מוּקדש לשׂ. בּן-ציוֹן שטרח בּעריכת הסיפוּר
פּתיחה 🔗
לא הרחק מעיר יֶקאטרינוֹסלַב, בּתוֹך נהר הדניֶפּר, ניצבים פּזוּרים פּה ושם אבנים גדוֹלוֹת וּסלעים נוֹראים, הנקראים “פּוֹרוֹגים”, לאמוֹר: מִפתנים. הפּוֹרוֹגים הללו חוֹסמים את שבּוֹלת הנהר, ולכן הוֹמים שם הגלים בּשִטפּם ורוֹעשים בּין הצוּקים בּלי הפסק. משני עֶברי הנהר ההוֹמה הזה תשׂתרע הערבה הגדוֹלה, ערבת אוּקראינה, המַגעת עד לגדוֹתיהם של הים השחוֹר והים האַזוֹבי. בּערבה זוֹ ישבוּ מימי קדם הקוֹזקים הפּוֹרוֹגיים, חוֹטר מגזע הסלאוים, שקיבּלוּ את הדת הנוֹצרית-היוָנית (“פּראבוֹסלאוית” בּלשוֹנם) ושכניהם על יד הים השחוֹר בּארץ קְרים היוּ הטאטארים.
והטטארים אבּירי לב, גיבּוֹרי מלחמה, החיִים על הבּיזה, ויהיו מתנפּלים על העמים שכניהם ויבוֹזוּ אוֹתם, ויחרימוּ את עריהם וכפריהם. את הגברים החזקים המיתוּ בּחרב ואת החלשים הוֹליכוּ לחוֹפי ארץ הקדם וימכּרוּם שם לעבדים.
מוּבן מאליו, כּי הטאטארים ההם היוּ מתנפּלים גם על הקוֹזאקים שכניהם ובוֹזזים את רכוּשם; ואוּלם הקוֹזאקים אף הם לא היוּ מן הנעלבים ואינם עוֹלבים ויהיוּ משיבים לטאטארים כּמפעלם בּדם ואש וחרב נוֹקמת. המישוֹר הגדוֹל, רחב-הידים, המשׂתרע לאין קץ, נתן בּלב הקוֹזאק שאיפה לחוֹפש בּלי מצָרים, חוֹפש פּראִי. הפּוֹרוֹגים, שהיה הקוֹזאק שט בּיניהם על סירתו הקלה בּחרף נפש, והמלחמוֹת התמידיוֹת עם צרי עַמוֹ, עשׂוּהוּ לגיבּוֹר שוֹאף מלחמה, אַמיץ-לב כּחַית הערבה, שׂשׂ לקראת נשק ולא חת מפּני כּל.
בּשנת 1340 לספירת הנוֹצרים לכדוּ הפּוֹלנים את רוּסיה הקטנה והאיכּרים היוֹשבים בּה היוּ להם לעבדים, אך הקוֹזאקים נשארוּ בּני-חוֹרין, מפּני שלא היוּ מעבּדים את שׂדוֹתיהם; עיקר פּרנסתם היוּ הציִד והגזילה: צדוּ חיוֹת ודגים וּפשטוּ בּגדוּד על הטאטארים ועל התוּרכּים שכניהם.
וזיגיסמוּנד הראשוֹן מלך פּוֹלין נתן להם, לקוֹזאקים, את הארץ אשר מהפּוֹרוֹגים וַמטה לנחלה, וּזכוּיוֹת יתירוֹת נתן להם, וּבלבד שישמרוּ על הגבוּל ולא יתנו לטאטארים להתנפּל על אחוּזוֹת הפּוֹלנים. ויהי שלוֹם בּין הפּוֹלנים והקוֹזאקים החפשים, וּבני רוּסיה הקטנה, האיכּרים, עוֹבדים את הפּוֹלנים, נוֹשׂאים עוֹל מלכוּת וסרים למשמַעתה.
אך מעת שהתחילוּ הישוּעים (חברה של קתוֹלים קנאים) לשפּוֹך את רוּחם על פּוֹלין, מלאה הארץ שוֹד וּמהוּמה. זיגיסמוּנד השלישי היה תלמיד מקשיב לישוּעים הקנאים, והמלך והאצילים התחילוּ לנגוֹשׂ בּאיכּרים יוֹשבי רוּסיה הקטנה, ניצלוּ אוֹתם, עיווּ משפּטם ולא נתנוּם לעבוֹד את אלוֹהיהם כּדת הנוֹצרית-היוָנית. וינסו בּכל תחבּוּלוֹת להטוֹת את לבּם שיקבּלוּ עליהם את הדת הקתוֹלית. אז יעזבוּ רבּים מהאיכּרים את שֹדוֹתיהם מחמת המציק וינוּסוּ אל הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים בּני אוּמתם, ועל ידי זה הלך מספּר הקוֹזאקים הלוֹך ורב. ושׂנאה עזה התחוֹללה בּין הקוֹזאקים והפּוֹלנים, שׂנאה שהביאה לעתים קרוֹבוֹת לידי תגרוֹת וּשפיכוּת דמים.
אז החלה הממשלה הפּוֹלנית להצר לקוֹזאקים מאד, וּכדי להטיל עליהם אימה היוּ דנים אוֹתם בּמיתוֹת קשוֹת ואכזריוֹת: תלָאוּם, הוֹשיבוּם על שפּוּדי-עץ חדים שנקבוּ את בּני-מעיהם, קיצצוּ את ידיהם ואת רגליהם ועוֹד כּאלה מיתוֹת משוּנוֹת ועינוּיים נוֹראים. אך כּל זה לא עצר את הקוֹזאקים ממרידה, כּי תמיד נוֹספוּ עליהם חברים חדשים מן האיכּרים, וּלעתים קרוֹבוֹת היו מוֹרדים בּיד רמה בּפּוֹלנים.
גם מן היהוּדים נטלוֹ אז הפּוֹלנים כּל הזכוּיוֹת שניתנוּ להם על ידי מלכי פּוֹלין הראשוֹנים. אך ישׂראל, עם עשוּק וגזוּל, המלוּמד בּצרוֹתיו וּבעיווּת דינוֹ, סבל וַיִדוֹם. הוּא סבל – אבל על ידי זה שָפלה רוּחוֹ מאד, כּי למד להרכּין את ראשוֹ יוֹתר מדי לפני כּל אציל-נבל… וַישׂם כּעפר נפשוֹ וגווֹ לפני כּל “פּריץ” הוֹלל וּמשתגע.
בּשנת ת"ח התפּרצוּ הקוֹזאקים, כּרוּח סערה המתחוֹללת בּערבה, וַישבּרוּ וַינפּצוּ את הבּנין הישן והרעוּע של מלכוּת פּוֹלין; אוּלם יחד עם זה הרגוּ “דרך אגב” בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא כּשלוֹש מאוֹת אלף איש מן היהוּדים.
עת צרה, “גזירה” נוֹראה, היתה בּימים ההם על ישׂראל. קהילוֹת רבּוֹת כּלוּ ספוּ אז מחרב הקוֹזאקים הקנאים והצמאים לדם. לזכר הימים הנוֹראים האלה נקבּעה “תענית ציבּוּר” בּישׂראל לדוֹרוֹת, הלא היא תענית כ' סיון.
ועל המאוֹרעוֹת של הימים ההם נוֹסד הסיפּוּר שיבוֹא להלן.
בּבית הגביר 🔗
א 🔗
שבּת בּבּוֹקר.
