים – והכּל נעשׂה בֹיד רחבה וּבלב שׂמח. לערב היוּ הבּנוֹת מזמרוֹת וּמתלמדוֹת לצאת בּמחוֹלוֹת החתוּנה, האבוֹת רוֹאים וּשׂמחים מתוֹך טרדתם הנעימה, לכבוֹד ימי השׂמחה הגדוֹלה הבּאה לקראתם…

אך השֹמחה ההיא לא בּאה…

וזה הדבר: לעתים קרוֹבוֹת היוּ הבּנוֹת בּאוֹת אל ה“פּריצה”. ראה אוֹתן הכּוֹמר ושׂם בּהן את עינוֹ הרעה, והתחיל לדבּר על לב “הפּריצה”, כּי תשתדל להביא את העבריוֹת הללוּ בּברית הדת הקתוֹלית… ה“פּריצה” ניסתה לפתוֹתן, אך הן לא שמעוּ בּקוֹלה והחלוּ להוֹקיר רגליהן מבּיתה.

והנה שלוֹשה ימים לפני החתוּנה שלחה ה“פּריצה” לבקש את שׂרה, כּי תבוֹא אל בּיתה. סבוּרים היוּ שהיא רוֹצה בּודאי לתת מתנה לכּלה ליוֹם החתוּנה ולא יכלוּ לסרב ושלחוּ את שׂרה. הפּריצה קיבּלה את הכּלה בּסבר פּנים יפוֹת. נתנה לה חרוּז של פּנינים וּביקשה אוֹתה לנסוֹע עמה לשׂוּח מעט לרוּח הערב. שׂרה ניסתה לוֹמר לה, כּי אבוֹתיה מחכּים לה, אך הפּריצה הבטיחַתה, כּי יביאוּה בּמרכּבה הבּיתה. שלא בּרצוֹן ישבה שׂרה עם הפּריצה והפּריץ בּמרכּבה ויסעוּ. הם נסעוּ כּשתי שעוֹת בּמהירוּת והנה הגיעוּ עד לבית-חוֹמה גדוֹל העוֹמד בּשׂדה ודוֹמה לבית-תפילה. הפּריצה בּיקשה את הכּלה לבוֹא עמה שמה, כּי חפצה היא לסעוֹד מעט את לבּה. כּשבּאוּ ראתה שׂרה, כּי שם שוֹכנוֹת רק נשים לבוּשות שחוֹרים… הנשים ההן קיבּלוּ את פּני האוֹרחים בּכבוֹד גדוֹל. אחרי כן אמרה הפּריצה לשׂרה, כּי תשב מעט פּה, והיא עם בּעלה ילכוּ רגע אל ה“פּאנה איגוּמֶניה”¹¹. שׂרה נוֹתרה לשבת לבדה בּלב מלא חרדה והפּאן עם הפּאנה הלכוּ להם, ושׂרה לא יספה עוֹד לראוֹתם…

שׂרה חיכּתה עת רבּה ודאגתה ויראתה חזקוּ מרגע לרגע. היא קמה לשוּב לביתה בּרגל, ותמצא את השער סגוּר. הנזירוֹת השתדלוּ להניח את רוּחה בּדברים רכּים וּלהבטיחה, כּי הפּריצה תשוּב מהרה לקחתה. כּכה עבר עליה ליל של פּחד וּדאגה… אך גם בּיום השני לא בּא איש אחריה – וַתרא כּי אבדה…

היא בּכתה, התחננה, כּי ישיבוּה לאבוֹתיה, כּי יתנוּ לה לצאת, אך הנזירוֹת עיכּבוּה בּאמתלאוֹת שוֹנוֹת, כּיד הערמה הטוֹבה עליהן.

וּבלילה השני הוֹשיבוּה בּמרכּבה – ויוֹבילוּה אל איזוֹ עיר רחוֹקה, אל בּית-מקלט אחר, למען לא יוָדעו עקבוֹתיה להוֹריה האוּמללים.

בּרקה ורעיתוֹ חיכּו בּדאגה לשיבת בּתם עד חצוֹת הלילה וּבראוֹתם, כּי לא שבה, הלכוּ שניהם אל בּית אדוֹניהם לשאוֹל לבתם וימצאוּם ישנים, ועבדי החצר אמרו כּי אינם יוֹדעים מאוּמה. בּיסוּרים נוֹראים עבר על בּרקה ורעיתוֹ הלילה. בּילה לא חדלה מבּכי וּבלי הפסק פּירשׂה כּפּיה, וּבּרקה שתק, אך בּקרבּוֹ רבּוּ מַכאוֹביו לאין חקר…

בּבּוֹקר השכּם מיהרוּ אל אדוֹניהם. שם ישבוּ בּמסדרוֹן וחיכּוּ זמן רב.

בּפּעם הזאת אֵחרוּ האדוֹנים לקוּם… אחרי כן אמרוּ להם, כּי הפּריצה חוֹלה…

סוֹף סוֹף יצא האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אל בּרקה ויאמר, כּי אתמוֹל שבוּ עם שׂרה יחד מן הטיוּל בעברם לא הרחק מבּית הוֹריה פּטרוּה, והוּא בּעיניו ראה כּי הלכה ישר אל בּיתה… ויתן אנשים שילכוּ לבקש את הבּת האוֹבדת אל כּל אשר ישלחוּם הוֹריה…

בּרקה רץ כּמשוּגע, חקר ודרש – ושׂרה איננה, כּמוֹ טבעה בּמצוּלוֹת ים.

וּביוֹם ההוּא נסעוּ האדוֹן והגבירה לוַרשה – ובּרקה ראה, כּי אך שׂחוֹק שׂחקוּ האדוֹנים לאֵידֹו. לא עברוּ שלוֹשה ימים וּלבּרקה נוֹדע, כּי אדוֹניו הוֹבילוּ את שׂרה אל מקוֹם שכּל בּאיו לא ישוּבוּ, אל בּית-הנזירוֹת…

הוּא התחיל משתדל לפני הפּקידים, כּוֹהני אלוֹהי החסד, כּי יתנוּ לוֹ רשוּת להתראוֹת עם בּתוֹ, ולוּ רק לרגעים אחדים, אך כּל עמלוֹ היה לשוא.

בּרקה לא יכוֹל עוֹד לשבת בּאחוּזה זוֹ, אשר כּל עץ, כּל פּינה הזכּירוּהוּ על דבר שׂרה בּתו האוֹבדת, ואת בּשתוֹ וּמַכאוֹבוֹ הגדוֹל, אשר קדחוּ בּקרבוּ כּאש לא נוּפּחה. – לאבדוֹן, הכּל לאבדוֹן – קרא בּרקה בּחמת-רוּחוֹ…

בּלילה הדליק בּרקה אש בּבניני האחוּזה, ותעל כּוּלה בּלהב, הבּנינים עם כּל המכשירים… ואחר יצא מן האחוּזה הארוּרה ויתישב בּבית-הריחים שלקח מנחוּמ’צי בּחכירה בּכפר דֶניסוֹבקה. אוּלם גם שם לא יכוֹל לשכּוֹח את שׂרה, גם שם לא פּסקה מרחף לעיני רוּחוֹ, ותמיד שאל בּמר נפשוֹ: “אַיֵך, שׂרה בּתי? אַיֵך? צפּוֹרי הנידחה, אַיֵך?!”…

ויוֹתר מזה מיררה בּילה אשתוֹ את חייו; היא בּכתה בּלי הפוּגוֹת. בּלילה היתה מתעוֹררת משנתה בּבהלה, בּבכי וּבזעקה, לכל חריקת דלת התחלחלה. היא התחילה מפחדת, שלא יגזלוּ ממנה גם את בּתה הקטנה…

לסוֹף יצאה בּילה מדעתה לגמרי. אך איזה שבר רעיוֹן נשמר בּמוֹחה החוֹלה, וּכשהיה איש זר בּא אל הבּית, היתה בּילה פּוֹנה בּחרדה לבעלה וּמזהירה אוֹתוֹ לשמוֹר את הבּת…

כּל תקות בּרקה היתה בּלאה בּתוֹ הקטנה וַישמרנה כּבבת עין, ושׂנאה עזה כמות גדלה בּלב בּרקה אל הפּוֹלנים בּכלל ואל ה“פּריצים” בּפרט; וכאשר קרה לפעמים שהקוֹזאקים היוּ מתנפּלים על הפּוֹלנים, היה בּרקה שׂמח לאידם. הוּא החל להתרוֹעע עם הקוֹזאקים ולדרוֹש טוֹבתם, כּי חשבם כּאחים לצרה, הסוֹבלים יחד משרירוּת לב האצילים הפּוֹלנים.

אך לא ארכוּ הימים ואת בּרקה קרה עוֹד אסוֹן נוֹרא. נערי הקוֹזאקים התנפּלוּ על לאה בּתוֹ ויתעללוּ בּה, והיא לא יכלה נשׂוֹא את החרפּה ותתנפּל אל הנהר ותטבּע… את נחמתוֹ האחרוֹנה האבידוּ; וּמי? – הקוֹזאקים, שהיוּ נחשבים בּעיניו לרֵעים… – כּל הגוֹיים חיוֹת רעוֹת, נחשים ועקרבּים! – חשב בּרקה בּלבּוֹ – כּמוֹ הפּוֹלנים כּך הקוֹזאקים אך לדמים יארבוּ, הטוֹב שבּהם – הרוֹג!..

את אחד הקוֹזאקים שהמיטוּ רעה על בּתוֹ תפס בּרקה, ויכּהוּ פּעם בּגבּוֹ, עד כּי נקרעה ריאתוֹ. חדשים אחדים רקק זה דם עד כּי יצאה נפשוֹ.

גם בּפני אחיו היהוּדים לא יכוֹל בּרקה להרים ראש. ירא הוּא פּן יזכּירוּהוּ חרפּת בּנוֹתיו, כּי האחת המירה את דתה, והשנית עוּנתה בּידי “שקצים”. גם דברי נחמה קשה היה לוֹ לשמוֹע. דברי נחמה העמיקוּ הרחיבוּ את פּצעיו.

אז הסתיר בּרקה את מכאוֹביו בּקרב לבּוֹ ויתרחק מכּל בּני-האדם. הקוֹזאקים התחילו לירוֹא מפּניו… עיניו היוּ מזרוֹת אימה חשכה מבּעד לגבּוֹתיהן העבוֹת, שהאפילוּ עליהן… הוּא היה נוֹרא על סביביו כּרוּח רעה…

וּבּרקה – לא רק יוֹשבי המקוֹם ההוּא, כּי גם המקוֹם בּעצמוֹ היה לוֹ למזכּיר אסוֹן. בּשאוֹן המים היה שוֹמע את קוֹל בּתוֹ הטוֹבעת, הצוֹעקת וקוֹראת מן התהוֹם… הרוּח היה לוֹ כּנוֹשׂא בּכי בּתוֹ האוֹבדה, הכּלוּאה בּין החוֹמוֹת… נבוֹך, נדהם וּמשוֹמם הלך כּל היוֹם וּכמוֹ נחש רע לא פּסק מהטיל ארס מַמאיר בּלבּוֹ… כּמעט שלא יצא גם הוּא מדעתוֹ – וּביקש לברוֹח גם מן המקוֹם הזה.

על כּן קיבּל בּרקה מיד את הצעתוֹ של נחוּמ’צי בּדבר סוּבּוֹטוֹבה. נחוּמ’צי לא כּיחד ממנו, כּי צ’אפּלינסקי גזל את האחוּזה מחמלניצקי, וכי חמלניצקי הוּא קוֹזאק תקיף, אך בּרקה לא שת לבּוֹ לסכּנה הצפוּיה אליו. הוּא נהנה, כּי הפּוֹלנים והקוֹזאקים קמים איש בּאחיו.

אַדרבּא! – חשב בּרקה בּלבּו – יבלע האחד את חברוֹ ויֵחָנק הבּוֹלע בּנבלע – ואבדוּ שניהם מתחת שמי ה'!..

ג

נחוּמ’צי שב מדרכּוֹ שׂמח וטוֹב-לב. הוּא סיפּר לפני ר' איצי בּשׂמחה רבּה, כּי לקח את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה בּזוֹל והוּא מוֹשיב שם את בּרקה מבּית-הריחים שבּדניסוֹבקה.

– וּלך, ר' איצי – אמר בּקצת חנוּפה לרַצוֹתוֹ – לךָ הנה הבאתי מתנה יפה מדרכּי… יהי דוֹמה בּעיני כּאילוּ נתתי דמי סרסרוּת.

– איני רוֹצה בּמתנוֹת, – ענה ר' איצי – חפץ אני להתפּטר ממך ולא יוֹתר…

– וּמה אתה חסר עמי? – שאל נחוּמ’צי בּתמיהה, כּאילוּ שכח את כּל הדברים שהיוּ בּיניהם בּטרם צאתוֹ – הרי יהוּדי חכם אתה, ר' איצי, וגם אני, בּרוּך השם, מכּיר בּבּריוֹת – נדבּר בּגלוּי!.. מה? רוֹצה אתה בּהוֹספה? – אמוֹר כּמה – ונשאר ידידים…

– לא! – ענה ר' איצי בּהחלטה גמוּרה – אני מעוֹדי לא שֵרַתּי את אחרים ואיני חפץ בּזה גם להבּא. הנני לבקש לי איזוֹ פּרנסה, שאוּכל לעמוֹד בּרשוּת עצמי. כּך החלטתי וּמזה לא אסוּר… וּבבקשה ממך, ר' נחוּם, שלא תדבּר עמי על דבר הוֹספוֹת…

נחוּמ’צי נבוֹך ואמר:

– הוֹספוֹת – מה שייך? הרבּה הייתי מוֹסיף לך… אבל, התישב עוֹד בּדבר.

– כּל מה שאמרתי הוּא “לאחר ישוּב” – ענה ר' איצי.

ואמנם ר' איצי התחשב בּדבר והחליט שאסוּר לוֹ להיוֹת מסייע בּידי עוֹברי-עבירה…

כּל אוֹתם הימים שהיה נחוּמ’צי נוֹסע בּעסקי סוּבּוֹטוֹבה, היה ר' איצי שרוּי בּצער: מצטער היה על מה שחשד את העני בּגניבה…

מעוֹדוֹ היה ר' איצי מאמין בּבּריוֹת, עסקים נכבּדים היוּ לוֹ מלפנים עם אנשים רבּים; הכּל האמינוּ בּוֹ, והוּא בּהם. ועתה בּא לחשוֹד בּאיש כּשר בּעווֹן נמאס כּזה – בּגניבה…

ומי הביאוֹ לידי זאת? נחוּמ’צי אדוֹניו! ולידי כּמה עווֹנוֹת הוּא יכוֹל להביאוֹ עוֹד?

– על פּי היוֹשר – חשב ר' איצי בּלבּוֹ – הייתי צריך אז, בּשעה שדן נחוּמ’צי את הקוֹזאק למלקוֹת, להתנגד לזה בּכל כּוֹחי, לבלי תת לוֹ לעשׂוֹת משפּט אכזרי כּזה. אין רשוּת ליחיד לדוּן את מי שהוּא, ואפילוּ את הקוֹזאק הפּרא, וּבפרט בּעוֹנש חמוּר כּזה – ואני רק ניסיתי להוֹכיח את נחוּמ’צי, וּמיד חדלתי ממנוּ, מפּני טבעי החלש… אבל כּלוּם כּך הייתי צריך לעשׂוֹת?.. הרי יש בּזה גם חילוּל השם… עבירה שיש בּה חילוּל-השם כּזה – ואני הייתי בּה עֵד ראִיה, ויצאתי ידי חוֹבתי רק בּמַה שאמרתי “אסוּר” – ולא יוֹתר.

– כּך! לא אעבוֹד עוֹד אצלוֹ – החליט שוּב ר' איצי בּנפשוֹ החלטה שאינה חוֹזרת – מה שיתן ה' – ואני לא אהיה משרת בּבית זר!

לא ישרת – וּפרנסתוֹ מה תהא עליה? – יוֹדע הוּא שהוּא מביא את עצמוֹ לידי נסיוֹן. לבּוֹ חרד, ואף על פּי כן בּטוּח הוּא שיעמוֹד בּוֹ… לבּוֹ אל אלוֹהיו יְיַחל ויתחנן: “חַזקני ואמצני – אֵל אמוּנה ואין עָוֶל”…

היוֹם עבר ור' איצי התחיל חוֹבש את מיטלטליו לדרך. בּא לפני נחוּמ’צי ומסר לוֹ את החשבּוֹנוֹת, הכּל בּדיוּק – וּבלב נחוּמ’צי בּאה מַרדוּת ואמר:

– אחרי שכּך גמרת בּלבּך, יהי ה' עמך, ר' איצי, כּמדוּמני שאוּכל לתת לך עסק יפה – וּזכרתני… בּימים האלה נוֹדע לי כּי בּית-ריחים גדוֹל עוֹמד לחכירה בּטוּלצ’ין אצל הנסיך צ’אֶטואֶרטינסקי. אשתדל על ידי הפּריץ שלי שהחכירה תקוּם בּידך.

– טוֹב מאד! – ענה ר' איצי – טוּלצ’ין היא עיר שיש בּה תלמידי-חכמים…

ואמנם קיים נחוּמ’צי את הבטחתוֹ וימציא ליד ר' איצי מכתב מליצה לצ’אֶטואֶרטינסקי מאת הנסיך וישניוֹביצקי, וכעבוֹר ימים מוּעטים בּא ר' איצי וּבתוֹ הדסה לשבת בּבית-הריחים, שלקח בּחכירה על יד העיר טוּלצ’ין.

קשר חמלניצקי

א

בּעת ההיא הלך חמלניצקי לוַרשה, להגיש שם משפּטוֹ לפני השוֹפטים הגבוֹהים על החמס שעשׂה לו צ’אפּלינסקי.

וּבוַרשה אז שאוֹן והמוּלה רבּה. ה“מגנאטים”, גדוֹלי האצילים, התאספוּ אל ה“סיים”, הוּא סוֹד המוֹעצה של אדירי הארץ. כּל אחד מהם בּא בּראש מחנה גדוֹל של חיילים לבוּשי מכלוֹל ורוֹכבים על סוּסים אבּירים, ועמהם עגלוֹת מלאוֹת מַשקאוֹת וכל מאכל וחליפוֹת בּגדים וקנים ארוּכּים לקטוֹרת הרבּה מאד; אחריהם עדר גדוֹל, עֵרב-רב של עבדים וּמשרתים, כּלבי-ציד, טבּחים וּמלצרים, קוֹסמים ומשׂחקים. כּל מַגנאט בּיקש להתפּאר בּפני חבריו בּרוֹב עשרוֹ וּגדוּלתוֹ, למען ישמעוּ בּקוֹלוֹ לכל אשר יגיד בּאסיפת ה“סיים”; ואם המר ימרוּ את פּיו – וציוה לאנשי חילוֹ, וקם הרג רב בּחוּצוֹת וַרשה, כּמוֹ מלחמה על אדמת נכר.

והמגנאטים עם מַחניפיהם, השליאכטים האביוֹנים, ראוּ שם בּטוֹבה. התהוֹללוּ כּפראים בּהמצאוֹת זרוֹת ומשוּנוֹת, להראוֹת כּי בּני-חוֹפש הם ועוֹשׂים כּל מה שלבּם חפץ, כּי בּשבילם אין חוֹק ואין משפּט, כּי גיבּוֹרים הם לפרוֹץ כּל גדר של נימוּס וּצניעוּת.

רק ולאדיסלאב המלך היה עצב; בּוֹ בּחרוּ כּי יהיה לראש עם פּוֹלין, וּבאמת היה אך לכלי-משׂחק בּידי המגנאטים, שהיוּ עוֹשׂים בּוֹ כּכל אשר חפצוּ הם. והיה אם יעשׂה המלך דבר שלא לפי רוּחם, וחירפוּ וגידפוּ אוֹתוֹ כּאחד הנבלים – והוּא שוֹמע חרפּתו ואינוֹ משיב מפּני היראה. רצוּ המגנאטים – וּפסקוּ מִשַלם לוֹ את שׂכרוֹ, והמלך עם שריו ועבדיו רוֹאי-פּניו נשארוּ בּלי מזוֹן סעוּדה אחת, כּי היה אוֹצרוֹ דל וריק בּאין פּרוּטה…

וּולאדיסלאב בּיקש להתקשר עם הקוֹזאקים. בּחשבוֹ כּי בּעזרתם יוּכל לחזק את מעמדוֹ, שלא יהיה תלוּי כּל כּך בּידי המגנאטים. וּלתכלית זאת חיבּל תחבּוּלה להתגָרוֹת מלחמה עם תוֹגַרמה, למען יוּכל אחרי כן להצטדק, כּי לטוֹבת הארץ הקריב אליו את הקוֹזאקים, שׂנוּאי נפש האצילים, כּי רק בּהם, בּעזרת הקוֹזאקים הגיבּוֹרים, יוּכל לנַצח את תוֹגרמה.

אבל מחשבתוֹ זאת נוֹדעה לאצילים בּעוֹד מוֹעד ולא נתנוּ לוֹ להפיק את זממוֹ – וה“סיים” נאסף.

אז יבוֹא חמלניצקי לוַרשה לדרוֹש משפּט אשתוֹ השבוּיה וּמשפּט בּנוֹ המוּמת וּמשפּט אחוּזתו מיד צ’אפּלינסקי. אפס כּל מקוֹם אשר פּנה השדוּד, רק שׂחקוּ ולעגוּ לאידוֹ.

– מה הצער אם לקח ממך צ’אפּלינסקי את האשה? – אמר לוֹ אחד השוֹפטים – קוֹזאק כּמוֹך ימצא אחרת נאה הימנה!..

מאד חרה לחמלניצקי לשמוֹע בּוּז הגאֵיוֹנים, המַרשים לעצמם למשש בּיד גסה את פּצעי לבבוֹ ולצחוֹק לוֹ. אך הוּא התאפּק ויסתר כּעסוֹ עמוֹק בּלבּוֹ, ויוֹסף להשתדל בּכל כּוֹחוֹ, לדרוֹש את זכוּתוֹ בּמשפּט.

וּדבר המשפּט ארך מאד מאד. שנים עברוּ, וּבבית-המשפּט היו דוֹחים את הדין מיוֹם ליוֹם, עד כּי בּא היוֹם – והוֹציאוּ את משפּטוֹ לאוֹר: צ’אפּלינסקי מחוּיב לשלם לחמלניצקי בּעד כּל תביעוֹתיו של זה – חמישים פלוֹרין כּסף!..

פּסק-דין זה העליב את חמלניצקי יוֹתר מכּל העלבּוֹנוֹת שסבל עד הנה בּהשָפטוֹ, וּבכל זאת עוֹד לא אמר נוֹאש, ויעמוֹל להשׂיג רשוּת ראָיוֹן אצל המלך. הוּא היה בּטוּח, כּי המלך יעמוֹד לימינוֹ ויוֹציא דבר-מלכוּת לשפּוֹט משפּט צדק.

המלך האוּמלל קיבּל בּכבוֹד את ראש הקוֹזאקים, אשר היה נכבּד גם בּעיני זיגיסמוּנד אביו.

פּני המלך היו רעים מאד. על פּניו העדינים הניח כּבר מלאך-המות את חוֹתמוֹ. הוּא היה בּעת ההיא רפה-כּוֹח וידוּע-חוֹלי.

– מה שלוֹמך, חייל זקן? – שאֵלהוּ המלך בּפנים של רצוֹן.

– לא טוֹב, אדוֹני המלך – ענה חמלניצקי, בּכרעוֹ לפניו – את כּל אשר לי שדדוּ, את אשתי לקחוּ, את בּני הרגוּ ואת רכוּשי גזלוּ, וּבבית-המשפּט שׂמוּני לקַלָסה וּלחרפּה – ואין מי שיגן על קוֹזאק עני כּמוֹני, זוּלתך, אדוֹני המלך.

– שמעתי כּבר על זה, פּאן חמלניצקי, – ענה המלך בּמנוּחה – אך גם ידי קצרה מעזוֹר לך בּדבר הזה. תחבּוּלוֹת אחרוֹת נחוּצוֹת לזה; אני בּיקשתי, כּי ידי הקוֹזאקים תעשׂינה חיל, בּאָחזן את החרב בּחזקה וּבזה ירוּם כּבוֹדם – ולא עלתה בּידי… הממשלה מתיחסת בּידידוּת אל הקוֹזאקים, אך אזל כּוֹחה לעשׂוֹת למענם דבר… יכוֹל אני רק להראוֹת לך כּבוֹד ורצוֹן מצדי, והנני ממַנה אוֹתך להיוֹת סוֹפר גנרלי.

– יהי כּן, – אמר חמלניצקי לנפשוֹ בּצאתוֹ מאת המלך – לא את הכּל גזל צ’אפּלינסקי מידי, עוֹד נוֹתרה החרב עמדי…

ב

וּחמלניצקי הלך לבקש משפּטוֹ בּדרך אחרת.

הוּא שׂם פּעמיו אל מחנה הקוֹזאקים החפשים, שלא נרשמוּ בּספר הפּקוּדים של הקוֹזאקים הנשמעים למלכוּת פּוֹלין.

המחנה הזה נוֹדע בּשם “הרשת הפּוֹרוֹגית”. זאת היתה עדה מיוּחדת בּמינה. כּשהיו הקוֹזאקים צריכים לעשׂוֹת איזה דבר נכבּד היוּ מתאספים יחד לאסיפה, וּבה היוּ בּוֹחרים להם ראש, אַטאמאן, בּכל שנה ושנה. וּכשהיוּ מוֹסרים לוֹ את השלטוֹן בּידוֹ, היו מוֹרחים את ראשוֹ ואת פּניו בּטיט, לאוֹת, כּי לא ירוּם לבבוֹ על אֶחָיו הקוֹזאקים.

והאנשים שנכנסוּ לתוֹך חברת הפּוֹרוגיים היוּ שוֹנים מאד: בּהם עוֹבדי-אדמה, תלמידי הבּוּרסה (בּית-ספר לכוֹהנים), כּל מיני פּוֹשעים שבּרחוּ מחרב המשפּט וכל איש מצוֹק – כּל אלה חַברוּ יחד בּ“רשת” לחרף נפשם בּמלחמוֹת וּגבוּרוֹת ולחיוֹת חיי הפקר.

הפּוֹרוֹגיים הללוּ נחלקוּ אחרי כן לבתי-אבוֹת, וראש לכל בּית-אב (קוּריני). אך לנשיהם וּלילדיהם לא נתנוּ לשכּוֹן בּתוֹך מחניהם, כּי לא יכלוּ לסבּוֹל את חיי המשפּחה השלוים, המַרגילים את האדם לסדר ולעבוֹדה תרבּוּתית.

בּתוֹך המחנה הזה לא היוּ זקנים, כּי כּוּלם מתוּ בּימי נעוּריהם, לא כּמוֹת כּל האדם, אך בּידי הטאטארים, התוֹגַרמים והפּוֹלנים, אוֹ שנטבּעוּ בּמימי הדניֶפּר בּין הפֹּורוֹגים, אוֹ בּגלי הים השחוֹר. וּבכל זאת היוּ הפּוֹרוֹגיים הוֹלכים ורבּים מיוֹם ליוֹם; שמה היוּ בּאים מכּל קצוֹת הארץ, כּל אלה שלא היתה דעתם נוֹחה ממצבם, כּל אלה שבּיקשוּ לעצמם חיים של חוֹפש פּראי, חיים של הפקר. את פּרנסתם מצאוּ משלל אוֹיביהם בּמלחמה אוֹ מציד דגים וחיוֹת, ואת עתוֹת מנוּחתם היוּ מבלים בּשיכרוּת. את כּל כּספּם היוּ נוֹתנים בּיֵין-דגן, וכאשר תם הכּסף, היוּ נוֹתנים בּעבוֹט כּל אשר להם, גם את הכּוּתוֹנת האחרוֹנה, וּבלבד שלא יֶחסר “המזג”… ואם לא היה להם עוֹד גם מה לתת בּעבוֹט – קמוּ ויעשׂוּ פּרעוֹת ויקחוּ בּחזקה את חבית היין מידי המוֹזג, וישתוּ כּכל אשר חפצוּ, ואחרי כן שברוּ את החבית ושפכוּ את הנוֹתר לארץ, לפעמים יחד עם דמוֹ של המוֹזג, אם לא הספּיק זה להסתתר מפּניהם בּעוֹד מוֹעד.

חמלניצקי כּבר נוֹדע לשֵם ולתהילה בּמחנה הפּוֹרוֹגיים כּגיבּוֹר חיל וּמנוּסה בּמלחמה. וּבעת ההיא היוּ הקוֹזאקים מתלוֹננים על נגידם האַטאמאן, והיוּ מבקשים להמירוֹ בּאחר – וישׂישׂוּ כּוּלם לבוֹא חמלניצקי.

ויהי דבר חמלניצקי אל הפּוֹרוֹגיים לקרוֹא לאסיפה רבּה.

ויעבוֹר המתוֹפף ויך בּלוּחוֹת-הנחוֹשת, ולקוֹל צלצוּלם זה מיהרוּ נזעקוּ כּל הקוֹזאקים יחד. אלה לבוּשים בּגדי סאמֶט¹² רחבים, המשוּחים פּה ושם בּזפת משחת-האוֹפנים, לאוֹת כּי כּל דבר יקר שבּעוֹלם כּאַיִן הוּא בּעיניהם; אלה בּאו יחפים, ואלה כּמעט ערוּמים בּאין כּוּתוֹנת לבשׂרם ורק המכנסים אשר בּמתניהם; אלה בּחוּרים אדירים ויפים, בּעלי שׂפם מגוּדל וּמסוּלסל יפה, ואלה פּניהם מלאים צלקוֹת של פּצעים, רשמי זכּרוֹן של חַרבוֹת אוֹיביהם בּיום המלחמה, אוֹ של חרבוֹת חבריהם וידידיהם בּימי שכּרוֹן – כּל הקהל השוֹנה והמשוֹנה הזה נאסף וּבא לקריאתוֹ של חמלניצקי.

אז יקוּם חמלניצקי על העמוּד ויספּר לפניהם את כּל הצרה והתלָאה שסוֹבלים אחיהם, הקוֹזאקים הרשוּמים, מידי הפּוֹלנים. ולא לחינם למד חמלניצקי בּבית-הספר של הישוּעים, כּי למד מהם את דרכיהם וידע להשתמש בּתחבּוּלוֹתיהם, לעוֹרר את רוּח ההמוֹן להתקוֹממוּת ומרד; הוּא לא הגיד מאוּמה על עלבּוֹנוֹ שנעלב על ידי הפּוֹלנים, כּי כּל דבריו היוּ אש קנאוֹת לכל הקוֹזאקים. קנאת העם וקנאת הדת היוַנית המחוּללה, ושׂנאה עזה לעמי הנכר. הוּא ידע כּי בּשתי אלה: קנאת הדת ושׂנאת הנכרים, יקח את לב הקוֹזאקים ויעוֹררם למרד וּנקמה.

יחד עם זה הביא חמלניצקי את דיבּת היהוּדים רעה מאד, כּי כּוּלם נאמנים הם לפּוֹלנים ועוֹזרים להם לרדוֹת בּקוֹזאקים האוּמללים, והם עוֹשׂים עוֹשר על ידי המס שהם נוֹטלים מבּתי-התפילה של הקוֹזאקים, שהאצילים הפּוֹלנים נוֹתנים להם בּחכירה לחלל את הקוֹדש. והקוֹזאקים, שהיוּ מעוֹלם בּני-חוֹרין, מכרוּם הפּוֹלנים והכּמרים הקתוֹלים לעבדי עבדים, לחוֹכרים היהוּדים, לעבוֹד כּל עבוֹדה בּזוּיה, שאיננה לפי כּבוֹד גיבּוֹרי מלחמה. וּמה גדוֹל הבּזיוֹן והקצף לראוֹת יהוּדים מוֹשלים וּמתעללים בּקוֹזאקים!

הדברים האלה בּאו כּאש בּלב הקוֹזאקים; וּככלוֹת חמלניצקי לדבּר קם שאוֹן וּמהוּמה בּמחנה, וכוּלם קראוּ בקוֹלי-קוֹלוֹת: – חרב לאלוֹהים ולקוֹזאקים! – נקם, נקם בּפּוֹלנים וּביהוּדים! – להמית ולמוּת בּעד דתנוּ הקדוֹשה! ותהי כּל הכּכּר לְשָאגת לְבָאים. כּגלי ים רוֹעש וּמִשבּריו שטפוּ הקוֹלוֹת בּחללוֹ של עוֹלם – שטף נקמה וחימה…

אחד מהמחנה נתן בּקוֹלוֹ:

– יהי חמלניצקי לנוּ לאַטאמאן!

ואחריו ענוּ כּוּלם פּה אחד:

– יחי חמלניצקי האֹטאמאן! חזק, חמלניצקי! – – –

אמנם חמלניצקי עוֹד סירב בּדבר, ולא קיבּל עליו את שם המשׂרה, אך בּפוֹעל היה מהיוֹם למצבּיא צבאוֹת הקוֹזאקים.

ג

אז יקרא חמלניצקי למוֹעצה את ראשי בּתי-האבוֹת.

– פּעמים רבּוֹת – אמר חמלניצקי – נלחמנוּ עם הפּוֹלנים, אך תמיד נפלנוּ בּמלחמה, כּי עצוּמים הם ועשירים וּמלוּמדים יוֹתר ממנוּ, אך עתה אנוּ צריכים לנַצח! וּכדי שיהיה נצחוֹננו בּטוּח, צריכים אנוּ למצוֹא לנוּ בּעלי בּרית חזקים, שיעזרוּנוֹ בּמלחמה.

– מי יעזוֹר לנו? אוּלי המַמלכה הרוּסית? – שאל אחד.

– לא – – ענה חמלניצקי – הממלכה הרוּסית יראה בּעצמה מפּני הפּוֹלנים. אני אוֹמר לרכּוֹש לנוּ את לב הטאטארים שישתתפוּ עמנוּ.

– את הבּוּסוּרמַנים¹³? – קרא קוֹזאק זקן אחד – האנחנוּ הנוֹצרים נבקש את הטאטארים הטמאים, שילכוּ עמנוּ להלָחם בּנוֹצרים? חלילה! הדבר חרפּה ועווֹן לקוֹזאקים! כּמעט כּל הקוֹזאקים הסכּימו לדעתוֹ של הזקן.

אך חמלניצקי, שהיה מחזיק בּשיטת הישוּעים, כּי “המטרה מקַדשת את האמצעים”, דיבּר על לבּם ויוֹכח להם, כּי ראשית הכּל, עליהם לכוון אל המטרה שהם נוֹשׂאים את נפשם, להנקם מהפּוֹלנים. ושנית – הלא ישלמוּ בּזה לפּוֹלנים הארוּרים מדה כּנגד מידה: כּמוֹ שהפּוֹלנים מתחבּרים עם היהוּדים הטמאים שֹנוּאי נפשם, כּדי להכניע וּלהציק לקוֹזאקים, כּך צריכים הקוֹזאקים להתחבּר הפּעם עם הטאטארים הבּוּסוּרמַנים להכניע את הפּוֹלנים.

– ואמנם – הוֹסיף חמלניצקי – הקוֹזאקים אוֹמרים: הטאטארי, היהוּדי והכּלב דת אחת לשלָשתם, וּמוּתר לתלוֹתם יחד. וגם אנחנוּ אחרי שנכניע את הפּוֹלנים, הן לא תהיינה ידינוּ אסוּרוֹת מהתחזק גם על הטאטארים; אם יהיוּ כּבני-אדם – ונכניסם אל דתנוּ הקדוֹשה, ואם יהיוּ כּכלבים – ונַערפם ונַשמידם…

אחרי ויכּוּח ארוֹך ניצח חמלניצקי בּדבריו. וּבהסכּמת הקוֹזאקים כּוּלם מיהר חמלניצקי וישׂם פּעמיו אל החאן¹⁴ המוֹשל בִּקְרים.

מגוֹר מסביב

א

ורוּח עברה בּכל גלילוֹת אוּקראינה וכל הקוֹזאקים כּאיש אחד הרגישוּ, כּי בּא המוֹעד להסיר מעליהם את עוֹל פּוֹלין. ה“חוֹלוֹפּים” התחילוּ להרים ראש וּלהעז פנים; רבּים נסוּ מבּית אדוֹניהם, וּביחוּד התפרצוּ מפּני החוֹכרים היהוּדים. והנה זה התחילוּ הקוֹזאקים פּוֹשטים על ערי היהוּדים השלוים ויכּוּ בּם וישדדוּ את נכסיהם. האדוֹנים הפּוֹלנים הרגישוּ בּזה התחלתוֹ של מרד ויעמדוּ לימין השדוּדים ויענשוּ קשה את השוֹדדים שנפלוּ בידם, אך כּל זה הוֹעיל רק לעוֹרר את הכּעס והחרוֹן וּלהגדיל את מדוּרת המרד בּין כּל הקוֹזאקים.

ראוּ היהוּדים כּי כּלתה אליהם הרעה – ויטוּ כּוּלם אחרי הפּוֹלנים מגיניהם.

וּבטוּלצ’ין, מקוֹם מוֹשב ר' איצי, בּאה השמוּעה כּי הקוֹזאקים נכוֹנים למרוֹד בּפּוֹלנים ולעשׂוֹת נקמה בּהם וּביהוּדים. דבר זה נוֹדע מפּי העבד ששירת בּביתוֹ של ר' איצי – קַרפּה שמוֹ.

קרפּה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים. פּניו שזוּפים ויפים ועיניו השחוֹרוֹת מבּיטוֹת בּתמימוּת ועצב. הוּא עבד את ר' איצי בּאמוּנה שנים אחדוֹת והיה קשוּר אל בּיתוֹ בּכל לבבוֹ. כּשיצאוּ ללוּבּני –הלך קרפּה אחריהם; יצאוּ מלוּבּני לטוּלצ’ין ונטפּל גם אז אליהם. ור' איצי היה מחזיק טוֹבה לקרפּה שלוֹ וּמראה לוֹ חיבּה. הוּא היה אוֹמר עליו בּשׂחוֹק: “קרפּה שלי הוּא גלגוּלוֹ של טָבי, עבד ר' גמליאל, גם הוּא נאמן וּמסוּר כּמוֹתוֹ”.

וקרפּה יוֹתר משהיה נאמן לבעליו, ר' איצי, היה מסוּר בּכל נשמתוֹ להדסה בּת ר' איצי. כל שירוּת קל שהיה עוֹשׂה למעשה – עשׂאוֹ בּשׂמחת-נפש מיוּחדת. וּכשזכה שתפנה אליו הדסה היפהפיה בּשאלתה אוֹ לדבּר עמוֹ דברים אחדים, היה מוּכן לבוֹא למענה בּאש וּבמים… הוּא חוֹנַן בּכשרוֹן מנַגן, כּמוֹ רבּים מבּני אוּקראינה. וּבערבי הקיץ היה יוֹשב לוֹ קרוֹב לחלוֹנה של הדסה, מוֹציא חליל מכּיסו וּמחלל; ולפעמים הצליח להוֹציא מכּלי פשוּט זה מנגינוֹת כּל כּך נאוֹת וערבוֹת, שהיה מַטעים אוֹתן בּמין תוּגה ניצחת, בּכלוֹת נפש אוֹהבת המתגעגעת בּאין תקוה, עד שנלותה אליו גם הדסה ועזרה אחריו מחדרה בּקוֹלה הדק והערב כּקוֹל צִפּוֹר. וּכמוֹ רוּח נַעלמה, מין נשמה חדשה יוֹרדת אז על קרפּה וּנגינתוֹ נעשׂית יוֹתר עמוּקה, יוֹתר נעימה בּגעגוּעיה וּמביאה עד לידי חדוַת הנפש…

והדסה היתה מאוֹרסת לבן-אחיו של ר' איצי שישב בּבּריסק. כּשקרבוּ ימי החתוּנה נוֹלד סכסוּך קטן בּין המחוּתנים; ר' איצי ור' אֶליקוּם אחיו התוַכּחוּ על דבר מזוֹנוֹתיהם של הזוּג לאחר החתוּנה. אבי החתן רצה שבּנוֹ יהיה סמוּך על שוּלחנוֹ בּבּריסק, כּי בּן יחיד הוּא לוֹ, ור' איצי רצה שיהיה חתנוֹ סמוּך על שוּלחנוֹ, כּמנהגוֹ של עוֹלם – והדסה בּת יחידה היא לוֹ. בּיקשוּ למצוֹא איזוֹ פּשרה ונדוֹנוּ בּיניהם על ידי מכתבים.

וקרפּה ידע שאפשר הדבר שישלחוּ את הדסה לליטא, ואמר לה פּעם, כּי אם תסע היא לליטא, אז ילך גם הוּא אחריה לעבוֹד שם בּבית חוֹתנה אוֹ אצל בּעלה.

– למה? – שאלה הדסה בּשׂחוֹק קל.

– תוּגה תאכלני בּלעדיך… – ענה קרפּה בּתמימוּת.

– שלם תהיה, – ענתה הדסה – תשׂא אשה אוּקראינית בּעלת עינים שחוֹרוֹת, ושׂמַחת בּה.

– אני… לישׂא אשה… לא! עד עוֹלם!..

– מפּני מה?

– מפּני שאני אוֹהב אוֹתך… – ענה קרפּה והציץ עליה בּעינים חוֹלמוֹת.

לחיי הדסה האדימוּ מבּוּשה:

– הוֹי סכל, – אמרה לוֹ בּקוֹל נמוּך – הרי נוֹצרי אתה… אסוּר לך, אני יהוּדיה…

– גם אני יוֹדע, – ענה קרפּה – אבל בּכל זאת אני אוֹהב אוֹתך.

– אַל תהי שוֹטה, – אמרה אליו הדסה בּכוֹבד-ראש – ישמע אבּא ויגרשך מפּה.

– לא יגרש; הן גם אנכי יוֹדע שאינך בּת-זוּג לי, אבל אהוּבה אַת לי כּשמש זוֹ המאירה שם מרחוֹק, וּכמוֹ העננים הבּהירים האלה המרחפים שם בּשמי מרוֹם, כּמוֹ… כּנף רננים שבּיער… יגרשוּני ממך ולא אלך… אַת ואביך צריכים לי – קרוֹב היוֹם שתראי את אמוּנתי ואהבתי אליך, תראי עד כּמה נכוֹן אני למסוֹר נפשי בּעדך…

– מה תדבּר, קרפּה? דבריך מטילים עלי אימה… איזוֹ סכּנה נשקפת לנוּ?…

– אסוּר לספּר… – אמר קרפּה – אבל דעי לך כּי הקוֹזאקים מכינים את עצמם לשחוֹט את כּל הפּוֹלנים והיהוּדים שבּאוּקראינה וּבפוֹלין… אצל האַטאמאן שלנוּ חיל רב, עד כּדי לכבּוֹש את העוֹלם כּוּלוֹ… יתן אוֹת – וכל הקוֹזאקים יקוּמוּ כּאיש אחד להרוֹג, להשמיד וּלאבּד את עם פּוֹלין. הגידוּ לי זאת בּסוֹד, אך ממך לא יכוֹלתי להסתיר גם את הדבר הזה.

הדסה סיפּרה את הדברים לאביה, ור' איצי הבין מיד שיש יסוֹד לדבר והתחיל חוֹקר ודוֹרש עד שנוֹדע לו, כּי אמנם נכוֹנים הם הקוֹזאקים להתפּרץ בּנקמה…

השמוּעה הטילה אימה על היהוּדים, ור' איצי השתדל לפני הרב שיאסוֹף את טוֹבי העיר לטכּס עצה.

פּרנסי העיר והגבירים היוֹצאים ונכנסים בחַצרוֹתיהם של הפּריצים נאספוּ, נדבּרוּ ואמרוּ, כּי הדבר אינוֹ חדש וכי די כּוֹח לה לפּוֹלין להכניע את הקוֹזאקים בּיוֹם התקוֹממוּתם, וּכבר הבטיחוּ כּל האדוֹנים כּי לא יתנוּ לקוֹזאקים לגעת ביהוּדים לרעה.

אסיפה קטנה זוֹ הרגיעה את רוּחוֹ של ר' איצי, ולקח את כּסף הנדוּניה ונסע לבּריסק להתפּשר עם אחיו ולקבּוֹע זמן החתוּנה.

ב

כּמוֹ רוּח חדשה לבשה את ר' איצי בּבוֹאוֹ לליטא, ארץ מוֹלדתוֹ; הוּא הרגיש כּי בּא למקוֹם חיוּתוֹ. דוֹמה היה לדג זה שנתחבּט על היבּשה וחזר אל המים.

שנים מספּר עברוּ מעת שעזב ר' איצי את אֵחָיו שבּליטא, חזר וּמצאם כּמוֹ שהיוּ:

כּל אוֹתם המנהגים ונוּסחאוֹת התפילה שהיוּ כּל כּך חביבים עליו, קבוּעים ועוֹמדים ונמסרים בּירוּשה מדוֹר לדוֹר. כּל בּתי-המדרש מלאים “לוֹמדים” כּשהיוּ. ידידי נעוּריו – יש מהם שנזדקנוּ, יש מהם שנפטרוּ לבית-עוֹלמם, אבל אחרים, חדשים ורעננים, ממלאים כּבר מקוֹמם, יוֹשבים ועוֹסקים בּ“חיי-עוֹלם”, בּתוֹרה הקדוֹשה, בּחשק והתמדה רבּה. דוֹר דוֹר ו“עילוּייו”, דוֹר דוֹר וּ“מתמידיו” – והתוֹרה לעוֹלם עוֹמדת. בּכל עיר ועיר בּתי תלמוּד-תוֹרה וּבתי-ישיבה המוֹצאים פּרנסתם מקוּפּת הציבּור. בּחוּרים המקדישים את עצמם לתוֹרה מוֹצאים לחמם אף הם על שוּלחנם של מוֹקירי רבּנן וּמכבּדי תוֹרה ולוֹמדיה. וּמי מן העם אינוֹ מכבּד שם את התוֹרה? בּכל בּית נשמעים דברי תוֹרה, ואם אין בּעל-הבּית בעצמוֹ בּר-אוּרין יש לוֹ בּנים אוֹ חתנים תלמידי-חכמים.

והקהילוֹת שבּליטא הרי הן כּממשלת יהוּדים מיוּחדה; כּל קהילוֹת היהוּדים מאוּשרוֹת מטעם המלוּכה, וּבכל סדריהן פּנימה היהוּדים אדוֹנים לעצמם. בּכל שנה בּימי חוֹל-המוֹעד פּסח היוּ מתאספים לבית-המדרש, אוֹ לבית הקהל, וּבוֹחרים להם בּקלפי פּרנסים וגבּאים לשנה. ראשי-הקהילה האלה היוּ מעריכים את כּל האנשים, שיתן כּל אחד לפי כּוֹחוֹ, להחזקת בּתי-מדרש וישיבה ולשאר מוֹסדוֹת של צדקה, כּמוֹ “בּיקוּר-חוֹלים”, “הכנסת-אוֹרחים” וכדוֹמה. ראשי-הקהל האלוּ היוּ מפקחים גם על בּתי-החינוּך, בּתי-התפילה ועל כּל החברוֹת השוֹנוֹת שבּקהילה. הם היו מאַשרים כּל מקנה וכל קנין שבּין יהוּדי לחברוֹ, שוֹפטים יחד עם הרבּנים כּל “דין תוֹרה” וכוֹח היה בּידם להעניש את המַמרים וּלהטיל קנס על כּל העוֹבר על תקנוֹת הציבּוּר.

מצד הפּרנסה היוּ אמנם השנים קשוֹת, אך עם זה היוּ נראוֹת בּיוֹתר מידוֹת טוֹבוֹת אלוּ של רחמנוּת וּצדקה שהצטיינוּ בּהן בּני ישׂראל; גמילוּת חסדים היתה יקרה מאד בּעיני העם והיוּ תוֹמכים איש את רעהוּ כּאשר מטה ידוֹ.

בּארצוֹת אשכּנז היוּ אז לוֹחצים את היהוּדים מאד והיוּ בּאים משם לארצוֹת פּוֹלין וליטא מחנוֹת של יהוּדים שנתדלדלוּ למצוֹא שם מחיה וּמנוֹח מיד מעַוֵל וחוֹמֵץ. מחיה וּמנוֹח בּיקשוּ האוּמללים בּליטא וּפּולין, בּשעה שגם שם לקוּיה הפּרנסה וּמצב היהוּדים הלך הלוֹך ושפל, הנוֹצרים העירוֹניים יחד עם הנזירים הישוּעיים היוּ רוֹדפים גם שם את היהוּדים ויוֹרדים לחייהם; אך מקוֹם אחר לא מצאוּ להמלט שמה, וּמספּר האנשים גדל משנה לשנה. וּבכל זאת על ידי מעשׂי-צדקה הרבּה, ניהלוּ את כּל העניים האלה בּלחם, וּבניהם של העניים גם הם לא היוּ נעזבים לנפשם; נתנוּ אוֹתם ל“תלמוּד-תוֹרה” ולישיבוֹת. ולא זוֹ בּלבד אלא שבּכל ארצוֹת ליטא וּפּוֹלין לא נמצאה בּת-ישׂראל בּת שמוֹנה-עשׂרה, שלא נישׂאה לאיש. “הכנסת כּלה” היתה נחשבת למצוה גדוֹלה וחברוֹת ויחידים היוּ עוֹסקים בּזה להמציא נדוּניה להוֹצאוֹת חתוּנה לבתוּלוֹת עניוֹת והיוּ מַשׂיאין אוֹתן סמוּך לפרקן.

ועל דבר שאלוֹת הכּלל וּשתדלנוּת לפני המלך, אוֹ לפני המגנאטים¹⁵ והבּישוֹפים ועל דבר המשפּטים שבּין קהילה וּקהילה, על עסקי “חזקה”¹⁶ וכדוֹמה – לזה היה קבוּע בּמדינה “וַעד ארבּע ארצוֹת” – והוּא אסיפת ראשי-ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין רבּה וּפּוֹלין זוּטא, ליטא ורייסין (גַליציה). הם היוּ מתאספים שתי פּעמים בשנה, בּיריד שבּלוּבּלין וּביריד שבּיארוֹסלאב, ושם היוּ דנים וּמחליטים בּכל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ. שמה היוּ בּאים גם הבּחוּרים המצוּינים בּתוֹרה, וכל אב שהיה מבקש חתן בּר-אוּריָן לבתוֹ, היה נוֹסע לשם וּבוֹחר, וכוֹתבים תנאים ונכנסים שם בּברית אֵרוּסין.

וּבעת שבּא ר' איצי לבּריסק היתה ניכּרת תנוּעה גדוֹלה בּין היהוּדים; כּל חשוּבי העיר נאספוּ יחד לאסיפה גדוֹלה לרגל שמוּעוֹת המרידה. הפּרנסים חקרוּ ודרשוּ בּדבר, שלחוּ שלוּחים למקוֹמוֹת שוֹנים, אספוּ ידיעוֹת וטיכּסוּ עצוֹת לקדם פּני הרעה שלא תבוֹא.

וּבבּריסק איש זקן, ר' ישׂשׂכר-בֶּר שמוֹ. הוּא היה מלפנים רבּוֹ של ר' איצי ועתה סוֹפר הקהילה. והוּא כּבן שבעים שנה, אך לבּוֹ היה עדיין ער וחם בּכל מה שנגע לעמוֹ. הוּא היה נכנס וּמתעמק בּכל ענין וּמקרה אשר היה בּהם ערך ציבּוּרי.

ר' ישׂשׂכר-בּר זה היה תלמידוֹ של החכם הגדוֹל ר' דויד גאנז.

גאוֹן זה מלבד גדוּלתוֹ בּתוֹרה היה בּקי גם בּחכמוֹת ההנדסה, התכוּנה וההיסטוֹריה וּמבין בּלשוֹנוֹת. אמנם רק מעטים ידעוּ להוֹקיר את ר' דויד. בּזמן ההוּא היוּ יהוּדים רחוֹקים מכּל חכמוֹת החוֹל, כּי הישוּעים שהיוּ מוֹשלים בּמוֹסדוֹת החינוּך השתדלוּ לסגוֹר את דלתוֹת בּתי-החכמה לפני היהוּדים, והיהוּדים השתדלוּ גם הם מצדם להבּדל מרוֹדפיהם וּלהסגר בחוֹמת דתם כּמוֹ שנסגרוּ בּחוֹמת הגיטוֹ, ולא חפצוּ לדעת מאוּמה מלבד גמרא ופוֹסקים, זוֹהר וקבּלה. אחדים עוֹד השיבוּ נפשם בּפּילוֹסוֹפיה הישנה שמצאוּ בּספרי ה“קדמוֹנים”, אך איש מהם לא שׂם לבּוֹ לחכמה ולחקירוֹת החדשוֹת שבּספרי העמים, ולא לאמנוּת העתיקה והמתחַדשת בּעוֹלם, ולא בּיקשוּ להם כּל דרך חדשה בּלימוּדיהם. לכן לא היה נחשב חכם כּר' דויד גאנז בּעיני הרבּנים אוֹ בּעיני ההמוֹן. גם הוּא, ר' דויד בּעצמוֹ, לפי הנראה, היה חוֹשב לעצמוֹ כּדבר-חטא שבּילה את עתוֹ בּחַכמוֹת חיצוֹניוֹת, והיה מצטדק על מה שהוּא מביא ראָיוֹת מספריהם של חכמי האוּמוֹת, וּמבקש מחילה מאת הקוֹרא.

אצל ר' דויד זה למד ר' ישׂשׂכר-בּר בּנַערוּתוֹ והרבּה חכמה קיבּל ממנוּ, אבל מה היה זה יכוֹל לעשׂוֹת בּחכמתוֹ, אם דוֹרש לא היה לה – ולא עוֹד, אלא שנחשבה כּמעט לעווֹן? ור' ישׂשׂכר-בּר הצפּין את חכמתוֹ בּלבּוֹ ולא גילה שהוּא מצטיין בּמאוּמה מאֶחיו. הוּא נעשׂה לסוֹפר הקהל וכתב כּל מה שהפּרנסים מצוים. לפעמים ראה ר' ישׂשׂכר-בּר שהפּרנסים אינם עוֹשׂים כּשוּרה. אבל לא תמיד היה יכוֹל להוֹכיחם, ואם ידע שדבריו לא יעשׂוּ פּרי היה כּוֹבשם בּלבּוֹ וּמחריש. אך התוּגה החרישית שנשקפה מעיניו העידה בּוֹ, בּזקן זה, כּי חסר לוֹ דבר מה. למלא את החסרוֹן אי אפשר – ולבּוֹ עליו דוָי…

וּמה שׂמח ר' ישׂשׂכר-בּר לראוֹת את תלמידוֹ איצי, שהיה תמיד מוֹקיר וחוֹבב אוֹתוֹ בּלבּוֹ.

ר' איצי מסר לרבּוֹ מכתב וּפריסת-שלוֹם מבּנוֹ היוֹשב בּטוּלצ’ין. ואחר כּך סיפּר לוֹ על דבר הסכסוּך שהיה בּינוֹ וּבין אָחיו.

עכשיו נתפּשרוּ: חוֹדש לאחר החתוּנה יסע הזוּג לבּריסק, לשבת שנה ראשוֹנה בּבית אבי החתן, כּנהוּג. ואחר כּך ישוּבוּ לטוּלצ’ין, לגוּר עם אבי הכּלה, שלא יהא זה כּערער בּערבה, שהרי בּת יחידה הדסה לוֹ, וּבלעדיה אין לוֹ אף נפש אחת קרוֹבה.

• את האמת אגיד, רבּי מוֹרי, – אמר ר' איצי – כּי בּלבּי גם אני מוֹדה, כּי צדק אחי ממני, שאינוֹ רוֹצה לשלוֹח את בּנוֹ לאוּקראינה. פּה בּליטא, בּרוּך השם, התוֹרה בּתקפּה עוֹמדת, ממש ארץ-ישׂראל. הלב שׂמח: לוֹמדים מוּפלגים, עילוּיים –ארץ שכּל בּניה לימוּדי ה'. קוֹל תוֹרה איננוּ פּוֹסק לא מבּתי-המדרש ולא מבּתי-הישיבה… והאחדוּת!… גוֹי אחד בּאמת!… אחדוּת – כּלוּם יש עוֹד כּלי מחזיק בּרכה לישׂראל כּמוֹ אחדוּת?…

– אבל היא איננה, בּני, וּמצבנוּ בּכלל אינוֹ משוּבּח… – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּאנחה – אתה רוֹאה אחדוּת, ואני רוֹאה שהפּירוּד הוֹלך וּמתגבּר; אתה רוֹאה כּוֹח, ואני – חוּלשה ושפלוּת-ידים. “קטן יעקב ודל” – ואיך יעמוֹד בּשעת הסכּנה? ה' ירחם!…

ר' איצי העמיד בּרבּוֹ עינים של פּחד וּתמיהה, וזה הוֹסיף לדבּר בּמנוֹד-ראש:

– כּך, בּני, דבר זה מצַערני מאד, בּראוֹתי עד כּמה אין אנוּ מכּירים בּצרתנוּ. הדוֹחק והשפלוּת אוֹכלים כּוֹחנוּ, משחיתים מידוֹתינוּ – ואין איש שׂם על לב: הסוֹחרים הנוֹצרים נתרבּוּ והם אינם רוֹצים בּכלל שנתחַרה עמהם בּמסחר, והרי הם מבקשים עלינוּ עלילוֹת, והכּמרים עוֹזרים על ידם וּפקידי המלוּכה גם הם עמהם. דמנוּ נעשׂה הפקר, נרצח היהוּדי – אין דוֹרש דמוֹ, אין דין ואין דיין. המסים גם הם מתרבּים ועוֹמדים עלינוּ כּהררים: מלפנים היינוּ נוֹתנים מתנוֹת-שוֹחד לכּמרים, כּי יעצרוּ בּעד תלמידיהם לבל יפרעוּ בּנוּ פּרעוֹת, עתה נעשׂוּ “המתנוֹת” למס, וחוֹבה עלינוּ לשלמוֹ שנה בּשנה, המסים מתרבּים והפּרנסה מתמַעטת וּמתמוֹטטת. פּה הוֹציאוּ בּימים האחרוֹנים חוֹק, האוֹסר על היהוּדים לקנוֹת דבר בּשוּק, עד שלא יספּיקוּ הנוֹצרים לקנוֹת דים. בּסחוֹרוֹת אחדוֹת נאסר ליהוּדי לסחוֹר לגמרי.

כּל זה גרם לנוּ שהיהוּדים נסים מן העיר וּבאים להתישב בּכּפרים תחת חָסוּתם של “הפּריצים”: אלה עוֹד מוֹצאים חפץ בּיהוּדים וּמגינים עליהם קצת מחמס וּמצוּקה, אך בּשַׂכר זה נעשׂה להם היהוּדי שליח לכל עבירה ומעשׂה-אַכזריוּת – ואנוּ מעוֹררים עלינוּ בּיחוּד את חמתם של הקוֹזאקים הפּראים… וּמלבד זאת ישיבת הכּפרים וחסדי הפּריצים מביאים לידי פּירוּד הקהל והריסוֹת הציבּוּר: המריבוֹת והשערוּריוֹת שבּין האצילים, המפוֹררוֹת את פּוֹלין לפירוּרים קטנים, הן הן החוֹתרוֹת גם תחת אחדוּתנוּ אנוּ להרסה. כּל עברי שהוּא “תקיף” אצל הפּריץ שלוֹ, אינו רוצה עוֹד לשמוֹע לפסק הרב, ואפילוּ לפסק של “ועד ארבּע ארצוֹת”, ויכוֹל הוּא לעשׂוֹת כּל עָול נגד קהילתוֹ, אוֹ נגד קהילה אחרת, ונפשוֹ בּטוּחה כּי איש לא יעיז לקנסוֹ אוֹ להחרימוֹ. ואתה מוֹצא, כּי בּשעה שממַשכּנים את הכּר האחרוֹן של העני, בּעד תשלוּמי המס שצריכים לשלם למלך אוֹ לבישוֹף – ישנם עשירים רבּים שאינם נוֹתנים אף פּרוּטה לצרכי ציבּוּר… וּכמוֹ שקרעוּ המגנאטים את הארץ קרעים קרעים, כּך גרמוּ תקיפינוּ לקהילוֹת ישׂראל…

“אחדוּת” אתה רוֹאה? ראיה ל“אחדוּת” זוֹ – הרי לך מעשׂה בּוילנא! הידעת אם לא שמעת כּי היהוּדים בּק“ק¹⁷ וילנא מבקשים תחבּוּלוֹת לבלי תת ליהוּדים מק”ק אחרת לסחוֹר אצלם – ורבּנים יוֹשבים וּמתקנים “גדרים”, כּי לא יבוֹא חלילה יהוּדי מפּינסק לסחוֹר בּוילנא… מה רבּה החרפּה; שׂוֹנאי ישׂראל מבקשים להרחיק את היהוּדים שלא יתחרוּ עמהם, והיהוּדים גם הם עוֹשׂים כּך איש לאחיו וּקהילה לחברתה…

גם בּין הרבּנים עצמם אין שלוֹם! הנה התלקחה בּיניהם מלחמה: יש רוֹצים להחרים את הש“ך¹⁸ על שהוּא משׂיג על הרמבּ”ם, ויש שעוֹמדים לימין הש"ך – והמחלוֹקת מתלקחת עד שמים…

כּך נקרעים היהוּדים מבּחוּץ על ידי הסוֹחרים והנוֹצרים והישוּעים, וּבפנים הנם קרוּעים על ידי הפּרעוֹת שבּפּוֹלין, על ידי “טוֹבוֹת” המגנאטים וחַסדיהם. ועל ידי מחלוֹקת הרבּנים שאינה תמיד לשם שמים… והנה עוֹד הקשר והמרד! הקוֹזאקים הפּראים שוֹמרים עֶברתם ונוֹטרים לנוּ מכּבר… רבּוֹנוֹ של עוֹלם, "מי יקוּם יעקב כּי קטן הוּא?!…

– אוֹי, אוֹי! – יַסר יִסרני ה' ונתן בּלבּי מעט דעת להבין אוּלי יוֹתר מאחרים את מַעמדנוּ… רוֹאה אני את הפּחד שתוֹקפנוּ בּעת צרה כּזוֹ…

וקוֹלוֹ של הזקן רעד פּתאוֹם ונחנק בּתוֹך גרוֹנוֹ…

ר' איצי בּיקש להרגיע את רבּוֹ:

– תראה, רבּי, שהסכּנה תביאנוּ לידי אחדוּת…

– הלוַאי – ענה הזקן – שלא נצטרך לסמוֹך על חסדי הפּריצים לבד… בּימי מסעי-הצלב (ישמרנוּ ה' בּזמן הזה) נהרגוּ ואבדוּ קהילוֹת רבוֹת – והיהוּדים לא נתאחדוּ ולא ניסוּ גם להגן על עצמם…

וּמה היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת? – אמר ר' איצי בּתוּמוֹ וּבאנחה – לצאת למלחמה?..

– וּמדוּע לא?! – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּהתעוֹררות ויספּוֹק כּפּוֹ על השוּלחן – עמך, איצי, הרי יכוֹל אני לדבּר בּלשוֹן פּשוּטה… אבוֹתינוּ קידשוּ את השם בּימי מסעי-הצלב, ואבוֹת אבוֹתינוּ – בּימי מלכוּת יוָן הרשעה – מי מהם עדיפים? אם לא מַתתיהוּ כּוֹהן וּבניו… אנחנוּ רק למדנוּ להשתטח לפני כּל מצוֹרע, למסוֹר את נפשנוּ בּיד כּל ערל וטמא, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם, וּכשלבבוֹ הערל לא יֵרך והוּא לוֹקח את המַאכלת – אנוּ פּוֹשטים את הצואר וּמקדשים את ה' לפני בּזוּי זה בּ“שמע ישׂראל” – זהוּ קידוּש השם!.. קרא “שמע ישׂראל” – וּתפוֹשׂ את הקוֹזאק בּבלוֹריתוֹ וערפהוּ כּכלב – זהוּ קידוּש השם…

פּני הזקן בּערוּ כּלהבה אדוּמה מתוֹך זקנוֹ ופיאוֹתיו הלבנים, עיניו נוֹצצוּ וירוּ זיקים, גוּפוֹ הדל והכּפוּף נעשׂה מוּצק וידוֹ הפּשוּטה רעדה בּאויר, כּאילוּ הוּא מנוֹפף חרב גדוֹלה וּכבדה מנשׂוֹא…

ר' איצי, כּוּלוֹ נבהל ונשתוֹמם למראה עיניו וּלמשמע אזניו, שׂפתיו התחילוּ רוֹעדוֹת ולוֹחשוֹת שלא בּרצוֹנוֹ:

– “מי יִקוֹם יעקב כּי קטן הוּא”… רבּי!

– מה?! – שאג הזקן – קטן יעקב? לא יִקוֹם?! “תמוּת נפשי עם פלשתים”! – גם זהוּ קידוּש השם!…

הזקן נפל על כּסאוֹ כּשהוּא שוֹאף ונוֹשף בּיגיעה, רק ראשוֹ הפנה לכאן וּלכאן ועיניו היוּ מזרוֹת אימה – –

ג

נרעש ונפחד יצא ר' איצי מלפני רבּוֹ… צר היה לוֹ על הזקן – נדמה לוֹ, שרבּוֹ נתפּס חלילה, מצערוֹ, בּמינוּת… החרב – כּלוּם זהוּ כּלי-זינוֹ של יעקוֹב? הוּא הרי אין כּוֹחוֹ אלא בּפה – לבקש רחמים מלפני אבינוּ שבּשמים… אך ירא היה ר' איצי להשיב על דברי רבּוֹ שנתרגש כּל כּך…

מתוֹך מחשבוֹת כּאֵלוּ הלך לוֹ בּרחוֹב ולא ידע לאן יפנה, לאן יברח מתוֹך הסערה שהקים הזקן בּלבּוֹ… והנה בּא לקראתוֹ החתן שלוֹ, עמד וּשאֵלוֹ:

– הרוֹצה אתה לראוֹת את ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי?

– היכן? היכן הוּא? – שאל ר' איצי בּפיזוּר-הדעת.

– הרי עכשיו עברנוּ לפני בּית-המדרש שהוּא יוֹשב שם כּל היוֹם – ענה החתן – ואם יש את נפשך, נכּנס אל בּית-המדרש, ותראה את פּני רבּנוּ הקדוֹש.

ר' איצי מיהר והלך לבית-המדרש.

ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי היה מגדוֹלי המקוּבּלים שבּזמן ההוּא. אמרוּ עליו, שהוּא מל“ו הצדיקים שעליהם העוֹלם עוֹמד. תמיד היה עוֹסק בּתוֹרה וּתפילה וּמעַנה את נפשוֹ בּתעניוֹת וסיגוּפים. הוּא לא היה ישן על גבּי כּר, אלא על גבּי לבֵנה שהיה מַניח למראשוֹתיו. ימים רבּים היה מתהלך בּגוֹלה מעיר לעיר, מכּפר לכפר, ואיש לא ידע בּוֹ מי הוּא ולא הכּיר בּוֹ מה הוּא… אוֹמרים, ש”ערך גלוּת“, מפּני שנתקשה בּדברי רש”י בּמקוֹם אחד ולא ידע פּירוּשם, וֹלאחר שישב בּתענית כּמה ימים ולא נתן שינה לעיניו כּמה לילוֹת ולא הוֹעיל – הבין שהוּא צריך להשׂיג סוֹד זה על ידי גלוּת. “תוֹקפּא דגוּפא, חוּלשא דנפשא”– אוֹמר הזוֹהר – כּל מה שהגוּף יוֹתר בּריא הנפש יוֹתר חלשה, וּלהיפך, כּשהגוּף חלש הנשמה מתגבּרת, ולכן צריך אדם להחליש את הגוּף כּדי שיתן כּוֹח לממשלת הנשמה. והגלוּת, בּצירוּף תעניוֹת וסיגוּפים, סגוּלה בּדוּקה היא לזכּך את החוֹמר וּלהגדיל אוֹרה של הנשמה… ואמנם לאחר שהתהלך ר' שמשוֹן כּמה שנים בּגוֹלה וצם כּמה צוֹמוֹת, זכה לראוֹת את רש"י בּחלוֹם, ואז גילה לוֹ את הסוֹד הכּמוּס שבּדבריו…

הגדה זוֹ שהתהלכה מבּית-מדרש לבית-מדרש ונמסרה מפּה לפה בּלחישת סוֹד, העריצה את הצדיק ר' שמשוֹן בּעיני הכּל – והיוּ מבּיטים עליו בּיראת הקוֹדש…

ר' איצי בּא לבית-המדרש לשעת תפילת המנחה וראה איש-שׂיבה דל-בּשׂר שפּניו מקוּמטים יוֹשב מעוּטף בּטלית וּתפילין, ידיו כּפוּתוֹת על לבּוֹ והוּא מתנוֹעע בּגוּפוֹ וּמנהם חרש מתוֹך הספר שלפניו, בּקוֹל אחד וּבנעימה אחת שאינה פּוסקת כּזמזוּם הדבוֹרה… מיד הבין ר' איצי כּי זה הוּא ר' שמשוֹן.

ר' איצי התחיל מתקרב אליו בּיראת הכּבוֹד, וּפתאוֹם עמד כּנבהל – נדמה לוֹ שכּבר ראה אוֹתוֹ פּעם, אבל איננוּ יוֹדע מתי ואיפה… והנה הרים ר' שמשוֹן את עיניו המתנוֹצצוֹת – וּמיד הכּיר את ר' איצי וּפשט לוֹ את ידוֹ ואמר בּמתינוּת:

– שלוֹם עליכם, ר' איצי… –

– עליכם שלוֹם, רבּי! – החזיר לוֹ ר' איצי בּענוה וּבלב חרד ותמיה, ותוֹך כּדי דיבּוּר נתעוֹרר שוּב ונבהל: הוֹא הכּיר בּר' שמשוֹן אוֹתוֹ העני שהתאָרח בּבית נחוּמ’צי, ונחשד בּגניבה והוּכּה – ונתעלם מן העין… זה, שאילמלא הוּא, ר' איצי, אפשר שהיה נחוּמ’צי מיסר אוֹתוֹ בּשבטים…

לבּוֹ של ר' איצי פּג, הוּא עמד חיור, פּיו פּתוּח ולא יכוֹל להוֹציא אף הגה.

– מה שלוֹמך, ר' איצי? הגם היוֹם הנך יוֹשב בּלוּבּני? – שאל ר' שמשוֹן.

– לא, רבּי! כּבוֹדוֹ הביא גאוּלה לנפשי…

– אני? – גאוּלה? – שאל ר' שמשוֹן בּתמיהה של תמימוּת.

– רצוֹני לוֹמר, רבּי – ענה ר' איצי – כּי על ידך נגאַלתי מעבוֹד עוֹד את נחוּמ’צי.

– אין “גאוּלה” בּעוֹלם הזה לאדם מישׂראל בּעוֹד ש“שכינתא בּגָלוּתא”… – אמר ר' שמשוֹן בּהערה של תרעוּמוֹת על זה שזילזל בּמלה זוֹ.

– שגיתי, רבּי! – ענה ר' איצי בּחרטה.

– והיכן אתה יוֹשב? – שאל ר' שמשוֹן.

– בּטוּלצ’ין. – מה עוֹשים שם יהוּדים?

ר' איצי סיפּר לפניו על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, שהחרידה שם את ישׂראל.

– חמילניצקי – חמיל – נוֹטריקוֹן: חבלי משיח יבואו לך… – לחש ר' שמשוֹן בּפנים של אימה כּמדבּר לעצמוֹ – תשוּבה, תשוּבה, ר' איצי, צריכים אנוּ לשוּב בּתשוּבה…

– זה ודאי, רבּי ואוֹרי… – ענה ר' איצי – אבל… הרי צריכים אנוּ גם לבקש עצה לקדם פּני האוֹיב…

– “אַל תתחכּם הרבּה”! – הפסיקוֹ ר' שמשוֹן – עצה אחת יש – תשוּבה ותפילה וּצדקה, והשם יתבּרך הטוֹב בּעיניו יעשׂה…

ור' שמשוֹן קימט את מצחוֹ ועצם עת עיניו – והתחיל לדבּר לעצמוֹ בּצירוּפי מלים:

"וּתשובה וּתפילה… תפילה ותוֹרה – חיי עוֹלם… תוֹרה וּצדקה – והעיקר תשוּבה.. בּה פּוֹתחין… אשמנוּ, בּגדנוּ, גזלנוּ, דיבּרנוּ דוֹפי…

ור' שמשוֹן התחיל מכּה על לבּוֹ היבש בּכוֹח, כּמכּה בּתוֹף, מכּה וּמתוַדה עד שגמר:

– תיעבנוּ, תעינוּ, תִעתענוּ…

וּמיד חזר וכפת את ידיו על לבּוֹ והתחיל מתנדנד וּמזמזם מתוֹך הספר…

בּלב נשבּר וּבדאגה הלך ר' איצי מלפני זה… דעתוֹ, שהרתיחה ר' ישׂשׂכר-בּר בּדבריו, לא נתקררה מדברי ר' שמשוֹן… וּבמוֹחוֹ ניקרוּ שאלוֹת ולא נתנוּ לוֹ מנוֹח.

– “מה אנוּ צריכים לעשׂוֹת וּמה אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת?” “הכּל בּידי שמים” – ולא יהא זה כּ“צינים וּפחים” שהאדם צריך להזהר מהם?.. אבל מה נעשׂה? לצאת בּחרב? מה כּוֹחנוּ וּמה גבוּרתנוּ לעוּמת הקוֹזאקים?..

ור' איצי מצא שאין דרך אחרת ליהוּדים אלא להשתדל לפני המגנאטים.

וכך היתה גם דעת הפּרנסים שנתאספוּ ממחרת היוֹם בּבּריסק: הם החליטוּ וגמרוּ לשלוֹח שתדלנים למלך ולמגנאטים, כּי יוֹאילוּ להגן בּחסדם על היהוּדים עבדיהם הנאמנים.

– עַרְבָּך עַרְבָּא צריך…¹⁹ – אמר ר' ישׂשׂכר-בּר לר' איצי באנחה לאחר האסיפה – לא למוֹתר היה לנוּ למצוֹא כּאלה אשר יגינוּ עלינוּ מפּני ה“מגינים” האלוּ…

ר' איצי התרעם בּלבבוֹ על הערה זוֹ – כּלוּם יש לוֹ לזה עצה טוֹבה מזוֹ?

וּפרנסי העדה בּיקשוּ את ר' איצי, כּי בּעברוֹ את העיר לוּבּני יסוּר אל נחוּמ’צי ויבקש אוֹתוֹ, כּי יקח דברים עם הנסיך וישניוֹביצקי.

נחוּמ’צי נוֹדע כּבר בּעוֹלם כּגביר עצוּם ותקיף גדוֹל בּחצר הנסיך.

בּלב כּוֹאב ודוֹאב מבּוֹשת קיבּל ר' איצי על עצמוֹ שליחוּת זוֹ, לדבּר אל נחוּמ’צי שהוּא ישתדל להשׂיג טוֹבה בּשביל כּלל ישׂראל…

ד

למחרתה של האסיפה התפּטר ר' ישׂשָכר-בּר ממשמרתוֹ מהיוֹת עוֹד סוֹפר הקהל, באמרו כּי אינוֹ יכוֹל עוֹד לשמש בּכהוּנה זוֹ מחמת זקנה. אך בּאמת לא חוּלשתוֹ הביאַתוּ להחלטה זוֹ, אלא משוּם שכּבר בּחלה נפשוֹ לראוֹת כּיצד עסקי הקהל נעשׂים בּימים כּאלה, והאסיפה האחרוֹנה העירה אוֹתוֹ בּיחוּד לבקש להתבּוֹדד וּלהבּדל מכּל הענינים שהשׂבּיעוּהוּ רק כּעס וּמכאוֹבים.