שקט וּדממה בּעיר לוּבּני שבּפלך פּוֹלטאבה. שמש האביב שפכה אוֹר עדין ואדמדם על פּני גגוֹת-התבן השחוֹרים ועל פּני העצים הערוּמים שהתחילוּ מוֹציאים ציצים, זרחה והבהיקה על הרפש שבּככּר השוּק הגדוֹל.
בּלילה ניתך גשם סוֹחף, כּאשר יִקרה לפרקים בּערבה, אך עד הבּוֹקר נפזרוּ העבים, פּסק הסער – ויהי אוֹר, אוֹר חדש זה של אביב, המעוֹרב בּנחת של שבּת. השוּק ריק מאדם, כּל החנוּיוֹת הקטנוֹת והצריפים שמסביב לכּכּר סגוּרים וּנעוּלים, אביב ושבּתוֹן בּעיירה.
שרוּיה השבּת גם על פּני הבּית הגדוֹל והחזק של חוֹכר העיר נחוּם טאראן, ועל אסמיו בּעלי שתי הקוֹמוֹת; בּחצר רחבת-הידים, המוּקפת גדר חזקה כּמבצר, אין קוֹל ואין צוָחה, הכּל שוֹבת שם ודוֹמם… הנה יצא לוֹ בּעל-הבּית מפּתח בּיתוֹ להתבּוֹנן בּחצרוֹ. בּלילה שמע את הרוּח שהוּא נאנח וּמתגעש, מתרגז וּמריע, כּאילוּ בּיקש להחריב את העוֹלם כּוּלוֹ. עכשיו יצא לראוֹת אם לא הזיקה הסערה בּרשוּת שלוֹ. המשרתים ראוּ את אדוֹנם וַיסירוּ את כּוֹבעיהם וישתחווּ לפניו בּיראת הכּבוֹד.
– מה נשמע, אַנדריוּחַה – שאל נחוּם.
– תוֹדה לאל, שלוֹם – ענה העבד – אך העץ הזקן שבּגן נעקר.
– העץ הזקן? – שאל נחוּם בּפחד. הוּא נזכּר, כּי פּעם אמרה לוֹ צוֹענית אחת, כּי בּעץ הזה תלוּי כּל מזלוֹ…
– הסוּס הלבן – הוֹסיף אנדריוּחה והוֹדיע – היה כּוּלוֹ מכוּסה זיעה, כּמוֹ רוּחץ בּסַבּוֹן, אין זאת כּי “דוֹמוֹביק”1 התעלל בּוֹ הלילה.
– אוּלי יוֹדע אתה איזוֹ תרוּפה לגרש את הדוֹמוֹביקים? – שאל נחוּם בּדאגה.
– אם יזרוֹק הכּוֹהן מים קדוֹשים…
– כּלוּם אין תרוּפה אחרת?.. – הפסיקוֹ נחוּם בּשאלה של רוֹגז – הלא יש לוֹחשי-לחשים. האוּמנם אין לחש לדוֹמוֹביקים?
– לדוֹמוֹביקים אין לחש – ענה אַנדריוּחה והתגרד בּערפּוֹ – אפשר נחזיק שׂעיר עזים בּאוּרוָה. אוֹמרים כּי מפּני השׂעיר הם יראים מעט.
– צריך… – הסכּים נחוּם והלך לוֹ לסייר את חצרוֹ לכל פּינוֹתיה. וּלאחר שהתבּוֹנן אל הכּל בּעין חוֹדרת שב אל הבּית.
בּחדר התיכוֹן בּקרן-זוית שאצל החלוֹן ישב לוֹ אדם עני אחד כּפּוּף ודל-בּשׂר, לחייו צמוּקוֹת, עיניו גדוֹלוֹת וּבוֹערוֹת וּזקנוֹ לבן כּוּלוֹ. לבוּשוֹ קאפּוֹטה בּלה וּמצנפת על ראשוֹ. הוּא ישב וצמצם את עצמוֹ לתוֹך הזוית ועבר בּלחש על פּרשת השבוּע מתוֹך החוּמש.
יהוּדי זה היה אוֹרח עני שהוּזמן לאכוֹל אצל הגביר ר' נחוּמצ’י בּשבּת, ונשאר ללוּן בּביתוֹ, מפּני הגשם החזק, שהחל לרדת בּזעף בּשעת הסעוּדה.
נחוּם הבּיט בּעיניו הקטנוֹת והאמוּצוֹת אל התיבה שעמדה בּחדר-משכּבוֹ נוֹכח הפּתח, וּכשראה שהמַפתחוֹת תלוּיים בּמַנעוּלה, נתבּהל קצת ואמר בּלבּוֹ: “ודאי שכחתים שם אֶמש”.
בּפּעם הראשוֹנה בּימי חייו קרהוּ כּדבר הזה. בּכל פּעם היה מניח את המפתחוֹת תחת הכּר מראשוֹתיו. אמנם אין גנבים בּביתוֹ, ואפילוּ אם היה עוֹזב את התיבה פּתוּחה, לא היה מעיז שוּם אדם להכּנס אל חדר-משכּבוֹ זה – מפּני שנחוּם היה יכוֹל אפילוּ להסיר את ראש החצוּף מעל כּתפיו, וּבכל זאת – לא כּך בּעל-הבּית עוֹשׂה…
ונחוּם ניגש אל התיבה, פּתח כּפּוּרתה ונסתכּל בּארגז הקטן שבּתוֹכה… והנה חסר שם צרוֹר קטן של חמישים דינר. זוֹכר נחוּם היטב כּי אתמוֹל לפנוֹת ערב, אחרי הדלקת הנרוֹת, קיבּל סכוּם זה מיד הקצבים שבּאוּ מפּוֹלטאבה, דמי-קדימה בּעד עשׂרה פָּרי-אוּקראינה, ואת הכּסף ההוּא צרר בּצרוֹר מיוּחד והניח בּארגז זה, והנה איננוּ… מי לקחוֹ?
“מוּבן מאליו”, חשב ר' נחוּמ’צי בּכעס, " זוֹהי מלאכת העני. הציעוּ לו מיטה כּדי שיגנוֹב…"
הוּא היה נזהר תמיד, שלא לתת לקבּצנים לינה בּתוֹך בּיתוֹ. עשיר שכּמוֹתוֹ צריך להזמין אוֹרח לשבּת, בּלי זה אי אפשר, אבל לאחר שאכל הקבּצן – ילך לוֹ, לבית-המדרש אוֹ להֶקדש. אך הפּעם נכשל בּר' איצי “נאמנוֹ” שבּיקש “רחמנוּת” על עני זה, שיתן לוֹ ללוּן כּאן. רחמנוּת – היהוּדי מתחיל מיד בּ“רחמנוּת”… “רחמנוּת – הוּא אוֹמר – לתת את העני לילך בּחוֹשך וּבסערה תחת גשם סוֹחף כּזה”… עכשיו – זוֹ רחמנוּת וזה שׂכרה… ושהעני האוֹרח גנב את הכּסף – זה בּרי לוֹ לנחוּם. כּי אם לא הוּא – מי זה היה יכוֹל לקחת את הכּסף? גם הכּרת פניו מעידה בּעיני נחוּם, כּי גנב הוּא. הנה הוּא מבּיט בּאימה ופחד. כּמעט שנתן בּוֹ את עיניו – וכל עצמוֹתיו רעדוּ… מה יעשׂה? יבדוֹק את כּיסוֹ? אבל הוּא ודאי הספּיק לקבּוֹר את הגנבה בּאדמה? זכר נחוּם את העץ שנעקר – וּכאילוּ נתגבּר לבּו להלחם על מזלוֹ. וּמיד ניגש אל האוֹרח בּלי שוּם הקדמוֹת וַיתן עליו בּקוֹל:
– ר' יהוּדי! מהר והשב את הכּסף – ואם לאו, יאכלוּ הכּלבים את בּשׂרך!