בּסתר לבבוֹ עלה גם רעיוֹן זה: אפשר יבוֹא לידוֹ שיהא צריך לפעוֹל בּאוֹפן אחר על הקהל בּימי המרד, כּי אז מוּטב שלא יהא תלוּי בּדעת ראשי הקהל וּבהחלטוֹתיהם….

ור' ישׂשׂכר-בּר היה גלמוּד וּבוֹדד בּבּריסק; אשתוֹ מתה עליו כּבר, בּנוֹ הבּכוֹר ישב בּטוּלצ’ין וּשאר בּניו וּבנוֹתיו גם הם לא גרוּ בּבּריסק, אך משוּם שר' ישׂשׂכר-בּר לא רצה להיוֹת מצפּה לשוּלחן בּניו – נשאר לשבת בּעירוֹ, והתפּרנס שם מעבוֹדתוֹ בּקהל.

עכשיו כּשנתפּטר מעבוֹדתוֹ זוֹ, התחיל ר' איצי מדבּר על לבּוֹ שיסע עמוֹ לטוּלצ’ין, שם יתאָרח בּבית בּנוֹ וּמתוֹך כּך יכבּד גם אוֹתוֹ, את תלמידוֹ, להשתתף בּחתוּנת בּתוֹ.

טעמים אלוּ כשהם לעצמם, אפשר, לא היוּ יכוֹלים להכריע דעת הזקן שיקבּל עליו טלטול דרך רחוֹקה כּזוֹ. אבל הזמן גרם: “מי יוֹדע – אמר רבּי ישׂשׂכר-בּר – מה יֵלד יוֹם? מוּטב שאהיה עכשיו קרוֹב ל”קדיש" שלי, אצל בּני בּכוֹרי… ועוֹד רעיוֹן התחבּט בּמוֹחוֹ: “אין נביא בּעירוֹ” – פּה בּבּריסק אם יהא יוֹצא מגדרוֹ לדבּר אל העם בּשעת צרה שלא תבוֹא, לא ישמעוּ לוֹ, ושם בּטוּלצ’ין אפשר יהיוּ דבריו יוֹתר נשמעים – וּלשׂמחת ר' איצי, שראה בּזה כּעין סימן טוֹב לבניו ולכלל ישׂראל, הסכּים ר' ישׂשׂכר-בּר לנסוֹע עמוֹ בּיחד טוּלצ’ינה.

הדרך שנסעוּ בּסוּכּה של קרוֹן אחד שהלך לערי הנגב, פּעלה על ר' ישׂשׂכר-בּר לטוֹבה. רק חמישה נוֹסעים היוּ בּקרוֹן – ויהי די מקוֹם בּסוּכּתוֹ לישב, ואפילוּ לשכּב ולנוּח. – חוֹדש אִייר היה בּעוֹלם, חוֹדש זיו. האביב היה אז בּעצם תפארתוֹ, הלילוֹת לא היוּ קרים, ואויר היערים והשׂדוֹת, מחזוֹת הטבע וחליפוֹתיהם השיבוּ את נפשוֹ של הזקן, שהיה יוֹשב עד עכשיו סגוּר תמיד בּחדרוֹ על ספריו.

בּלוּבּני עמדוּ, ור' ישׂשׂכר-בּר נעתר לר' איצי שיכּנס עמוֹ בּיחד לנחוּמ’צי, לדבּר עמוֹ על אוֹדוֹת השתדלנוּת.

בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת פרץ עשרוֹ של נחוּמ’צי מאד. מיראה ניתן לוֹ שם-התוֹאר “מוֹרנוּ”²⁰, אף כּי לא ידע לקרוֹא ב“מחזוֹר” בּלי שיבּוּשים – והכּל שׂנאוּ אוֹתוֹ: השליאכטים – קינאוּ בּעשרוֹ; האיכּרים העבדים, כּי יהוּדי רוֹדה בּהם; והיהוּדים אף הם שׂנאוּהוּ, כּי רמס אוֹתם בּרגל גאוה וגזל את פּרנסתם. אוּלם בפיהם היוּ הכּל מרוֹממים וּמשבּחים את התקיף הזה, ונחוּמ’צי חשב בּלבּוֹ כּי אמנם ראוּי הוּא לשבח, כּי מי חכם כּמוֹהוּ אשר עלה בּדעתוֹ וּבעוֹצם ידוֹ למעלה עליוֹנה כּמוֹהוּ?

עכשיו שׂמח נחוּמ’צי בּלבּוֹ, בּראוֹתוֹ שגם פּרנסי בּריסק שוֹלחים לוֹ את בּקשתם מרחוֹק, כּי יוֹאיל להגן בּכנפיו על כּלל ישׂראל.

הוּא התאנח על צרת ישׂראל והבטיח להכּנס אל הנסיך וישניוֹביצ’קי בּשתדלנוּת, שיבטיח שמירת היהוּדים. ועם זה יגלה דעתוֹ לפני האזרחים, כּי בּאמת הפּחד, שמפחדים היהוּדים, מוּגזם הוּא יוֹתר מדי, כּי גם וישניוֹביצקי אינוֹ חוֹשב שתנוּעת הקוֹזאקים תשׂים מהפּכה בּארץ. פּראים בּזוּיים כּאלה לא יוּכלוּ לעשׂוֹת מלחמה בּעצה, וּכבר נתן וישניוֹביצקי צו כי אם יברח אחד הקוֹזאקים אל מעבר לפּוֹרוֹגים, יהרגוּ את אשתוֹ וּבניו וכל קרוֹביו.

– וזוֹהי בּאמת תחבּולה טוֹבה לעצוֹר בּרוּח העבדים האלה – סיים נחוּמ’צי את נחמתוֹ.

ר' ישׂשׂכר-בּר, שישב כּל אותה השעה ושתק, נתאנח מעוֹמק לבּוֹ.

– מה האנחה הגדוֹלה? – שאל נחוּמ’צי בּשׂחוֹק קל.

– חוֹשב הוּא ר' ישׂשׂכר-בּר – ענה ר' איצי – כּי היהוּדים היוּ צריכים להזדיין, להיוֹת נכוֹנים לצרה שלא תבוֹא ולעמוֹד על נפשם בכוֹח עצמם…

– חלילה וחס! – קרא נחוּמ’צי בּכל לבּוֹ – האנחנוּ היהוּדים נצא בּכלי-נשק? וּמה יאמרוּ שׂרינוּ שבּצלם אנוּ חוֹסים! הרי נהיה בּזה כּמַמעיטים את כּוֹחם וכמזלזלים בּהבטחתם, כּאילוּ אין אנוּ מאמינים בּהם.

ר' ישׂשׂכר-בּר לא ענה דבר, כּי ידע, כּי רק לשוא ישחית דבריו לפני זה.

ור' איצי הסכּים בּעיקרוֹ של דבר עם נחוּמ’צי. אף כּי הוּא ידע, כּי לפעמים אי אפשר לסמוֹך על חסדי הפּריצים וטוֹבת לבּם… אך מה יעשׂה יעקוֹב, אם קטן הוּא ודל? רק “'דוֹרוֹן וּתפילה” הם כּל תחבּוּלוֹתיו…

המרד והטבח

א

ולפּוֹלנים הגיעוּ כּבר שמוּעוֹת והוֹכחוֹת על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, כּי חזקה היא, אך חמלניצקי מצא תמיד עצוֹת להרגיע את רוּח הפּוֹלנים בּעוֹד שהוּא התכּוֹנן בּסתר למלחמה. הוּא שלח תמיד מכתבים אל גדוֹלי השׂרים, כּי אין דעתוֹ, חלילה, להתקוֹמם נגד מלכוּת פּוֹלין, רק טענוֹת יש לוֹ נגד פּוֹלנים אחדים הממיטים רעה על המלכוּת ועמה, והשתדל להוֹכיח, כּי לא כּמוֹרד בּרח אל הפּוֹרוֹגים, רק צ’אפּלינסקי האוֹמר להרגוֹ גירשהוּ מהסתפּח בֹּארצוֹ… להצלחתוֹ של חמלניצקי נמצאוּ בּין שׂרי פּוֹלין אחדים שהיוּ עמוֹ בּעצה אחת, לגמרי אוֹ לחצאין – כּי גם הם היוּ מחזיקים בּדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית כּמוֹהוּ. וּשאר השׂרים היוּ עסוּקים בּתענוּגיהם וּבסכסוּכיהם הפּעוּטים וּבטוּחים מאד בּכוֹחם – לא שׁמוּ לב לראוֹת את הנעשׂה.

וּבתוֹך כּך הספּיק חמלניצקי לכרוֹת בּרית עם החאן של הטאטארים, וזה שלח אתוֹ אחד משׂרי-צבאוֹ וּגדוּד גיבּוֹרים טאטארים לעזרוֹ נגד הפּוֹלנים. וישב חמלניצקי אל מחנה הקוֹזאקים שעל יד הפּוֹרוֹגים וּמשם יצא ויתקע מחנהוּ בקידק.

אז גמר האַטאמאן פּוֹטוֹצקי לשלוֹח נגד חמלניצקי עשׂרת אלפים איש וּבראשם את בּנוֹ הצעיר, שאיוָה מאד לנחוֹל עטרת גיבּוֹר-מנצח. ויען אשר פּוֹטוֹצקי הצעיר לא היה עוֹד מנוּסה בּמלחמה, על כּן שלח אביו עמוֹ את הקוֹמיסַר²¹ שמבּרג. וגם מהקוֹזאקים “הרשוּמים” נשלחוּ עם חיל הפּוֹלנים להלַחם בּקוֹזאקים החפשים שמרדוּ.

– לכוּ והחריבוּ את כּל מחנה הקוֹזאקים, לא ישאר ממנוּ זכר, ואת ראשי המוֹרדים תפשׂוּ חיים וַהביאוּם אלי לשלם להם כּגמוּלם – כּכה ציוה פּוֹטוֹצקי את חילוֹ זה.

פּוֹטוֹצקי הצעיר מיהר בֹשׂמחה למלחמה. הוּא היה בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. אך חמלניצקי ארב לוֹ, וכאשר עברוּ הקוֹזאקים הרשוּמים, יצא לקראתם ודיבּר על לבּם, כּי לא ילַחמוּ נגד אחיהם המעוּנים, הרוֹצים לפרוֹק מעליהם את עוֹל פּוֹלין – ויהפוֹך לבּם לכרוֹת בּרית עם חמלניצקי להכּוֹת את הפּוֹלנים.

וּביוֹם 8 לחוֹדש מאי, שנת ת"ח (1648), על יד הנהר ז’וּלטי-ווֹדי²², החריבוּ מחנוֹת הקוֹזאקים שנתאַחדוּ עם הטאטארים את כּל מחנה הפּוֹלנים. פּוֹטוֹצקי הצעיר הראה אמנם גבוּרה בּמלחמה, אך הוּא נספּה כּגיבּוֹר בּשׂדה-קטל – והקוֹזאקים ניצחוּ.

כּשבּאה הבּשׂוֹרה לפּוֹטוֹצקי על מוֹת בּנוֹ וּמגיפת חיל פּוֹלין (הוּא היה אז עם מחנהוּ בּצ’אֶרקאסי, פּלך קיוֹב) – רפוּ ידיו והחל לסגת אחוֹר עם חילוֹ, אך חמלניצקי השׂיגהוּ בּיוֹם 16 בּמאי וַישמד את מחנה הפּוֹלנים, ואת פּוֹטוֹצקי וּשאר השרים הגדוֹלים אשר אתוֹ לקח בּשבי וישלחם מתנה לחאן הטאטארים, למען יקח בּעדם כּוֹפר רב…

כּאשר שמעוּ איכּרי אוּקראינה את נצחוֹנוֹ של חמלניצקי, עזבוּ את בּיתם ואת שׂדוֹתיהם וימהרוּ להספח אל חילוֹ; אחדים משׂנאתם לפּוֹלנים ואחרים – לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז יחד עם הקוֹזאקים, אשר פּשטוּ גדוּדים גדוּדים לכל הרוּחוֹת שבּאוּקראינה, להרוֹג ולבוֹז את הפּוֹלנים והיהוּדים היוֹשבים בּה.

נוֹראה, נתעבה וּמבהילה היתה הנקמה שנקמוּ הקוֹזאקים מהפּוֹלנים, ועל היהוּדים ניתכה חמתם בּלעג וקלס אכזרי שאין כּמוֹהוּ. לענוֹת את היהוּדי וּלהתעלל בּנפשוֹ ולהמיתוֹ מיתה משוּנה ונוֹראה ביִסוּריה, נחשב בּעיניהם כּמצוה וכעבוֹדת הקוֹדש; ראשוֹנה, הלא “פּוֹהאנים” הם, כּלוֹמר: טמאים (כּך היוּ קוֹראים לכל אלה שאינם נוֹצרים); ושנית – הלא בּעוֹזרי הפּוֹלנים הם; וּשלישית – מי ידרוֹש את דמם השפוּך?..

אם שׂנא הקוֹזאק את הפּוֹלני שאינוֹ מבּני דתוֹ, אבל בּכל זאת היה נחשב בּעיניו כּאוֹיב מבּני-אדם, ואף כּי עתה נלחמים הם זה בּזה, בּכל זאת ידעוּ מראש, כּי כּעבוֹר איזה זמן – וכרתוּ בּרית שלוֹם. אבל בנוֹגע ליהוּדים, ידעוּ שאינם צריכים להתחשב עמהם כּלל, ואפשר לבערם כּליל מן הארץ – ולא ימָצא איש שימחה נגד הדבר הזה גם בּדברים בּעלמא.

לא מלחמה היוּ עוֹשׂים עם היהוּדים – אלא שׂחוֹק של אכזרים מנוּוָלים. כּשהתנפּלוּ על קהילה אחת היוּ עוֹשׂים ביהוּדים האוּמללים שעשוּעים של יסוּרים, שלא עשׂה עוד כּל פּרא לשוּם בּעל-חיים שבעוֹלם: הפשיטוּ את העוֹר מעל בּשׂרם של יהוּדים חיים, קיצצוּ את הרגלים והשליכוּ בּרחוֹב את הגויה בעוֹדנה חיה, למען תירמס תחת פּרסוֹת הסוּסים ואוֹפני העגלוֹת, בּקעוּ בּטן נשים ונתנוּ בּה חתוּל חי שיחַטט ויעקוֹר את המעים… קוֹזאק אחד היה שוֹחט בּסכּין ילדים רכּים ושוֹאל על שחיטתוֹ לחברוֹ “כּשרה אוֹ טריפה?” חברוֹ היה עוֹנה: “טריפה!” – וזה היה משליך את ה“טריפה” לכּלבים שבּרחוֹב…

את בּתי-הכּנסיוֹת וּבתי-המדרשוֹת היוּ מטמאים וּמחריבים והיוּ מציעים ספרי-תוֹרה בּחוּץ לעשׂוֹת עליהם כּל תוֹעבה. וּבשעה שאלוּ ישבו לשתוֹת יין על גבּי מצעוֹת אלוּ, היוּ אחרים יוֹצאים לשׂמח לב הקוֹזאקים בּבדיחה כּזוֹ: היוּ תוֹלים שוּרוֹת של תינוֹקוֹת על מוֹטוֹת ארוּכּים והיוּ עוֹברים ונוֹשׂאים בּחוּצוֹת וקוֹראים: “קנוּ עוֹפוֹת שחוּטים, כּשרים לשבּת!” – – –

והיהוּדים העלוּבים והנבוּכים היוּ כּצאן טבחה ולא נוֹעזוּ להתיצב בּפני החיוֹת הרעוֹת הטוֹרפוֹת בּהם לאין מספּר… מתחילה בּטחוּ בּפּריצים, וּכשבּא עליהם השוֹד וההריגה כּשוֹאת-פּתאוֹם – נבהלוּ נחפּזוּ, כּל עצה אבדה מהם ולא יכלה קהילה להתאַחד עם חברתה לעמוֹד על נפשם, ויהיוּ רק כּמבקשים להסתתר ולנוּס.

אך לאן?… לפעמים יצאה אחת הקהילוֹת לקדם פּני האכזרים בּמלחמה – אך גם אחריתה היתה להכּרת בּיוֹם אחד. כּי היוּ מעט בּפני האוֹיב העצוּם, והמעט הזה לא היה מזוּין כּל צרכּוֹ.

רק בּזאת הראוּ כּל היהוּדים את גבוּרת לבּם: כּשהציעוּ לפניהם מעַניהם להמיר את הדת ויחיוּ – היוּ בּוֹחרים מות מחיים וימוּתוּ על “קידוּש השם”.

היוּ ערים שהאבוֹת שבּהן, לאחר שראוּ כּי סַבּוּ עליהם הקוֹזאקים ואין מפלט – היוּ שוֹחטים את ילדיהם בּידיהם כּדי שלא יפּלוּ בּידי הערלים…

בּעיר פּוֹלוֹניה נמצא אז הצדיק הנוֹדד רבּי שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי, וּכששמע שהקוֹזאקים קרוֹבים לבוֹא לקח עמוֹ את העדה וכוּלם לבשוּ תכריכים לבנים וילכוּ לבית-המדרש הגדוֹל ועמדוּ “לעשׂוֹת תשוּבה” וּלהתוַדוֹת לפני מוֹתם, להתפּלל ולקרוֹא תהילים – עד שבּאוּ האוֹיבים והשמידוּם. – וימוּתוּ כּוּלם מתוֹך תפילה לאל אלוֹהי ישׂראל וּמתוֹך תקוה – כּי ישוּבוּ מהרה לתחיה, בּהאמינם, שאין זה אלא חבלי משיח, הקרוֹב לבוֹא. – – –

והפּוֹלנים אמנם התיצבוּ נגד הקוֹזאקים, אך הגאוה והקנאה השפלה הפרידה בּין שׂריהם ולא התאחדוּ לעשׂוֹת מלחמה בּכוֹח כּוּלם וּבעצה אחת. כּל אחד היה רוֹצה להיוֹת הראש לחבריו, וּמה שבּחר האחד גינה השני – והפריע עצתוֹ…

הגדוֹל מכּל שׂרי פּוֹלין שבּאוּקראינה היה הנסיך וישניוֹביצקי. כּשראה את טעוּתוֹ המרה שטעה, בּלעגוֹ לקשר הקוֹזאקים, שלח את אשתוֹ וּבניו לגָליציה ועמהם את נחוּמ’צי טאראן סוֹכנוֹ, אשר הפקידוֹ לפקח לפי שעה על אחוּזת נחלתוֹ שבּגליציה וּלכלכּלוֹ משם בּכסף בּעת המלחמה – והנסיך בּעצמוֹ יצא בּראש חילוֹ לקראת הקוֹזאקים. אך מדי ערכוֹ אוֹתם נאנס לסגת אחוֹר בּחרפּה. הוּא אמנם היה גיבּוֹר מלחמה, אך כּל עוֹזריו המתהללים בשקר, הפריעוּ תמיד את עצתוֹ; קנאת איש מרעהוּ אכלה אוֹתם ולא רצוֹ כּי ינחל וישניוֹביצקי כּבוֹד-גיבּוֹרים, וּבשעת הסכּנה לא נמנעוּ משׁוּם לוֹ מכשוֹלים בּמזיד… וּבשעה שהיוּ שׂרי פּוֹלין ועוֹזריהם מתקוֹטטים וּמחרחרים ריב איש בּאחיו – הלכוּ הקוֹזאקים הלוֹך והחרב את המדינה כּוּלה. ערים וּכפרים העלוּ בּאש וּבכל אוּקראינה נשפּכוּ דמי הפּוֹלנים והיהוּדים כּמים. המוֹראוֹת שעשׂוּ הקוֹזאקים בּיהוּדים עצמוּ מספוֹר, אך בּיחוּד נקמוּ מהחוֹכרים שמשלוּ בּהם בּפקוּדת ה“פּאנים”. הקוֹזאקים היוּ עוֹקרים מגוּפם של אלוּ חתיכוֹת של בּשׂר וצָלוּן על האש לעיני בּעליהן המעוּנים ותחבוּ אוֹתן אחרי-כן לתוֹך לוֹעיהם שיאכלוּ את בּשׂר גוּפם… וככה היוּ עוֹשׂים גם לילדים, תוֹחבים את בּשׂר התינוֹקוֹת הצלוּיים לתוֹך פּי אִמוֹתיהם – –

ב

וגדוּד של קוֹזאקים בּא לסוּבּוֹטוֹבה, אוּלם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט בּעוֹד מוֹעד, והם רק השחיתוּ ושללוּ כּל אשר מצאוּ שם, והוּא בּרח עם אשתוֹ המטוֹרפת לעיר אוּמַן.

ויהי בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר וכל העיר חרדה לשמוּעה, כּי האוֹיב קרוֹב לבוֹא… וּפחד נוֹרא נפל על כּוּלם וימהרוּ לבוֹא אל עיר המבצר נֶמירוֹב; יש אשר קדמוּ לברוֹח איש וּבני-בּיתוֹ לבדם, מי בּעגלוֹת וּבסוּסים וּמי בּרגל, ורבּים נאספוּ יחד לעבוֹר את הדרך בחבוּרה קהל גדוֹל.

ושלוֹש שוּרוֹת של עגלוֹת טעוּנוֹת נשים וטף לרוֹב יצאוּ בּשבּת בּצהרים מאוּמַן בּדרך העוֹלה לעיר נמירוֹב, וּמשני העברים אנשים רגלִים לרוֹב, מזוּינים מוֹטוֹת בּרזל וקרדוּמוֹת, לשמוֹר על העגלוֹת. וּבּרקה פּוֹדקוֹבה ועוֹד חמישה אנשים חזקים, רוֹכבים על סוּסים, מפקחים על המסע וּמחזקים את לב הגברים והנשים. וּשני אנשים רוֹכבים נשלחו לרַגל את סביבוֹת הדרך מאחריהם וּשנַים לפניהם, לדעת אֵי האוֹיב נמצא וּלאן פּניו מוּעדוֹת.

לפנות היוֹם, בּנטוֹת השמש מערבה, ויבוֹאוּ הרוֹכבים ויאמרוּ, כּי גדוּדי קוֹזאקים פּרשים הוֹלכים אחריהם… אז היתה בּהלה נוֹראה: הנשים והטף החלוּ לצעוֹק מרה, אלה התעלפוּ, היוּ סוּסים אשר נבהלוּ וינוּסוּ בּנַחרה איוּמה ויהפכוּ את העגלוֹת ויוֹשביהן – וכל הנוֹסעים מיהרוּ להשליך מעל העגלה כּל כּליהם וחפציהם ודפקוּ בסוּסים לרוּץ בּכל כּוֹחם. ויפוּצוּ בּשבעה דרכים, כּי ראוּ כּי אין תקוּמה להם מפּני הקוֹזאקים, ורק כּל הנָס ימָלט מכּדוּריהם ורמחיהם… אחדים עזבוּ גם את סוּסיהם ועֶגלוֹתיהם לברוֹח היערה, וּבברחם תעוּ ואבדוּ איש מאחיו ויפּרדוּ בּבהלה; הנשים אבדוּ מבּעליהן, הילדים מאִמוֹתיהם – וינוּסוּ… רק מקצתם הגיעוּ עירה נמירוֹב.

בּתוֹך המהוּמה, המבוּכה והמבוּסה הנוֹראה אבדה גם אשת בּרקה פּוֹדקוֹבה המטוֹרפת, וּבּרקה בּא בּגפּוֹ לנמירוֹב – וּבלבּוֹ הנוֹאש רק חפץ אחד, למוּת מתוֹך טרף והרג קוֹזאקים כּכל אשר תשׂיג ידוֹ…

וּבנמירוֹב כּעשׂרת אלפים איש, בּהם גם נוֹצרים מיוֹשבי העיר. ויוָעצוּ בּיניהם לסגוֹר את שערי העיר וּלהלַחם מעל החוֹמה בּחרף נפש, לבלי תת לאוֹיב לבוֹא.

יוֹם השבּת בּא, ורק הקהילה, וראש הישיבה אשר בּה, החסיד ר' יחיאל מיכל, אסף את היהוּדים וּנשיהם וּטפּם וידרוֹש לפניהם בּהתלהבוּת עצוּמה, ויזהירם להתחזק בּאמוּנתם, ואם נגזרה עליהם גזירה לנפּוֹל בּידי אוֹיב – ימסרוּ נפשם על קדוּשת השם, ויעמדוּ בּנסיוֹן הגדוֹל בּאהבה וּבשׂמחה של מצוה גדוֹלה זוֹ שהגיעה לידם, למוּת מוֹת-קדוֹשים, כּעשׂרה הרוּגי מלכוּת בּשעתם – ולא יעלה שוּם ספק על לבּם, להציל את נפשם על ידי המרת הדת, חלילה, אפילוּ למראית עין… ואהבת את ה' אלוֹהיך בּכל לבבך וּבכל נפשך – ואפילוּ בּשעה שהוּא נוֹטל את נפשך – עד הנשימה האחרוֹנה"…

למשמע הדברים האלה גדל הבּכי בּתוֹך הקהל, ויענוּ כּוּלם בּקוֹל אחד נוֹרא ואדיר: “נשבּענוּ, נשבּענוּ!”… וּפתאוֹם נשמע קוֹל בּרקה פּוֹדקוֹבה נוֹהם כּארי, שוֹאג ואוֹמר:

– רבּוֹתי! רוֹצים אתם להתבּצר מפּני הגוֹיים ולעמוֹד על נפשכם שלא להרמס כּתוֹלעים? – וּבכן קוּמוּ וּנבער תחילה את הגוֹיים היוֹשבים בּעיר!.. החרם והשמד, שלא להחיוֹת מהם כּל נשמה! כּי אם לא תשמידוּם – והשמידוּכם!..

הדברים האלה חיללוּ את המעמד הקדוֹש הזה, ורבּים פּג לבּם לשמוֹע את העצה הנוֹראה הזאת. להשמיד בּני-אדם היוֹשבים עמם וּנתוּנים עמם בּצרה אחת… וּמכּל עבָרים הבּיטוּ בּבוּז על בּוּר גס זה!

– דוֹם! דוֹם! – קראוּ לוֹ בּכעס עצוּר האנשים אשר עמדוּ קרוֹב לוֹ.

אך הוא התאמץ וקרא בּנוֹפפוֹ את אגרוֹפוֹ הגס:

– הרב שיחיה אמר לכם מה שאמר, הלא שמעתם!? אבל שמעוּ גם מה שאני בּרקה פּוֹדקוֹבה אוֹמר לכם!

בּאמרוֹ “אני” דפק אגרוֹפוֹ בּלב כּמכּה בּקוּרנס על גבּי הסדן…

– משוגע הוּא – החליטוּ כּל הקהל. והכּל הלכוּ לבתיהם, אבלים, שחוֹחים וּבוֹכים… וּנבוּאתוֹ של בּרל קמה…

הנוֹצרים העירוֹניים עשׂוּ חוֹזה עם הקוֹזאקים על ידי שליח, למסוֹר בּידם את היהוּדים וּבלבד שלא יגעוּ לרעה בּשאר תוֹשבי העיר… וּבעצתם עשׂוּ להם הקוֹזאקים דגלים כּדגלי הפּוֹלנים ויגשוּ אל המבצר; ראוּ הנוֹצרים ויריעו בשׂמחה: “הנה בּא חיל פּוֹלין להיוֹת לנוּ לעֵזר כּנגד הקוֹזאקים!” – ויאמינוּ היהוּדים ויפתחוּ את שערי העיר… ויתפּרצוּ הקוֹזאקים בּרצח העירה ויחלוּ להרוֹג וּלאַבּד וּלהשמיד את היהוּדים. והנוֹצרים העירוֹניים אף הם היוּ עם הקוֹזאקים ויראוּ להם כּל בּית יהוּדי להחריבוֹ, וכל מקוֹם שהיהוּדים התחבּאוּ בּוֹ גילוּ להם ויכּוּ גם הם ביהוּדים בּחרבוֹת וּבקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת, הכּה והשמד, כּדי להראוֹת לקוֹזאקים כּי נאמנים הם בּהבטחתם…

ודברי הרב הצדיק ר' יחיאל מיכל קיימוּ היהוּדים ויעשׂוּ כּכל אשר הוֹרם בּיוֹם השבּת ההוּא. יהוּדי נמירוֹב עמדוּ בנסיוֹן כּגדוֹלי הקדוֹשים: כּמה מאוֹת מהיהוּדים נאסרוּ בּחבלים, ויאספוּם ויניחוּם כּצאן טבחה על כּכּר השוּק, ואחד מהרוֹצחים יצא להטיף לפניהם מוּסר, כּי יקבּלוּ עליהם את הדת הנוֹצרית, ואז יחַיוּם וגם ישיבוּ להם את נכסיהם, אך היהוּדים לא חפצוּ לשמוֹע ויענוּ קוֹל אחד אדיר וחזק:

– שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!

וישב הצוֹרר לדבּר אליהם. אך הם רק חיזקוּ איש את רעהוּ בּמין התעוֹררוּת והתלהבוּת רבּה לעמוֹד בּנסיוֹן… והנה נשמע קוֹל אסיר אחד קוֹרא בּנעימה וּבמתק קוֹל:

"אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ

חַטָּאִים לֹא עָמָד…"

שמעוּ האסירים את דברי התהילים – וּכמוֹ אש קוֹדש נדלקה בּעצמוֹתיהם, וכוּלם כּאחד פּתחוּ פּיהם בּרננה והלל לה' בּמזמוֹרי תהילים…

הרינה גברה מרגע לרגע, היא גברה על שאגוֹת האוֹיבים, גם על פּצעי גוָם וַּמכאוֹביהם, גם על יסוּריהם ועינוּייהם הקשים – וכל עוֹד אשר היתה נשמה בּאפּם יחד כּוּלם ענוּ ושרוּ התהילים אֹו צעקוּ “שמע ישׂראל” – עד אשר הוּמתוּ בּשוּק ההוּא, כּוּלם עד אחד – – –

הדבר היה בּכ' סיון, וּלזכרוֹן הקדוֹשים האלוּ קבעוּ תענית ליוֹם הזה, ועד היוֹם נוֹהגים החרדים להתענוֹת בּיוֹם ההוּא.

ג

וּמְתי מספּר נמלטוּ מנמירוֹב, איש לקצהוּ, ויפגשוּ עוֹד לפעמים בּפליטי אוּמַן אשר התחבּאוּ בּיערים וּבשׂדוֹת – ויתענוּ יחד בדרך; אלוּ מתוּ בּרעב, כּי יראוּ לבוֹא למקוֹם מוֹשב וּלהֵרָאוֹת לגוֹיים, ואלה אשר בּאוּ לכּפרים נהרגוּ על ידי האיכּרים, אוֹ גוֹרשוּ משם בּמכּוֹת אַכזריוֹת; כּי יראוּ האיכּרים אשר לא יאמרוּ עליהם הקוֹזאקים, כּי מחזיקים הם ביהוּדים…

מוּכּים ופצוּעים, קוֹדרים וּבזוּיים נדדוּ הפּליטים ויהיוּ צפוּיים למות על כּל דרך. וּבקוּם היהוּדי משנתוֹ – וראה את עצמוֹ בּחיים, וּבירך בּרכּת “מחיה המתים”…

מאוּשרים היוּ אלה אשר נשבּוּ בּידי הטאטארים, כּי הטאטארים לא הרגוּם וגם נתנוּ להם אוֹכל, וגם צאן וּבקר נתנוּ להם, לשחוֹט כּדת היהוּדים – ואכלו כּשר. הטאטארים היוּ מביאים את שבוּיי היהוּדים לערי קוֹנסטנטינוֹפּוֹל, סמירנה ורוֹמא, כּי יִפדוּם אחיהם אשר שם. היוּ יהוּדים כּאלה שנמלטוּ מידי הקוֹזאקים וּמסרוּ את עצמם בּרצוֹן אל הטאטארים, והטאטארים לקחוּם בשבי ויגינוּ עליהם, למען ימצאוּ כּפרם; כּי ידעוּ, כּי היהוּדים אשר בתוֹגרמה וּבעיר רוֹמא יפדוּ את אחיהם כּכל אשר ישיתוּ עליהם.

גם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט מעיר נמירוֹב וּבידוֹ רוֹמח אשר גזל מידי קוֹזאק צעיר אחד וידקרהוּ, והוּא הוֹלך בשׂדה הרחק מן הדרך: הוּא נשמר לנפשוֹ, אף כּי כּבר בּחַל בּחיים, ורק חפצוֹ להתנקם בקוֹזאקים והשׂנאה העזה לפּוֹלנים – אֵלוּ הוֹקירוּ לוֹ את נפשוֹ. הוּא שאף לכבּוֹת את מוֹקדי לבבוֹ בּדמי הקוֹזאקים והפּוֹלנים יחד – ואחר ימוּת…

הוּא שמע כּי בּעיר טוּלצ’ין מתכּוֹננים היהוּדים למלחמה – וישׂם את פּניו טוּלצ’ינה.

הערב בּא – וּבּרקה, עיף, רעב ויגע – בּעברוֹ על חריץ אחד בשׂדה ירד שמה ללוּן. הוּא מתהלך בּתוֹך החריץ לבקש לוֹ מקוֹם לשכּב – והנה ראה לאוֹר הכּוֹכבים כּגוית אדם… הוּא ניגש והגויה התחילה נאנחת וקוֹראת וידוּי: “אשמנוּ… בּגדנוּ…”

– שלוֹם עליכם, יהוּדי! – קרא בּרקה – אַל תירא, לא קוֹזאק אנכי!

– יהי שם ה' מבוֹרך! – ענה זה וקם לקראתוֹ – לאן יהוּדי הוֹלך?

בּרקה כּרע ונסתכּל בּפני היהוּדי הדוֹבר בּוֹ – והנה ראשוֹ הפּצוּע חבוּש סחבוֹת וידוֹ השבוּרה כּפוּתה אל צוארוֹ וּתלוּיה לוֹ על חזהוּ…

– מה שמך, ר' יהוֹדי? – שאל בּרקה.

– דויד שמי… משֶבלנקה אני.

– ר' דויד קארפּאטר? – שאל בּרקה – ואשתך וּבניך היכן הם?

– נהרגוּ… על ידי קוֹזאקים שבּאוּ לשבלנקה…

– ואתה נמלטת?

– גם אוֹתי הרגוּ… הרגוּ וָאשוּב לתחיה… כּלוֹמר לא שהרגוּ אוֹתי… אוֹתי פּגשוּ בּדרך שוּבי מן העיר עם סחוֹרה – על אֵם הדרך, בּיוֹם, לעיני השמש הכּוּני עד מות… עד ועד בּכלל… וּפתאוֹם קמתי… קמתי בּיער מתוֹך קברי… הייתי מכוּסה עפר, ענפים ועלים – וקמתי… לא יכוֹלתי לילך וזחלתי… זחלתי לאט לאט… וּפתאוֹם – קמתי על רגלי ואלך… הלכתי וּבאתי לבית שוֹמר היער… שלוֹשה ימים שכבתי בּביתוֹ – וּבלילה שלחוּני… “בּרח לך, – אמר – כּבר הרגוּ את אשתך וּבניך”… הלכתי בּלילה אל הכּפר… בּיתי חרב ונהרס, על האבנים דם… על קרשי השוּלחן דם… בּגדים קרוּעים בּדם, רק החתוּל חי וּמילל לקראתי – והלכתי לי…

בּרקה נאנח דוֹם והשתטח על הקרקע אצל ר' דויד. ור' דויד נצטמצם ונדחק אל חיק בּרקה כּתינוֹק המתרפּק על אמוֹ וּמתחבּא בּסינרה…

– “טוֹבים השנים מן האחד” – קרא בּדברי קוֹהלת – אם שנים בּיחד טוֹב, “כּי ישכּבוּ שנים וחַם להם” – כּל ישׂראל בּיחד על אחת כּמה וכמה, בּרקה!…

וּמין שׂמחת נפש תקפה את ר' דויד וקרא:

– נזכּה, בּרקה, ונחיה ונראה בּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, בּרקה…

בּרקה עטף את ר' דויד החוֹלה בּתוֹך מעילוֹ וחיבּקוֹ אל לבּוֹ – וּשניהם נרדמוּ מתוֹך קריאת שמע…

לפנוֹת בּוֹקר קמוּ שניהם וילכוּ יחד טוּלצ’ינה.

הם הלכוּ ושׂפתוֹתיהם דוֹבבוּ תפילת שחרית…

כּל הדרך היוּ שׂפתי ר' דויד מדוֹבבוֹת, פּעם בּתהילים וּפעם בּמשניוֹת שזכר בּעל-פּה – ועיניו נוֹצצוּ בּמין התעוֹררוּת של שׂמחה… הבּיט בּשמים, שערפלי טוֹהר ריחפו בּהם – וּבא למין התפּעלוּת משוּנה… הבּיט בּמרחבי השׂדה – ובת-שׂחוֹק שעשעה את פּניו הכּמוּשים… לפעמים פּנה אל בּרקה והתחיל מחזק את לבּוֹ בּאמוּנה… דיבּר בּימוֹת המשיח הקרוֹבים לבוֹא, – בּתחית המתים וגילוּי השכינה…

– “והיה אחרי-כן אֶשפּוֹך את רוּחי על כּל בּשׂר וניבּאוּ בניכם וּבנוֹתיכם, זקניכם חלוֹמוֹת יחלמוּן, בּחוּריכם חזיוֹנוֹת יראוּ” – מבין אתה, בּרקה? כּל היהוּדים יהיו נביאים – גם אתה תהיה נביא, בּרקה… ולא רק אתה, אלא “וגם על העבדים ועל השפחוֹת בּימים ההמה אֶשפּוֹך אֶת רוּחי” – וּמבּשׂרי אֶחזה זאת, בּרקה! אֶחזה זאת מיוֹם אתמוֹל, בֹּרקה… וּלהלַן כּתוּב, בּרקה: “ונתתי מוֹפתים בּשמים וּבארץ – דם ואש ותימרוֹת עשׁן”… שוֹמע אתה, בּרקה? רוֹאה וּמבין אתה, ר' בּרילי?..

בּרקה לא שמע ולא הבין – בּלבּוֹ היה רק חפץ אחד ואמוּנה אחת – נקמה… יבוֹא משיח אוֹ לא יָבוֹא. אך הנקמה צריכה לבוֹא!..

בּרקה ודויד הגיעוּ לטוּלצ’ין אחר הצהרים. ויהי בּעברם בּשוּק – התחיל פּתאוֹם דויד רץ אחר אשה אחת, שחזרה על הפּתחים, וקוֹרא לה בּקוֹל:

– חנה-בּתיה! חנה-בּתיה!

האשה פּנתה אליהם ודויד קרא:

– מזל טוֹב לך, זוּגתי, – גם אַת קמת לתחיה – והבּנים היכן הם?

האשה השַכּוּלה, האוּמללה שנמלטה כּמעט בּנס מידי הקוֹזאקים וּבאה גם היא לטוּלצ’ין – הכּירה את בּעלה שהעידוּ עליו כּי מת, וצעקה צעקה אחת ונפלה מתעלפת…

עד מהרה נאספוּ סביבה אנשים, נשים וטף – להעירה. ודויד עמד פּתאוֹם כּמשתאה קצת, כּשוֹמע שׂיח-סוֹד… והתחיל מרנן חרש:

– יִחיוּ מתיךָ… נבֵלתי יקוּמוּן… וּכרגע נתעוֹרר בּקריאה: – נוּ – קוּמי ורוֹני! חנה-בּתיה! – “הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר!”

מיד התחיל רץ בּרחוֹב, פּוֹרשׂ וּמנוֹפף בּידוֹ השלמה, עיניו לשמים וּפיו משוֹרר בּנעימה:

– הקיצוּ! הק-י-צוּ! הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר! הקי-צוּ-וּ-וּ!!

… ואשה אחת יפה גבוֹהת-הקוֹמה, שעינים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת לה, קפצה מתוֹך הקהל בּקריאה מוּזרה, פּרעה ראשה והתחילה מתנבּאה אף היא:

– משיח הוֹלך! משיח הוֹלך!… אני אוֹמרת לכם, יהוּדים, שמשיח הוֹלך וּבא!.. בּלילה שמעתי קוֹל שוֹפר הוֹלך הוֹלך, הוֹלך מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… שוֹפר של משיח… ואליהוּ הנביא מרחף, מרחף והוֹלך, הוֹלך וּמבשׂר… פּוֹרשׂ ידיו כּכוֹהן וּמברך בּלחישה: “מחיה המתים”, “מחיה המתים”, “מחיה המתים”!.. אני אוֹמרת לכם, יהוּדים – הקיצוּ!..

וּמיד התחילה רצה אחר ר' דויד וּמשוֹררת אחריו בּנעימה שהוּא משוֹרר, מַכרזת בּקוֹל דק, עז ונעים:

– הקי-צוּ! הקי-צוּ! הקי-צוּ-וּ-וּ!!! – – – – – –

מן הפּחדים והבּהלוֹת הנוֹראים יצאוּ הרבּה מדעתם בּימים ההם והתחילוּ מתנבּאים… והעם ראה את המתנבּאים ויאמרוּ, כּי משוּגעים הם, אך כּל אחד ואחד הוֹאיל להאמין בּלבּוֹ ששליחי הגאוּלה הם אלוּ… הגאוּלה קרוֹבה לבוֹא וכל השחיטוֹת והגזירוֹת הנוֹראוֹת – “חבלי משיח” הם…

מצוֹר טוּלצ’ין

א

בּטוּלצ’ין חיתה רוּח בּרקה פּוֹדקוֹבה, הוּא ראה כּי פּה אמנם מכינים את עצמם לקראת המלחמה. כּל מי שכּוֹח בּידוֹ לאחוֹז נשק בּא בּצבא המתנדבים להתיצב נגד האוֹיב… על הכּכּר שבּתוֹך העיר היוּ מתקבּצים כּל אנשי המלחמה, וּפקידי-חיל פּוֹלנים היוּ מלמדים אוֹתם מלחמה – וכוּלם היוּ תלמידים מקשיבים וחרוּצים. הצעירים הראוּ גבוּרה, עצה וּזריזוּת נפלאה. וּבין הצעירים האלה ראה בּרקה ישיש אחד נכבּד עוֹמד וּמחַזק את לבּם להלחם מלחמת ה' וּלבל יפשטוּ צוארם לטבח, וכל המת – ימוּת רק בּמלחמה; וּדבריו של זה מַציתים אש וּגבוּרה בּלב כּל – והם עוֹנים לעוּמתוֹ: “חזק, חזק ונתחזק!”

זקן זה היה ר' ישׂשׂכר-בּר שבּא מבּריסק.

בּרקה שאל מי הם הפּוֹלנים האלה הפּקידים, ויגידוּ לוֹ כּי הפּאן צ’אֶטוּאֶרטינסקי, ראש מבצר טוּלצ’ין הוּא, ועמוֹ בתוֹך העיר כּשש מאוֹת אנשי-חיל – ויתאַחדוּ עמהם היהוּדים להלחם יחד בּקוֹזאקים…

– פֹאן צ’אֶטואֶרטינסקי… – נהם בּרקה –הוּא זכר את הפּאן הזה ואשתוֹ שהתעללוּ בּוֹ ויגזלוּ ממנוּ את בּתוֹ בּערמה – ויחם לבבוֹ וכל דמיו רתחוּ…

אך עד מהרה הבליג על קנאתוֹ לבתוֹ; הוּא ראה כּי עת לוֹ לעשׂוֹת נקמה בּקוֹזאקים ויבוֹא גם הוּא בּתוֹך חיל-המגן הזה להמנוֹת בּגדוּד צ’אֶטואֶרטינסקי. ולפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – חשב בּרקה – עוֹד יבוֹא יוֹם, וגם עמוֹ אגמוֹר אז את חשבּוֹנוֹתי…

רוּח גבוּרה ואחדוּת שׂררה בּטוּלצ’ין. החיים נעשׂוּ הפקר. כּל אשר כּוֹח בּידוֹ היה מוּכן להרוֹג וליהרג. גם הנשים הכינוּ אתן שמן להרתיחוֹ וּלשפכוֹ על ראשי הצוֹררים הניגשים אל המבצר. וכל איש התנדב בּכסף וּבמאכל למלחמה כּכל אשר השׂיגה ידוֹ, כּיהוּדים כּנוֹצרים.

גם הקוֹזאק קרפּה, משרת ר' איצי, נמנה על חיל-המגן של היהוּדים; הוּא חפץ בּלב תמים להגן על ר' איצי, וּביחוּד על הדסה היפה, משׂוֹשׂ לבּוֹ ואהבת נפשוֹ.

ויהי מקץ ירח סיון וּגדוּדי הקוֹזאקים נגשוּ לצוּר על טוּלצ’ין, ועליהם הגיבּוֹר הנדז’ה. אך עד מהרה נוֹכחוּ כּי פּה מצאוּ לא “צאן טבחה”, כּי אם מחנה גיבּוֹרים עזי-נפש. בּין הנצוּרים הנלחמים אפשר היה לראוֹת גם את ישׂשׂכר-בּר הזקן, שעמד בּרוּח שלוה וּבעינים נוֹצצוֹת בּין כּדוּרי-המות שעפוּ על ראשוֹ, ויתבּוֹנן אל פּני המלחמה בּשׂוֹם לב ושׂכל – וכל עצוֹתיו נעשׂוּ בּמצות הפּקידים.

וּבראש המחנה נראָה הענק אשר הפליא את כּל החיל בּגבוּרתוֹ וּבאוֹמץ לבּוֹ – הגיבּוֹר בּרקה פּוֹדקוֹבה. הקוֹזאקים שפכוּ סוֹללה על העיר, ואז יצא בּרקה ועמוֹ גדוּד אנשי-חיל ויגשוּ עד הסוֹללה ויפיצוּ את הקוֹזאקים לכל רוּח – וּבּרקה רוֹדף אחריהם וטוֹרף על ימין ועל שׂמאל…

כּמה פּעמים אזרוּ הקוֹזאקים עוֹז וישׂתערוּ על המבצר בּחימה שפוּכה ורעש גדוֹל, אך הגיבּוֹרים היהוּדים הניסוּם בּכל פּעם.

הקוֹזאקים לא היוּ מאמינים למראה עיניהם, ולא הבינוּ גבוּרה כּזוֹ מנַיִן היא ליהוּדים – ויהי להם לבוּשה, כּי מוּכּים הם על ידי היהוּדים…

ור' איצי גם הוּא לא נח. הוּא היה משגיח על התמחוּי, להכין אוֹכל לאנשי-החיל, ויצא כּפעם בּפעם למקוֹם המלחמה עם חברי “בּיקוּר חוֹלים” להחיש עזרה לפּצוּעים וּלהוֹליכם לבית-החוֹלים. שם, בּבית החוֹלים, התנדבוּ נשים זקנוֹת וּצעירוֹת לשמוֹר על הפּצוּעים המוּבאים, להכין אָכלם ולהפוֹך משכּבם.

בּתוֹך הנשים הללוּ נמנתה גם הדסה בּת ר' איצי. צעירה זוֹ התמכּרה כּוּלה למשמרתה. בּיוֹם וּבלילה לא ידעה מנוֹח ותעזוֹר בּזריזוּת על יד הרוֹפא והחוֹבשים. את כּל לבניה שהכינה לה לחתוּנתה קרעה והביאה לחבוֹש את הפּצוּעים, שמסרוּ נפשם על עירם ועמם…

וּבלילה אחד לפנוֹת בּוֹקר, בּרעש המלחמה על העיר בּאלפי יריוֹת ותרוּעוֹת, יצאה הדסה לקדם את הפּצוּעים אשר הוּבאוּ לחצר בּית-החוֹלים – והנה הוֹרידוּ לקראתה את אביה…

ר' איצי נפצע בּמקוֹם המלחמה בּחבשוֹ רגל אחד הפּצוּעים. הכּדוּר בּא בּצלעוֹ הימנית – ויפּוֹל. כּשעה אחת ארכה גסיסתוֹ של ר' איצי; ולפני מוֹתוֹ שבה אליו בּינתוֹ, פּקח את עיניו וירא את הדסה בּתוֹ היחידה עוֹמדת עליו… ויאחז בּימינה וילחָצנה בּכפּוֹתיו הקרוֹת ויאמר בּקוֹל ניחר: “יהוּדיה תהי, בּתי…” – ושטף של דם עלה מפּיו וירד אל תוֹך זקָנוֹ, עיניו גדלוּ קמוּ – והאב הרחמן אינוֹ עוֹד… והיא נשארה יתוֹמה גלמוּדה בּעוֹלם…

ב

והקוֹזאקים נוֹכחוּ כּי נבצר מהם ללכּוֹד את העיר בּזרוֹע וישׂימוּ אל הערמה פּניהם וישלחוּ בּסתר אל שׂר המבצר, האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי, כּי נכוֹנים הם לכרוֹת בּרית שלוֹם עם הפּוֹלנים יוֹשבי טוּלצ’ין, אם רק ימסרוּ בּידם את היהוּדים – ועלוּ מטוּלצ’ין כּאשר עלוּ מנמירוֹב.

וצ’אֶטואֶרטינסקי מיהר ויקרא אליו את היהוּדים, פּרנסי העיר, ויאמר להם, כּי לקח דברים עם הקוֹזאקים והם נאוֹתוּ לכרוֹת בּרית שלוֹם אם רק יתנוּ להם את כּלי הכּסף והזהב והאבנים היקרוֹת שבּעיר ואז לא יגעוּ עוֹד בּאיש לרעה.

– ועתה – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי – למה זה נרַמה את עצמנוּ? סוֹף סוֹף הרי לא נוּכל לעמוֹד בּפני הקוֹזאקים העצוּמים ממנוּ מאד וּכבר התחלנוּ מרגישים חוֹסר לחם וצרכי אוֹכל נפש… לכן נשַלמה כָּפרנוּ ולא תאוּנה לנוּ רעה, ועלוּ מעלינוּ בּשלוֹם… אני מצדי אענה להם כּי מסכּים אני לשלם את כּוֹפר נפש הנוֹצרים. ואת חילי אקח מכּם – ואתם, היהוּדים – עצתי לכם, עשׂוּ גם אתם כּמוֹני…

הפּרנסים שבוּ ויקראוּ לאסיפה ויספּרוּ את דברי הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

– אַל תאמינו בּפּריץ! – קרא ר' ישׂשׂכר-בּר – בּוֹגד הוּא בּנוּ, כּבּגד אשר בּגדו הגוֹיים בּנמירוֹב! אנחנוּ לא נניח את החרב מידינוּ, כּי אין עצה אחרת!… ואם יבּדלוּ הפּוֹלנים מאתנוּ, עלינוּ לחשוֹב אוֹתם לבוֹגדים, וקמנוּ עליהם – ועשׂינוּ בּהם משפּט בּוֹגדים!..

אז קם ר' אהרוֹן, רב העיר, והוּא איש זקן וּבעל צוּרה, ויאמר מתוך גניחה וּבכיה מרה:

– רבּוֹתי! שאלה גדוֹלה לפנינוּ: אפשר, כּי ר' ישׂשׂכר-בּר כּיון אל האמת,

אפשר כּי הפּוֹלנים בּגדוּ בּנוּ ורוֹצים למסוֹר אוֹתנוּ בּידי האוֹיב… אבל גם בּשעת סכּנה זוֹ, צריכים אנוּ לחשוֹב לא רק על גוֹרלנוּ בּלבד כּי אם על כּלל ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין… הן אפילוּ אם יהא בּנוּ כּוֹח להלָחם גם מחוּץ, עם הקוֹזאקים, וגם מבּפנים, עם הפּוֹלנים, ונשמיד את הפּוֹלנים הבּוֹגדים – אז אתם גוֹזרים, חלילה, בּלָיה על ישׂראל… כּי הלא אם נשמיד את הפּוֹלנים אשר בּעיר הזאת על דַבּרם שלוֹם – וקמו הפּוֹלנים אשר בּערים אחרוֹת ונקמוּ נקמת אחיהם מבּני ישׂראל… ואז הלא אבדנוּ, חלילה, כּוּלנוּ אבדנוּ – הקוֹזאקים מצד זה והפּוֹלנים מצד זה – ולא תהיה כּל פּליטה וּתקוּמה לשׂוֹנאיהם של ישׂראל… ועתה, אַחַי בּני עמי האוּמללים, אוּלי יש בּאמת תקוה, כּי הרוֹצחים יסתפּקוּ בּרכוּשנוּ ולא יבקשוּ לקחת נַפשוֹתינוּ… ואם נגזר עלינוּ למוּת – נמוּתה נא בּמסירוּת נפש על קדוּשת השם ועל עמנוּ הטוֹבע בּים של צרה – והיתה עדתנוּ הקטנה כּפּרת כּלל ישׂראל…

* * *

אסיפה זוֹ הטילה סערה בּקהילת טוּלצ’ין… בּרקה פּוֹדקוֹבה הרתיח את חיל היהוּדים וימאנוּ להכּנע. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת היתה העיר כּמרקחה. הגברים רבוּ, הנשים בּכוּ, כּל עצה אבדה, נתקבּצוּ וחזרוּ ונתקבּצוּ, נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר – וסוֹף סוֹף החליטוּ יהוּדי טוּלצ’ין לשמוֹע בּקוֹל רבּם ר' אהרוֹן, בּלב נוֹאש מסרוּ לצ’אֶטואֶרטינסקי את רכוּשם ואת נשקם בּאמרם: “יהיה עמנוּ אשר יהיה – ולא יאָמר בּישׂראל, כּי אנחנוּ בּקשי לבּנוּ שיסינוּ את הפּוֹלנים בּעמנוּ”.

– עתה צאוּ אל הקוֹזאקים עם נשיכם וּבניכם והתחננוּ לפניהם – וכרתוּ אִתכם בּרית שלוֹם… – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי ליהוּדים בּלעג נסתר.

היהוּדים לאחר שפּרקוּ את נשקם, פּחדוּ וסירבוּ ללכת… אז ציוה צ’אֶטואֶרטינסקי את חילוֹ לגרשם בּיד חזקה מן העיר בּשוֹטים וּבחרבוֹת.

וַתהי טוּלצ’ין לחרדת אלוֹהים. חיל צ’אֶטואֶרטינסקי פּשטוּ על בּתי היהוּדים ויגרשוּם עדרים עדרים; אחדים נמלטוּ ונתחבּאוּ ואחדים נפצעוּ ונהרגוּ. בּין הנהרגים נפל גם ר' ישׂשׂכר-בּר אשר דקרוֹ חייל אחד בּחרב בּמאנוֹ לצאת…

ועל המגוֹרשים אל מחוּץ לעיר התנפּלוּ הקוֹזאקים כּחַיתוֹ טרף ויתעללוּ בּהם בּמיתוֹת משוּנוֹת ואכזריות. רק קצתם נשארוּ שם בּחיים וּבתוֹכם גם הדסה בּת ר' איצי. אוֹתה הציל קרפּה וישׂאנה בּעוֹדנה מתעלפת אל מחנה הקוֹזאקים…

הנדז’ה שׂר הגדוּד קיבּל את קרפּה אל חילוֹ, והרשה לוֹ להוֹליך את הדסה עמוֹ, כּי אמר קרפּה עליה, כּי אהוּבתוֹ היא וּכבר הבטיחה לוֹ לבוֹא בּבריתה של הדת הנוֹצרית.

הדסה היתה כּמוּכּת תמהוֹן ולא שמעה ולא ידעה מכּל הנדבּר בּה. היא הבּיטה בּכּל בּעינים תמהוֹת, לא בּכתה ולא אמרה דבר – כּאילוּ היא רק משתוֹממת למראה החדש, מראה מחנה הקוֹזאקים… וקרפּה – הוּא כּמעט בּא אל המחנה נהפך פּתאוֹם לאיש אחר: הוּא ראה את הקוֹזאקים עליזי-גבוּרה, אחוּזי-אחוָה, שוֹתים לשָכרה ושׂשׂים וּשׂמחים כּפראים – ותצלח גם עליו מרוּחם, שתה ושׁמח בּלבּוֹ על נצחוֹנם בּטוּלצ’ין יוֹתר מכּוּלם…

הנצחוֹן הביא לוֹ שלל רב – את הדסה!

עתה ידע קרפּה כּי הדסה שלו היא.

… בּשיר תרוּעת פּראים קמוּ הקוֹזאקים ללכת לדרכּם לשלוֹל ולבוֹז וּלהכרית פּוֹלנים ויהוּדים, וקרפּה הלך עמהם ולבּוֹ מלא שׂמחה וּגבוּרה. הוּא מוֹליך את הדסה לימינוֹ, והיא נתמכת בּידוֹ כּאחוֹת והוֹלכת אל כּל אשר יוֹליכנה…

הנה בּיקשה מים לשתוֹת ויתן לה מים מזוּגים בּיין אדוֹם – והיא שתתה ולא זכרה אפילוּ כּי “נסך” הוּא היין הזה…

וכל הקוֹזאקים מהללים את כּלתוֹ, כּי טוֹבה היא.

הנה התחילוּ לעבוֹר את נהר הבּוּג – בּשירה וּבזמרה אדירה, וקרפּה עוֹנה גם הוּא בּשיר אוּמתוֹ בּכל עוֹז חלילוֹ… – פּתאוֹם בּקעה צעקה מוּזרה: – "שמע ישׂראל!.. "

לא הספּיקה הדסה לקרוֹא את כּל הפּסוּק – ותקפּוֹץ המימה ותצלוֹל כּמוֹ אבן…

קרפּה בּיקש לקפּוֹץ אחריה, אך הקוֹזאקים חבריו קראוּ:

– תמוּת, תמוּת הכּלבּה היהוּדית! – ויתפּסוּ את קרפּה ולא נתנוּ לוֹ לטבּוֹע…

ג

אחרי שעשׂוּ הקוֹזאקים נקמוֹת בּיהוּדי טוּלצ’ין וישמידוּם, לקחוּ מאת הפּוֹלנים מתנת כּסף רבּה וילכוּ מן העיר.

וצ’אֶטואֶרטינסקי וכל מיוּדעיו וּקרוֹביו ישבוּ לאכוֹל ולשתוֹת ולשׂמוֹח, כּי ניצלוּ ממות וכי היוּ היהוּדים כּפּרתם.

– אכן ראוּיים הם הקוֹזאקים למתנוֹת הגוּנוֹת, כּי טיהרוּ את טוּלצ’ין מחלאת הז’ידים! – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי בּשׂמחה, – שתוּ, אחים, לחיי הפּוֹלנים ולאבדוֹן היהוּדים, שבּגללם היינוּ בּכל רע.

הלילה היה ליל נשׂאים ורוּח: מתוֹך החוֹשך לא נראוּ הבּתים החרבים שבּרחוֹבוֹת טוּלצ’ין השוֹממה. בּכל העיר אין אוֹר נר ואין קוֹל נשמע. כּל הנשארים בּחיים בּתוֹך העיר, החיילים והפּוֹלנים, שכבוּ יגעים ועייפים אחרי ימי המהוּמה והמלחמה. רק בּבית צ’אֶטואֶרטינסקי אוֹר. שם גדוֹל השכּרוֹן ורבּה הצהלה.

וּבקצה השני לעיר הוֹלך סוֹבב השוֹמר על אסם אבק-השׂריפה, זרוֹע עוּזוֹ של הפּוֹלנים המנַצחים.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________

וּבמאוּרה אחת, כּמוֹ חיה אוֹרבת, יוֹשב לוֹ בּרקה פּוֹדקוֹבה ונשקוֹ עליו. רק הוּא נמלט מכּל היהוּדים והצליח להחַבא בּעוֹד מוֹעד. הוּא לא בּטח בּחסד הפּוֹלנים ולא קיוה לרחמי הקוֹזאקים. רעיוֹן אחד ממלא את כּל חדרי לבּוֹ כּמאז: נקמה הוּא מבקש! חפץ הוּא להרבּוֹת חללי הפּוֹלנים והקוֹזאקים גם יחד ולנפוֹל אחריהם מת על חלליהם. מאוּמה לא נשאר לוֹ בּחיים, מלבד שאיפת נקמה עזה וכבּירה, נקמת בּנוֹתיו החללוֹת, נקמת אֶחָיו הטבוּחים! לוּלא שאיפתוֹ העצוּמה לנקם, כּי אז היה כּבר מאבּד את עצמוֹ לדעת, ורק תקוַת הנקמה מחַזקתוֹ, וּביחוּד רוֹצה הוּא להתנקם בשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי הבּוֹגד. והוּא מאמין שתקוָתוֹ תבוֹא, כּי אֵל נקמוֹת לא יחריש לנצח, כּי אם שלם ישלם לאוֹיביו והוּא, בּרקה, רוֹצה להיוֹת שליחוֹ של מקוֹם, להוֹציא את הנקמה לפעוּלה…

והקוֹזאקים תחת פּקוּדת הנדז’ה יצאוּ מטוּלצ’ין וּבדרך פּגשוּ עוֹד גדוּד קוֹזאקים תחת פּקוּדת אוֹסטאפּה, מי שהיה מלפנים רכּבוֹ של השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי.

ויספּר הנדז’ה בּשׂמחה כּל מה שהצליח לעשׂוֹת בּטוּלצ’ין.

– עתה הנני הוֹלך שמה לגמוֹר את “העסק” – אמר אוֹסטאפּה – תוֹדה לך, אֶחָא, שהשארת בּשבילי שם עבוֹדה כּל-שהיא. חפץ אני לראוֹת איך יקבּל עתה השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי את פּני רכּבוֹ החוֹלוֹפ.

וּבעת שנגשוּ אוֹסטאפה עם גדוּדוֹ לטוּלצ’ין והתחילוּ לצוּר על העיר היוּ השׂרים הפּוֹלנים הלוּמי יין ולא יכלוּ לעמוֹד בּמלחמה. וּבּרקה זחל אז בּלאט ממאוּרתוֹ, וילך הלוֹך וקרוֹב אל אסם אבק-השׂריפה.

הוּא לא ידע עוֹד מי המה הבּאים לצוּר על העיר. אם חזר הנדז’ה מדבריו והפר את בּריתוֹ אשר כּרת עם הפּוֹלנים אוֹ מחנה אחר בּא. אבל, איך שיהיה, בּיקש בּרקה לעזוֹר להם מהעיר לכבשה.

… הקוֹל העמוּם של המחנה הוֹלך וקרב עוֹד…

השוֹמר עמד קרוֹב לבּרקה, הרגיש בּוֹ וישאל כנעוֹר משנתוֹ:

– מי שם?…

בּרקה ענה בּיריה אחת, – והשוֹמר נפל מתבּוֹסס בּדמוֹ.

וּבּרקה מיהר אל האסם; מעֵבר לחוֹמה הריע המחנה בקוֹל… נשמע קוֹל מפקד וּמצוה – ושוּב תרוּעה – וּבּרקה עוֹשׂה שם מעשׂהוּ.

התרוּעה השלישית – והאסם כּוּלוֹ התפּוֹצץ בּרעם נוֹרא, בּאש ובעשן וּברעש אדיר וחזק.

קוֹל המַפּץ וּתרוּעת הקוֹזאקים הממוּ את העיר, והשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי וּפקידיו השליאכטים הקיצוּ מיֵינם ולא ידעוּ מה לעשׂוֹת ואנה לברוֹח, כּי פּחד נוֹרא נפל עליהם. הקוֹזאקים פּרצוּ העירה בּתרוּעת נצחוֹן.

ראה צ’אֶטואֶרטינסקי כּי אבד ממנוּ כּל מנוֹס, ויצא עם השליאכטים לקראת הקוֹזאקים בּדוֹרוֹנוֹת וּבתחנוּנים.

הם נפלוּ לרגלי “העבדים”, בּיקשוּ רחמים וּבכוּ כּילדים… וצ’אֶטואֶרטינסקי נשק את רגלי אוֹסטאפּה, התחנן וּבכה ויאמר:

– קח לך, אוֹסטאפּה רחימאי, אדוֹני רב-חסד! קח לך את כּל הרכוּש אך חוּסה ורחם על הנפש!…

ואוֹסטאפּה, לאחר שנתפּלשוּ בּעפרוֹ צ’אֶטואֶרטינסקי וכל השליאכטים, נעתר להם ויעשׂ עמהם שלוֹם למראית עין. ויבוֹאוּ אל היכל צ’אֶטואֶרטינסקי העבדים ו“הפּאנים” יחד, וישבוּ על יד השוּלחן לאכוֹל ולשתוֹת…

הקוֹזאקים התהוֹללו, שכרוּ ולעגוּ לפּאנים עד אוֹר היום והשליאכטים ישבוּ כּמוֹ על גחלים ויתאפּקוּ וַיראוּ להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ודיבּרו עמהם חיבּה ורעוּת. וגם הפּאן הגדוֹל צ’אֶטואֶרטינסקי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שתה כּוֹס אַחוה עם אוֹסטפּה וישקוּ איש את אחיו…

הקוֹזאקים יצאוּ בריקוּדים וימשכוּ עמם את ה“פּאנים” – וירקדוּ גם הם.

אחר הריקוּד המר הזה שבוּ לאכוֹל מאשר כּיבּד אוֹתם הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.

וּפתאוֹם קמה איזוֹ מריבה בּין המסוּבּים – וּמיד החלוּ הקוֹזאקים לחלוֹק מהלוּמוֹת לשליאכטים היוֹשבים עמהם בּסעוּדה. אחדים מהקוֹזאקים עשׂוּ את עצמם כּאילו הם מבקשים להגן על השליאכטים וסחבוּ אוֹתם מיד אוֹיביהם… סחָבוּם ויוֹציאוּם מן הבּית, ויביאוּם אל כּכּר השוּק ושם כּרתוּ את ראשיהם…

ואת האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אסר אוֹסטאפּה אל העמוּד אשר בּרחוֹב, ויאמר:

– פּה תעמוֹד, אדוֹני, עד אשר ישוּב עבדך לדבּר עם הוֹד כּבוֹדך…

והקוֹזאקים נפוֹצוּ בּעיר לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז ולהרוֹג נפש לא מעט. וימצא קוֹזאק אחד, אשר בּרח מסוּבּוֹטוֹבה, את בּרקה פּוֹדקוֹבה, והוּא מוּטל פּצוּע וקרוּע – אשר נפצע ממפּץ אבק-השׂריפה – וכל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. הקוֹזאק הכּיר את בּרקה בּפניו ויביאהוּ אל אוֹסטאפּה ויאמר:

– הנה גם יהוּדי מצאתי בּעיר, בּרקה זה הטיל אימה על הקוֹזאקים ועתה מצאתיו פּה…

– הניחוּהוּ אצל כּבוֹד האדון צ’אֶטואֶרטינסקי ונדעה מה נעשׂה גם לוֹ – אמר אוֹסטאפּה.

בּרקה פּקח את עיניו – והכּיר את צ’אֶטואֶרטינסקי, וּשׂחוֹק עבר על פּניו החיורים:

– פּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – אמר בּרקה – הנה היהוּדי החוֹכר שלך… הנה הוּא עמך פּה… אני בּרקה זה שעשׂית “מצוה” גדוֹלה עם בּתוֹ…

– אוֹי לנוּ, בּרקה, ואבוֹי – ואתה שׂוֹחק?..

– כּך, שׂוֹחק אני, כּי שילמתי לך מעט על מפעליך הטוֹבים… את האסם אני הבערתי…

– יהוּדי ארוּר! – נהם צ’אֶטואֶרטינסקי ויפרפּר בּתוֹך חבליו.

– ימים רבּים ציפּיתי לרגע הזה, והנה הוּא בּא. סוֹף סוֹף נקמתי מכּם נקמת בּתי הגזוּלה…

… והנה ניגש אוֹסטאפּה אל צ’אֶטואֶרטינסקי ויאמר:

– בּך אדוֹני, וילמוֹז’ני פּאן, אני צריך לטפּל בּעצמי. אתה היית מלפנים אדוֹני וּלעתים קרוֹבוֹת דשת בּשׂרי בּשוֹטים, עתה תקבּל את גמוּלך מידי.

צ’אֶטואֶרטינסקי התנפּל לרגלי אוֹסטאפּה, בּכה ויתחנן לפניו, כּי יסלח לוֹ, נשק את רגליו וּביקש רחמים עליו ועל אשתוֹ, אשר הביאוּ גם אוֹתה אסוּרה למקוֹם ההוּא לראוֹת בּמשפט…

– על אשתך ודאי ארחם – ענה אוֹסטאפּה – כּי היא מצאה חן בּעיני, וזה לך האוֹת, כּי אשקנה מיד לעיניך…

ואוֹסטאפּה חיבּק את הגבירה צ’אֶטואֶרטינסקי ויִשקנה.

– הוליכוּה אל המחנה! – ציוה אוֹסטאפּה, ואנשיו לקחוּ את הגברת ויוֹליכוּה משם…

– עתה הוֹאל נא, וילמוֹז’ני פּאן, וכוֹף את קוֹמתך על העץ הזה ובמגֵרה הזאת אכרוֹת את ראשך… – אמר אוֹסטפּה לשר צ’אֶטואֶרטינסקי.

צ’אֶטואֶרטינסקי לא חדל מהתנפּל וּמלבכּוֹת גם אחרי ראוֹתוֹ בּחרפּתוֹ, כּי העבד מוֹשל בּאשתוֹ…

– כּלב אתה ולא פּאן – קרא אוֹסטאפּה – אם אתה מתחנן לפנַי גם כּעת – ויתפּוֹס בשׂערוֹת האדוֹן ויכוֹף את ראשוֹ על העץ…

צ’אֶטואֶרטינסקי התפּרפּר תחת ידוֹ, אך שני קוֹזאקים בּאוּ ויחזיקוּ בּוֹ – ואוֹסטאפּה בּמתינוּת ורוּח קרה התחיל מנסר את ראשוֹ בּמגרה…

– אֵל נקמוֹת ה'!! – שאג פּתאוֹם בּרקה בּשארית כּוֹחוֹ, הוּא חפץ לקפּוֹץ על רגליו השבוּרוֹת, וגוּפוֹ נחבּט בּקרקע – ונפשוֹ נפחה…

(סיפּוּר מחיי אחד הקנטוֹניסטים)

הקיץ בּא בּכל תקפּוֹ ויגדל החוֹם גם בּבּוֹקר. וייעפוּ העצים ויעמדוּ בּלי נוֹע; גם הצפּרים נחבּאוּ וכל היקוּם נדם ויֵאָלם.

וקרני השמש דוּמם תפזזנה ותשתעשענה על פּני הנהר הקטן אשר על יד הכּפר הדל נ. בּפלך פֶּרְמָה אשר בּארץ רוּסיה הגדוֹלה. על שׂפת הנהר בּקעה רחבת-ידים וּגבעוֹת כּחוֹמה עוֹמדוֹת מימין הבּקעה וּמשׂמאלה. ועל ההר, אשר בּצפוֹן הנהר, נשקפים בּתי הכּפר, בּתים שפלי קוֹמה וּפזוּרים בּלי סדרים; ועל ההר, אשר מדרוֹם הנהר, יער גדוֹל וּשׂבע-ימים. וּבבּקעה תרעינה בּהמוֹת הכּפר ועל ידן נער רוֹעה כּבן עשׂר.

הנער עלה על ההר וישב בּצל עץ רענן, וינח את השוֹט הארוֹך הצדה ויוֹציא את חלילוֹ מכּיסוֹ וישׂימהוּ בּפיו.

על ראש הנער היה כּוֹבע עגוֹל ורם, רחב מלמטה וקצר מלמעלה, מעשׂה ידי האיכּרים מצמר עבה. מלפנים היתה גם שׂפה לכּוֹבע, אך כּבר נקרעה ואיננה, רק בּמקוֹמוֹת אחדים נראוּ עוֹד עקבוֹתיה. על בּשׂרוֹ היה בּגד עבה ממטוה האיכּרים צמר וּפשתים יחדיו, בּגד ישן וקרוּע; וּמבּעד הקרעים נראַה בּשׂר הנער, כּי אך הבּגד ההוּא יכסה אוֹתוֹ, אין לוֹ לא כּוּתוֹנת ולא מכנסים. רגליו הדקוֹת והרזוֹת נגלוֹת מבּעד כּנפוֹת הבּגד, והן מכוּסוֹת בּרפש עד הבּרכּים.

מי הוּא הנער הזה? המילדי האיכּרים, אשר מעם הארץ הוּא?

לא! גם בּני האיכּרים העניים לא ילבּשוּ בּיוֹם חם כּזה בּגד צמר עבה, כּי מכנסי בּד ילבּשוּ וּכתוֹנת בּד עליהם; גם מראה פּניו הארוּכּים, עניו הגדוֹלוֹת והשחוֹרוֹת המפיקוֹת יגוֹן ופחד, אפּוֹ הארוֹך והחד עם גבנוּן קטן סמוּך לעיניו, כּל אלה יעידוּ בּוֹ, כּי בּן עם אחר הוּא, וּמארץ אחרת מוֹצאוֹ..

כּבר, כּבר, לפני אלפי שנים נראוּ נערים כּמוֹהוּ לרוֹב, רוֹעים צאן וּבקר בּעמק יזרעאל, אוֹ צדים דגים בּחַכּה על יד הירדן וּשׂפת ים כּנרת. אך אז לא היוּ פּניהם קוֹדרים כּפני הנער אשר לפנינוּ; גם לבוּשים היוּ בּלבוּש ארץ הקדם, וכל צעדיהם, כּל תנוּעוֹת גוַם הראוּ לדעת, כּי לא ידעוּ יגוֹן ופחד וכי בּארצם וּבתוֹך עמם הם יוֹשבים בּשלוה וכבוֹד…

אך איך התגלגל בּן-ציוֹן זה אל ערבוֹת פּרמה הרחוֹקה, אל המקוֹם אשר לא דרכה בּוֹ כּף רגל איש עברי מעוֹלם? וּמדוּע כּה קוֹדר ישפּיל ראשוֹ? וּמי הלבּישוֹ סחבוֹת מגוֹאלוֹת כּאלה?

הנער ניסה לחלל מעט בּחלילוֹ ועד מהרה חדל, כּאילוּ נוֹכח לדעת, כּי הפּעם לא ישׂכּיל להשמיע את הנגינה אשר חפץ; וירם את עיניו היפוֹת ויבּט אל סביביו – והנה מי הנהר בּשוּבה ונחת הוֹלכים ויוֹרדים הלאה, הלאה, וּבהם נשקפת תכלת השמים המכוּסה זעֵיר שם בּעננים קלים וּלבנים; והפּרוֹת רוֹעוֹת סביב הנהר, והעגלים מרקדים על יד אִמוֹתיהם…

– הה, לוּ הייתי גם אני – אמר הנער אל לבּוֹ – כּעגל הזה על יד אמוֹ, כּי אז גם אנכי כּמוֹהוּ רקדתי, השתעשעתי…

אך כּששה חדשים עברוּ מן העת אשר נפרד ממנה, – מה מאוּשר היה אז!…

אמוֹ היתה אלמנה עניה אוֹפה עוּגוֹת, אך לא מנעה מבּנה מחמד עיניה כּל טוּב. בּכל יוֹם בּלכתו אל “חדרוֹ” נתנה לוֹ עוּגה גדוֹלה וּפרוּטה אחת בּמזוּמן. וּבלילוֹת החוֹרף, בּשוּבוֹ מחדרוֹ, שר בּמַקהלה מניגוּני החסידים וּפנס של נייר בּידוֹ. קוֹלוֹ החזק והנעים נשמע מתוֹך כּל קוֹלוֹת חבריו עד למרחוֹק. אז ריננוּ שמים וארץ, הכּוֹכבים, הבּתים, העִזים כּוּלם הריעוּ לקראתוֹ בּשׂמחה וגיל…

וּבבוֹאוֹ הבּיתה נתנה לוֹ אמוֹ הטוֹבה ארוּחת הערב, ותשב על ידוֹ ותבּט אליו בּאהבה רבּה ותתענג לראוֹת איך הוּא שׂם את המאכל בּפיו. אז סיפּר לה כּל אשר למד בּחדר, והיא הקשיבה לדבריו בּשׂמחה ועוֹנג מאין כּמוֹהוּ. אחרי אכלוֹ לקחַתוּ ותוֹשיבהוּ על בּרכּיה, והוּא ישן בּזרוֹעוֹתיה שנת הילדוּת הנעימה…

– לא אקנא בּלאה שכנתי הגבירה – אמרה האם המאוּשרה לנפשה – כּי לה אין בּן חכם וטוֹב כּשמוּאל בּני. אמנם לה הרבּה כּסף ועדיים – אך למה לי כּסף – והנה אוֹצרי, הנה מַטמוֹני! וּבני עוֹד יגדל ויחכּם והיה לרב, לתנא…

ואוּלם לא ארכה השלוה בּבית האלמנה; כּי בּא היוֹם וּבבּוֹקר השכּם פּרצוּ “החוֹטפים” אל בּיתה ויחטפוּ את “אוֹצרה” בּעוֹדנוּ ישן ויקחוּהוּ וישׂאוּהוּ…

שמוּאל היה אז בּן תשע שנים.