האוֹרח נבהל, נדהם, שתי עיניו נפקחוּ לרוָחה והבּיטוּ בּפחד וּבתמיהה אל הדוֹבר.
“כּך, יוֹדע הוּא את המלאכה!” חשב נחוּמצ’י בּלבּוֹ. “ראה נא כּמה הוּא מִתַּמם…” – וַירם בּרוּח שוֹקטה את ידוֹ החזקה – ויך בּלחי העני אחת וּשתים… העני נצטמק והטה גופוֹ הצדה – טיפּה של דם נזלה מחטמוֹ לתוֹך שׂפמוֹ הלבן.
– מפּני מה… מפּני מה? – התחיל לגמגם וגמר בּזעקה וּבבכי מר – מדוּע אתה מכּה אוֹתי?.. – רעש קם בּבּית, וכל בּני הבּית מיהרוּ לראוֹת מה קרה.
– את הכּסף השֵב! – קרא נחוּם בּכעס – ואם לא, אצוה כּרגע להלקוֹת… בֶּנ’צי! – קרא נחוּם אל משרתוֹ העברי, איש צעיר בּן עשׂרים וחמש, שפּניו מלאים גוּמוֹת – קרא הנה את החוֹלוֹפּים![2]
בּשעה ההיא נכנס לשם מחדר צדדי יהוּדי אחד לבוּש חָלוּק ויארמוּלקה על ראשוֹ. פּניו פּני תלמיד-חכם, מצחוֹ גבוֹה וּקמטים עמוּקים ורבּים בּוֹ. עיניו גדוֹלוֹת וּמאירוֹת, זקנוֹ נאה וּמגוּדל ושׂערוֹת כּסף הרבּה מלבּינוֹת בתוֹכוֹ.
יהוּדי זה הוא ר' יצחק, המנהל את ספרי החשבּוֹן בּבית נחוּמ’צי.
– מה כּאן? – שאל ר' יצחק בּקוֹל חרד ורך, אך בּישוּב-הדעת.
– הנבל הזה גנב מן התיבה את חמישים הדינר של אתמול – ענה נחוּמ’צי – אבל הוּא לא ירמה אוֹתי בּפנים של תמימוּת וּבדמעוֹת של גנב. יוֹדע אני את הגנבים… – השב את הכּסף כּרגע!
– על דבר איזה כּסף כּבוֹדוֹ מדבּר? – הוֹסיף ר' יצחק לשאוֹל, בּהתאַפּקוֹ לדבּר בּרוּח שוֹקטת.
– על חמישים הדינר, שלקחתי דמי-קדימה מעִם הקצבים. אני בּידי הנחתים בּתיבה, והוּא גנב אוֹתם, הוּא ולא אחר.
האוֹרח בּכה מר וּמלבּוֹ התפּרצה קריאה: “רבּוֹנוֹ-של-עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבה!…”
– חמישים הדינר? – אמר ר' יצחק כּמוֹ בּתמיהה – והרי אני לקחתים… חשבתי לשלחם לאדוֹן הכּפר ה… עם סוֹכנוֹ שהיה פּה – ולא הספּקתי… הכּסף הריהוּ נמצא אצלי…
נחוּם עמד נדהם רגעים אחדים, אך מהר החל לדבּר קשוֹת עם ר' יצחק:
– תמיד הוּא כּך… הוּא עוֹשׂה הכּל על דעת עצמוֹ ואינוֹ מגיד מאוּמה. היכוֹלתי לדעת כּי אתה לקחת את הכּסף?
– אמת, אני אָשמתי הפּעם – ענה ר' יצחק בּקוֹל חרש.
– ובכן, ר' יהוּדי – אמר נחוּם בּהיטיבוֹ אל העני את פּניו הגסים – מחַל נא… מחר אם ירצה ה‘, בּלי נדר שבּת, אשלם לך דמי צער וּבוֹשת… ודאי שמעת כּי נחוּם מלוּבּני איננוּ מי שהוּא. בּרוּך ה’, אנכי מוֹציא הרבּה לצדקה. את כּל העיר הנני נוֹשׂא על כּתפי.
פּני היהוּדי נהרוּ, מעיניו עוֹד התגלגלוּ דמעוֹת. אך העצבוֹן והפּחד סרוּ מעליו. נחוּם ראה כּי שׂמח הוּא העני מאד על השׂכר שהבטיחהוּ בּנדיבוּת לבּוֹ, ונתישבה עליו דעתוֹ.
בּ 🔗
מבּחוּץ נשמע קוֹל השַמש קוֹרא: “יהוּדים – לבית-הכּנסת!” וכל בּני הבּית נחפּזוּ לקוֹל הקוֹרא. גם נחוּמ’צי התחיל מכין עצמוֹ לבית-הכּנסת, אך בּמתינוּת ולא בּמהירוּת; אוֹתוֹ היה בּא השמש לקרוֹא בּיחוּד מתוֹך בּיתוֹ, לאחר שנתאספוּ המתפּללים לבית-הכּנסת.
נחוּמ’צי התלבּש בּבגד משי ונתאזר בּאֵזוֹר של משי, שׂם את מצנפתוֹ היקרה, ה“שטריימל”, על ראשוֹ וישב לוֹ והתחיל מעביר את פּרשת השבוּע. בּקריאה זוֹ היה נחוּמ’צי נזהר שלא ישמעוּ אחרים, משוּם שיה יוֹדע, שאינוֹ יוֹדע בּטיב הטעמים…
בּא השמש – ור' נחוּמ’צי קם, לבש את מעילוֹ העליוֹן, מסר את טליתוֹ עם עטרת הכּסף הכּבדה לשפחה ה“גוֹיה”, שתשׂא אחריו לבית הכּנסת, וקרא:
– אֶסתר’קה!
יצאה אסתר’קה אשתוֹ מחדרה, כּשהיא לבוּשה וּמוּכנה לילך עם בּעלה לבית-הכּנסת.
אסתר’קה אשה עבה, פּניה עגוּלים וּשמנים ועיניה מבּיטוֹת בּתמימוּת וּבטיפּשוּת כּעיני הכּבשׂ. כּוּלה עטוּפה בּגדים יקרים וּמקוּשטת עדיים שוֹנים. על שׂמלתה זוֹ השזוּרה חוּטי כּסף – אוֹמרים בּעיר – שהיא יכוֹלה לעמוֹד על שוּליה כּחבית, על לבּה חוֹשן מרוּקם כּסף וזהב, על צוארה השמן – חרוּזי מרגליוֹת, הגדוֹלוֹת כּקטניוֹת, וּבאזניה עגילים של אבני בּרקת, מצחה מעוּטר בּציץ המרוּקם חוּטי כּסף וזהב וּמשוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, ועל אצבּעוֹתיה טבּעוֹת זהב עבוֹת ממוּלאוֹת אבני שוֹהם, – וכוּלה נראית היתה מרחוֹק כּגל של זהב וכסף, המעוֹרב אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת…
עוֹבר ר' נחוּם עם אשתוֹ בּרחוֹב, וכל הנשים יוֹצאוֹת מפּתח בּיתן וּמבּיטוֹת על ה“אוֹצר” החי המתנוֹעע וּמהלך על ידוֹ, והן נאנחוֹת ואוֹמרוֹת עליה מתוֹך קנאה: “הוֹ, גד-גדי, מזל-מזלי, אם אתה לי – השׂכל למה לי?”