בּעוֹד שני ימים הביאוּהוּ אל עיר המחוֹז, ואחר שבתוֹ שם כּלוּא יוֹם תמים, שׂמוּהוּ בּעגלה גדוֹלה עם עוֹד שנים-עשׂר נערים אוּמללים כּמוֹהוּ. שני חיילים הלכוּ משני עבריה, ואחריה נמשכוּ אמוֹ ואִמוֹת שאר הילדים ותכּינה כּף אל כּף וַתגוֹזנה שׂערוֹת ראשן וַתיַללנה, וּלשמע קוֹל יללתן בּכוּ גם הילדים, ויבכוּ גם שאר בּני העיר…

העגלה הרחיקה ללכת מן העיר, והחיילים ציווּ את הנשים כּי תשוֹבנה לבתיהן. אז ניגשה אֵם שמוּאל אל העגלה וַתחטפהוּ בּזרוֹעוֹתיה, וּכרגע כּמוֹ דבקוּ יחד.

– היֵה עברי, בּני, וּמעל אלוֹהיך לא תסוּר כּל ימי חייך! – קראה האם בּבכי מר ותשקהוּ בּשׂפתים דוֹלקוֹת. בּרגע ההוּא הוֹציא החייל את בּנה מבּין זרוֹעוֹתיה וַיהדפנה בּכוֹח ותפּוֹל ארצה.

– אהה, אמי, אמי! – קרא הנער בּיללה.

אך החייל הזוֹעם גער בּוֹ בּשׂפה זרה ויראהוּ את השוֹט הגדוֹל אשר בּידוֹ. אז נאנק הנער דוּמם ודמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, שטפוּ בלי הפוּגוֹת. והעגלה הרחיקה הלאה הלאה… ושם מרחוֹק שכבה אמוֹ על הארץ ועליה נקבּצוּ הנשים המלווֹת…

ויסעוּ הנערים ימים רבּים, ארכה להם הדרך מאד; כּל המעדנים והמגדנוֹת, אשר נתנוּ האִמוֹת לבניהן, אכלוּ ה“דוֹדים” – שני החיילים שוֹמריהם, ולילדים נתנוּ אך לחם יבש וּמים. אוּלם הדוֹדים לא התנהגוּ עמם בּאַכזריוּת, כּי זכרוּ עוֹד את הפרוּטוֹת אשר נתנוּ להם האמוֹת, למען יחמלוּ על בּניהן. ואוּלי לא הספּיקה עבוֹדת הצבא, שארכה כּחצי יוֹבל שנים, לגרש מלבּם כּל רגש חמלה ורחמים.

ויבוֹאוּ הנערים אל עיר גדוֹלה ויבוֹאוּ אל חצר רחבת-ידים, ויראוּ והנה שם עוֹד ילדים רבּים, אשר נאספוּ שם מערים אחרוֹת. וּביד כּל אחד תרמילוֹ הקטן עם שארית הטוֹב, אשר נתנוּ להם אמוֹתיהם, ואשר לא גזלוּ מהם ה“דוֹדים” בּדרך, כּי לא מצאו בּהם חפץ: סידוּר, חוּמש, חבילת ציצית ולאחדים היוּ גם תפילין. שם עמדוּ עת רבּה ויחכּוּ וירעדוּ מפּחד, מקוֹר וּמרעב, כּי כּל היוֹם לא ניתן להם אוֹכל.

ואחר אשר כּלוּ עיניהם מִיַחל הוֹפיע שׂר הגדוּד, איש-קוֹמה, עבה-הכּרס, פּניו אדוּמים וּשׂפמוֹ אימה, ועל ידוֹ חייל צעיר לימים וּפניו שׂוֹחקים. ויבּיטוּ שניהם אל הנערים, והחייל הצעיר דיבּר בּאזני שׂר הגדוּד דברים אחדים וּשׂחוֹק אדיר נשמע בּחצר. אז רמז השׂר לשני חיילים ויביאוּ גזרי עצים יבשים ויבעירוּ מדוּרה בּתוֹך החצר. ויראוּ הנערים וימס לבּם, כּי אמרוּ כּי בּעבוּרם הבעירוּ את המדוּרה, ועוֹד מעט וּשׂרפוּם בּאש חיים.

ויגש האיש הצעיר אל הילדים וידבּר אליהם אידית: האדוֹן שׂר הגדוּד חפץ להיטיב לכם ונכוֹן הוּא לעשׂוֹת עמכם חסד וטוֹב, אם אך תשמעוּ בקוֹלוֹ לכל אשר יצוה אתכם. גם אני הייתי נער קטן כּמוֹכם, בּעת אשר לוּקחתי מבּית הוֹרי לעבוֹד בצבא, והנה עתה גדלתי והייתי לאיש וּמשׂרה כּבוּדה ניתנה על שכמי…

שמעוּ הנערים את דברי האיש הצעיר וירחב לבּם, כּי הקשיבוּ הפּעם דברי חלָקוֹת בּשׂפת אמם; ויאמרוּ: אין זאת כּי אם ירחם שׂר הגדוּד עלינוּ והשיבנוּ אל ערינוּ ואל בּית הוֹרינוּ ויחפּצוּ מאד לדעת מה ידרוֹש מהם השׂר בּעד הטוֹבה הגדוֹלה הזאת ויהיוּ נכוֹנים לעשׂוֹת כּל פּקוּדוֹתיו.

– לכן, – הוֹסיף החייל הצעיר אחרי דוּמיה ארוּכּה, בּהתבּוֹננוֹ אל הרוֹשם החזק, אשר עשׂה על קהל שוֹמעיו – לכן כּל נער החפץ בּחיים טוֹבים ימהר לעשׂוֹת את חפץ השׂר וקרב אל האש והשליך שמה איש איש את סידוּרוֹ, תפיליו וציציוֹתיו אשר הבאתם עמכם, כּי פּה אין לכם חפץ בּהם, כּי פּה תשׂכּילוּ כּמוֹני לדעת את הקדוֹש והטוֹב בּאמת…

הנערים התפּלאוּ מאד בּשמעם את הדבריו האלה, ויבּיטוּ אל המדַבּר בּתמהוֹן ופחד; כּי איך יאמר איש אשר איננוּ משוּגע לרעהוּ: השלך את הסידוּר והציציוֹת אל האֵש? היֵעשׂה כּדבר הזה בּישראל? ויעמדוּ הנערים בּלי נוֹע ויאחזוּ את תרמיליהם בּחזקה. כּל אחד מהם זכר את סידוּרוֹ הקטן וַיִיקר בּעיניו, כּאשר תיקר נפש הילד בּעיני אמוֹ. לוּ אמר להם להשליך את נפשם אל המוֹקד, כּי אז לא היה הדבר לפלא בּעיניהם; כּי עוֹד בּעת אשר הוּצתה האש, עלה הרעיוֹן על לבבם, כּי ישׂרפוּם בּאש חיים, ויהיוּ נכוֹנים לתת נפשם בּעד אמוּנתם; אבל להשליך את הסידוּרים… חלילה! נישׂרף כּרגע ואת סידוּרינוּ לא נשׂרוֹף!

וירא החייל הצעיר, כּי אין עוֹנהוּ מכּל הנערים, ויקרא שנית קוֹל גדוֹל לאמוֹר:

– כּל נער אשר ישליך בּראשוֹנה סידוּרוֹ בּאש, ינתן לוֹ שעוֹן-כּסף ושרשרת לתשוּרה!

אך הנערים עמדוּ בּלי נוֹע כּבראשוֹנה, כּאילוּ לא שמעוּ את דבריו. אז התאַדמוּ פּני שׂר הגדוּד ויקרא דברים אחדים בּקוֹל מוֹשל. מהדברים ההם לא הבינוּ כּי אם מלה אחת, אשר שמעוּה כּבר פּעמים רבּוֹת מפּי שוֹמריהם החיילים בּימי מַסעם, “ז’יד”; וּכרגע מיהרוּ חיילים אחדים אל הנערים ויגזלוּ מהם את סידוּריהם וציציוֹתיהם, תפיליהם וחוּמשיהם, וישליכוּם אל האש. ולא נשׂאוּ פּנים גם לסידוּר הקטן של שמוּאל, אשר על גבּוֹ היה חרוּת שמוֹ בּאוֹתיוֹת זהב וּבתוֹכוֹ היוּ דינים וּתפילוֹת רבּוֹת, אשר לא נראוּ בּכל הסידוּרים הפּשוּטים.

כּל הנערים נשׂאוּ קוֹל בּכי וישפּכוּ דמעוֹת כּמים; אך הבּעֵרה לא כּבתה, והספרים עלוּ כּוּלם בּלהב השמימה.

והנער שמוּאל ראה כּאשר נגעה לשוֹן האש בּעלי סידוּרוֹ היפה וַתלַחך אוֹתם מסביב עד אשר היה הנייר לאֵפר, והאוֹתיוֹת שׂמו להן כּנפים וכנפשוֹת זכּוֹת התרוֹממוּ ותעוּפינה…

– סידוּרי וציציוֹתי – קרא שמוּאל בּבכי – עוּפוּ נא, עוּפוּ אל אמי הטוֹבה והגדתם לה, כּי לא חיללתי את הקוֹדש; בּאישוֹן עיני שמַרתיכם ואך אנשים רשעים גזלוּ אתכם מידי. וּבעלוֹתכם השמימה תמליצוּ טוֹב בּעדי לפני כּסא הכּבוֹד, כּי ישיבני ה' אל אמי.

האש כּבתה, חפצי הקוֹדש נשׂרפו ויהיוּ לגל אפר. הילדים בּכוּ את השׂריפה, יללוּ, נאנקוּ, ושׂר-הצבא ורעיו שׂחקוּ ויתלוֹצצוּ. ואחר ציוה ויביאוּ את כּוּלם אל חדר אחד רחב-ידים; שם עמדוּ שוּלחנוֹת ארוּכּים ועליהם עוּגוֹת סוֹלת, נקניקים, בּשׂר צלי וּמעוּשן, וריחם הטוֹב נדף בּחזקה ויבוֹא אל אף הילדים הרעבים, כּי רעבים היוּ מאד. נרוֹת רבּים האירוּ את החדר.

ויעמידוּ אנשי החיִל את הנערים בּשוּרה, והאיש הצעיר ניגש אליהם ויאמר:

– ראה ראיתי והנה קשי-עוֹרף אתם; דיבּרתי אליכם בּשם שׂר הגדוּד, כּי תשליכוּ את ה“סמַרטוּטים” אשר הבאתם עמכם ולא שמעתם; אוּלם שׂר הגדוּד חפץ עוֹד להיטיב לכם, ועל כּן נכוֹן הוּא לסלוֹח לכם על חטאתכם, אך היוּ אתם לבנים מקשיבים ואז יהיה הוּא לכם לאב רחוּם. הנה עיניכם הרוֹאוֹת את כּל הטוֹב הערוּך פּה על השוּלחן, כּל אלה מוּכנים למענכם. והיה כּל נער אשר ישׂים עליו אוֹת הצלב כּאשר אני עוֹשׂה לפניכם – וישב אל השוּלחן, ואכל ושׂבע ממיטב המטעמים כּכל אשר תאַוה נפשוֹ. והנער אשר לא ישמע לקוֹלי, יוּבא אל בּוֹר כּלא ויִוָסר על אִיוַלתוֹ.

נערים אחדים לא יכלוּ עוֹד לעמוֹד בּנסיוֹן, כּי הציקם הרעב מאד, ונפשם כּלתה בּראוֹתם את המטעמים אשר על השוּלחן, ויֵאוֹתוּ לדברי המסית, ואחרי אשר שׂמוּ עליהם בּיד רוֹעדת את אוֹת הצלב, מיהרוּ אנשי-החיל ויוֹשיבוּם אל השוּלחן. ושם בּירכוּ בּלחש את בּרכּת “המוֹציא” ויאכלוּ. אך רוֹב הנערים לא אבוּ למכּוֹר את דתם בּלחם ויעמדוּ מנגד; וּבעינים כּלוֹת הבּיטוּ אל המאכלים אשר הביאוּ רעיהם אל פּיהם ורעבוֹנם גדל שבעתים. וּבכל זאת התגבּרוּ על תאוַתם ויבּיטוּ בּשאָט-נפש אל המסית אשר לעג להם להרעימם וּלהגדיל ענוּתם.

כּאשר כּילוּ הנערים, אשר המירוּ את דתם, לאכוֹל – ציוה שׂר הגדוּד ויביאוּ את הנערים קשי-העוֹרף אל חדר אחד, אשר היה צר לפי מספּר הכּלוּאים, גם התנוּר הוּסק בּוֹ יוֹתר מדי ויגבּר החוֹם מאד. שם ישבוּ הנערים האוּמללים על הרצפּה המכוּסה בּרפש, כּי כּשלוּ רגליהם אחרי עמדם עת רבּה ויאמרוּ לישוֹן מעט. אוּלם השינה נדדה מעיניהם, כּי הציקם הרעב מאד, ועד מהרה היה הרעב לצמא עז אוֹכל קרב ולב.

ויראוּ הנערים והנה בּפּינה עוֹמדת גיגית גדוֹלה ועל שוּליה מעט מים סרוּחים וּכלי אין לשאוֹב בּוֹ. נוֹאשים ואוֹבדי-עצוֹת עמדוּ על יד הגיגית ויתרפּקוּ עליה ויבּיטוּ אל תוֹכה בּעינים כּלוֹת.

גדוֹל היה מכאוֹבם בּעמדם רעבים מנגד לשוּלחן הערוּך, וּבראוֹתם כּי רעיהם אוֹכלים לשׂוֹבע; אך המכאוֹב ההוּא כּאין נחשב להם מוּל המכאוֹב הנוֹרא אשר גבר בּהם עתה, בּהבּיטם אל המים אשר בּגיגית, כּי כּמוֹ אש אוֹכלה בּערה בּקרבּם, וּלשוֹנם יבשה כּעץ.

וּשמוּאל הקטן גם הוּא עלה על הגיגית ויבּט אל תוֹכה רגעים אחדים וּכרגע קפץ ויבוֹא אל תוֹכה. אחריו אמרוּ עוֹד אחדים לקפּוֹץ, אך הוּא הניאָם מעשׂוֹת כּדבר הזה, בּהבטיחוֹ אוֹתם כּי הוּא ישקה אוֹתם לבדוֹ ולא יעכּירוּ את המים בּרגליהם, וישת שמוּאל מן המים בּכוֹבעוֹ ויתן לעוֹמדים אל הגיגית מסביב, וישתוּ וישיבוּ את נפשם.

ויהי אחרי שתוֹתם דים, ויבקש שמוּאל לצאת מן הגיגית ולא יכוֹל; כּי בבוֹאוֹ אל הגיגית תמך את רגליו על החישוּקים הסוֹבבים את הגיגית מחוּץ, וּבצאתוֹ לא מצא בּמה לתמוֹך את רגליו; והגיגית גבוֹהה עד אשר אך בּעמל רב השׂיג בּידיו את שׂפתה, וקירוֹתיה חלקלקים. ויבקשוּ הנערים עצוֹת להוֹציאוֹ ולא מצאוּ. ויאמר שמוּאל: אמנם יש תחבּוּלה להוֹציאני מן הגיגית, אך יראתי פּן נינחם אחרי כן על מעשׂינו. ויפצרוּ בּוֹ הנערים להגיד להם את התחבּוּלה. ויען שמוּאל ויאמר:

התחבּוּלה פּשוּטה היא וקלה: להפוֹך את הגיגית על צדה. אוּלם אם נַהפכנה יִשפכו המים ממנה, ואם עוד נצמא – בּמה נשבּוֹר אז צמאוֹננוּ?

ויענוּ הנערים ויאמרוּ:

– אנחנו שתינוּ כּבר לרוָיה ולא נבקש עוֹד לשתוֹת.

– אם כּן – אמר שמוּאל – הפכוּ את הגיגית! אך נשתה עוֹד כּוּלנוּ מן המים בּטרם תשפּכוּם.

וישמעוּ הנערים לקוֹלוֹ וישתוּ עוֹד איש כּיכלתוֹ, ואחר אחזוּ כּל הנערים בּגיגית וּבקוֹל תרוּעת שׂמחה הטוּה ויהפכוּה וישָפכוּ המים על פּני החדר, וּשמוּאל נפל מן הגיגית כּוּלוֹ טבוּל בּמים, וישׂחקוּ כּל הנערים ויריעוּ, וישכּחוּ כּי רעבים הם וכי בּכלא צר הם כּלוּאים. וכעבוֹר שעה ישנוּ כּוּלם על הרצפּה המגוֹאלה שינה מתוּקה, וגם שמוּאל בּתוֹכם בּבגדיו הרטוּבּים…

אפס בּחצוֹת הלילה בּאה נבוּאת שמוּאל: נערים אחדים התעוֹררוּ ויבקשוּ לשתוֹת ולא מצאוּ, ויתנוּ קוֹלם בּבכי, וייקץ שמוּאל לקוֹל צעקתם ויבּט אל כּל סביביו, וירא והנה בּפינת החדר בּמוֹרד נקווּ מעט מים – וינַס לשאבם בּידיו ולא יכוֹל, כּי לא עמוּקים היוּ. ויראוּ הצמאים כּי אבדה תקוה מהם ויוֹסיפוּ לבכּוֹת, ואחדים ניסוּ לגעת בּשׂפתוֹתיהם אל המים וילַקקוּם. ויקח שמוּאל את כּוֹבעוֹ ויטבּלנוּ בּמים ויגישהוּ אל פּי האחד וישב את נפשוֹ, ואחר אל פּי השני עד כּלוֹת המים מעל הרצפּה, אשר ליקקוּה בּלשוֹנם עד נכוֹן היוֹם.

אז נפתח חדר כּלאם ואיש-צבא בּא, ויצום לצאת החוּצה, ויקוּמוּ רבּים, ואוּלם אחדים הוֹסיפוּ לשכּב ויגש האיש אליהם ויעוֹררם, ויקיצוּ משנתם, ויאָנחו ויתהפּכוּ מצדם אל צדם ופניהם בּערו כּאש, ויתאמצוּ לקוּם על רגליהם ולא יכלוּ. וַיִירק איש-הצבא ויקללם באִמם ויפן ויצא עם הנערים הבֹּריאים החוּצה.

ויעמידוּ אנשי-הצבא את הנערים בּשתי שוּרוֹת, ויצווּם לעמוֹד הכן, ויתחזקוּ הנערים ויעמוֹדוּ. וכעבוֹר חצי שעה נגלוּ לפניהם שׂר הגדוּד והמסית, ויפעם לבב הנערים ויחרדוּ וייראוּ מהרים עיניהם.

ויקרא אליו המסית את אחד הנערים וישאלהוּ בשׂחוֹק קל:

– האכלת מאוּמה בּלילה?

– לא אכלתי – ענה הנער ועיניו מלאוּ דמעה.

– וּמים שתיתם? – הוֹסיף המסית לשאוֹל. – שתינוּ – ענה הנער. – וּמי השקה אתכם? – שמוּאל. – מי הוּא שמוּאל?

ויראהוּ הנער את המשקה, את שמוּאל.

וּשמוּאל שמע את אשר דיבּרוּ, ורוּח גאוָה לבשה אוֹתוֹ, כּי הבין את כּל הטוֹב אשר עשׂה אתמוֹל, בּהשיבוֹ נפשוֹת רעיו הצמאים. ויקרא המסית לשמוּאל ויעמוֹד לפניו בּלי מוֹרך. ויאמר אליו המסית:

– הגד נא לי, איך השקית את רעיך, וּלך לא היה כּלי לשאוֹב בּוֹ, והגיגית גבוֹהה ממך כּמעט כּפלים?

ויגד לו שמוּאל את כל תחבּוּלוֹתיו. ויפן המסית אל שׂר הגדוּד וידבּר עמוֹ דברים אחדים, וישׂחקוּ שניהם. ושׂר הגדוּד פּנה אל שמוּאל, ויחלק בּידוֹ הרחבה את ראש הנער, ויבּט אליו כּאשר יבּיט איש על תרנגוֹלת מפוּטמה לפני חג הפּסח, בּטרם ישלחנה אל השוֹחט, ויקרא:

– אך זה יהוּדי קטן, אך זה יהוּדי קטן!

– רוֹאה אני – אמר המסית אליו, – כּי נער חכם אתה, על כּן חפץ אני מאד להביאך בּברית דתנוּ, למען ייטב לך גם פּה וגם בּשמים ממעל. הלמדת תנ"ך?..

– למדתי.

– אם כּן הבה ונתוַכּח יחד, יהיה אם אנַצחך – והיית לנוֹצרי כּמוֹני, ואם אתה תנַצחני – והייתי יהוּדי כּמוֹך.

שׂחוֹק קל עבר על שׂפתי שמוּאל.

– למה תשׂחק, שמוּאל? – הוֹסיף המסית לדבּר בּלשוֹן רכּה – הגד נא לי כּל אשר בּלבבך. הגד, אל תירא ממני.

– אני – ענה שמוּאל בּתוֹם ילדוּתי – אינני חפץ, כּי תשוּב להיוֹת יהוּדי, כּי שׂרפת בּידיך סידוּרים וּתפילין, אשר בּהם כּתוּבים דברי אלוֹהים חיים. ואוּלי מעוֹדך לא היית יהוּדי, כּי איש יהוּדי לא יעשׂה כּדבר הזה.

– אמיץ לב אתה – ענה המסית בּכעס, – וּתרוּפה אחרת לנוּ להרך את לבבך אם הוּא לב בּרזל… הביאוּ השוֹטים!

וַיביא חייל אחד שוֹטים וַיַפשט את הנער את מכנסיו, אשר לא יבשוּ עוֹד ממי הגיגית, ויפּילהוּ ארצה אל השלג וידוּש את בּשׂרוֹ עד שפוֹך דם.

– התעֵז עוֹד לדבּר כּדברים האלה? – קרא המסית ויחרוֹק שן.

אך שמוּאל לא ענהוּ עוֹד מאוּמה. לשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ ממכאוֹב וּמקלוֹן. כּי לא נגע שוֹט בּבשׂרוֹ מעוֹדוֹ. אך מבּטי עיניו הבּיעו את רגשי לבבוֹ, כּי מבַזה הוּא בּכל שאט-נפש את מענהוּ האכזר, וגם את שׂר-הצבא, אשר עמד וירא את העוֶל הגדוֹל אשר נעשׂה לוֹ, וגם שׂחק שׂחוֹק גדוֹל, ורשעת המסית הפיקה ממנו רצוֹן.

לוּ היתה פּה אמי – חשב שמוּאל – כּי אז ניקרה בּצפּרניה את עיני האכזרים האלה. אך רחוֹקה רחוֹקה היא ממני, וּמאוּמה לא תדע מכּל אשר יעשׂוּ לי האנשים הרשעים האלה. אַ, מי ילך להגיד לה?

וּבהיוֹת שמוּאל תפוּשׂ בּמחשבוֹת לא ראה, כּי כּבר הוּבא יחד עם רעיו אל חדר-האוֹכל, אשר שם היה השוּלחן ערוּך כּמוֹ אתמוֹל.

– שמוּאל – קרא המסית בּנגעוֹ בּשכם הילד – הנה דיבּרתי אליך אתמוֹל בּלשוֹן רכּה, גם יִסרתיך היוֹם על אשר העזת פּניך נגדי, ועתה רב לך להקשוֹת ערפּך; שׂים את אוֹת הצלב על לבּך ושב אל השוּלחן לאכוֹל. הטוֹב טוֹב לך כּי תגוַע כּכלב בּרעב?

שמוּאל נאנק דוֹם ולא ענה דבר.

– ואתם, נערים – קרא המסית בּפנוֹתוֹ אל יתר הנערים – אַל תלמדוּ אל דרך העיקש הזה. מהרוּ ועשׂוּ את מצות שׂר הגדוּד והתענגוּ על כּל טוּב, וּמחסוֹר וּתלָאה לא תדעוּ עוֹד.

ורוּח אחדים רפתה מרעב וּתלאה, ויאוֹתוּ לעשׂוֹת כּמצות המסית, ויפּרדוּ מעל אחיהם…

וירא שמוּאל, והנה גם נוֹח רעהוּ, אשר למד אתוֹ בּחדר וכמוֹהוּ היה ידוּע לתלמיד מקשיב וירא-שמים, נבדל גם הוּא וילך ויקרב אל השוּלחן.

האוּמנם ישים הוּא את אוֹת הצלב על לבּוֹ וידיו לא תיבשנה? – דימה שמוּאל בּלבבוֹ.

אך הנער שׂם את האוֹת על לבּוֹ וכל רע לא אוּנה לוֹ, ידוֹ לא יבשה, אך רעדה מעט, וּפניו הלבּינוּ, אבל לא נהפּכוּ לאחוֹר; והנה ישב לאכוֹל וישׂם שיניו בּאוֹכל, וּמפּי שמוּאל נזל ריר ועיניו כּלוּ לראוֹת… ויבּט על סביביו והנה אך מתי מספּר נשארוּ, עוֹמדים ורוֹעדים…

מדוּע לא אעשׂה גם אני כּמוֹהוּ? – שאל שמוּאל לנפשוֹ – הן לא כּבד הוּא לשׂים את האוֹת וּמאוּם לא יגָרע ממני… הבה אעשׂה גם אני כּמעשׂהוּ ואשב ואוֹכל…

“היֵה, בּני, עברי, וּמעל אלוֹהיך לא תסוּר כּל ימי חייך” – רעמוּ דברי אמוֹ בּאזניו, ויתחרט על אשר עלה ספק בּלבבוֹ: היעזוֹב את דתוֹ אם לא? – “אמוּתה – קרא שמוּאל בּהחלטה – וּמִדתי לא אסוּר!” – ויבּט בּבוּז וּשאט-נפש אל נוֹח רעהוּ…

אחרי אשר אכלוּ הנערים אשר המירוּ את דתם, הוֹציאוּ משם את הנערים היהוּדים ויוֹבילוּם אל החדר אשר לנוּ בּוֹ, ויתנוּ להם לחם מעוּפּש, פּרוּסה קטנה לאיש וּמים לחץ, ויאכלוּ וישׂבּעוּ ויברכוּ את אלוֹהי ישׂראל, אלוֹהי אבוֹתם. בּעוֹד שבוּע ימים נסעוּ משם כּל הנערים אשר לוּקחוּ לצבא, כּאלה אשר נשארוּ באמוּנת אבוֹתם כּן אלה אשר המירוּה בּדת הנוֹצרית, ויתמַהמהוּ בּערים אחרוֹת חוֹדש פּה וחוֹדש שם, עד בּוֹא ימי הקיץ. ואחרי אשר לא חסה עליהם עין לרחצם ולתת להם כּוּתנוֹת נקיוֹת, דבקה בּהם צרעת. ויצו שׂר הגדוּד ויוֹבילוּ אנשי-הצבא את הנערים אל הנהר וּבשוֹטים אָנסוּ אוֹתם לבוֹא המימה, וידחקוּ איש את רעהוּ ויצללוּ רבּים בּמים ויאבדוּ, ואך אלה אשר ידעוּ לשחוֹת, אוֹ אשר עמדוּ על שפת הנהר – ניצלו! ואיש לא שת לבּוֹ לדעת כּמה אבדוּ וכמה נשארוּ, כּי כּשׂר הגדוּד כּן אנשי-הצבא קצה נפשם לטפּל בּילדים, והיוּ שׂמחים לוּ האבידם הדבר כּליל.

וּשארית הפּליטה, אשר נשארוּ מחרב המות, עברוּ ערים וּנהרים, שׂדוֹת וּיערים עד בּוֹאם אל פּלך פּרמה. שם נתנוּ אוֹתם על יד איכּרי הכּפר, למען יגַדלו אוֹתם ולא יהיוּ עוֹד למשׂא על אנשי-הצבא. וּמלבד זה בּשבתם בּבתי הנוֹצרים ימהרוּ לעזוֹב כּל מנהגי אבוֹתיהם ויהיוּ לנוֹצרים גמוּרים.

וּשמוּאל ניתן על יד אַנטוֹן רוֹעה הכּפר… לחַנכוֹ.

ואַנטוֹן הרוֹעה את תוֹרת החינוּך לא למד; בּילדוּתוֹ היה רוֹעה נאמן לבקר וּלצאן, וּבהיוֹתוֹ לאיש החל לתת בּיין עינוֹ, ולא השגיח עוֹד אל עדרוֹ כּבראשוֹנה. וּבשנה הזאת, אחרי אשר אבדה פּרה לזקן הכּפר, אמרה העדה לבקש לה רוֹעה אחר ולא מצאה, כּי עניה היתה העדה ולא השׂיגה ידה לשלם את השׂכר הדל אשר הבטיחה לאַנטוֹן.

על יד הרוֹעה הזה ניתן שמוּאל לקחת לֶקח, למען הסיר ממנוּ את ה“מידוֹת הנשחתוֹת”, אשר דבקוּ בּוֹ בּבית אמוֹ, ולטעת בּקרבּוֹ מידוֹת טוֹבוֹת, למען יהיה אזרח מוֹעיל לממשלה, לארץ מוֹלדתו ולמין האדם כּוּלוֹ…

ויתן אַנטוֹן לשמוּאל שוֹט ארוֹך ויוֹרהוּ לצאת ולבוֹא לפני הצאן, וילמדהוּ להסתפּק בּמוּעט; כּי השׂכר הדל, אשר נתנה לוֹ העדה, לא הספּיק לוֹ לרווֹת בּוֹ צמאוֹנוֹ ליין-שׂרף, וּמה גם לקנוֹת לחם, אשר היה בּעיניו כּדבר מיוּתר, אשר יוּבא אך על שולחן העשירים. וירעב שמוּאל ללחם וישׂבּע מהלוּמוֹת. לחם קיבּל אך פּעם בּיוֹם, אוֹ בּשני ימים, וּמהלוּמוֹת בּכל עת אשר שכרוֹן אדוֹניו לא הגיע עד מרוֹם קצוֹ… אַנטוֹן לא היה רע-לב; אמנם לרגעים חירף את חניכוֹ בּשם “יהוּדי ארוּר”, אך החרפוֹת האלה לא יצאוּ מן הלב, כּי אם מן השׂפה ולחוּץ, כּאילוּ בּיקש רק לצאת ידי חוֹבתוֹ, כּי “אי אפשר בּלָאו הכי”, אבל כּאשר שתה שלוֹש אוֹ ארבּע כּוֹסוֹת, ולא מצא לשתוֹת לרויה, אז היה לנמר אכזרי, אשר יטרוֹף וירמוֹס כּל אשר ימצא על דרכּוֹ ויבקש להאביד וּלשחת עוֹלם וּמלוֹאוֹ…

והנה הלך אַנטוֹן בּבּוֹקר השכּם אל בּית המשקה, אחרי הוֹבילוֹ את העדר אל מקוֹם המרעה ויעזבנוּ על יד שמוּאל עוֹזרוֹ. וּשמוּאל לא אכל לחם אתמוֹל בּערב, וגם היוֹם בּבּוֹקר לא טעם עוֹד מאוּמה. אמנם “דוֹדוֹ”, הבטיחוֹ, כּי יביא לוֹ לחם מבּית המשקה; אך שמוּאל יוֹדע כּבר ערך ההבטחוֹת של “דוֹדוֹ”, וידע את אשר יביא לוֹ מבּית המשקה… על כּן מרה לוֹ נפשוֹ מאד, על כּן יחריש גם החליל, אשר הראה בּוֹ אתמוֹל נפלאוֹת, ונאלמה שירתוֹ, שארית שעשוּעיו…

– עוֹד לא התפּללתי היוֹם – אמר שמוּאל בּלבּוֹ – כּי למה אתפּלל וה' לא ישמע לקוֹלי? הוּא אינו חפץ, כּי אתפּלל אליו, כּי לוּ חפץ בּתפילתי, מדוּע נתן לאש לאכוֹל את סידוּרי היפה? לוּ היה הסידוּר עמדי, כּי אז יכוֹלתי להתפּלל כּל התפילה וגם לקרוֹא תהילים; ועתה על-פּה לא אוּכל להתפּלל רק תפילוֹת אחדוֹת. אין זאת, כּי אין חפץ לה' בּתפילתי, כּי חוֹטא ופוֹשע אנכי: כּמה פּעמים נפלה כּיפּתי מעל ראשי בּשנתי ואישן בּראש גלוּי. כּמה פּעמים שכחתי לאמוֹר “יעלה ויבוֹא” בּליל ראש-חוֹדש… לכן מאס בּי אלוֹהי, וישליכני מבּית אמי אל ארץ רחוֹקה, ויתנני בּידי אנשים רעים ואת סידוּרי – למַאכוֹלת אש, לאמוֹר: אין לי חפץ לא בּך ולא בּתפילתך, כּי ה' הצדיק יתעב את החוֹטא ואת תפילתוֹ, לכן לא בּרא את אַנטוֹן יהוּדי; כּי ידע מראש, כּי שיכּוֹר יהיה ואכזר, ויאמר: יוַלד אַנטוֹן נכרי והתפּלל אל אלוֹהי הנכרים…

– אבל, אלוֹהי! – קרא הנער אחרי דוּמיה מעטה – גם אם שׂנאת, מאסת אוֹתי, גם אם לא תערב לך תפילתי, תפילת נער חוֹטא, בּכל זאת לא אחדל מעבדך וּשׂפתי לא אֶכלא מהתפּלל אליך. סלח נא, אֵלי, לחטאוֹתי המרוּבּוֹת ואם לא למעני תעשׂה, עשׂה למען אמי היקרה העוֹבדת אוֹתך בּאמת וּבלב שלם. ואם חפץ אתה כּי נהיה צדיקים, קבּץ את כּל בּני ישראל מארבּע כּנפוֹת הארץ וַהבאתָם לארץ-ישׂראל. שם לא יגזלוּ עוֹד אנשים אכזרים ילדים מחיק אִמוֹתם להדיחם מעל ה', ולא יאכלוּ בּני עם קדוֹש כּל טמא וכל טריפה, כּאשר אנחנוּ אוֹכלים פּה, ולא יחללוּ את שבּתוֹתיך וּמוֹעדיך, כּאשר אנחנוּ אוֹכלים פּה, ולא יחללוּ את שבּתוֹתיך וּמוֹעדיך, כּאשר אנחנוּ מחללים אוֹתם פּה; שם לא נהיה עוֹד עבדים לאַנטוֹנים שיכּוֹרים אשר יַכּוּנוּ בּלי חמלה וישׂימוּנוּ מרמס לרגליהם, שם לא ישׂרפוּ את סידוּרינוּ ולא יאנסוּנוּ לחטא וּלפשע. שם נוּכל לעבדך בּאמת ושבנוּ אליך בּתשוּבה שלמה. ועתה, אלוֹהי! כּל עוֹד אשר אַנטוֹן השיכּוֹר אדוֹני הוּא, כּל עוֹד אשר ידי ורגלי אסוּרוֹת ואנוּס אני לעשׂוֹת את מצוַת אדוֹני, אשר לא ידעך, אל תדרוֹש ממני הרבּה, אל תחשוֹב לי את חטאַי ואל תמנה את עווֹנוֹתי הרבּים, וקבּל את תפילתי הקצרה בּרצוֹן…

אז התפּלל שמוּאל תפילה חמה מאד, ורוּח בּן ישי הרוֹעה נחה עליו ותפזר את ענן היגוֹן מעל לבבוֹ, וידע, כּי קרוֹב אלוֹהים אליו לשמוֹר עליו בּגיא צלמות, לנהלוֹ ולהשיבוֹ אל אמוֹ…

– ועתה, אלוֹהי – הוֹסיף שמוּאל אחרי גמרוֹ את תפילת “שמוֹנה-עשׂרה”, – שמע נא את תפילת עבדך הרעב וּפקח עיני למצוֹא בּמה להחיוֹת נפשי. הלא אתה שמעת לקוֹל הנער ישמעאל בּהיוֹתוֹ עיף וצמא בּמדבּר, אף כּי אמוֹ לא היתה מזרע ישׂראל ולא צדקנית כּאמי היקרה; שמע נא אל תפילת עבדך ותן לי בּמה לשבּוֹר רעבוֹני. הן לך תבל וּמלוֹאה וּפת לחם בּמה נחשבה בּעיניך? גם אמי, אף כּי לא עשירה היא, בּכל זאת תתן לכל עני פּת לחם וגם פּרוּטה, ואתה הלא עשיר אתה, כּי לך הכּסף ולך הזהב ולמה תקפּוֹץ ידך ממני? אנא, ה', תן לי מזוֹן, כּי רעב אנכי מאד. מאוּמה לא אבקש ממך, כּי אם פּת לחם…

וּכרגע והנה אוֹרוּ פּני שמוּאל, כּי רעיוֹן חדש עלה על לבּוֹ… וימהר ויגש אל אחת הפּרוֹת וישב תחתיה ויאמר:

• הבי נא, פּרתי הטוֹבה, ואִינק מדדיך.

ויקח שמוּאל את פּטמת הדד וישׂם בּפיו ויינק. וַתט הפּרה את ראשה ותבּט אליו בּחמלה ורחמים כּאוֹמרת לוֹ: קח לך, נער נידח, מחלָבי וּשתה כּכל אַוַת נפשך, כּי לא אדם אנכי, והטוֹב אשר נתן לי אלוֹהים – הנני לתת בּנפש חפצה לכל מבקש. ואני לא אשׂים פּדוּת בּין בּן עם זה לבן עם אחר וּבין בּן אמוּנה אחת לבן אמוּנה אחרת.

ויינק שמוּאל וישׂבּע ותשב נפשוֹ. אז הוֹציא את החליל ויברך את אלוֹהיו בּשיר חדש, וּלשמע מַנגינוֹתיו התעוֹררוּ כּל צפּרי היער ויריעוּ, והעצים התלחשוּ וּכאילוּ שׂוֹחחוּ בּיניהם בּשבח הגיבּוֹר הקטן הזה.

בּ“חדר” שבּוֹ ישבתי עם חברי לפני הרבּי, שקועים בּסוּגיה חמוּרה בּמסכת בּבא קַמא, נפתחה פּתאוֹם הדלת ונכנס חייל עם הרוֹבה בּידוֹ וילקוּט של עוֹר על שכמוֹ.

כּוּלנוּ, יחד עם הרבּי, נבהלנוּ בּראוֹתנוּ את האוָרח המוּזר הזה.

הוּא אמר איזוֹ מלים בּשׂפה זרה שאיש מאתנוּ לא הבין בּה כּלוּם.

הפּחד היה גדוֹל. בּעיירתנוּ הקטנה לא היוּ חיילים נראים אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. וּמה זה פּתאוֹם בּא החיל הלזה עם רוֹבהוּ הנה?

– לך קרא את בּנימין-חיים השתדלן, – ציוה הרבּי לאחד התלמידים הגדוֹלים, והוּא כּוּלוֹ רוֹעד.

אכן הפּחד ארך רק רגעים מוּעטים. החייל פּרק את נשקוֹ, העמידוֹ על יד התנוּר, הסיר גם הילקוּט מעל שכמוֹ וניגש אל הילדים, ליטף את אחד מהם ודיבּר איזה מלים בּשׂחוֹק קל. ניכּר היה שלא בּא להרע לנוּ.

הרבּי נזכּר שגם הוּא יוֹדע מלים אחדוֹת בּרוּסית:

– קטוֹ טי? (כּלוֹמר: מי אתה?)

– יא בֶּר-לֵיבּ – ענה החייל. – זאת אוֹמרת: אני, החייל הנוֹרא, אינני אחר, אלא פּשוּט בּר-ליבּ, יהוּדי כּמוֹתך. – הוּא הגיד עוֹד איזה מלים, אבל את השאר לא הבין גם הרבּי. בּרוּר היה שאין מה לפחד, שהחייל הזה הוא יהוּדי וּבּר-ליבּ שמוֹ. הסכּנה עברה.

בּתוֹך כּך בּא בּנימין-חיים השתדלן, איש זקן, שהיה לוֹ תמיד מגע וּמשׂא עם פּקידי הממשלה וידע אפילוּ לכתוֹב רוּסית. הוא נכנס עם החייל בּשׂיחה ארוּכּה, ואנחנוּ הרימוֹנוּ את עינינוּ הפּקוּחוֹת לרוָחה, וּכאילוּ בּלענוּ את הדברים, אף על פּי שהיוּ זרים לנוּ לגמרי.

סוֹף סוֹף מסר לנוּ בּנימין-חיים השתדלן תוֹכן השׂיחה, והדבר נתבּרר.

החייל היה יהוּדי שבּקטנוּתוֹ נמסר לצבא, כּמוֹ שהיה נהוּג בּימי ניקוֹלאי הראשוֹן; מוֹלדתוֹ היתה עיירתנוּ הקטנה, בּה ישבוּ אביו ואמוֹ וכל משפּחתוֹ. עכשיו, אחרי עשׂרים שנה, זכר את הוֹריו ואת מוֹלדתוֹ וּביקש חּופשה לשנה, ללכת לראוֹת את הוֹריו הזקנים. והנה הוּא בּא. אבל הוֹריו כּבר מתוּ. ואוּלם קרוֹבים יש לוֹ. דוֹדתוֹ היא הסבה שלי, הסבה צירלי.

– לך, בּני, – אמר הרבּי אלי – והוֹלך את החייל הזה אל בּית הסבה שלך, אל צירלי, ותאמר לה, שהחייל הזה שמוֹ בּר-ליבּ, והוּא בּן צדוֹק לוּבּין, שהיה מלפנים גר בּבּית הזה, שבּו אנוּ לוֹמדים עכשיו…

שׂמחתי מאד על המציאה הזאת, הפּחד כּבר פּג מלבּי. ראיתי שיש לי עסק עם יהוּדי, עם יהוּדי קרוֹב ממשפּחתי, אף על פּי שלבוּש בּגדי חייל, וּשׂפמוֹ אימה. ואחרי ששׂם שוּב את ילקוּטוֹ על שכמוֹ, לקח את רוֹבהוּ בּידוֹ האחת ואת ידי בּידוֹ הימנית, והלכנוּ.

הרגעים האלה היו היוֹתר מאוּשרים בּימי חיי. הַכָּרתי שאני מוֹליך חייל בּרחוֹבוֹת העיירה, והכּל מבּיטים וּמתפּלאים, הנחילה אוֹתי שׂמחה אין קץ.

הענין של מסירת ילדים קטנים לצבא היה ידוּע לי. בּזמן ההוּא אמנם כּבר חדלה הגזירה הזאת, אבל רוּחה הרעה עוֹד היתה מרחפת בּגבוּל ישׂראל. הרבּה מעשׂיוֹת שמענוּ על דבר היהוּדים הקטנים הללוּ שנמסרוּ לצבא וסבלוּ שם רדיפוֹת לאין חקר.

והסבה שלי צירלי, אף על פי שכּבר הגיעה לשבעים, עוֹד היה לבּה ער לעזוֹר לכל אלמנה ויתוֹם, לכל רעֵב ואוּמלל. היא דאגה לכוּלם אם גם לא היו מבּני משפּחתה, וּמכּל שכּן ששׂמחה על בּר-ליבּ החייל, בּן אחיה, שנשבּה בּילדוּתוֹ בּין הגוֹיים. היא נפלה על צואריו, נשקה אוֹתוֹ וּבכתה, וגם הוּא התפּרץ בּבכי…

בּר-ליבּ ישב עמנוּ, קנוּ לוֹ תפילין, לימדוּ אוֹתוֹ לקרוֹא בּסידוּר. מעט מעט למד גם לדבּר יהוּדית והיה אהוּב ורצוּי בּעיני כּל אנשי העיר.

פרנסה מצא לו מהוראה, שלימד לקרוא ולכתוב רוסית.

מטבעוֹ היה בּר-ליבּ איש שׂמח, וּבכל חתוּנה היה מבדח את הקרוּאים בּחַקוֹתוֹ את מנהגי הרוּסים, החיילים וּפקידיהם.

וּמה יפה היה בּצאתוֹ בּמחוֹל, לבוּש בּחוּלצה אדוּמה עם כּוֹכבים שחוֹרים! מהריקוּד “קוֹזאצ’וֹק” שלוֹ היוּ רוֹקדים לבבותינוּ הצעירים בּתוֹך חזינוּ…

עברה שנה. בּר-ליבּ צריך לשוּב אל הגדוּד.

ראוּ כּי פּניו נשתנוּ. עצבוּת נוֹראה שכנה עליהם.

– למה זה את עצוּב כּל כּך, בּר-ליבּ? – שאלה אוֹתוֹ הסבה צירלי. – וכי עבוֹדת הצבא קשה ממך? הלא אתה רגיל בּה… תסבּוֹל עוד קצת ותצא לחפשי.

והוּא התוַדה שנאנס שם לעזוֹב את אמוּנתוֹ וּלקבּל עליו את אמוּנת הנוֹצרים. ועכשיו כּשישוּב אל הגדוּד יהיה אנוּס לשוּב ולעבוֹד אלוֹהים אחרים.

– אם כּך, – אמרה הסבה בּהחלט – לא צריך לשוּב.

התיעצוּ עם בּנימין-חיים השתדלן, והוא מצא עצה…

בּר-ליבּ הלך אל הנהר, פּשט את בּגדיו והניחם על שׂפתוֹ יחד עם הרוֹבה. והוֹציאוּ קוֹל כּי בּר-ליבּ טבע בּנהר. והוּא בּעצמוֹ לבש בּגדים אחרים, הסתתר איזה זמן בּעליה עד אשר צמח זקנוֹ. בּנימין-חיים השתדלן נתן לוֹ שם חדש, ליבּוּש חַנקוֹב, והוֹסיף ללמד את בּחוּרי העיירה רוּסית והכּל הוֹלך למישרים.

והוּא נשׂא אשה כּדת משה וישׂראל וגם ילד נוֹלד לוֹ.

והנה שב מהצבא חיים-זלמן, שעבד בּגדוּד אחד עם בּר-ליבּ. הוּא כּבר גמר את חוּקוֹ ושב הבּיתה לגמרי. לבּר-ליבּ לא היה נעים להפּגש עמוֹ. היו בּיניהם חשבּוֹנוֹת מימים עברוּ… אבל…

והנה בּא היום וחיים-זלמן פּגש בּבּר-ליבּ בּחוּץ. הסתכּל בּו בּמבּט חוֹדר.

– בּוֹריס לוּבּין! קרא חיים-זלמן בּתמהוֹן.

– ליבּוּש חֶנקוֹב אנכי – ענה בּר-ליבּ בּקצת פּחד.

– סַפּר מעשׂיוֹת!… – קרא חיים-זלמן. – והלא אמרוּ עליך כּי מַתּ?..

– בּוריס לוּבּין מת, ואני ליבּוּש חַנקוֹב, יהוּדי כּכל היהוּדים…

– שבת לדת אבוֹתיך? אדרבּה, שׂמח אני מאד.

– כּל מה שהיה בּינינוּ לא יזָכר ולא יעלה עוֹד על לב.

– בּודאי, – ענה חיים-זלמן – מה שהיה היה בּיני ובין בּוריס לוּבּין המשוּמד, אבל לא בּיני ובין ליבּוּש היהודי…

המעשׂה היה כּך: בּגדוּד העלוּ את בּר-ליבּ, שקיבּל את הדת הנוֹצרית לאָנסוֹ, למעלת פֶלדפֶבּל, וחיים-זלמן היה חייל פּשוּט. על פי חוּקי הצבא כּל חייל פּשוּט צריך להראוֹת אוֹתוֹת כּבוֹד למי שעלה למדרגה יוֹתר גבוֹהה בּמשׂרתוֹ. וּבכן היה חיים-זלמן צריך להסיר את כּוֹבעוֹ מפּני בּר-ליבּ, אבל חיים-זלמן לא רצה להכּנע: איך? האני אסיר את כּוֹבעי מפּני בּן-עירי המשּומד? בּר-ליבּ ראה והרגיש בּדבר הזה, אבל לא רצה לשׂים לב. בּסתר לבּוֹ הרגיש, כּי אמנם חיים-זלמן גדוֹל ממנוּ בּזה שלא המיר את דתוֹ. וּבכלל היה בּר-ליבּ איש נוֹח וּמעביר על מידוֹתיו, ולא בּיקש שׂררה.

אולם פּעם הרגיש הקפּיטן שחיים-זלמן עוֹבר על יד בּר-ליבּ ואינוֹ מראה לוֹ אוֹת כּבוֹד. וּבעד זה הוֹשיב את בּר-ליבּ בּבית-האסוּרים ליוֹם אחד על שאינוֹ מקפּיד על כּבוֹדוֹ, ואת חיים-זלמן העניש בּשלוֹשים מלקוֹת.

חיים-זלמן חשב שבּר-ליבּ בּודאי הלשין עליו. ושׂנאתוֹ אליו גדלה מאד.

פּעם, כּשפּגש אוֹתוֹ בּאיזוֹ סימטה, בּמקוֹם שלא היוּ עדים, קרא חיים-זלמן: “לא די שאתה משוּמד, והנה היית למוֹסר ומלשין”, והרים עליו את ידוֹ.

בּר-ליבּ תפס אוֹתוֹ בּידוֹ, ואמר: “דע לך, חיים-זלמן, מה שהמַרתי את דתי, בּודאי שצדקת והנני לתת דין-וחשבּוֹן לפני אלוֹהי ישׂראל, אבל בּמַלשינוּת אתה מאשים אוֹתי שלא בּצדק. ואני מיעץ לך שתחדל משמוֹר לי איבה, כי אם תכּשל שוּב פּעם, אז מרה תהי אחריתך. בּצבא אין מוַתרים על דברים שכּאלה. לפעמים דנין בּעד זה למיתה”…

וּמאז היה בּר-ליבּ נזהר מהפּגש עמוֹ. ראה כּי חיים-זלמן הוּא בּחוּר גאה ועיקש ואפשר שיבוֹא לידי נסיוֹן קשה. ועל כן אמר בּלבּוֹ: טוֹב טוֹב להתרחק ממנוּ, וּכשהיה רוֹאה אוֹתוֹ מרחוֹק היה בּר-ליבּ סר לרחוֹב אחר.

וּמלב חיים-זלמן לא פּסקה המַשׂטמה. הוא עוֹד חשד בּבּר-ליבּ שהוּא הלשי ןעליו וּבשבילוֹ לקה.

*

הגיע חג שׂמחת-תוֹרה.

הילדים התכּוֹננוּ הרבּה לחג הזה, צריך היה לסדר את התאוּרה בּבית-הכּנסת. בּזה עסק הרבּה בּר-ליבּ. הוא ידע לסדר את העבוֹדה וּלקשט את הבּית בּפנסים מצבעים שוֹנים. הוא ידע גם ציוּר. וּמניירוֹת של צבעים שוֹנים עשׂה דגלים יפים עם סמלים עבריים.

וּבלילה, כּשהוּדלקוּ הפּנסים והוּרמוּ הדגלים והעם נאסף בּשׂמחה לבית-הכּנסת, יצאנוּ כּולנוּ בּמחוֹל, וּבּר-ליבּ מנצח על המרקדים וּמראה נפלאות בּתנוּעוֹתיו היפוֹת והמהירוֹת.

נמכּר “אתה הָראית”¹ והקוֹנה ר' בּנימין-חיים השתדלן מזמין את בּאי בּית-הכּנסת לקרוא פּסוּק של “אתה הראית”, כּל אחד זוֹכה לפי כּבוֹדוֹ.

דרוּשה לזאת ידיעה מיוּחדת לשקוֹל את ערך כּל הנאספים ולדעת למי זכוּת קְדימה. ויש שטוֹעים לפעמים וּמבכּרים את הנִקלה על הנכבּד ולפעמים הדבר מעוֹרר רוֹגז וכעס בּמסתרים או גם גוֹרם לידי מריבוֹת בּגלוּי…

אבל כּך הוּא המנהג מדוֹר דוֹר ואין לשנוֹתוֹ.

וחיים-זלמן היה מבוּסם לכבוֹד שׂמחת-תוֹרה קצת יוֹתר מהמידה. אכן בּכלל היתה לו חוּלשה – לשתית משקאוֹת חריפים. את המלאכה הזאת למד מחבריו החיילים הנוֹצרים שעבדוּ עמוֹ בּצבא; אבל בּשׂמחת תוֹרה – בּודאי נאה להתבּסם, וחיים-זלמן חוֹשב, שכּל המַרבּה הריהוּ משוּבּח…

והנה הוּא שוֹמע קוֹראים אל התוֹרה ומכבּדים בּפּסוק “אתה הראית” את בּר-ליבּ. וכשגמר את הפּסוּק קראוּ אחריו אוֹתוֹ, את חיים-זלמן, וחמתוֹ נשׂקה כּאש.

– איך? וכי אפשר שאוֹתוֹ – את המוּמר, את המלשין – יבכּרוּ על פּניו, פּני יהוּדי נאמן? היה לא יהיה כּדבר הזה! צריך להרחיקוֹ מפּה, לשלחוֹ לארץ גזירה… די היה לוֹ שם בּצבא שהתגָאָה עליו. שם בּין הגוֹיים היה מיוּחס, פּראבוֹסלאוי נוֹצרי, אבל כּאן, בּין היהוּדים, לא אתן לוֹ להרים ראש…

והוּא עוֹזב את בּית-הכּנסת, והוֹלך בּחָרקוֹ שיניו מכּעס. הוא יבוֹא אל המוֹשל אשר בּעיר ויגיד לוֹ מי הוא היהוּדי ליבּוּש חַנקוֹב, יגלה לוֹ את שמוֹ האמיתי, כּי חייל הוא שבּרח מהצבא, וזה תיכף יאסוֹר אוֹתוֹ… ישלחהו לסיבּיר, לעבוֹדת-פּרך… כּך נאה לוֹ למשוּמד המלשין… הוּא, המוֹשל, יתן לו כּיבּוּדים, לא פּסוּק מ“אתה הראית”, אלא כּיבּוּדים אחרים לגמרי… ה, ה! הוּא יתן לוֹ!.. ולב חיים-זלמן מתרחב משׂמחה… הוא טוֹעם עכשיו את טעם הנקמה…

*

וּבבית הרב של העיר ר' מנדיל בּוֹריסוֹביץ נתאספוּ החסידים להכּון לשׂמחת-תורה.

הרב דרש דרָשה של חסידוּת על ערך החג שׂמחת-תוֹרה. דרשה שהלהיבה את הדוֹרש ואת שוֹמעיו בּאהבת התוֹרה.

ואמרוּ חסידים זה לזה “לחיים” על כּוס יין, וישירוּ וירקדוּ וילכוּ בּשירה וּבזמרה לבית-הכּנסת. כּי כּך דרכּוֹ של הרב והחסידים לערוֹך “אתה הראית” לבדם, אחרי שהקהל גֹומר.

והרב מזמר ושר וּמרקד בּדרך, והנה חיים-זלמן כּנגדוֹ בּא.

– יוֹם-טוֹב, חיים-זלמן! – קוֹרא אליו הרב. – שׂמח אתה בּשׂמחת תוֹרה? אמנם לך נאה לשׂמוֹח: אתה עבדת בּצבא, עמדת בּנסיוֹן, נשארת נאמן לה' וּלעמוֹ. אַשריך, חיים-זלמן! הבה, חיים-זלמן, נצא יחדיו במחוֹל.

רצה חיים-זלמן להשתמט. אין לוֹ פּנאי. הוּא חפץ ללכת אל המוּשל. קנאתוֹ בּוֹערת בּלבּוֹ. אבל הרב מחזיק בּידוֹ.

– מה זה, חיים-זלמן, נפלה רוּחך? התדע כּי שׂמחת-תוֹרה היוֹם, שׂמחת-תוֹרה – אנחנוּ שׂמחים בּתוֹרה, והתוֹרה שׂמחה בּנוּ: מי כּעמך ישׂראל גוֹי אחד בּארץ?… התבין, חיים-זלמן? ימים רבּים היית שקוּע בּין הנכרים, שהתוֹרה זרה להם, לא נהנו מאוֹרה, והערפל שהיה מסביב לך לא נתן שאוֹר התוֹרה יחדוֹר אל תוֹך לבּך. מסכּן, אוּמלל! ואף על פּי כן לא בּגדת בּה. נשארת יהוּדי… אשריך, חיים-זלמן! עפר אני תחת כּפּות רגליך!… בּוֹא ונרקוֹד יחד…

והחסידים מרימים קוֹל שירה. הרב לוֹקח את ידוֹ של חיים-זלמן ושׂם על כּתפוֹ, והוּא שׂם את ידוֹ על כּתפוֹ של חיים-זלמן וירקדוּ יחד שעה ארוּכּה…

והרב לא נתן לחיים-זלמן לעזוֹב אוֹתוֹ ואת חברת חסידיו, וּביחד שבוּ לבית-הכּנסת…

מעט מעט פּג היין מחיים-זלמן, וההתקרבוּת שהרב הראה לוֹ לא נתנה לוֹ ללכת אל המוֹשל. הוּא הרגיש שהיה עלוּל לעשׂוֹת מעשׂה לא יפה…

והרב כּיבּד אוֹתוֹ בּפסוּק “אתה הראית” וגם בּהקפה. ולב חיים-זלמן התמוֹגג. רק רוּחוֹ היתה עוֹד רעה בּקרבּוֹ… הוּא התחרט על מה שעשׂה. הוא הבין שעבירה חמוּרה היתה בּידוֹ, אילוּ היה הוֹלך אל המוֹשל…

והוּא התחמק ויצא מבּית-הכּנסת והלך הבּיתה…

וכל הלילה לא יכוֹל לישוֹן.

וּממחרת כּל בּני העיר היוּ שׁמחים, ורק הוּא לבדוֹ נשאר עצוּב, לא רצה לטעוֹם עוֹד יין, וגם אכל רק מעט.

– כּמה גדוֹל כּוֹחוֹ של יֵצר-הרע – חשב חיים זלמן בּלבּוֹ.

*

בּיוֹם הראשוֹן בּא חיים-זלמן אל הרב.

– הנה בּאתי אליך, רבּי יקר, – אמר חיים-זלמן, וּדמעוֹת נשרוּ מעיניו – להגיד לך תוֹדה על שהצלתני אתמוֹל מעבירה חמוּרה מאד.

– אנכי? – תמה הרב.

– כּן, אתה, רבּי יקירי, – ענה חיים-זלמן – שעצרת בּי שלשוֹם בּלילה ולא נתתני ללכת אל המוֹשל להלשין על בּר-ליבּ שהוא בּרח מהצבא.

– ולמה הלכת?

–רשעוּת היתה עמדי, רבּי יקירי. קינאתי בּו על שכּיבדוּ אוֹתוֹ והקדימוּהוּ בּקריאת פּסוּק בּ“אתה הראית” לפנַי. בּערה קנאתי וחפצתי ללכת להלשין עליו. ואך אתה בּצדקתך עצרת בּעדי והצלת את נפשי.

– מבוֹרך שם ה'! – ענה הרב. – וּמה עכשיו? בּודאי שאתה מתחרט בּאמת ולא תוֹסיף לעשׂוֹת כּדבר הזה.

– כּן, רבּי, מתחרט אני בּאמת, – ענה חיים-זלמן, – אבל אינני בּטוּח אם לא תשוּב הרשעות, היצר-הרע שבּקרבּי, להדיחני בפעם אחרת… אדם שיכּוֹר עלוּל לעשׂוֹת כּל רשעה.

– אם כּן, תנָזר מן היין, – אמר הרב.

– רבּי היקר, אינני בּטוּח בּעצמי. כּמה פּעמים נדרתי שלא אשתה יין ולא שמרתי את נדרי…

– אוּלי מעכשיו תקיים נדרך.

– וּבשביל להיוֹת בּטוּח יותר שלא אעשׂה מִדחֶה, – אמר חיים-זלמן, – הנני לעזוֹב את העיר לגמרי. אלך לעיר אחרת בּמקוֹם שלא אפּגש עוד בּבּר-ליבּ, ולא תבוֹא אליו תקלה על ידי.

– זאת היא החלטתך – אתה בּוֹרח מן העבירה?

– כּן, רבּי. ואני בּאתי עכשיו להוֹדוֹת לך על שהצלת את נפשי וּלקבּל ממך בּרכּת הפּרידה.

הרב קם וּנשקוֹ בּראשוֹ וקרא בּקוֹל רוֹעד:

– יהי חלקי עמך!

א

בּעיר הגדוֹלה בּוּקאראֶשׂט שבּארץ רוֹמַניה ישבוּ שני עברים מנכבּדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חנינא. ויהי לאליעזר בּן וּשמוֹ יעקוֹב וגם לחנינא היה בּן וּשמוֹ יעקוֹב. וּבעוֹדם בּילדוּתם נשארוּ הילדים יתוֹמים מאִמוֹתיהם. כּעבוֹר איזה זמן לקחוּ אליעזר וחנינא להם נשים אחרוֹת, והילדים מצאוּ להם, תחת אם, אם-חוֹרגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושוֹמר מצווֹתיו ולא סר מדרכי אבוֹתיו וּמכּל הליכוֹתיהם. וגם את יעקוֹב בּנוֹ חינך על פּי דרכּוֹ ויתנהוּ על יד מלמד חשוּב ללמדוֹ תוֹרה. ויעקוֹב שקד על לימודיו ויעשׂ חיל.

וּלמלכּה, אשת אליעזר השניה, בּנים מאִישה הראשוֹן, וילמדוּ גם הם עם יעקוֹב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השׂכּילוּ כּיעקוֹב, והמלמד היה גוָער בּהם תמיד ואת יעקוֹב הילל כּתלמיד מצוּין. ויקנאוּ בּו אֶחָיו וגם מלכּה קינאה בּוֹ ותשׂנאהוּ, ותמיד שׂמה עליו עלילוֹת דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמוֹד, גערה בּוֹ ואמרה כּי להתיהר בּשקדנוּתוֹ בּא. ואם ישב בּלי עבוֹדה, אמרה כּי עצל הוּא, והוּא מַרגיל גם את בּניה לעצלוּת. בּראוֹתה כּתם בּבגדוֹ, חירפַתוּ, כי מזוּהם הוּא, ואם לקח את המברשת לנַקוֹת את בּגדוֹ בּזה לוֹ, על שהוּא עוֹסק הרבּה בּמלבּוּשוֹ. ויהי יעקוֹב נרדף ומגוּדף כל הימים.

ואחי יעקוֹב הכעיסוּהוּ תמיד וגם היוּ מכּים אוֹתוֹ על לא דבר. פּעם נתן נער אחד ליעקוֹב קוּפסה, שעליה תמוּנה יפה. ויבקשוּ אֶחָיו ממנוּ לתת להם את הקוּפסה. ויאמר להם יעקוב: הלא אתם שׂנאתם אוֹתי ותמיד מכּים אוֹתי, ולמה בּאתם אלי לבקש ממני מתנוֹת? וישָבעו האחים לוֹ, כּי מהיוֹם ההוּא לא יוֹסיפוּ עוֹד לרדפוֹ, וּשלוֹם אמת יהיה בּיניהם לעד, רק שלא יחשׂוֹך מהם את הקוּפסה. יעקוֹב נאוֹת להם ויתן להם את הקוּפסה, אך תיכף, כּשקיבּלוּ את הקוּפסה, הוֹסיפוּ לרדפוֹ וּלהכּוֹתוֹ כּמוֹ בּראשוֹנה.

ויעקוֹב היה אמן גדוֹל לעשׂוֹת פּנסים מנייר. ויעשׂ לאחד מחבריו שני פּנסים וּבשׂכר עבוֹדתוֹ קיבּל ממנוּ נייר אדוֹם ויעשׂ פּנס ממנוּ גם לעצמוֹ. אז בּיקשוּ אחיו שיתן להם את הפּנס, אך הוּא לא נתן להם עוֹד. ויוֹציאוּ עליו דיבּה בּאזני אֵמם, כּי יעקוֹב גנב כּסף וקנה את הפּנס. וּמלכּה הכּתה את יעקוֹב מכּה רבּה. לשוא נשבּע יעקוֹב בּציציוֹתיו, כּי לא גנב את הפּנס ורק בּעמלוֹ קנהוּ; אך האֵם לא האמינה לדבריו, ואֶחיו שׂחקוּ לדמעוֹתיו ויקראוּ: גנב, גנב! ויעקוֹב לא מצא איש אשר יוּכל לספּר לפניו את צרתוֹ, כּי אביו היה טרוּד בּמסחרוֹ, ואף כּי אהב מאד את יעקוֹב בּנו, לא מצא זמן לשׂוֹחח עמוֹ ולדרוֹש את שלוֹמוֹ.

וירא יעקוֹב כּי אין שלוֹם בּבית אביו, ויאמר אל לבּו: אין טוֹב לי כּי אם לשבת בּ“חדר”, כּי שם מלמדי יגן בּעדי ולא יתנני בּידי רוֹדפי.

ויהי יעקוֹב משכּים תמיד ללכת אל החדר מכּל הנערים, וישׂם כל מַעיניו בּתוֹרת ה'.

ב

וחנינא היה איש משׂכּיל, מדבּר בּלשוֹן רוֹמַניה וּמלבּוּשיו וכל הליכוֹתיו כאחד מאצילי הרוֹמַנים. וגם פּנינה אשתוֹ השניה מַשׂכּלת כּמוֹהוּ, מדבּרת בּלשוֹן צרפת וּפוֹרטת על הפּסַנתר. ולה לא היה בּן או בּת ותאמר לגדל את יעקוֹב לה לבין וּלחַנכוֹ כּבן אצילים.

וַתלַמד פּנינה את יעקוֹב לנשק ידיה בּשכבוֹ וּבקוּמוֹ ואחרי אָכלוֹ וּשתוֹתוֹ. וַתוֹרהוּ הלכוֹת קידה והשתחוָיה ולמצוֹא חן בּעיני האוֹרחים העשירים הבּאים אל בּיתה. וַתסב את שמוֹ “יאשה”, כּשם בּן נכר, כּי השם יעקוֹב העברי לא מצא חן בּעיניה. אוּלם יאשה היה נער קשה-עוֹרף ולא רצה לקבּל עליו את כּל חוּקי הנימוּס שהאצילים מדקדקים בּהם, וּבצאתוֹ החוּצה היה רוֹקד כאַיל וסוֹבב כּגלגל, מקפּץ וּמזמר.

פּעם בּא אוֹרח אל בּית אביו, ויאשה היה עסוּק בּצעצוּעיו ולא מיהר להוֹשיט לוֹ את ידוֹ. וַתגער בּו פּנינה וַתצוהוּ לגשת מהר אל האוֹרח וּלהוֹשיט לוֹ את ידוֹ. ויאשה עזב בּלי רצון את צעצוּעיו ויקרב אל האוֹרח ויוֹשט לוֹ את ידוֹ השׂמאלית. וַתוֹסף פּנינה לגעוֹר בּו ותאמר: הוֹי, נער חסר-נימוּס! הלא לימדתיך תמיד להוֹשיט את היד הימנית. ויוֹשט יאשה לאוֹרח את שתי ידיו.

וּפנינה אָדמה מכּעס, וכאשר הלך האוֹרח – יסרה את יאשה וַתעמידהוּ על בּרכּיו בּפינת החדר. אך כּאשר הוֹסיפה ליסרהוּ, כּן הוֹסיף הנער להכבּיד את לבּוֹ ולא שמע בּקוֹלה.

מלחמה תמידית היתה בּין פּנינה וּבין יאשה. הוּא השתדל להרגיזה והיא הרבּתה ליסרהוּ, אוּלם הוּא היה קטן וחלש והיא היתה גדוֹלה וּבריאה, וכמוּבן הוּא סבל מאמוֹ החורגת הרבּה יוֹתר, מאשר סבלה היא מבּנה החֹורג.

כּמלאוֹת ליאשה תשע שנים נתן אוֹתוֹ אביו אל בּית-הספר אשר לגוֹיים. וילבּש יאשה בּגדי-שׂרד עם כּפתוֹרי כּסף ותו של כּסף על כּוֹבעוֹ מפּאַת פּניו. ויאשה היה תלמיד מקשיב ונבוֹן מאד, והמורים היוּ מהללים אוֹתוֹ.

אוּלם גם בּבית-הספר לא תמיד מצא יאשה מנוּחה. חברים אחדים מבּני הרוֹמַנים היוּ לפעמים מחָרפים אוֹתוֹ וקוֹראים לוֹ בּשמוֹת של גנַאי, בּכל זאת טוֹב היה לוֹ לשבת בּבית-הספר מלָשבת בּבית אביו וּלהלָחם עם אמוֹ החוֹרגת.

לפעמים היה יאשה נפגש עם יעקוֹב שכנוֹ, אבל תמיד היוּ מבּיטים זה אל זה בּבוּז, כּי ליעקוֹב היו פּיאוֹת ארוּכּוֹת וּבגד ארוֹך, מדבּר אידית, ויאשה היה לבוּש בּגדי שׂרד וּמדבּר רוֹמנית. על כּן היה יאשה לוֹעג ליעקוֹב וּמוֹרט את פּיאוֹתיו, ויעקוֹב היה קוֹרא לו: גוֹי! משוּמד! יאשה לא ידע מאוּמה מתוֹרת ה' וּמקוֹרוֹת עמוֹ ישׂראל, ויעקוֹב לא ידע מכּל הנעשׂה על הארץ וּמחכמוֹת התבל. וכאשר גדלוּ הנערים, כּן הוֹסיפוּ להתרחק איש מרעהוּ, ולא ידעו כּי בּני אב אחד הם. בּני אברהם העברי.

ג

וסיפּוּרי התוֹרה והנביאים לקחוּ את לב יעקוֹב ויהיוּ שׂיחוֹ והגיוֹנוֹ כּל היוֹם וכל הלילה. גם בּשכבוֹ על משכּבוֹ התיצבוּ לפניו בּמראה אבוֹתינוּ הקדוֹשים וכל גיבּוֹרי ישׂראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היוֹם וישב יעקוֹב מהחדר ויתפּלל תפילת הערב ויאכל את ארוּחתֹו וישכּב. והלבנה נשקפה ממרוֹמי שמים ותשלח אליו מבּעד החלוֹן את קוי אוֹרה הנעים. ויעקוֹב הבּיט אליה ואל הכּוכבים הרבּים הזרוּעים על פּני השמים, ועינוֹ לא שׂבעה מראוֹת את ההוֹד השפוּך עליהם. ושינה נעימה וּמתוּקה סגרה את עיניו ויִישן.

ויחלוֹם והנה איש צעיר לימים, חסוֹן כּארז, חוֹבט חיטים בּגת, וידע יעקוֹב כי גדעוֹן הוּא, והאיש ממהר לכלוֹת את מלאכתוֹ וּלהסתיר את החיטים, כי ירא הוּא את המדיָנים, הבּאים לגזוֹל את יבוּל האדמה מיד העברים.

והנה איש זקן, עוֹטה מעיל וּמראהוּ כּפני מלאך אלוֹהים, ניצב לקראתוֹ. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: “ה' עמך גיבּוֹר החיל!” ויאמר גדעוֹן: “ואם ה' עמנוּ למה מצאַתנוּ כּל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סיפּרוּ לנו אבוֹתינוּ, הלא ממצרים העלָנו ה', ועתה נטָשָנוּ ויתננוּ בּכף מדיָן?” ויען הזקן: "ראה ראיתי, שגיבּוֹר חיל אתה ואוֹהב את עמך ישׂראל, על כּן בּאתי להגיד לך בּשם ה': “לך בּכוֹחך זה והוֹשעת את ישראל מכּף מדין”.

ויאמר אליו גדעוֹן: “ואיך אלך, ועִמי יש רק מתי מספּר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כּחוֹל שעל שׂפת הים?”

והנה פּתאוֹם שוּנוּ פּני האיש, וּמזקן היה לבחוּר חזק כּארז. ויאמר אל גדעוֹן: “הלא ראית, כּי לא יבּצר מהאלוֹהים לשנוֹת בּן-רגע את הזקן לצעיר, כּן לא יבּצר ממנוּ לתת גבוּרה למעטים וחלשים להתגבּר על הרבּים והתקיפים. ואתה דע לך, גיבּוֹר ישׂראל, כי עַם ד' לא לנצח יאבד ולא לעד ישׂבּע כּלימוֹת. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוֹוע, פּתאוֹם אפיח בּו רוּח אחרת וישוּב לימי נעוּריו וּכבוֹדוֹ הראשוֹן”.

ואליעזר עבר על פּני יעקוֹב, ויראה והנה שׂחוֹק מרחף על שׂפתיו ויגש אליו וישקהוּ. וייקץ יעקוֹב. וישאל אליעזר את בּנוֹ:

– מדוּע זה צחקת?

אוּלם יעקוֹב לא ענה על שאלה זוֹ, כּי אם פּנה אל אביו בּשאלה אחרת:

– מתי היה הגיבּוֹר גדעוֹן?

– מזמן כּבּיר – ענה אליעזר, – זה כּשלוֹשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנוּ עכשיו גיבּוֹרים כּגדעוֹן? – שאל הנער.

ויספּר לוֹ אליעזר, כּי מאז שהחריבוּ הרוֹמאים את בּית-מקדשנוּ, נפזרוּ בּני ישׂראל בּין עמים שוֹנים בּארצוֹת זרים, ולכן תמוּ גיבּוֹרים מקרבּם.

– וּמדוּע יוֹשבים עכשיו בּני ישׂראל על אדמת זרים ולא בּארץ-ישׂראל? – שאל יעקוֹב – הכי הרוֹמאים אינם נוֹתנים להם גם היוֹם להתישב שם?

ויען אליעזר:

– הרוֹמאים אמנם כּבר ספוּ ונשמדוּ כּליל, אֶפס ה' הבטיחנוּ כּי הוא יקבּץ גָלוּיוֹתינוּ והשיב אוֹתנו אל ארצנוּ, ועל כּן הננוּ יוֹשבים וּמחכּים, עד אשר יקים ה' דברוֹ.

ויעקוֹב הניע בּראשוֹ ויאמר:

– אבל הלא ה' לא ציוָנוּ לשבת פּה תחתינוּ וּלבלתי התישב בּארץ-ישׂראל בטרם יקראנוּ. ולמה אנוּ יוֹשבים פּה וּמחכּים? הלא טוֹב לנוּ לשבת שם וּלחכּוֹת לגאוּלה. מה מאד חפצתי לראוֹת את הארץ ההיא, את כּל המקוֹמוֹת שבּהם נראָה ה' אל נביאינוּ וגיבּוֹרינוּ.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בּנו ולא מצא מענה. כּי אמנם הוֹקיר אליעזר את תוֹרת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפּלל תמיד לשוּב לארץ-ישׂראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזוֹב את מסחרוֹ אשר פּרץ ברוֹמַניה וללכת לבקש לוֹ מקוֹר מחיר בּמקוֹם אחר, ואפילוּ בּארץ-ישׂראל.

ד

ויאשה גם הוּא חָשק בּלימוּדים ויקשב לכל אשר לימדוּהוּ מוֹריו וגם הרבּה לקרוֹא בּספרים ויחכּם מכּל תלמידי בּית-הספר. ורעיו היו בּאים אליו לשאוֹל ממנוּ פּשר כּל דבר קשה שמצאוּ בּשיעוּריהם, והוּא היה מבאר להם בּהשׂכּל ודעת, ויהי רצוּי לכל התלמידים הדוֹרשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוֹב לראש בּית-הספר היה נער שוֹבב וּשמוֹ ניקוֹלוֹס, וַיפגר בּלימוּדיו מכּל התלמידים.