הכּל יוֹדעים שכּל התכשיטים הללוּ השׂיג נחוּמ’צי בּזוֹל; “מַשכּוֹנוֹת” הם של שליאכטים2 שירדוּ מנכסיהם, שלָווּ אצלוֹ בּריבּית ונתנוּ לוֹ בּעבוֹט את עדי נשיהם ואמוֹתיהם. הכּל יוֹדעים, אבל גל של תכשיטים כּזה על הגוּף – ולא יקנאו בּוֹ? ולא יכבּדוּ אוֹתוֹ?..
נכנס נחוּמ’צי לבית-הכּנסת והכּל קמוּ מפּניו, הכּל נתכּווצוּ ונתקטנוּ כּנגד עשיר זה, התקיף בּארמוֹן הנסיך יֶראֶמי וישניוֹביצקי.
תקיף היה נחוּם, מפּני שכּל העיר היתה בּחכירה בּידו, וּמה שרצה היה עוֹשׂה בּה. הוא היה לוֹקח לעצמוֹ גבּאוּת בּבית-המדרש וּבכל החברוֹת הנכבּדוֹת, וכל הנדבוֹת וּמעוֹת של צדקה שבּעיר היוּ נכנסוֹת לידוֹ ויוֹצאוֹת מידוֹ; וּלפיכך היה נחוּם אוֹמר, כּי רק הוּא לבדוֹ מכלכּל את העיר כּוּלה מכּיסוֹ, – ואיש לא העיז לפצוֹת פּה נגד העשיר הזה. ואם היה מי שהעיז פּנים כּנגדוֹ בּמה שהוּא, היה ר' נחוּם יוֹרד עמוֹ לחייו והיה מוֹשיבוֹ אפילוּ בּבית-הסוֹהר, כּי הכּל היה אפשר לוֹ, וּלשלטוֹנוֹ לא היה גבוּל. גם הרב הזקן היה ירא מפּני נחוּמ’צי זה, שהשעה משׂחקת לוֹ, והסכּים בֹּשתיקה לכל מעשׂיו, כּי “מי ידוּן עם מי שתקיף ממנוּ?” – היה הרב העלוּב לוֹחש למקוֹרביו שלא בּפני העשיר…
לאחר התפילה, בּעבוֹר ר' נחוּם לפני התנוּר, הטה ראשוֹ אל העני אוֹרחוֹ שישב שם ואמר לוֹ “שבּת טוֹבה” בּקוֹל רם וַיבקשהוּ לבוֹא לסעוּדת הצהרים… הפּעם ידע נחוּם שסילק את חוֹבוֹ לעני זה בּיד רחבה, שענוָה יתירה זוֹ של הטית ראש לעני שלאחוֹרי התנוּר, לצדקה גדוֹלה תחָשב לוֹ – אז פּנה בּגוֹבה לב אל הפּרוֹזדוֹר, מקוֹם שעמדוּ יהוּדים והמתינוּ לגביר דמתא3 לקדם פּניו בּברכּת “שבּת טוֹבה”.
נחוּמ’צי בּא לביתוֹ והעני לא בּא אחריו לסעוּדה. היֵצר העז של התקיף נעוֹר בּו ושלח משרתוֹ לבית-המדרש בּפקּודה על העני שיבוֹא…
המשרת יצא ונחוּם ישב אל השוּלחן, כּשהוּא סַר וזעף: העץ נעקר – ואיזה עני נכנס לגבוּלו וּמסרב לוֹ… זכר את פּניו של זה וּשאֵלתוֹ: “למה אתה מכּה אוֹתי?”… ולא יכוֹל להתחיל בּסעוּדה…
– ראה, איך סרה רוּחוֹ! – אמרה אסתר’קה בּתמיהה – מה בּכך אם לא בּא זה? מציאוֹת כּאלה, שלא אחטא בּשׂפתי, תמצא, בּרוּך ה', לרוֹב. האם חדל אביוֹן מן הארץ? קח שנים אחרים תחתיו ואַל תפר את השבּת!
נחוּם קם בּרוֹגז מדברי אשתוֹ ואמר:
– ואוֹתוֹ הטיפּש, המשרת, עדיין לא שב?
המשרת נכנס והוֹדיע, שלא מצא את העני בּבית-הכּנסת.
נחוּם עבר עוֹד פּעם לאוֹרך החדר, ניגש אל השוּלחן, מילא את כּוֹסוֹ הגדוֹלה י“ש חריף, בּירך בּרכה חטוּפה וגמע מתוֹכה יוֹתר מן הרגיל. הי”ש פּיכּח צערוֹ – ומיד נזדרז האיש ונטל את ידיו וישב לאכוֹל בּתיאָבוֹן, כּדרכּוֹ לאכוֹל בּשבּת.
גם שאר בּני הבּית ישבוּ, סעדוּ לבּם ונהנוּ ממאכלי השבּת הערֵבים ושׂוֹחחוּ בּעניני דעלמא בּנחת וּבמנוּחה של שבּת, כּראוּי אצל שוּלחנוֹ של גביר. רק ה“נאמן” איצי לבדוֹ ישב אל השוּלחן תפוּשׂ בּמחשבוֹת ואכל רק כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ.
ר' יצחק זה היה ליטאי, למדן גדוֹל, ועוֹד בּנערוּתוֹ נסמך לרבּנוּת, אבל הוּא לא רצה להיוֹת רב וּבחר בּמסחר. וימצא לוֹ פּרנסה בּכבוֹד וגם מעט רכוּש. וּפתאוֹם קרהוּ אסוֹן: אחד ה“שליאכטים” בּיקש ממנו הלוָאה, ר' יצחק לא רצה להלווֹת לוֹ. הלך האציל והעליל לפני אדוֹן העיר על הדסה, בּתוֹ של ר' יצחק, נערה עדינה, בּת שלוֹש-עשׂרה שנה, שזוֹ הבטיחה לבוֹא בּדת הנוֹצרית ועכשיו היא משתמטת מדיבּוּרה. התחיל אדוֹן העיר לדרוֹש, שתקיים הילדה את הבטחתה. הנערה המסכּנה אמנם בּכתה ואמרה שלא היוּ דברים מעוֹלם, ונצטערה עד שנפלה למשכּב, אך האדוֹן לא שׂם לב לזה ואמר: “אסוּר להעליב בּדת הקדוֹשה!”… כּשראה ר' יצחק, כּי סכּנה נשקפת לבתוֹ, מיהר וַישלחנה לעיר אחרת, אל דוֹדוֹ. חזר האציל והלשין לפני האדוֹן על ר' יצחק, והאדוֹן הוֹשיב את ר' יצחק בּבית-האסוּרים. אחר עמל רב וּשתדלנוּת עצוּמה, וּלאחר שנתן ר' יצחק לאדוֹן את מעט כּספּוֹ ואנשי הקהילה גם הם הוֹסיפוּ עוֹד ל“פדיוֹן שבוּיִים” משלהם, הוֹציאוֹ האדוֹן לחפשי, נקי בּלי פּרוּטה. מאז היה ר' יצחק מתירא לשבת עוֹד בּעיר ההיא ויצא משם הוּא וּבתוֹ לרוּסיה הקטנה. שם קיבּלהוּ נחוּם טאראן לנהל את חשבּוֹנוֹתיו ולכתוֹב את איגרוֹתיו, כּי ר' יצחק היה יוֹדע שׂפת פּוֹלין והיה גם “בּעל חשבּוֹן” מצוּין; אמרוּ עליו: “הוּא יוֹדע אפילוּ תשבּוֹרת”…
ר' יצחק הכּיר מיד את בּעליו, כּי איש גס הוּא, אך הוּא ידע להתנהג עמוֹ בּאוֹפן שאדוֹניו יִזהר בּכבוֹדוֹ. ונחוּם אף על פּי שהיה מה שהיה – אך לא טיפּש; הוּא הבין שיש לוֹ צוֹרך בּר' יצחק וכי כּבוֹד הוּא לוֹ, שנאמן כּזה אצלוֹ, ואסוּר לוֹ להשׂתרר על אדם כּזה, וּלפיכך היה חוֹלק כּבוֹד לנאמנוֹ זה, נשמע לעצתוֹ ולדבריו. אך ר' איצי מצדוֹ לא היה מבקש להשתמש בּהכנעה זוֹ של בּעליו, שלא לתת מקוֹם לעם-הארץ זה להתהדר עליו…
עכשיו ישב ר' איצי וחשב: אמנם צריך הייתי לוֹמר, שאני לקחתי את הדינרים, שאילמלא אמרתי כּך, היה נחוּמ’צי מיַסר את העני בּשבטים, שהרי הוּא העד, הוּא הדיין, ואינוֹ אוֹהב להחמיץ את דינוֹ. אבל סוֹף-סוֹף מי גנב את הכּסף?.. ולמה נסתר עתה העני? האוּמנם בּרח?.. ואפשר נכשלתי בּאדם שאינוֹ מהוּגן – ואבדוּ לי חמישים דינר… ואני – כּמה אני צריך לעמוֹל בּשבילם!…
והנה התחילוּ הכּל מזמרים זמירוֹת של שבּת, ור' איצי נתעוֹרר ונתגבּר על מחשבוֹתיו; הרי שבּת היוֹם מלדאוֹג – והתחיל מזמר אף הוּא עמהם.