פּעם קרא המוֹרה את יאשה וַיבחָנהוּ, ויאשה ענה כּהוֹגן, ויצב לוֹ המוֹרה ציוּן טוֹב. ואחר כּך קרא לניקוֹלוֹס וישאלהוּ שאלה קטנה, וניקוֹלוֹס לא ידע מה להשיב.

ויוֹכיחהוּ המוֹרה ויאמר:

– ראה הנה ליאשה אין מוֹרה בּבּית, והוּא יוֹדע להשיב על כּל מה ששוֹאלים אוֹתוֹ, וּלך שׂכרוּ מוֹרה לשנן עמך את שיעוּריך בּביתך, ואף על פּי כן אינך יודע מאוּמה!

וַיִחַר לניקוֹלוֹס מאד ויקנא בּיאשה, ויהי מתגָרה עמוֹ תמיד. פּעם שׂיחקוּ התלמידים בּחצר בּית-הספר וישׂם ניקוֹלוֹס מכשוֹלים לפני יאשה ולא נתן אוֹתוֹ לשׂחק. ויהדפהוּ יאשה מפּניו ויקרא ניקוֹלוֹס קוֹל גדוֹל:

– יהוּדי ארוּר!

ויקם יאשה ויך את ניקוֹלוֹס על לחיוֹ, ותקם מהוּמה גדוֹלה בּחצר. וירץ נער ויגד לראש בּית-הספר, כּי ניקולוֹס מוּכּה בּידי יהוּדי. וימהר ראש בּית-הספר ויבוֹא אל המקוֹם, אשר שם היה הריב וּבלי חקירה וּדרישה התנפּל על יאשה, וּברקעוֹ בּרגל קרא:

– איך נוֹעזת, יהוּדי מצוֹרע, להכּוֹת נער נוֹצרי וכל שכּן בּן-אחי? הטרם ידעת כּי לא למענך ולא למען אַחיך היהוּדים יסדוּ את בּית-הספר, כּי אם למען הרוֹמַנים אזרחי הארץ?

ויצו הראש להביא את יאשה אל הכּלא וּלסגרוֹ שם עד הערב. כּל העוֹמדים חשבוּ, כּי יאשה יבכּה ויתחנן לפני הראש לשׂאת את חטאתוֹ, אך יאשה הבּיט אל הראש בּחרפּה וָבוּז, וילך אל בּית-הכלא, בּלי דַבּר דבר.

כשסוּגר חדר-הכּלא ויאשה נשאר לבדוֹ, כּבש את פּניו בּקרקע ויתן לדמעוֹתיו לזרוֹם מעיניו בּלי מעצוֹר. כּל זמן שעיני זרים הבּיטו אליו, התאפּק, ויכבּוֹש את כּעסוֹ ואת מרירוּת נפשוֹ בּקרבּוֹ, אף כּי לבּוֹ היה נכוֹן להתפּקע, אבל עכשיו, לפני ארבּעה קירות של הכּלא, היה יכוֹל לתַנוֹת את צרתוֹ וּלגלוֹת את כּל מה שבּלבּוֹ.

– בּמה אָשמתי? – שאל יאשה לנפשוֹ. – האם אנכי התחלתי בּריב? בּמה אשמתי אם אני יוֹדע יוֹתר מניקוֹלוֹס? וּמדוּע ירדפני תמיד ויקראני בּשם “יהוּדי ארוּר”? אמנם הוּא סכל, נער גס וּבלתי מלוּמד, אבל ראש בּית-הספר איך בּא הוּא לחָרפני מבּלי חקירה וּדרישה ועוֹד קוֹרא לי “יהוּדי מצוֹרע”, ללא אמת, כּי נקי אני בּגוּפי וּבנפשי לא פּחות מניקוֹלוֹס בּן אחיו.

ככּה חשב יאשה, הפך והפך בּשאלוֹת האלה אלף פּעמים, וּתשוּבה לא מצא, וגם שכח, כּי לא אכל לחם כּל היוֹם ההוּא.

כּשבּא השוֹמר להגיד לוֹ, כּי עבר זמן כּלאוֹ ועכשיו יכוֹל לצאת לחפשי, התנער יאשה, כּמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל בּיתוֹ מלא עצב ויגוֹן, וּפנינה קידמה אוֹתוֹ בּתוֹכחת מוּסר ותמלא את פּניו קלוֹן על שבתו בּבית-הכּלא. אך הוּא לא שעה אליה ולא דיבּר עמה מאוּמה.

מהיוֹם ההוּא בּא שינוּי גדוֹל בּרוּחוֹ של יאשה, הוּא חדל מִשַׂחק עם רעיו, וישב לוֹ לבדוֹ תמיד ויהגה בּלימוּדיו.

וימים רבּים אחרי כן צלצלוּ בּאזני יאשה דברי החרפּה אשר חירף אוֹתוֹ ראש בּית-הספר וירתיחוּ את דמי לבבוֹ בּקנאה וכעס. ותמיד שאל לנפשוֹ: מדוּע רק אוֹתי העיז לבַזוֹת בּאופן כּל כּך גס? ואם אני יהוּדי מה בּכך? איזה עווֹן יש בּזה שאני יהוּדי?

ה

ויגדלוּ הנערים. ויעקוֹב היה לבר-מצוה. ויעשׂ אליעזר משתה ויקרא לכל לוֹמדי העיר, ויעקוֹב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היוֹם. ויאשה גדל גם הוא בּחכמוֹת החוֹל ויקבּל בּשנה זוֹ מתנה ומכתב תהילה מבּית-הספר. וגם ראש בּית-הספר, אשר שׂנא את היהוּדים תכלית שׂנאה, לא היה יכוֹל לגעת לרעה בּיאשה, כי שאר המוֹרים הגינוּ עליו.

פּעם אחת בּליל חושך שב יעקוּב מבּית-המדרש הבּיתה, בּדרך התנפל עליו נער רוֹמַני ויבקש להדפוֹ אל תוֹך התעלה העמוּקה והמלאה רפש.

אולם בּרגע ההוּא והנה יד חזקה אחזה בּעוֹרף הנער הרוֹמני, וקוֹל קוֹרא לוֹ מאחריו: בּרח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוֹך התעלה.

וימהר הרוֹמַני ויברח.

וירא יעקוֹב כּי יאשה שכנוֹ הוּא הנער אשר בּא עתה להצילוֹ, ויתפּלא מאוד: האוּמנם הוֹפיע זה לוֹ עתה כּמלאך מוֹשיע?

והנה שמע קוּל יאשה מדבּר אליו רכּות:

– אַל תירא, יעקוֹב, בּוֹא ואלַוה אותך הבּיתה. ויחזק אותו בּידוֹ וילכוּ.

– מדוּע התגָרה בּך הנער הרוֹמני? – שאל יאשה את יעקוֹב בּדרך.

– יען כּי גוֹי הוּא – ענה יעקוב בּפשיטוּת.

וַיוסף יאשה לשאוֹל: – וּמדוּע קוֹראים אוֹתנוּ הרוֹמנים “יהוּדים ארוּרים”?

– ידעתי – ענה יעקוֹב – כּי הם מבּני חם אשר אֵררוֹ אביו.

– מאין אתה יוֹדע, כּי הם מבּני חם?

– כּי חכמינוּ אמרוּ: “כּל הפּוָסל בּמוּמוֹ פּוֹסל”, הם ארוּרים, ועל כּן הם קוֹראים לאחרים בּשם ארוּרים.

– הגם היהוּדים הם חכמים? – שאל יאשה בּתמיהה.

וישׂחק יעקוֹב ויאמר:

– אתה עוֹסק תמיד בּספרי הגוֹיים, על כּן אתה חוֹשב כּי רק אצל הגוֹיים היוּ חכמים, ואוּלם אם תלמד בּספרי היהוּדים – וידעת, כּי לנוּ היוּ חכמים וּנביאים, שכּמוֹהם לא היוּ בכל האוּמוֹת.

וישאל יאשה ויאמר:

– וּמדוּע יבַזוּ הגוֹיים אוֹתנוּ תמיד?

– גם על זה כּבר נתנו חכמים מענה, כּי חפץ ה' לבל נשכּח כּי בּגלוּת אנחנוּ, ולא יִזח מקרבּנוּ זכר ארצנוּ הקדוֹשה שבּה חיוּ אבוֹתינוּ בּכבוד ושלוה, כּי רע מאד לבּן אשר מתה עליו אמוֹ, והוּא נמצא תחת ממשלת אֵם חוֹרגת, כּך לא טוֹב לעם שגָלה מארצוֹ והוּא מתגוֹרר בּין עמים זרים.

דברי יעקוֹב עשׂוּ רוֹשם כּבּיר על יאשה, כּי זכר כּל אשר עבר עליו בּבּית וּבבית-הספר.

אז אחז יאשה בּיד יעקוֹב ויאמר:

– אחים אנוּ בני עם אחד וגם לצרה אחים הננוּ, כּי שנינוּ יתוֹמים בּלי אם, הבה לי ידך והיינוּ מהיוֹם ידידים ורֵעים לנצח.

– אכן! – ענה יעקוֹב. – קטנים היינוּ, טיפּשים היינוּ ועל כּן רַבנוּ איש עם אחיו. עכשיו גָדלנוּ, חָכמנוּ וּכבר מבינים אנוּ מה גדוֹל השלוֹם!

ו

ויהי ממחרת ושׂר העיר בּוּקאראֶשׂט שלח פּקוּדה לחנינא, כּי יביא תעוּדה שהוּא נוֹלד בּארץ רוֹמניה, וכי בּצל ממלכת רוֹמניה חסה תמיד, ואם לָאו – יגוֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בּלבּו: אלכה נא אל בּית פּקוּדוֹת העיר ואקבּל שם את התעוּדה, כּי כּוּלם יוֹדעים שם, כּי גם אני, גם אבוֹתי ברוֹמניה נוֹלדנוּ. אוּלם בּבוֹאוֹ אל בּית פּקוּדוֹת העיר הגיד לו איזה פּקיד בּסוֹד, כּי השׂר היוֹשב ראשוֹנה בּמלכוּת שלח חרש דבר לכל בּתי הפּקוּדוֹת, לבלי תת ליהוּדים תעוּדוֹת אזרח.

וישב חנינא בּפחי-נפש הבּיתה ויספּר לאשתוֹ את הדבר הזה. ויאשה יוֹשב ושוֹמע. כּאשר כּילה אביו את דבריו, פּנה אליו יאשה בּשאלה:

– מדוּע רוֹדפים הגוֹיים אוֹתנוּ? מה עשׂינוּ להם?

– יען כּי יש רבּים בּתוֹכנוּ – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, וּבגדיהם וּפיאוֹתיהם ללעג וּלחרפּה בּעיני הגוֹיים. ועווֹנוֹת היהוּדים החשוּכּים ההם נשׂא גם אנחנוּ, כּי שׂרי המלוּכה יוֹציאוּ על כּוּלנוּ משפּט, כּי פּראים אנוּ ואיננוּ ראוּיים להקרא בּשם אזרחי הארץ.

ויען יאשה ויאמר:

– הלא גם הרוֹמנים אינם כּוּלם חכמים ורוּבּם אינם יוֹדעים לקרוֹא בּספר. וגם מאלה הלוֹבשים בּגדי תפארה יש רבּים שהם נבערים מדעת. לא כן בּתוֹך היהוּדים, כּי גם בּתוֹך אלה שמגדלים את פּיאוֹתיהם וּמאריכים את בּגדיהם, נמצאים חכמים רבּים וּנבוֹנים. הנה דיבּרתי אתמוֹל עם בּן שכננוּ, יעקוֹב בּן אליעזר, ונוֹכחתי, כּי הוּא חכם יוֹתר מכּל חברי הרוֹמנים, הלוֹמדים בּבית-הספר. ואוּלי מפּני זה הם שׂוֹנאים את היהוּדים, יען הם רוֹאים כּי נַעלים הם היהוּדים מהם בּחכמתם וּבחריצוּתם. הנה, למשל, בּבית-הספר אשר אני לוֹמד בּו, חברי הרוֹמנים שׂוֹנאים אוֹתי, לא מפּני שעשׂיתי עמהם רעה, כי אם מפּני שאני לוֹמד ויוֹדע את שיעוּרי והם אינם לוֹמדים ואינם יוֹדעים.

חנינא רצה להפוֹך בּזכוּתם של הרוֹמנים, כּי יוֹתר טוֹב היה בּעיניו לחייב את היהוּדים, אך לא את הרוֹמנים, שאת קרבתם בּיקש תמיד, אך בּעת ההיא בּא שׂר השוֹטרים אל חנינא. וימהרוּ בּעל-הבּית ואשתוֹ אל האוֹרח החשוּב, והשׂר האיר אליהם פּנים ויוֹאל לשבת עמהם איזה זמן לשתוֹת עמהם כּוֹס יין, וגם הלוָאה הגוּנה קיבּל מחנינא, וּבעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכוּת אזרח.

בּתוֹך שׂיחתם נגעוּ בּשאלת היהוּדים והשׂר אמר, כּי הוּא אמנם איננוּ אוֹהב את היהוּדים, אך את חנינא הוּא אוֹהב, כּי הוּא אינוֹ דוֹמה כלל ליהוּדי. וישׂמח חנינא על הדבר זה וילעג גם הוּא לפני השׂר בּמנהגי היהוּדים וּבתנוּעוֹתיהם, והשׂר צחק בּכל פּה. פּתאוֹם בּא יאשה ואמר אל אביו:

– אבּא! הלא גם אנוּ יהוּדים, ולמה תצחק להם?

ויגער בּוֹ חנינא ויאמר:

– נער אתה ואין לך להתערב בּמה שהגדוֹלים מדבּרים.

וגם פּנינה אָדמה מכּעס, כּי חרה לה על אשר גילה יאשר לפני השׂר הרוֹמני, כּי יהוּדים הם…

ז

עוֹד מימי ילדוּתוֹ לא היה יאשה רוֹצה לשבת בּבית אביו, כּי לא רצה לשמוֹע תוֹכחוֹת מפּי אמוֹ החוֹרגת, וּמאז ראה את אביו מתחבּר עם הפּקיד הנכרי ולוֹעג עמוֹ יחד ליהוּדים – היה לוֹ בּית אביו כּמאוּרת צפעוֹני. וגם בּבית-הספר לא ידע שלוָה, כּי בּזמן ההוּא גָדלה השׂנאה ליהוּדים, ורבּים מתלמידי בּית-הספר היוּ מבזים וּמחרפים את היהוּדים. ויאשה שמע זאת ויִחַר לוֹ עד מות. ואף כּי בּכבוֹדוֹ היוּ הרוֹמנים נזהרים, כּי כּולם היוּ צריכים לוֹ, לפתוֹר להם כּל שאלה קשה, אבל הוּא הרגיש, כּי חרפּת אֶחָיו חרפּתוָ היא.

ויהי היוֹם וילך יאשה לשׂוּח בּבּוֹקר, כּי יום חג היה לנוֹצרים וּבית-הספר סגוּר אז. וישׂא את עיניו וירא והנה יעקוֹב הוֹלך, ויגש אליו, וישאל לוֹ לשלוֹם. ויאמר יעקוֹב:

– וּמדוּע אינך הוֹלך היוֹם אל בּית-הספר?

ויגד לוֹ יאשה, כּי בּיוֹם הזה חג לנוֹצרים, ועל כּן אין לוֹמדים בּבית-הספר. ויאמר יעקוֹב:

– “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”. רבּים מבּני ישׂראל שוֹמרים את חגי הנוֹצרים ושבּתוֹתיהם, ואת חגי ישׂראל אינם יוֹדעים ואינם מכבּדים.

– וּמה אעשׂה? – הצטדק יאשה – הלא כּל מוֹרי בּית-הספר ורוֹב התלמידים הם נוֹצרים, על כּן אנוּס אני לעבוֹד בּימים שהם עוֹבדים ולשבּות בּימים שהם שוֹבתים. לא אכחד ממך, כּי גם לי לא נעים הדבר הזה. בּכלל לא נעים לי ללמוֹד בּבית-ספר כּזה, שרוֹב התלמידים והמוֹרים מתיחסים בּשׂנאה אלינוּ היהוּדים, אבל מה לעשות אם אין בּתי-ספר כּאלה ליהוּדים, ואנוּ צריכים לדרוֹש חכמה מפּי שׂוֹנאינוּ. אמנם טוֹב היה לוּ ישבוּ בּני ישׂראל בּארץ-ישׂראל. שם היוּ בּוֹנים להם בּתי-ספר ללמוֹד תוֹרה וחכמה. שם לא היוּ מחרפים אוֹתנוּ ולא היינוּ אנוּסים לחלל את קדשינוּ. השמעת כּי ישנם עכשיו כּאלה שמבקשים לשוּב לארץ-ישׂראל ולעסוֹק שם בּעבוֹדת האדמה?

– עתה אין ארץ-ישׂראל עוֹד בּעוֹלם, – אמר יאשה בּעצב – שם הארץ עכשיו פַּלֶשׂתינא והיא אחת ממדינוֹת תוּרכּיה.

– ואני מאמין, כּי גם היוֹם היא ארץ-ישׂראל. אמנם הרוֹמאים הרשעים הגלוּ אוֹתנוּ משם, וגם בּיקשוּ להשכּיח מלבּנוּ את ארצנוּ הקדוֹשה, ועל כן הסַבּוּ את שמה פּלשׂתינא, על שם הפּלשתים שישבוּ בּחלק אחד מהארץ ההיא. אוּלם כּל תחבּוּלוֹת הרוֹמאים ישׂא רוּח. ארץ-ישׂראל היתה ותהיה נחלת ישׂראל! אנחנוּ נשבּענוּ שלא נשכּחנה לנצח וּמאמינים אנוּ בה' אלוֹהינוּ, כּי יקיים את הבטחתוֹ להשיבנוּ אליה וּלחַדש ימינוּ כקדם.

– אבל אוֹמרים, כּי הארץ עזוּבה ושוֹממה – אמר יאשה.

– ואנחנוּ בּשקידתנוּ נשׂים אוֹתה לארץ זבת חלב וּדבש כּמוֹ שהיתה. והאמת אגיד לך, כּי גם אם חלילה יגזוֹר ה', כּי נסתפּק שם בּפת חרבה, טוֹב לי בּכל זאת לשבת שם, מלאכוֹל בּרבּורים אבוּסים בּארצוֹת הגלוּת.

ועיני יעקוֹב נהרוּ בדבּרוֹ את הדברים האלה, וּדבריו אשר יצאוּ ממעמקי לבּוֹ ירדוּ אל לב יאשה.

ויאמר יאשה:

– צר לי מאד, כּי אנכי היהוּדי איני יוֹדע תוֹרת היהוּדים ואת קוֹרוֹתיהם. זר אני גם לרוֹמנים גם לאַחַי היהוּדים, לוּ תוּכל להקדיש שעה בּיוֹם ללמדני עברית, כּי אז הייתי מוֹדה לך מאד מאד.

וישׂמח יעקוֹב על הדבר הזה ויאמר:

– הנני לעשׂוֹת רצוֹנך. ואוּלם גם אני רוֹצה ללמוֹד את חכמוֹת החוֹל, הדרוּשוֹת לכל אדם. וּבוַדאי לא תחשׂוֹך ממני את חכמתך אשר קנית בּבית-הספר.

ויקבּעו שניהם זמן, ויהיוּ לוֹמדים יחד שעוֹת אחדוֹת בּיוֹם בּתוֹרה וּבמדעים שוֹנים.

ח

ואנשים רשעים קמוּ בארצוֹת שוֹנוֹת להסית את ההמוֹן לעשׂוֹת רעה את היהוּדים. וירבּוּ להעליל עלילוֹת שקר על היהוּדים גם בּדיבּוּר וגם בּכתב. וישׂכּרו אנשים ריקים וּפוֹחזים לעשׂוֹת פּרעוֹת בּבתי-היהוּדים, ואליהם נלוָה כּל ההמוֹן הרב, אשר בּא לבוֹז את הרכוּש. אז פּרצוּ פּרעוֹת בּערים רבּות בּנגב רוּסיה, היהוּדים היו לבז ולמשיסה וגם רבּים הוּמתוּ בּאכזריוּת נוֹראה. אז התעוֹררו יהוּדים רבּים מתלמידי האוּניברסיטה לעלוֹת לארצנוּ הקדוֹשה ולעבוֹד את אדמתה.

ויעקוֹב הפציר מאד בּאביו לתת גם לוֹ לעלוֹת שמה, אך אביו גער בּוֹ ויאמר:

– רב לך לדבּר הבלים! ילכוּ להם אלה, שאין להם מה להפסיד פּה, לאיזוֹ ארץ שהיא, ואפילוּ לארץ-ישׂראל. אבל אני, בּרוּך השם, מטוּפּל פה בּעסקים רבּים, וגם אתה, כּשתהיה לאיש, תעזוֹר לי בּעסקי, ולמה לך ארץ-ישׂראל?

ויכּוּח ארוֹך היה בּין אליעזר וּבין יעקוֹב בּנוֹ. זה מביא ראָיה מפּסוּק זה לדעתוֹ וזה מביא ראָיה מפּסוּק אחר לדעתוָ, זה מחזק את דבריו בּמדרש זה, וזה – בּמדרש אחר. וסוֹף סוֹף לא יכלוּ להטוֹת איש את לב רעהוּ. יעקוֹב עמד על דעתוֹ, כּי רק בּארץ-ישׂראל ימצא היהוּדי מנוּחה לנפשוֹ, ואליעזר עמד על דעתוֹ, כּי צריך לשבת בארץ הגלוּת וּלצפוֹת לרחמי שמים עד שיבוֹא המלך המשיח.

ואחרי שהכּסף היה בּידי האב, מוּבן מאליו, כּי נפסקה ההלכה כּאביו. ויעקוֹב נשאר לתוּגת לבבו בּבּוּקאראֶשׂט.

וחנינא ישב לוֹ בּבּוּקאראֶשׂט ויסחר את מסחרוֹ, כי שׂר השוֹטרים לא נגע בּוֹ לרעה. אמנם את התעוּדה, שהיתה דרוּשה לחנינא, לא נתן לוֹ, ורק דחהוּ תמיד בּ“לך ושוּב”. אך חנינא הסתפּק בּזה שלא מגרשים אוֹתוֹ, וקיוה לימים טוֹבים, שסוֹף סוֹף יקבּל את התעוּדה, כּי אזרח רוֹמני הוּא. אך בּא יוֹם חוֹשך והשׂר ירד מגדוּלתוֹ, ועל מקוֹמוֹ בּא שׂר אחר, והשׂר החדש ציוה על חנינה לעזוֹב את העיר בּמשך שמוֹנה ימים, ואם לאו – ענוֹש יעָנש. חנינא ניסה להטוֹת אליו גם את לב השׂר הזה בשֹוחד, ולא עלתה בּידוֹ.

וירא יאשה כּי אביו בּצרה גדוֹלה ויאמר לוֹ:

– הנה בּירכך ה' בּעֹושר, למה אתה יוֹשב פּה וּמחכּה עד שיבוֹאוּ הפּוֹרעים ויבוֹזוּ את רכוּשך? הלא טוֹב לנוּ לעלוֹת עכשיו לארץ אבוֹתינוּ ונזכּה להיות בּבּוֹנים את חָרבוֹתיה.

חנינא הקשיב לדברי בּנוֹ וכמעט הוֹדה בּלבבוֹ כּי צדק בּמשפּטוֹ. אך פּנינה התנַגדה להצעה זוֹ בּכל כּוֹחה ותאמר:

– אל תשמע לעצת המשוּגע הזה, כּי להשחיתנוּ הוּא מבקש, וכל מי שיש לוֹ מעט דעת הוּא מבין, כּי לא טוֹב לעזוֹב עיר שיש בּה גנים, תיאַטראוֹת וקרקסאוֹת וללכת למדבּר שמם. ואוּלם אנחנוּ כּזאת נעשׂה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רוֹמניה ומשם נשלח מכתבי בּקשה לשׂרים כּי יתנוּ לנוּ זכוּת אזרח, ואיש עוֹרך-דין ישתדל בּעדנוּ והוֹציא משפּטנוּ לאוֹר, ואז נשוּב לבּוּקאראֶשׂט וישבנוּ בּה כּשאר אזרחי העיר.

ויחר ליאשה מאד ויאמר:

– אם רוֹצים אתם לצפּות לחסד הרוֹמנים, שבוּ תחתיכם, ואוּלם אני רוֹצה ללכת לארץ אבוֹתינוּ.

ויאמר חנינא:

– הלא אוֹתך אין מגָרש, כּי תלמיד בּית-הספר אתה.

ויאמר יאשה:

– רוֹצה אני להמלט בּעוד מוֹעד ולא להמתין עד שיגרשוּני בּחרפּה. וּמלבד זאת אני רוֹצה לשבת בּארץ-ישׂראל.

ותשׂמח פּנינה על דברי יאשה ותאמר לבעלה:

– תן לוֹ כּסף להוֹצאוֹת דרכּוֹ ויסע לוֹ אל אשר ישׂאהוּ לבּוֹ, ולא יפריע עוֹד את מנוּחתנוּ.

בּעוד ימים אחדים עזב יאשה את בּית-הספר ואת בּית אביו ואת עיר מוֹלדתוֹ ויסע לארץ-ישׂראל.

בּבית-הנתיבוֹת עמד עליו יעקוֹב, שבּא ללווֹתוֹ, וכאשר נשמע קוֹל הפּעמוֹן המבשׂר כּי הרכּבת נכוֹנה לצאת, נפלוּ הרֵעים איש על צוארי אחיו, ויבכּוּ וישקוּ איש את רעהוּ.

ויאשה בּא אל הרכּבת, הקטר השמיע קוֹל שריקה והרכּבת ניתקה ממקוֹמה.

ויקרא יאשה מבּעד החלוֹן:

– היה שלוֹם, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בּארץ הצבי.

– אמן! – קרא יעקוֹב ולא יכול לדבּר עוֹד, כּי דמעוֹתיו לא נתנוּהוּ לכלוֹת את דבריו.

והרכּבת נעלמה, ואך מרחוֹק נראה קצה עמוּד העשן, היוֹצא מהמַעשנה של הקטר, ויעקוֹב עוֹד עמד על עמדוֹ.

ורבבוֹת מחשבוֹת שוֹנוֹת מילאוּ את חדרי לבּוֹ, דמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, וּשׂפתיו רחשוּ בּרכוֹת לראש רעהוּ, אשר נפשוֹ נקשרה בּנפשוֹ.

ויעקוֹב התעצב מאד מעת אשר עזבוֹ יאשה רעהו, וכמשוֹררנוּ הגדוֹל רבּי יהודה הלוי היה קוֹרא תמיד: “לבּי במזרח ואני בּסוֹף מערב”.

ויהי היוֹם וּמכתב בּא מיאשה ליעקוֹב מארץ-ישׂראל, וּבוֹ הוּא מספּר מכּל הנפלאוֹת שראוּ עיניו בּארץ אבוֹתינוּ, וּמכּל מה שהוּא חוֹשב לעשׂוֹת שם.

יעקוֹב קרא את המכתב ויִשנה וישַלש וינחילהוּ עונג רב וּמכאוֹב גדוֹל כּאחד. הוּא התענג על כּי עלתה בּיד רעהוּ להשתקע בּארץ-ישׂראל, וצר היה לוֹ שהוּא אינוֹ משתתף עמוֹ שם בּעבוֹדה ויוֹשב עוֹד בּארץ הגלוּת. מאז התהלך יעקוֹב כּצל, קוֹדר וּמשוֹמם, נפשוֹ תיעבה כּל אוֹכל וּבלילה נדדה שנתוֹ.

וירא אביו כי בּנוֹ הוֹלך ודל, ויקרא לרוֹפאים ויבדקוּהוּ, ויתנוּ לוֹ סמי מרפּא ולא הוֹעילוּ. ויעצוּ לוֹ לנסוֹע לחוּץ-לארץ לאחד ממַעינֹות הרפוּאה.

ויאמר יעקוֹב:

– תן לי, אבי, לנסוֹע לארץ-ישׂראל, כּי שם אֵרפא רפוּאה שלמה.

ויבן אליעזר כּי נכספה נפש בּנוֹ לעלוֹת לארץ-ישׂראל וכי געגוּעיו אלה הם סיבּת מחלתוֹ. ויחמוֹל עליו ויתן בּידוֹ כּסף וישלחהוּ וּמקץ שני שבוּעוֹת נפגשוּ שני הרעים על הרי ישׂראל בּשׂמחה רבּה. וּמאז ועד היוֹם הזה הם עוֹבדים בּשקידה עצוּמה. יאשה למד את עבוֹדת האדמה והגננוּת ועוֹסק בּתחית הארץ, ויעקוֹב עוֹסק בּתחית העם וּשׂפתוֹ, כּי מוֹרה הוּא לילדי ישׂראל תוֹרת ה' וידיעוֹת התבל.

בּית-המדרש שלנוּ היה ישן נוֹשן. קירוֹתיו שחוּ וּסמוּכים נעשׂוּ להם שלא יפלוּ. גגוֹ הגבוֹה והמשוּפּע מאד מכוּסה אֵזוֹב ירוֹק, וּבמקוֹמוֹת אחדים צמחוּ עליו גם כּמהין וּפטריוֹת. השמשוֹת שבּחלוֹנוֹת מהן שבוּרוֹת וּמטוּלאוֹת וּמהן כּהוֹת כּעיני זקן חוֹלה (רעים היו הימים ההם, ואי אפשר היה לתת לב ליוֹפי).

וּבבית-המדרש הישן הזה היה גם שַמש זקן, שקוֹמתֹו כּפוּפה ועיניו מזרוֹת פּחד, וּבפרט עלינוּ, ילדים בּני שמוֹנה, תשע שנים.

בעצם השעה שבּה היינו עסוּקים בּשעשוּעים בּהתלהבוּת עצוּמה, בּא זה וּרצוּעתוֹ בּידוֹ ויפיצנוּ כּעכבּרים לכל רוּח.

אך לא אנוּ לבדנוּ היינוּ יראים מפּני השמש הזקן, כּי אם גם הגדוֹלים, כּי הוּא היה זקן מכּוּלם, וּבהיוֹתוֹ קפּדן עד מאד לא נזהר מחָרף וּמִקלל לפעמים גם את ה“בּעלי-בּתים”. די היה אם לא העמיד איש את הנַטלה הסדוּקה והנקוּבה ממעל לכלי-השוֹפכים, כּי יחָרפנוּ השמש כּאחד הריקים, כּאילוּ בּזה החריב האיש עוֹלמוֹת.

והשמש הקפּדן הזה היה נוֹשא פּנים לאחד הבּחוּרים העניים שלמד בּבית-המדרש. אמנם הבּחוּר העני ההוּא היה דוֹלה מים מן הבּאר וּמביא לבית-המדרש, גם היה מַסיק את התנוּר וּמכבּד את הרצפּה ולשַמש כּמעט לא השאיר כּל עבוֹדה, אך בּכל זאת היה הדבר לפלא, שלא היה גוֹער מימיו בּבּחור העני ולא הכלימוֹ גם בּדיבּוּר קל. ולא עוֹד, כּי גם אָצל לוֹ לפעמים מפּתוֹ. וּבלילה היה מַרשה לוֹ לקחת מפּוֹת הבּמה וּפרוֹכוֹת להניחן תחת ראשוֹ, וגם את מַפתח הנרוֹת מסר בּידוֹ, לקחת לוָ נר בּכל עת שירצה.

בעינַי היה הדבר לפלא גדוֹל: בּמה זכה הבּחוּר העני הלבוּש מעיל מטוּלא, טלאי על גבּי טלאי, שהשמש ישׂא לוֹ פּנים וידבּר עמוֹ רכּוֹת?

ואני ידעתי, כּי הבּחוּר הזה היה “עם-הארץ” גמוּר. וכמוּבן, לא היה לי כּל עסק עמוֹ. הוּא ישב תמיד על “החוּמש” ויחזוֹר על כּל מלה ועל כּל פּסוּק פּעמים אין מספּר, ואנכי ה“למדן” בּזיתיו בּלבּי, בּראוֹתי, כּי הוּא, הנער הגדוֹל, מתקשה בּדבר שאני יוֹדע כּבר על-פּה.

בּימי החנוּכּה, כּאשר עליתי פּתאוֹם למדרגת בּעל רכוּש, כּי היה לי מלבד סביבוֹן, גם כּעשׂר פּרוּטוֹת “מזוּמן” ונוֹסף לזה הייתי פּטוּר מתלמוּד-תוֹרה אחר חצוֹת היוֹם, השתעשעתי עם חברי בּבית-המדרש, כּמוּבן, בּשעה שהשמש היה ישן אוֹ טרוּד בּעבוֹדתוֹ. שם הראינוּ איש לאחיו מה רב רכוּשנוּ והתחרינוּ זה בזה, להראוֹת סביבוֹן של מי מאריך יוֹתר בּ“שמוֹנה-עשׂרה”, כּלוֹמר: עוֹמד וסוֹבב על מקוֹם אחד מבּלי שיפּוֹל.

והנה בּעצם הימים הטוֹבים ההם ניגש אלי הבּחוּר העני – חיים-הירש שמוֹ – ויבקשני ללמדוֹ פּרשה בּחוּמש. צר היה לי מאד לעזוֹב את משׂחקי, אבל נעים היה לי לכהן פעם אחת בתוֹר “רבּי”, ועל כּן נעתרתי לבקשתוֹ – וַנשב ללמוֹד.

שנים, שלוָשה ימים עשׂיתי מלאכתי בּאמוּנה, אבל אחרי-כן ראיתי, כּי אמנם לא עבוֹדה קלה היא להיוֹת “רבּי”, וּמה גם לתלמיד כּחיים-הירש. יש אשר חזרתי עמוֹ על פּרשה אחת פּעמים רבּות, וּביוֹם השני והנה עלי ללמדוֹ את הפּרשה ההיא מחדש, כּאילוּ לא ראה אוֹתה מעוֹדוֹ. אני, כּמוּבן, לא ידעתי כּמה שקד הבּחוּר הזה על שיעוּרוֹ בּשעה שאני התענַגתי בּשינה נעימה; לא ידעתי, שכּבר הספּיק להציק לכל יוֹשבי בּית-המדרש בּבקשוֹתיו לעזוֹר לוֹ להכין את שיעוּרוֹ ליוֹם מחר, ועל כּן התרגזתי והתקצפתי עליו מאוד ואוֹמַר:

– אני לא אלמדך עוֹד…

– מדוּע? – שאל הבּחוּר בּעצב.

– יען כּי עצל אתה ואינך מכין את שיעוּריך כּראוּי – הוֹספתי לדבּר אליו בּזעם, בּפנוֹתי אליו עוֹרף.

– מעתה תראה, כּי תמיד, תמיד אכין את שיעוּרי, – התחטא האוּמלל בּהבּיטו אלי במבּט של תחינה.

– “גוֹי” אתה – קראתי בּקצפּי. – לוּ למדת אצל רבּי, כי אז מתחך על הספסל ועוֹד ציוה עליך להביא בּעצמך את השבטים.

– אם גזירה היא מלפניך, הנני לקבּלה עלי – אמר הבּחוּר בּרוּח שוֹקטת.

– אם כּן, נכון אתה להשׂתרע על הספסל? – שאלתי בּצחוֹק.

– כּן, אם רק תצוה ותבטיחני להוֹסיף ללמוֹד עמי.

הדבר הזה היה לי לשׂחוֹק וּלשעשוּעים: אנכי, הרבּי הקטן, אחבוֹט בּשבט את תלמידי הגדוֹל ממני כּפלים. אכן זה יהיה מחזה נעים וּמלבּב.

– הבה הנה את השבט – אמרתי אליו, בּשׂחקי בל פּה וּבהתאַמצי יחד עם זה להעמיד פּנים של אימה, כּראוּי לרב הזוֹרק מרה בּתלמידוֹ.

הבּחוּר קם ממקוֹמוֹ וילך ויוֹצא שבטים אחדים מהמטאטא, ויגש אלי. על פּניו לא נראָה גם נדנוּד של שׂחוֹק.

– שכב על הספסל – ציויתי אוֹתוֹ.

הבּחור לא סירב. עד מהרה השׂתרע על הספסל הקצר, וירם את שולי מעילוֹ, ויגל את מכנסיו העשׂוּיים בּד לבן וגם מכוּסים בּטלאים רבּים תפוּרים בּתפירה גסה, וּבמקוֹמוֹת אחדים נגלה גם בּשׂרוֹ מבּין הקרעים ואחר שֹם את ידוֹ תחת ראשוֹ ויכוון לקבּל באהבה את החביטות מידי. אוּלם ידי רפוּ כּרגע. תחת שהייתי שׂמח עד הנה בּמחזה החדש הזה, בּאתי פּתאוֹם בּמבוּכה. איזה רעיוֹן חדש עבר כּברק בּמוֹחי הקטן. השבטים נפלוּ פּתאוֹם מידי, דמעוֹת התפּרצו מעיני ואתן את קוֹלי בבכי…

הבּחור נבהל וימהר לקוּם ויקחני על זרוֹעוֹתיו, ויגַפּפני, ויחליקני, וישאלני מדוּע החילוֹתי פּתאום לבכּוֹת? הוּא, העלוּב, עוֹד חשב כּי לא יצא ידי חוֹבתֹו נגדי. אך אנכי לא יכוֹלתי שעה רבּה לענוֹת אוֹתוֹ דבר; כּבשתי את פּני בּזרוֹעוֹת “תלמידי” ואֵבךּ…

– סלח נא לי, כּי בּזי…בּזי…תי…ך! – קראתי אליו, בּהתאמצי בּכל כּוֹחי להֹוציא את המלוֹת האלה מגרוֹני הנחנק בּדמעוֹת.

(סיפּוּרוֹ של רוֹכל ספרדי)

הזקן היפה קיפּל את רגליו תחתיו, מצץ מהנַרגילה פּעם וּשתים והתחיל לספּר:

– אני, נסים בּן חנוּכּה, ורעי חנינא בּן זרח, מיוֹשבי חברוֹן ת"ו¹, היינוּ נוֹסעים אל הכּפרים וּמוֹכרים לערבים תכשיטים שוֹנים וצרכי-בּית וּבזה התפּרנַסנוּ בּצמצוּם, אבל מידוֹ של הקדוֹש-בּרוּך-הוא.