ג 🔗
אך כּילוּ לאכוֹל את הקוּגל4, ואנדריוּחה בּא אל הבּית.
– מה לך? – שאל נחוּמ’צי.
– מן האחוּזה בּיֶרוֹזוֹבקה נסוּ שני קוֹזאקים, תיאוֹדוֹר וּהריצקה, על שני סוּסים. השוֹמרים השׂיגוּ את הריצקה וַיתפּשוּהוּ, ותיאוֹדוֹר נמלט ואיננוּ.
– איפה הוּא הריצקה? – שאל נחוּמצי, ועיניו הקטנוֹת הבריקוּ בּאש נקם.
– אוֹתוֹ הביאוּ אסוּר הנה.
– הנה אצא מהרה.
ומיד לאחר בֹרכּת המזוֹן יצאוּ כּוּלם החוּצה. בּחצר עמדוּ קוֹזאקים אחדים וּביניהם הריצקה האסוּר, כּוּלוֹ פּצוּע וּמלוּכלך בּדם. ראשוֹ בּלי כּוֹבע, ושׂערוֹתיו פּרוּעוֹת.
כּשראה הריצקה את נחוּמ’צי התנפּל לפניו ארצה.
– מה היה לך, הריצקה? – שאל נחוּמ’צי בּלגלוּג.
– השד פּיתני – ענה האסיר.
– איזה שד פּיתה אוֹתך?
– תיאוֹדוֹר רעי הביא י"ש ושתינוּ יחד. אחרי כן אמר: הבה וננוּסה אל אחוֹרי הפּוֹרוֹגים. רבּים נסים לשם, ננוּסה גם אנוּ.
– וּמה אתם חסרים פּה? – שאל נחוּם בּלגלוּג – השיכּוֹרים, הרוֹצחים והגנבים, רק המה נסים. אך אני אַראך מה שעוֹשׂים לאלה המבקשים לנוּס. פּעם אוֹשיבך על השפּוּד ולא תוֹסיף לנוּס עוֹד.
– רחמני נא, וילמוֹז’ני פּאן5 נחוּם – קרא האיכּר בּהשתטחוֹ לפני נחוּם עוֹד הפּעם.
– אם חפץ אתה שארחמך – הגידה לי מראש מי היה עמך בּקוֹשרים?
– איש לא היה עמנוּ, מלבד תיאוֹדוֹר, הנני נכוֹן להשבע.
– התאמר, כּי אאמין בּשבוּעה?.. פּתי מאמין מצאת!.. הגידה לי מה דיבּרת עם תיאוֹדוֹר.
– אני לא דיבּרתי מאוּמה, רק תיאוֹדוֹר לבדוֹ דיבּר.
– וּמה דיבּר תיאוֹדוֹר?
– הוּא אמר, כּי נטלוּ מהקוֹזאקים את כּל חירוּתם שהיתה להם מימוֹת עוֹלם וישׂימוּם לעבדים. עתה אוֹמרים הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים לדרוֹש את זכוּיוֹתיהם. כּזאת וכזאת דיבּר, כּמוֹ ששיכּוֹר מדבּר.
– ואתה, אף על פּי ששיכּוֹר היה, נתפּתית?
– גם אנכי הייתי שיכּוֹר… רחמני נא, פּאן נחוּם!
– חס אני עליך להוֹשיבך על השפּוּד, כּי פּוֹעל חרוּץ אתה, בּשעה שאתה רוֹצה. ואוּלם אוֹת לזכּרוֹן אתן לך, אוֹת שלא תשכּחהוּ ימים רבּים… קארפּ! אַנדריוּחה! שוֹטים! קארפּ ואַנדריוּחה מיהרוּ לעשׂוֹת את רצוֹן אדוֹנם, והביאוּ חבילת שוֹטים לחים.
ר' איצי עמד ושמע את כּל הנדבּר. הוּא חשב, כּי נחוּמ’צי אוֹמר רק להפחיד את הקוֹזאק הבּוֹרח, ואוּלם כּשראה, כּי קרוֹב הדבר למעשׂה, פּנה אל נחוּמ’צי בּקוֹל מצַוה:
– אין דנים בּשבּת… אסוּר!
נחוּמ’צי לטש אליו את עיניו בּכעס ויאמר:
– הנני מבקשך, ר' איצי, כּי לא תתערב בּענינים שאינם נוֹגעים לך.
– והדבר הזה נוֹגע לי, – ענה ר' איצי – הלא יהוּדים אנחנוּ, וחוֹבה עלינוּ להזהיר את הבּא לחטוֹא…
שוּב נזכּר נחוּמ’צי בּעץ הנעקר שבּחצרוֹ, ונדמה לוֹ שהוּא צריך להגן עכשיו על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ, ויען בּיתר עזוּת:
– מי שאין שוֹאלים בּעצתוֹ אינוֹ צריך לחַווֹת דעה!..
– לא עצה ולא דעה בּאתי להגיד לך, כּי אם דבר שכּתוּב בּתוֹרתנוּ, כּי בּיוֹם השבּת אסוּר לשפּוֹט; וּלהלקוֹת בּן-אדם בּשוֹטים אסוּר לא רק ביוֹם השבּת, כּי אם גם בּימוֹת החוֹל…
– חַ, חַ, חַ! – שׂחק נחוּמ’צי בּכל פּה – אכן “פּריץ” גדוֹל הייתי לוּ שמעתי בּעצוֹתיך! אמנם למדן אתה וחכם, אבל איך להתנהג עם העבדים שלא יברחוּ, אנכי יוֹדע יוֹתר ממך…
– אבל אסוּר! – קרא ר' איצי בּקוֹל רוֹעד.
– אבל אין שוֹאלים אוֹתך! – קרא נחוּמ’צי בּקוֹל מוֹשלים.
ר' איצי הלך לוֹ בּרוֹגז, בּא אל חדרוֹ ונסגר בּוֹ.
נרעש ונרגש עד היסוֹד בּוֹ התהלך ר' איצי בּחדרוֹ: “מה זה היה לנוּ?” שאל את עצמוֹ בּקוֹל, “וּמה אעשׂה אני?..” דוֹמה היה ר' איצי כּאילוּ רוֹאה הוּא בּעיניו את בּשׂרוֹ של הקוֹזאק הנפצע ומַתיז דם מתחת לשוֹטים השוֹרקים, ונחוּמ’צי עוֹמד על גבּוֹ וּמפקח על ה“משפּט”… – איך יהוּדי עוֹשׂה זאת? כּיצד? כּלוּם אינוֹ מזרעוֹ של אברהם אבינוּ?
והנה נשמעה לתוֹך חדרוֹ געיה אחת ארוּכּה: הקוֹזאק לא יכוֹל עוֹד לשלוֹט בּנפשוֹ ונאנק בּכאבוֹ הקשה… ר' איצי מיהר אל דלת חדרוֹ וּפתחה.
“הגדילוּ החוֹם, הגדילוּ!” – שמע את קוֹל אדוֹנוֹ נחוּם המפקד על המכּים ור' איצי נרתע לאחוֹריו, התנפּל על מיטתוֹ, סכך בּכפּוֹתיו על פניו ונאנק מן הכּאב… – הוֹ!.. הוֹוֹוֹ!! – נשמעה שוּב נאקת החוֹלוֹפּ – – –
– ירא אני פּן יתחילו עוֹד פּעם השערוּריוֹת שהיוּ מלפנים בּימי המוֹרדים דוֹרוֹשאֶנקוֹ וטאראס… – העיר העברי המשרת לפני אדוֹניו נחוּמ’צי לאחר שנכנסוּ הבּיתה.
– ודאי צריכים לפחד!.. – ענה נחוּמ’צי בּהיתוּל – הימים חלפוּ… לנסיך וישניוֹביצקי יש די חיילים וּכלי-תוֹתח בּשבילם!
ד 🔗
ור' איצי ישב לוֹ בּחדרוֹ על הגמרא הפּתוּחה וחשב: היהוּדים הצטיינוּ תמיד בּמידת הרחמים, ואיך נמצאים עתה בּתוֹכם אכזרים כּאלה בּעלי לב-אבן?.. “והפיצך ה' בּכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדתם שם אלוֹהים אחרים” – וּבאמת אם חיים אנוּ בּתוֹך עם כּזה, בּדוֹר כּזה וּבארץ כּזוֹ, שאנשיה נִדמוּ לפריצי חיוֹת, ומסביב רק גזילוֹת וּרציחוֹת, הפּריצים הוֹרגים וּמענים את הקוֹזאקים, והקוֹזאקים רוֹצחים את הפּריצים, וכוּלם יחד רוֹצחים וחוֹמסים את היהוּדים – והיהוּדי הפּשוּט והגס רוֹאה כּי חמס ואכזריוּת מוֹשלים בּארץ, וגם לבבוֹ מתאבּן וגם הוּא חדל מרחם…
וכמה מעשׂים אכזריים עשׂוּ הפּוֹלנים ליהוּדים? – הוֹסיף ר' איצי לחשוֹב, ועל לבּוֹ עוֹלים זכרוֹנוֹת נוֹראים ואפלים. הוּא נזכּר שלפני איזוֹ שנים קצף האדוֹן איגנַץ פּשיגוֹלוֹדסקי על יהוּדי, שהסיר רק כּוֹבעו מפּניו ולא הסיר גם את היארמוּלקה שבראשוֹ, וּבגלל זה הדבּיק את היארמוּלקה בּמסמרים על גוּלגלתוֹ של היהוּדי… הוּא נזכּר עוֹד מעשׂה בּאדוֹן שרצה לצוּד ציד וציוה להוֹשיב יהוּדים אחדים על העצים, והוּא ירה בּיהוּדים המתחבּטים בּין הענפים, כּמוֹ שיוֹרים בּסנאים…
אך אם כּך עלתה לנוּ, הרי צריכים אנו בּיוֹתר להרגיש מה גדוֹלה הרעה, שאין משפּט אין אמת בּארץ. ואיך יוּכל העברי להרים יד על מי שיהיה, וּבפרט על אחיו העני? הנה העני של היוֹם. נניח שבּאמת גנב את הכּסף, היש לוֹ לנחוּמ’צי רשוּת לענשוֹ בּעצמוֹ בּלי עדוּת וּבלי משפּט?
אך האוּמנם גנב העני? ור' איצי זכר את הדברים אשר קרא העלוּב: “רבּוֹנוֹ של עוֹלם, משפּטיך תהוֹם רבּה!” הדברים ההם נחתוּ אז עמוֹק בּלב ר' איצי. הם נאמרוּ בּרגש כּל כּך עז, כּל כּך טהוֹר!.. אך מדוּע נעלם העני פּתאוֹם? וּמי לקח את הכּסף מהתיבה" והלא זר אחר לא היה בּבּית?..
הגיעה שעת המנחה, ור' איצי הלך לבית-המדרש. שם שאל לעני, אוּלי ראהוּ איש. ואין עוֹנה. איש לא ידע אצל מי התאָרח ואיפה הניח את צרוֹר חפציו. רק השַמש סיפּר לוֹ, כּי בּיוֹם הששי לפנוֹת ערב בּא העני לבית-המדרש בּלי כּל צרוֹר. השמש נתן לוֹ שלוֹם ולא דיבּר עמוֹ מאוּמה, כּי היה עסוּק בּעבוֹדה להכין לשבּת, אך מרחוֹק שמע, כּי הוּא קוֹרא על-פּה בּשיר-השירים בּקוֹל וּבנעימוּת רבּה עד כּלוֹת הנפש…
צר היה מאד לר' איצי בּשמעוֹ את הדברים האלה: “לפי הנראה – חשב ר' איצי – העני הוּא יהוּדי כּשר ואוּלי גם חסיד מצוּין… והוּא, ר' איצי, הרי חשד בּוֹ, כּי שלח יד בּגנבה… כּלוּם דבר קל הוּא להיוֹת חוֹשד בּכשרים! אבל איפה נעלם הכּסף! וּמדוּע נעלם העני?”…
ר' איצי נפשוֹ לא ידעה מנוּחה גם בסעוּדה השלישית – וּבאיזה רגש של בּוּז וצער עמוֹק, שלא ידע מעוֹלם, הבּיט בּאדוֹניו היוֹשב וּמזמר לוֹ זמירוֹת: שלם הוּא בּגוּפוֹ, שלם בּממוֹנוֹ ונהנה מאכילתוֹ – כּאילוּ לא נעשׂה פּה שוּם דבר בּיוֹם זה…
החמה שקעה, יצאוּ הכּוֹכבים ויהי ערב.
לאחר ההבדלה, החל נחוּמ’צי להִכּוֹן לדרך, כּי עוֹד לפנוֹת ערב הגיע אליו שליח מיוּחד מאת הנסיך וישניוֹביצקי, לאמוֹר, כּי נדרש הוּא אל ה“חצר”, שהיה לא הרחק מלוּבּני.
לקח נחוּמ’צי את מעיל-החוֹל-שלו, ניערוֹ – וּצרוֹר של דינרים נשפּך מכּיסוֹ.
– הנה הכּסף! – קרא נחוּמ’צי בּשׂמחה. – ואני אמרתי כי שׂמתיו בֹתיבה.
ר' איצי עמד נבהל, נדהם וחיור כּמת.
– אמנם מקרה נפלא הוּא… – אמר נחוּמ’צי – וּמדוּע זה אמרת ר' איצי, כּי אתה לקחת את הכּסף?..