לפני שנים רבּוֹת, ארבּעים אוֹ יוֹתר, בּערב שבּת, חשבנוּ ללכת ליפוֹ, אך בּדרך ירד גשם גדוֹל עד שמלאוּ כּל הבּקעות מים רבּים, ויראנוּ לעבוֹר. צריכים היינוּ איפוֹא לחכּוֹת עד שיעברוּ המים, אוּ עד שימָצא ערבי היוֹדע מקוֹם גבוֹה, שאין המים עמוּקים שם כּל כּך.

ועל ידי זה נשתהינוּ בּדרך, וּכשהגענוּ לרמלה כּבר פּנה היוֹם וכמעט בּאה השבּת. שאלנוּ את פּי ערבי אם יש יהוּדים בּרמלה ואמר, כּי יש רק אחד, חַוַגָ’ה פּינחס, וַיַראנוּ את בּיתוֹ.

הגענוּ עד הבּית, והנה הוּא סגוּר מסביב כּמבצר. דפקנוּ בּדלת ויצא לקראתנוּ איש שׂיבה, שֶמִבָּבוֹת עיניו הארוּכּוָת נשקפוֹת שתי עינים זוֹעמוֹת, מטילוֹת אימה.

– התתן לנוּ לשבּוֹת אצלך, ר' פּינחס? – אמרתי אליו בּתחנוּנים.

– מה? – קרא ר' פּינחס בּכעס.

– האפשר לנוּ לנוּח בּביתך בּיוֹם השבּת? – שנה חנינא שוּתפי את בּקשתי בּנוּסח אחר.

– האפשר? – קרא הזקן ועיניו יצאוּ מחוֹריהן מכּעס. – בּצהרים הייתם צריכים לבוֹא ולשאוֹל אוֹתי אם אפשר. ועכשיו מה אעשה עמכם?.. – וּבדבּרוֹ סגר את הדלת בּפנינוּ וילך.

– “שיכּנזי”, – חשבתי בּלבּי. – כּך הוּא דרכּם של אַשכּנזים, אינם יוֹדעים מידת הכנסת-אוֹרחים, שגם הערבים מצוּינים בּה.

– נסוּרה נא אל בּית איזה ערבי ונשבּוֹת שם –אמרתי אל רעי. – מעט מזוֹן יש לנוּ. בּרעב לא נמוּת. הטינוּ את חמוֹרינוּ וחשבנוּ לנסוֹע הלאה.

אך בּעת ההיא נפתח השער ואיש צעיר יצא ויקח את חמוֹרי בּרסנוֹ ויוֹביל אוֹתוֹ אל תוֹך השער.

– מה אתה עוֹשׂה? – שאלנוּ את הצעיר.

– ר' פּינחס ציוה להביאכם אל תוֹך הבּית – אמר הצעיר – ועתה אני אדאג לחמוֹריכם, להאכילם ולהשקוֹתם, ואתם בּוֹאוּ הבּיתה.

כּמעט לא חפצתי לבוֹא אל בּית הזקן הזה, שהעליב אוֹתנוּ כּל כּך, אבל מחלנוּ על כּבודנוּ מפּני כּבוָד השבּת ונשב.

כּשבּאנוּ אל הבּית פּגש אוֹתנוּ אוֹתוֹ הזקן בּברכּת “שלוֹם עליכם” ובקוֹל זוֹעם אמר לנוּ:

– הכּנסוּ אל החדר הזה.

בּאנוּ אל החדר והנה הוא מרוּוָח וחלוֹן לוֹ אל תוֹך הגן. אמנם כּלים יקרים אין בּוֹ, אבל יש כּל הנחוּץ: מיטה וסַפּה, שוּלחן וכסאוֹת וּמנוֹרה דוֹלקת.

כּרגע הביאוּ לפנינוּ מים ונרחץ ידינוּ ופנינוּ. הסרנוּ מעט את האבק מעלינוּ, לבשנוּ את מעילי השבּת הלבנים וַנעמוֹד להתפּלל.

– ודאי לא יזמינוּ אוֹתנוּ לסעוּדת הערב – חשבתי בּלבּי.

אוּלם שגיתי. אחר התפילה נפתחה הדלת והזקן קרא לנוּ בּמאוֹר פּנים:

– שבּת שלוֹם!

– שבּת שלוֹם וּברכה! – ענינוּ אוֹתוֹ.

– בּוֹאוּ, אוֹרחים נכבּדים, אל חדר-האוֹכל, לסעוֹד עמנוּ בּסעוּדת השבּת.

אנחנוּ, כּמוּבן, לא סירבנוּ ונלך אחרי הזקן.

נכנסנוּ אל חדר-האוֹכל, והנה שם שוּלחן גדוֹל ערוּך בּכל מיני מטעמים ויין טוֹב מתנוֹצץ בּבקבּוּקי זכוּכית לבנה, וחלוֹת יפוֹת מציצוֹת מבּעד למכסה לבן. הזקן קידש בּקוֹל נעים וּבכוָנה. הבנתי, כּי טוֹב הוּא האיש לאלוֹהים, אבל מי יוֹדע אם הוּא טוֹב גם לבני-אדם?

אחריו קידשנוּ אנוּ ונרחץ את ידינוּ ונשב אל השוּלחן.

– אכלוּ, אוֹרחים נכבּדים, – אמר הזקן בּאוֹפן שאי אפשר היה להכּיר אם התוּלים עמוֹ או כּך הוּא חוֹשב בּאמת. – דעוּ לכם, כּי אני אקבּל שׂכר הרבּה. אני אינני חפץ למכּורָ את טרחתי בּזוֹל. הרבּה הרבּה שׂכר אדרוֹש בּין אם תאכלוּ וּבין אם לא תאכלוּ, ועל כּן אל תהיוּ שוֹטים ואִכלו לשׂוֹבע כּכל אַוַת נפשכם, וגם מַלאוּ את הכּוֹסוֹת ואמרוּ “לחיים” כּדבעי.

חשבתי: למה נדרש בּאמת דאגת מחר? הנה על השוּלחן יין וּמיני מאכלים ערבים. ניהנה מהם לכבוֹד השבּת וּמה שיהיה יהיה.

פּניתי אל חברי ואוֹמַר:

– כּבר ציווּנוּ חכמינוּ: “כּל מה שיאמר בּעל-הבּית – עשׂה”, וּבפרט אם הוא מצוה לאכוֹל ולשתוֹת. אכלנוּ ושתינוּ לשׂוֹבע, וכששבנוּ לחדרנוּ מצאנוּ מיטוֹת מוּצעוֹת. הלכתי לפני השינה לבקר את החמוֹרים, והנם עוֹמדים באוּרוָה על יד אֵבוּס מלא שׂעוֹרים.

– בּרוּך ה', הכּל טוֹב. עתה נּוכל לשכּב ולנוּח – אמרתי אל חברי.

שכבתי וּשנתי ערבה עלי מאד. הקיצוֹתי בּבּוֹקר ואצא החוּצה, והנה השמש האירה את הרי יהוּדה, את ראשי הסלעים הגבוֹהים הנחבּאים בּצל, וּמסביב יערי עצי-זית, דשאים וּפרחים לרוֹב.

אך הספּקנוּ להתרחץ וּלברך את בּרכּת השחר, והנה קוֹראים לנוּ אל חדר-האוֹכל. שם הגיש המשרת לפנינו קפֶה עם חלב. שתינוּ כּוס אחת והמשרת מיהר וימלא עוד כּוֹס ולא יכוֹלנוּ להשיב את פּניו, וַנשתּ עוֹד ונרוה ונשׂבּע.

התהלכנוּ מעט בחוּץ, כּי האויר היה נעים מאד. ואוּלם את הזקן לא ראינוּ. המשרת אמר, כּי בּכל יוֹם השבּת יוֹשב הוּא בּחדרוֹ ועוֹסק בּתוֹרה.

אחר הפתילה נקראנוּ עוֹד הפּעם אל הסעוּדה. פּני בּעל-הבּית לא היוּ עוֹד זוֹעמים כּמוֹ אתמוֹל, אך אמר לנוּ עוֹד הפּעם, כּי הוּא בּעד האַכסַניה יקח מחיר לא זוֹל, בּין אם נאכל וּבין אם לא נאכל, ועל כּן יוֹתר טוֹב לנוּ שנאכל לשׂוֹבע ולא נתבּייש.

בּלילה אחר הבדלה חשבנוּ לנסוֹע, ונבוֹא להתחשב עם בּעל-הבּית, אך הוּא עצר בּעדנוּ לבלי לנסוֹע בּלילה. כּעבוֹר שעה והנה עוֹד הפּעם נקראנוּ לסעוּדת “מלַוה-מלכּה”, ועוֹד הּפעם סעוּדה בּיד רחבה, סעוּדת שלמה ממש, שתינוּ מעט יין ושרנוּ זמירוֹת עד חצוֹת הלילה.

ממחרת הבּוֹקר השכּמנוּ לקוּם ונתפּלל, והנה עוֹד טרם הספּקנו לקפּל את הטלית, והמשרת הביא אל חדרנוּ חמיטוֹת וּמאכלי-חָלב, ונסעד את לבבנוּ.

– הנה החמוֹרים מוּכנים, – אמר המשרת לנוּ – אם חפצים אתם לנסוֹע, הרשוּת בּידכם.

– ואיפה הוּא הזקן? צריך לעשׂוֹת עמוֹ חשבּוֹן.

– טוֹב, לכוּ אליו החדרה.

בּאנו אליו החדרה, וחדרוֹ מלא ספרים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים.

– חפצים אתם לנסוֹע, אוֹרחים יקרים – אמר אלינוּ בּעל-הבּית בּקוֹל רך – סעוּ לשלוֹם, וַה' יצליח את דרכּכם. סלחו לי שלא קיבּלנו את פּניכם כּראוּי.

– חן חן, אדוֹני, – עניתי – וּמה אנוּ צריכים לשלם לך?

– היש לכם כּל כּך הרבּה כּסף לשלם לי? – שאל בּעל-הבּית בּשׂחוֹק.

– יש עמנוּ, בּרוך ה'. אמנם לא עשירים אנחנוּ, אבל בּעד השבּת אוּלי יספּיק כּספּנו.

– היש לכם, יהוּדים יקרים, בּמה לשלם בּעד הכנסת-אוֹרחים שקיימתי בּכם? – אמר הזקן בשׂחוֹק. – הכנסת-אוֹרחים, אמרוּ חכמים, גדוֹלה מקבּלת פּני שכינה, ואתם מבקשים לשלם בּעדה?.. כּל כּסף שבּעוֹלם לא יספּיק לתת מחירה, רק הקדוֹש-בּרוּך-הוּא בּידוֹ הרחבה יכוֹל לשלם לי.

– אַל נא יִחַר בעיניך, זקן נכבּד – אמרתי אליו – ואשאלך דבר.

– שאַל, ידידי, שאַל – אמר הזקן בּקוֹל רך.

– אם כּך מצות הכנסת-אוֹרחים גדוֹלה בּעיניך, למה חָרה לך כּאשר שאַלנוּך אם אפשר לנוּ לשבת בּביתך?

– השאלה הזאת אמנם הרגיזה אוֹתי מאד, וגם עתה אני מתרגז עליה. האם כּך צריך היהוּדי להתיחס אל יהוּדי חברוֹ? היוֹם ירד, השבּת בּאה, ולפניכם אין יהוּדי אחר, ואתם שוֹאלים: האפשר לשבּות אצלי? היהוּדי צריך לדפּוֹק פּשוּט בּדלת ולאמוֹר: “פּתחוּ, כּי מבקשים אנוּ לשבת עמכם”, ולא לשאוֹל שאלוֹת… אחים אנוּ, בּני ישׂראל כּוּלנוּ, וחרפּה היא לנוּ, אם אנוּ מתיחסים איש לרעהו כּזרים.

בּירכנוּ את הזקן הטוֹב עוֹד הפּעם, נשקנוּ אוֹתוֹ נשיקת אח וַנסע לדרכּנוּ.

הכנוֹת גדוֹלוֹת נעשׂוּ בּירוּשלים לכבוֹד הנביא ירמיהו: בּעוֹד ימים לא-רבּים ימלאוּ לוֹ חמישים שנה. ורבּים מאד יוֹקירוּ את שמוֹ, וגם בּעיני עמים אחרים גדוֹל הוּא. כּל איש אשר שמע אוֹתוֹ פּעם בּדבּרוֹ, השתאָה והשתוָמם ויאמר: אכן רוּח ממרוֹם בּאיש הזה!

כּל נכבּדי העיר, כּל אֵילי הארץ התעתדוּ לחוֹג את חג היוֹבל הזה בּרוֹב פּאר והדר: בּשירים, בּמנגינוֹת, בּאוּרים, בּמדבּרוֹת יפים וּביחוּד בּמאכל וּמשתה וּמחוֹלוֹת…

וחנניה בּן עַזוּר, ראש נביאי-השקר, וּמתי סוֹדוֹ התיעצוּ גם הם מה לעשׂוֹת. בּני המפלגה הזאת חשבוּ את נפשם לעמוּדי העם וּמאַשריו, חוֹבבי עמם וארצם. רבּים השמיעוּ את דעתם, כּי נכוֹן להם לקחת חלק בּחגיגה הזאת; הן אמנם ירמיהוּ איננוּ מבּני מפלגתם, ואוּלם בּנביאי ישׂראל הלא יתחשב, ולכן איפוֹא יאתה לה לתת כּבוֹד לנוֹשׂא דגל הנבוּאה בּישׂראל. ורבּים אמרוּ, כּי לא נכוֹן לחוֹבבי העם והארץ לקחת חלק בּחגיגה הזאת, כּי ירמיהוּ בּתוֹכחוֹתיו וקללוֹתיו מביא רק אסוֹן לכל העם. בּיחוּד הצטיין בּדבר הזה איש צעיר לימים, מסוּלסל ומיוּפּה, ודבּרן גדוֹל, אשר לפי דברוֹ תמיד נכוָן הוא למסוֹר את נפשוֹ בּעד עמוֹ. האיש הזה התמרמר בּכל עוֹז על דעת האוֹמרים לקחת חלק בּחגיגת היוֹבל.

– האנחנוּ נבוא לתת כּבוֹד לאיש הבּוֹגד ההוּא? – קרא הצעיר בּחמתוֹ – לאיש האוֹמר על עמנוּ הנבחר, כּי “כּוּלם מנאפים, עצרת בּוֹגדים”? האוֹהב את עמוֹ בּאמת, יכסה על פּשעי העם וידבּר עליהם רק דברים טוֹבים, דברים ניחוּמים. והוּא יוֹדע רק לשבּר וּלנפּץ, להרוָס וּלהשמיד; הוּא רק יקלל ויחרף, רק מוּמים יבקש. חלילה לנוּ מקחת חלק בּחגיגת יוֹבלוֹ! להיפך: חייבים אנחנוּ למחוֹת בּיד האוֹמרים לחלוֹק לוֹ כּבוֹד. חייבים אנחנוּ להנחילהוּ בּוּז וקלוֹן ולא יוֹסיף עוד לקרוֹא לבני מפלגתנוּ נביאי-השקר. שׂנוֹא שֹנאתי את האיש ההוּא, לאוֹיב נחשב לי! כּל איש אשר איננוּ עמנוּ בּעצה אחת, הוּא בּצרינו יתחשב.

– הסר נא, בּני, כּעס מלבּך – אמר חנניה הזקן; – אמנם מתנגדים אנחנוּ לדרך ירמיהוּ, הבּא להרוֹס יסוֹדוֹת הממלכה והחברה, ואוּלם בּכל זאת עלינוּ לתת גוֹדל למעלוֹתיו הטוֹבוֹת. דבּרן מצוּין הוּא…

– דבּרן מצוּין… – נכנס האיש הצעיר לתוֹך דברי הזקן – גם בּתוֹכנוּ יש דבּרנים מצוּינים…

– דבּרן מצוּין, – הוֹסיף חנניה לדבּר ולא שעה אל דברי הצעיר – בּעל לשוֹן חדה הוּא. וּבאמת לא למוֹתר יהיה, כּי תלכוּ תמיד לשמוֹע את נאוּמיו, למען תלמדוּ ממנוּ את חכמת המליצה וטוּב הטעם. לדאבוֹן לבבנוּ עלינוּ להוֹדוֹת – הן אנשים אחים אנחנוּ – כּי אף אם עמוּדי העם אנחנוּ, ואוּלם מעטים מאד בּתוֹכנוּ היוֹדעים לנאוֹם נאוּם לוֹקח לבבוֹת כּמוֹהוּ. ואם תאמרוּ בּלבבכם: אם נבוֹא לכבּד את ירמיהוּ, הלא נגדיל את כּבוֹדוֹ בּזה בּעיני העם, וחד העם מהקשיב אלינוּ – ואוּלם אך שוא פּחדכם! אנכי זקנתי, בּאתי בּימים, וידעתי, כּי רק רגע יכַבּד העם נביא כּירמיהוּ, וגם את זה יעשׂה ולא בּכל לב. העם מטה אוֹזן תמיד לקוֹל מאַשריו המהללים אוֹתוֹ וקוֹראים: שלוֹם, שלוֹם! הלא תראוּ גם אתם, כּי זה שנים רבּות יוֹכיח ירמיהוּ וּשאר אֶחיו הנביאים את העם בּתוֹכחוֹת נמרצוֹת, וגם יבהילוּ אוֹתם לאמוֹר: אם לא ישמעו לקוֹלם, והיתה אחריתם מרה, וּבכל זאת מוֹסיף העם לעשׂוֹת כּכל אשר נצַום אנחנו; כּי רק העוֹשׂים את רצוֹן העם כּמוֹנוּ, הם יפיקוּ רצוֹן מן העם ולהם ישמע. – סוֹף דבר: בּתוֹר אנשים אוֹהבי משל וּמליצה, אנשים היוֹדעים להוֹקיר טוּב טעם, עלינוּ לקחת חלק בּחגיגת היוֹבל אשר למליץ האדיר ירמיהוּ. ואתה, צעיר נלהב, הנה אתה בּא אל המשתה ההוּא, והתבּוֹננת אל בּנות ירוּשלים היפוֹת וּמיין כרמל תרוה, אז תנוּח עליך הרוּח והתנבּאת לחיבּת עמנוּ וארצנוּ בּרגש להבה, שבעתים מאשר התנבּאת עד כּה, וסר כּעסך וּפניך הרעים לא יהיוּ לך עוֹד… אכן עלינוּ לבקש בּראשוֹנה רשיוֹן מאת המלך לעשׂוֹת את אשר נעשׂה; וגם הנה לקחת דברים עם אחדים מגדוֹלי המלכוּת ויאמרוּ כּי אל-נכוֹן יֵאוֹת לנוּ גם המלך…

– נביא גדוֹל ירמיהוּ, בּתבל נוֹדע שמוֹ לתהילה – אמר אחד העשירים לאחיו בּבית מקוה הסוֹחרים; – הן אמנם, אם לא אשגה, לא שמע גם אחד ממנוּ את נבוּאוֹתיו, ואוּלם שמעתי את שמעוֹ מפּי אנשים חשוּבים מבּני הנכר, אשר יעריצוּהוּ מאד, ועל כּן גם עלינוּ לקצוֹב סכוּם כּסף מאוֹצר בּית מקוה הסוֹחרים להוֹצאוֹת החגיגה, וגם נשלח איש מקרבּנוּ לברכוֹ בּשם הסוֹחרים, ולא יאמרוּ עלינו, כּי פּראים אנחנוּ, ולא נדע להוֹקיר איש גדוֹל כּירמיהוּ. כּן הוּחלט בּסוֹד הסוֹחרים, וּנשיהם החלוּ בּעוֹד מוֹעד להכין שׂמלוֹת יקרוֹת לכבוֹד החג, כּי שמעוּ אשר גם משתה גדוֹל יֵעשׂה לכבוֹד חתן היוֹבל; ואוּלי יֵעשׂה המשתה בּחצר המלך, והיה איפוֹא לצאת בּמחוֹל… ואחרי אשר הוּחלט בּסוֹד מפלגת “חוֹבבי העם” וראשי ביּת מקוה הסוֹחרים וילָווּ גם כּוֹהני התוֹפת אליהם. גם הם בּיקשו וּמצאוּ טעם, כּי טוֹב להם לקחת חלק בּחגיגה זו, ואז הלכוּ ראשיהם אל אלחנן יוֹעץ המלך ויבקשוּהוּ, כי ידבּר על לב המלך לתת רשיוֹן לחוֹג את חג היוֹבל בּהמוֹן רב.

*

– סוֹד הכּוֹהנים, חבר אוֹהבי עם וּבית מקוה הסוֹחרים מבקשים את הוֹד מלכוּתך לתת להם רשיוֹן לחוֹג את חג היוֹבל של הנביא ירמיהוּ, – אמר אלחנן אל יהוֹיקים.

– לחוֹג את חג היוֹבל של הנביא הזה, אשר ישׂים תהלה בּמלכוּת וּבקדשי עמוֹ יתן דוֹפי?.. – קרא יהוֹיקים בחימה: – אנכי לא חיכּיתי לשמוֹע מפּיך דברים כּאלה…

– מי אמר לך, אדוֹני המלך, כּי ירמיהו ישׂים תהלה בּמלכוּת?.. החנניה בּן עזוּר? ואוּלם עליו, כּפי אשר אנחנוּ יוֹדעים, אין לסמוֹך הרבּה, אף כּי התפּאר, כּי אוֹהב העם הוּא והמלך. אנכי יוֹדע את ירמיהוּ; רק איש תמים הוּא, וּבתמימוּתוֹ יחפוֹץ להעמיד את העוֹלם על האמת ועל היוֹשר, וטרם יבין כּי יש אשר טוֹבת הממלכה דוֹרשת לעשׂוֹת אחרת, לא כּרוחוֹ; את זאת לא יבין ירמיהוּ ועל כּן הוּא מתמרמר מאד בּהריחו את הריח אשר הוּא קוֹרא לוֹ שקר. אכן איש-הרוּח הוּא, תחת אשר אנחנוּ היינוּ לאנשי-מעשׂה, וּבכל זאת טוֹבת הממלכה דוֹרשת, כּי יהיוּ בּתוֹכה גם אנשי-רוּח. ולכן איפוֹא טוֹב לנו להראוֹת כּי מכבּדים אנחנוּ את הכּשרוֹן ואת האיש אשר לוֹ רוּח גאוֹנים. הלא תראה, אדוֹני המלך, כּי גם כּל אלה הבּאים לכבּד את חתן היוֹבל אין מחשבוֹתיהם בּלבּם כּמחשבוֹתיו, ורק להתכּבּד בּכבוֹד הנביא הם בּאים, כּי על כּן רוֹאים אנחנוּ בּיניהם גם את נביאי-השקר וגם את כּוֹהני התוֹפת וּכמוֹהם רבּים…

– האוּמנם גם הם בּאים לכבּד את ירמיהוּ? – שאל המלך וישׂחק.

– וגם חזוָן וּמשׂא ישׂאוּ וידבּרוּ בּמליצוֹת רבּות לכבוֹדוֹ, ואיש איש יתאמץ לעבוֹר את רעהוּ בּדברי תהילוֹת ותשבּחוֹת…

– וגם ימלאוּ בּטנם ויגיחוּ ירדן יין אל קרבּם…– אמר המלך בּשׂחוֹק.

– וגם יצאוּ בּמחוָל לכבוֹדוֹ… – הוֹסיף אלחנן גם הוּא בשחוק.

– אמנם צדקת, אלחנן, – אמר המלך – בּאמת אין כּל רעה נגד פּני הממשלה, אם יתהוֹללוּ האנשים מעט. יזללוּ נא ויסבּאוּ לכבוֹד מי שיחפּצוֹ, ולוּ גם לכבוֹד ירמיהוּ.

– ואני אחשוֹב, כּי טוֹבת הממשלה דוֹרשת – אמר אלחנן – לעשׂוֹת משתה לכבוֹד ירמיהוּ גם בּחצר המלך. שמעתי, כּי גם בּארצוֹת רחוֹקוֹת נוֹתנים כּבוֹד לשם הנביא, ולא טוֹב כּי אתה, ראש-העם, תעמוֹד מרחוֹק. טוֹב איפוֹא, אדוֹני המלך, כּי תעשׂה משתה לכבוֹד ירמיהוּ בּחצר המלך ותקרא גם לירמיהוּ וגם לבעלי בּריתוֹ; וּבזה נקנה את לב העם המכבּד את הנביא, ואמרוּ עליך: רק מלך חכם המלך הזה ועוֹשׂה חסד וטוֹבה גם עם הנביאים המַמרים אוֹתו.

– אנכי, – אמר יהוֹיקים אחרי החרישוֹ מעט – אנכי אשׂא פּניך גם לדבר הזה, ורק אשאל כּי יבטיחני ירמיהוּ לבלתי הוֹסיף עוֹד דבּר תועה על בּית המלך, ואז נכוֹן אני לעמוֹד לימינוֹ גם נגד כּוֹהני האָון וּנביאי-השקר. אם כּה יעשׂה, ונתתי לוֹ גם אוֹת-כּבוֹד – תבנית הָאֲשֵרָה מעוּלפת ספּירים, וּנביא-החצר יקָרא. את האמת אגיד לך, כּי נביאי-השקר החנפים שׂנוּאים לי שבעתים מירמיהוּ, כּי בּפיהם אהבת המלך והעם, וּבלבּם שבע תוֹעבוֹת. וּבעת צרה אם נשען עליהם והיוּ כמשענת קנה רצוּץ: בּעת צרה המה יהיוּ הראשוֹנים אשר יבגדוּ בּי.

– אדוֹני המלך! – אמר אלחנן – הלא ידעת את ירמיהוּ; קשה-עוֹרף הוּא, ולכן לא טוֹב אם נבוֹא אליו ונאמר: כּזאת שאלנוּ מעמך; אבל אם נעשׂה לוֹ כּבוֹד ויקר, ועשׂינוּ את המשתה אשר אמרנוּ ואשר כּמוֹהוּ לא ראה עוֹד, אז יצלח חפצנוּ בּידנוּ להטוֹת את לבּוָ גם הוּא לכל אשר נחפּוֹץ…

*

בּוֶעד ראשי המפלגוֹת הוּחלט לקבּל בּראשוֹנה את פּני חתן היוֹבל בּרחוֹב אשר לפני הר הבּית לעיני כּל העם; שם ישמיעוּ המדבּרים את מידבּרוֹתיהם, וּמשם ילכוּ אל חצר המלך אל המשתה.

בּערב התקבּצוּ בּרחוֹב אשר לפני הר הבּית המוֹן רב לאלפים ולרבבוֹת. על יד הבּמה, העשׂוּיה לירמיהוּ, ואשר אוּרים גדוֹלים מאירים אוֹתה, עמדוּ ראשי המפלגוֹת ויחכּוּ לבוֹא הנביא, וּלפי שעה חזרוּ על הדרשוֹת אשר הכינוּ לכבוֹד הנביא. וגם הצעיר הדבּרן התפּרץ ויבוֹא, והוּא גם הוּא הכין דרשה לכבוֹד חתן היוֹבל, והדרשה מלאה מליצוֹת וּפסוּקי תוֹרה להתפּאר… וּרגעים אחדים לפני בּוא הנביא בּא חנניה בּן עזוּר, והוּא לבוּש בּגדי תפארה, וכל העם קראוּ: הידד! יחי חנניה הנביא!

ואחריו בּא מַתן כּוֹהן התוֹפת, והוּא איש בּריא וחוֹטם אדוֹם לוֹ, וכל העם קראוּ קוֹל גדוֹל:

– הידד! יחי מתן כּוֹהננוּ!

ואחריו בּא נתניה ראש בּית מקוה הסוֹחרים וכל העם קראוּ:

– הידד! יחי נתניה גבירנוּ הנדיב!

ואחרי כן בּא אלחנן יוֹעץ המלך, ועמוֹ ירמיהוּ חתן היוֹבל, והעם קרא בקוֹל שאוֹן:

– הידד! הידד! יחי ירמיהוּ בּעל היוֹבל! יחי אלחנן!

ואלחנן אמר לברך את חתן היוֹבל בּשם המלך, ואוּלם ירמיהוּ שאל לתת אוֹתוֹ לדבּר בּראשוֹנה וּלהגיד דבר בּאזני הנאספים, ואחר ידבּרוּ המה איש כּחפצוֹ.

– אַחַי בּני עמי! – קרא הנביא – אתם נאספתם היוֹם לתת כּבוֹד לשמי, להללני וּלשבּחני וּלברכני, אבל אני טרם ידעתי בּמה מצאתי חן בּעיניכם, כּי תתנוּ לי את כּל הכּבוֹד הזה? אני דיבּרתי אליכם השכּם ודבּר, כּי תעשׂוּ את הטוֹב, ואתם עשֹיתם את הרע; הוֹכחתי אתכם, כּי תדבּרוּ אמת, ואתם בּחרתם בּשקר; לימדתיכם לרדוֹף צדקה ואתם עוֹשק וגזל תרדוֹפוּ. כּן, אדוֹני! מכּל התוֹרה אשר הוֹריתיכם לא בּא אל לבּכם דבר, לא שיניתם את דרכּכם עד מה, ועוֹד הוֹספתם על כּל תוֹעבוֹתיכם אשר עשׂיתם מלפנים; ועתה בּאתם לכבּדני וּלהוֹדוֹת לי בּעד לקחי הטוֹב. הן לצוֹן, אַחי, חמדתם. לצים אין-לב אתם, ורק ללעוֹג לי בּאתם הנה… ידעתי, כּי נמצאוּ בּיניכם אנשים האוֹמרים לכבּדני על דבר מליצוֹתי היפוֹת. אוֹהבי יוֹפי המה… ואוּלם הבל יהמוּ האנשים ההם: אם אין טוֹב אין יוֹפי, אם אין חסד אין תפארת… דבר לא לקחתם מידי, וכבוֹד למה תתנו לי?

לוּ לעצתי תשמעוּ, כּי אז יעצתיכם ללכת אל יַאזניהוּ שוֹמר הפּרדסים, הלא הוּא יוֹשב עתה בּשער האַשפּוֹת, שבעים וחמש שנה ימלאוּ לוֹ היוֹם, וּנתתם לוֹ את הכּבוֹד אשר אמרתם לתת לי. וּבכבוֹדוֹ אתם כּוּלכם חייבים, כּי ממנוּ לקחתם את הכּל. בּימי נעוּריו יצא בּצבא ונלחם את מלחמוֹתיכם, לא לכבוֹדו ולא לאשרוֹ נלחם, כּי אם להרבּות כּבוֹדכם ואוֹצרוֹתיהם, כּי אחרי ההוֹן תרדפו ולא תדעוּ שׂבעה. ואחרי אשר נפצע בּחרב האוֹיב ולא יכוֹל עוֹד לעזוֹר בּמלחמה לקחתם אוֹתוֹ לשמוֹר את פּרדסיכם. בּלילה שמר את פּרדסיכם וּביוֹם חטב את עציכם, וכאשר כּשל כּוֹחוֹ ורפוּ ידיו וכהוּ עיניו, אז פּיטרתם אוֹתוֹ ותעזבוּהוּ ללכת אל כּל אשר ישׂאנו הרוּח… אליו לכוּ עתה והבוּ לו גוֹדל, כּי ממנוּ לקחתם הכּל: את כּוֹחוֹ, את דמוֹ, את מוֹח עצמוֹתיו וגם את בּנוֹתיו היפוֹת לקחתם לכם לפילגשים, ואחרי אשר התעללתם בּהן דיֵכן, גירשתם גם אותן מבּיתכם, כּאשר גירשתם את אביהן. מהרוּ לכוּ אליו וּתנוּ לוֹ תוֹדה בּטרם ימוּת נעזב כּכלב. הן אמנם את דברי תוֹדתכם לא ישמע, כּי חֵרֵש הוּא, את הפּרחים והתשוּרוֹת היפוֹת לא יראה, כּי עיור הוּא, אבל אם תתנוּ לוֹ לחם, אז עוֹד ילעסנוּ בּכבדוּת וישׂבּע. לכוּ, לצים, אליו, אבל אוֹתי למה תעריצוּ וּממני לא אביתם לקבּל דבר…

– אויל הנביא! משוּגע איש הרוּח! – נשמע קוֹל ההמוֹן – והנביא נעלם…

כְּשֶאֲנִי שׁוֹמֵעַ קוֹל אֵיזֶה מֵאוֹת צְעִירִים בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא בֶּאֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן: אֲנַחְנוּ לֹא נִשְׁקוֹט עַד אֲשֶׁר נָקִים אֶת הֲרִיסוֹתֵינוּ, אֲנַחְנוּ בְּצִפָּרְנֵינוּ נְפַלַּח אֶת אַדְמָתֵנוּ הַשּׁוֹמֵמָה שֶׁתִּתֵּן יְבוּלָהּ, אֲנַחְנוּ נָגֵן עַל כְּבוֹד עַמֵּנוּ וְלֹא נַעֲזוֹב אֶת עֶמְדָּתֵנוּ עַד טִפַּת דָּמֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה; – – אָז לִבִּי הַזָקֵן מַתְחִיל לְפַעֵם בְּפַעֲֲמֵי נֹעַר וּלְעֵינַי הַכֵּהוֹת נִרְאֶה הוֹד שַׁחַר הַגְּאֻלָּה…

(אל צבא העובדים)

אָנוּ מַתְחִילִים לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ אֶת בֵּית חַיֵּינוּ וְעָלֵינוּ לְהַנִּיחַ בִּיסוֹדוֹ אַבְנֵי מוֹסָד שְׁלֵמוֹת וְלֹא עֵצִים רְקוּבִים. הַבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּנְיַן עֲדֵי־עַד, שֶׁיִּהְיֶה לְמוֹפֵת לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

(ר' ליב המלמד)

אֵין כֹּחָם שֶׁל הָעוֹבְדִים אֶלָּא בְּאַחְדוּתָם. בִּזְמַן שֶׁהֵם אֵינָם גַּרְגְּרִים נִפְרָדִים, אָז גַּם סְעָרָה לֹא תְּזִיזֵם. גּוּשׁ מוּצָק קָשֶׁה לְנַשֵּׁל מִמְּקוֹם עֶמְדָּתוֹ.

(אחדות העובדים)

אֶבֶן הַבֹּחַן לְכָל רַעְיוֹן הוּא, שֶׁהַמַּחֲזִיקִים בּוֹ נְכוֹנִים לִמְסִירַת נֶפֶשׁ בַּעֲדוֹ. מְסִירוּת נֶפֶשׁ עֵדוּת הִיא, שֶׁיֵּשׁ שָׁרָשִׁים עֲמֻקִּים לָרַעְיוֹן הַנִּלְבָּב בַּנֶּפֶשׁ, וְנוֹחַ לוֹ לָאָדָם לְהִפָּרֵד מֵחַיָּיו מֵאֲשֶׁר לִבְגּוֹד בְּמַשָּׂא נַפְשׁוֹ.

(קדושי תל־חי)

הַכּהֲנִים לֹא עָזְבוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם שְׂרֵפַת בֵּית־אֱלֹהִים, גַּם כְּשֶׁאָחֲזָה בּוֹ הַלֶּהָבָה. וְלָנוּ כָּל הָאָרֶץ מִזְבֵּח, כֻּלָּהּ קֹדֶש הַקֳּדָשִׁים. נִתְחַזֵּק וְנַמְשִיךְ אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ עַד נְשִׁימָתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה.

ר“ח חשון חרפ”ב, עם מאורעות ב' בנובמבר בירושׁלים.

(הדרך הישׁרה)

כָּל מִי שֶׁהוּא יְהוּדִי נֶאֱמָן לְעַמּוֹ לֹא יֶחְדַּל רֶגַע מֵחֲשׁוֹב, שֶׁעוֹלִים בָּאים, שֶׁעוֹלִים צְרִיכִים לָבוֹא, וְעָלֵינוּ לְצַמְצֵם אֶת עַצְמֵנוּ, אֶת מַאֲוַיֵּינוּ, כְּדֵי לָתֵת מָקוֹם לְאוֹרְחֵינוּ הַבָּאִים לְהִתְיַשֵּׁב בְּתוֹכֵנוּ.

(לעזרת העליה)

הַיִּשׁוּב נֶחֱרָב וְנִבְנֶה, נֶחֱרָב וְנִבְנֶה. הַיּוֹם מַחֲרִיבוֹ טִיטוּס, מָחָר אַדְרִיָּאנוּס, בִּיצַנְצִים, פַּרְסִים, עַרְבִים, צַלְבָּנִים, מוֹנְגוֹלִים, מִצְרִים, תֻּרְכִּים, דְּרוּזִים; מַחֲרִיבִים וּמַחֲרִיבִים, וְהַיִּשּׁוּב חוֹזֵר וְנִבְנֶה. אֵין בָּתִּים – יוֹשְׁבִים בִּמְעָרוֹת; אֵין לֶחֶם – אוֹכְלִים עֲשָׂבִים. אִי אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת פֹּה – הוֹלְכִים לְפִנָּה אַחֶרֶת. מֶרְכְּזֵי הַתּוֹרָה נוֹדְדִים מִירוּשָלַיִם לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, לִשְּׁפַרְעָם, לְבֵית־שְׁעָרִים, לִטְבֶרְיָה, לְצִפּוֹרִי, לְקֵיסַרְיָה, לְצִידוֹן, לִצְפַת.

(הישוב הישן בארץ־ישראל)

פֹּה נִחְיֶה אוֹ נֵרָקֵב, מֵאַרְצֵנוּ לֹא נָזוֹּז… נַחְפּוֹר אֶת הָאֲדָמָה בַּמְּכוֹנָה, בָּאֵת, בַּצִּפָּרְנַיִם וּנְבַסֵּס אֶת קִיּוּם עַמֵּנוּ בָּעֲבוֹדָה. אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהַצָּלַת הָעָם…

(ממכתב צעיר אחד)