ראה נחוּמ’צי את עיני ר' איצי, המבּיטוֹת אליו בּגוֹעל-נפש – ונתבּייש ואמר:
– מתירא היית פּן אצוה ליסר את העני? אבל אנכי רק הטלתי עליו אימה… מכּת-לחי אמנם נתתי לוֹ… עַולה היא, אך כּמוֹ שאוֹמרים אין אדם צ…צדיק… כּיצד כּתוּב שם בּתוֹרה?.. אמנם אתה' ר' איצי – ודאי צדיק! אתה קיבּלת עליך את העווֹן והיית מוּכן לשלם מכּיסך חמישים דינר… הרי זה כּמוֹ שאוֹמרים “לִפְנים משוּרת הדין”…
ר' איצי ישב לוֹ אל השוּלחן ותמך ראשוֹ בּשתי ידיו כּמסתכּל בּדפּוֹ של השוּלחן. הוּא לא יכוֹל לראוֹת פּני אדוֹנוֹ – ונחוּמ’צי נתרכּך לבּוֹ והתחיל בּקוֹל של וידוּי:
– אנכי – את האמת לא אכחד – אינני מסוּגל לעשׂוֹת דבר כּזה… לתת נדבה – מהֵיכא תֵיתי, אפשר לתת גם נדבה הגוּנה, אך לקבּל על עצמוֹ עבירוֹתיו של אחר – לא… רב לי… רב לי עווֹנוֹת שלי… – אך אנה נעלם העני?
– למה הוּא לך העני? – שאֵלהוּ ר' איצי בּקוֹל אטוּם. נדמה לוֹ שהוּא שוֹמע הרהוּר תשוּבה בּדברי אדוֹנוֹ.
– אני הייתי משלם לוֹ בּכסף בעד העלבּון שסבל ממני…
ור' איצי ענה:
– בּעצם לא רק לשלם דמי בּוֹשת אתה צריך, אלא גם לעשׂוֹת תשוּבה…
– עֶט! – התעוֹדד נחוּמ’צי וענה בּשׂחוֹק – גם לי לחָיים, וגם בּהן הכּוּ מכּוֹת רבּוֹת… יתוֹם עזוּב הייתי, והכּל הכּוּני! יהוּדים וּפריצים – ולא שילמוּ לי בּעד זה גם פּרוּטה… אני הייתי מראה לך, כּי בּעד דינר זהב היה העני נוֹתן את לחיוֹ להכּוֹתוֹ, וּבעד מאה דינרים, אפשר, הייתי נוֹתן גם עכשיו את לחַיי ל“פריץ”…
ר' איצי נרעש מאד לשמע דבריו של היהוּדי הזה. קם ממקוֹמוֹ, התאפּק ואמר בּמנוּחה.
– אינני יוֹדע כּיצד נוֹהגים העשירים, כּי מעוֹדי לא הייתי עשיר… אבל בּין העניים ישנם כּאלה, שהכּסף אינוֹ חשוּב אצלם כּל כּך… אני, למשל – בּעוֹד שבוּע אכין לך כּל חשבּוֹנוֹתיך שתחת ידי ואִפּטר ממך!
– מה? – שאל נחוּמ’צי משתאה למשמע אזניו – מה אמרת, ר' איצי?
אך כּרגע שב נחוּמ’צי ונתעוֹדד, הוּא הרגיש שהתקיף שבּוֹ נפגע על ידי אחד ממשרתיו – והוּא צריך להגן על מזלוֹ וכוֹח ממשלתוֹ ואמר בּלגלוּג:
– בּכסף, ר' איצי, קוֹנים את הכּל – ואפילוּ איש “נאמן”…
והוּא הקיש בּדלת ויצא בּלי פּרידת שלוֹם מר' איצי.
בּארמוֹן הנסיך 🔗
א 🔗
לא רחוֹק מלובּני עמדה חצרוֹ של הנסיך יֶארֶמי וישניוֹביצקי. החצר היתה מוּקפת חוֹמה וּמשׂתרעת על גבעה גבוֹהה אשר על יד הנהר. דוֹמה היתה חצר זוֹ וּבנינה למבצר ולא לנוה שאנן של בּעל אחוּזה. הארמוֹן אשר בּחצר היה גדוֹל מאד, אך בּלי קישוּט, כּקסַרקטין של אנשי-צבא. על חוֹמת החצר עמדוּ כּלי-תוֹתח עם פיוֹתיהם השחוֹרים והפּתוּחים, הנכוֹנים להרעים ולירוֹק כּדוּרי-עוֹפרת בּפני כּל המתיצבים לנגד אדוֹני החצר… פּה ושם היוּ אוּרווֹת סוּסים גדוֹלוֹת לרכב וּלפרשים, מעוֹנוֹת משרתים, סוּכּוֹת שוֹמרים וּמאוּרוֹת לכלבי-ציד עזים, רק מרחוֹק נראָה גן גדוֹל, שבּוֹ צוֹמחים כּל עצי-פּרי מרהיבי עין, ולפניהם שיטה וּברוֹש עשׂוּיים יפה, ועליהם מתרוֹממים עצי תדהר זקנים וּגבוֹהים העוֹמדים כּענקים על המשמר…
בּארמוֹן, בּחדר אחד מרוּוָח בּקוֹמה השנית, ישב בּצהרים הנסיך וישניוֹביצקי עם הכּוֹהן שלוֹ, נזיר לחברת ה“ישוּעיים”…
וישניוֹביצקי היה כּבן ארבּעים, פּניו שחוֹרים, וּמרשמיהם נראים מרץ כּבּיר וגאוַת עריץ. עיניו השחוֹרוֹת מבריקוֹת כּמעט בּכעס.
הישוּעי האב פּשוּלסקי, צעיר ממנוּ לימים, כּבן שלוֹשים, אך כּבר קנה לוֹ שם מקנא לדתוֹ ולאלוֹהיו; תלמיד מוּבהק ללויוֹלא, מיסד חברת הישוּעים, ועבד נאמן לראש הכּנסיה הקתוֹלית, האפּיפיוֹר שבּרוֹמא. לפני שנים אחדוֹת היה מוֹרה בּקרוֹקי ושם הֵעיר את רוּח תלמידי בּית-הספר לעשׂוֹת פּרעוֹת בּיהוּדים, וילכוּ ויחריבוּ בּתי-כּנסיוֹת וּבתי-מדרשוֹת ויקרעוּ וינַבּלוּ את ספרי-התוֹרה, בּקנאתם לאלוֹהים… הנסיך וישניוֹביצקי שהיה מסוּר מאד לדת הקתוֹלית לקח אליו את הכּוֹמר הזה, שקנה לוֹ שם טוֹב, לאב בּביתוֹ.
– לבעֵר, לבעֵר אנוּ צריכים את הכּפירה הפּראבוֹסלאוית מארצנוּ! – קרא הכּוֹמר.
– וּלמטרה זוֹ אנוּ מכוונים – ענה הנסיך בּקצרה.
– אמנם אתה, אדוֹני הנסיך, מכוון לזה, וּפעלך נרצה מאד בּעיני אבינוּ שבּשמים: בּנית בּתי-תפילה, בּתי-נזירים – כּל זה טוֹב ויפה; אבל צריך לבער אמוּנה טמאה זוֹ גם מבּין העבדים האיכּרים; גם אוֹתם אנוּ צריכים להכניס בּצל האמוּנה הקתוֹלית. אנחנוֹ כּבר השתמשנוּ בּתחבּוּלוֹת אחדוֹת, ועוֹד ידנוּ נטוּיה – ענה הנסיך – וּבאמת כּבר היינוּ מגיעים למטרתנוּ, לוּלא הפריענוּ מלכּנוּ ולאדיסלאב. הוּא אינוֹ דוֹאג כּלל לאמוּנתנוּ הקדוֹשה. הנה הוּא בּא להתגרוֹת מלחמה עם התוֹגַרמים, וּבבקשוֹ עזרת הקוֹזאקים, הוּא מבטיח להם להרימם למעלת אצילים ולתת להם הנחוֹת גדוֹלוֹת. היִפּלא איפוֹא שהקוֹזאקים החלוּ להרים ראש ולחשוֹב את עצמם לבני-חוֹרין? כּכה יהרוֹס המלך כּל מה שאנוּ בּוֹנים. אנחנוּ בּוֹנים בּתי-תפילה לאמוּנה הקתוֹלית וּבתי-נזירים, והוּא מחזיק בּידי בּעלי האמוּנה היוַנית וּמחזק את ידי העבדים לעשׂוֹת כּל מה שלבּם חפץ!..
– המלך!.. האמוּנה אינה נוֹשׂאת פּנים גם למלך… סוֹף סוֹף יכריזוּ עליו חרם! – קרא הכּוֹמר בּהתלהבוּת.
– נפלא ממני, למה לוֹ להלָחם בּתוֹגַרמה? – דיבּר הנסיך כּמוֹ לנפשוֹ – המעט המה אוֹיבינוּ בּבּית כּי נבקש את האוֹיב שמעֵבר לגבוַּל ארצנוּ? וגם אם בּאמת צריכים אנוּ להלַחם עם התוֹגַרמים, כּלוּם רשאים אנוּ להשפּיל כּל כּך את כּבוֹדנוּ לבקש עזרה מאת העבדים? והמלך ולאדיסלאב שוֹלח לעבדים ההם בּסתר, בּלי ידיעת הסינַט, כּסף לבנוֹת אניוֹת, ונוֹתן להם גם תעוּדוֹת של זכוּיוֹת והנחוֹת רבּוֹת.
– נבלה, חרפּה! – קרא הכּוֹמר בּחימה עצוּרה – כּל יסוּרי הגיהינוֹם אין דים למרק עווֹן אשר כּזה…
– וּבכל זאת אנחנו ננצח! – אמר הנסיך בּקפצוֹ את אגרוֹפוֹ – אוֹ שיהיוּ החוֹלוֹפּים לקתוֹלים, אוֹ – יחדלוּ מן הארץ…
– פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי בּא! – הוֹדיע שוֹמר הסף.
– יבוֹא.
דניאל צ’אפּלינסקי נכנס. הוּא היה לבוּש בּגדי תפארה. זקנוֹ מגוּלח וּשׂפמיו ארוּכּים וּמתוּחים כּעין הקשת. אוּלם למרוֹת כּל התהדרוּתוֹ החיצוֹנית, העידוּ רשמי פּניו, כּי לב פּרא לוֹ; ואף כּי עברוּ עליו כּששים וחמש שנה, נשקפוּ עוֹד מעיניו הרטוּבּוֹת מיני תאווֹת שפלוֹת, שאפשר לראוֹת רק בּעיני עלם שוֹבב וּפרוּע.
– אוֹרח חביב! – אמר וישניוֹביצקי בּהוֹשיטוֹ לוֹ את ידוֹ – מאד נעים לי… זהוּ אבינוּ, פּאן פּשוּלסקי, הדרשן המפוֹאר והמוֹרה המצוּין… וזה – פּאן פּוֹדסטארוֹסטה, דניאל צ’אפּלינסקי מצ’יגרין.
– ואנכי שׂמח מאד – אמר צ’אפּלינסקי בּהתפּעלוּת של חנוּפּה כּדרכּוֹ – כּי זכיתי לראוֹת את פּני וילמוֹז’ני פּאן, את הנסיך הגיבּוֹר, ואוֹתך, אבינוּ הקדוֹש, אשר שמעתי את תהילתך זה כּבר… אֶזכּה נא לקבּל בּרכה מפּיך… מה שלוֹמך, פּאן ווֹיֶווֹדה, וּמה שלוֹם ה“אלוֹהית” שלנוּ, פּאני גרוּזילדה רעיתך?
– תוֹדה, וילמוֹז’ני פּאן! – ענה וישניוֹביצקי. – לעת ארוּחת הצהרים תתענג רעיתי להיראוֹת את פּניך. ואתה, אדוֹני, האם עוֹדך אַלמן אוּמלל? – שאל וישניוֹביצקי בּהיתוּל – לפי הנראה אי אפשר לך לשכּוֹח את אשת נעוּריך, את מַרינה היפה?
– גם אני לא אהיה עוֹד גלמוּד, כּי ראה אלוֹהים בּעניי… – ענה צ’אפּלינסקי ועיניו שׂחקוּ ונהרוּ בּהתפּארוּת.
– כּך? – תמַה וישניוֹביצקי – ודאי אשה יפה היא.
– זה ודאי! צ’אפּלינסקי מבין בּנשים וּבסוּסים, ואם איזה דבר מוֹצא חן בּעיניו, לא יִבּצר ממנוּ להשׂיגוֹ…
– הלא תגיד מי היא זאת?
– ודאי אגיד! זוֹהי מי שהיתה אשתוֹ של בּוֹגדאן חמֶלניצקי.
– מי? אוֹתוֹ חמלניצקי, שמַלכּנוּ המנוֹח, זיגיסמוּנד השלישי, פּדהוּ משבי הטאטארים? את אשתו הוֹלַכת ממנוּ? הוֹי, גזלן! כּיצד?..
– כּן, כּן! – ענה צ’אפּלינסקי בּגאוֹן – הוּא אמנם קוֹזאק גיבּוֹר חיל, אך אנכי בּאתי עם אנשַי אל אחוּזתוֹ סוֹבּוֹטוֹבה, ולקחתי לי את היפהפיה… עכשיו אני מבקש מאת רוּם כּבוֹדוֹ, כּי יוֹאיל להיוֹת לה לאב וּלהכניסה בּברית דתנוּ הקדוֹשה….
– בּשׂמחה רבּה! – ענה וישניוֹביצקי בּרצוֹן, – אך בּוֹגדאן מה הוּא אוֹמר על זה?
– מוּבן מאליו, הוּא אינוֹ שׂבע רצוֹן! – ענה צ’אפּלינסקי בּשׂחוֹק – הן לא ריקם לקחתיה; גם מוֹהר וּמתן לקחתי עליה – את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה… אחוּזה זוֹ תחת ממשלת הסטארוֹסטה הצ’יגריני היתה, וּחמלניצקי כּבש אוֹתה לוֹ. אך אני חוֹשב, כּי יש לי זכוּת יוֹתר ממנוּ, למשל, על אחוּזה זאת, וּלקחתיה מידוֹ – את סוּבּוֹטוֹבה, עם כּל המכשירים שלה…
– אכן גבּוֹר חיל הוּא פּאן צ’אפּלינסקי! וחמלניצקי שוֹתק? – הוֹסיף וישניוֹביצקי להתפּלא? – הוּא, מוּבן, קוֹרא תגָר וּכבר הקים סער גדוֹל. חוֹשב הוּא לנסוֹע לוַרשה וּלתבעֵני לדין. ואוּלי יתאוֹנן גם בּאזני המלך, שלבּוֹ טוֹב לעבדים… ואוּלם אנכי חוֹשב, כי שׂרי פּוֹלין לא יתנוּ את ארצם לחרפּה, שימשלוּ העבדים בּאדוֹניהם. אם לא לכבוֹדי יעשׂוּ, הרי לכבוֹד עמנוּ וארצנוּ יעשוּ.
– ודאי, ודאי! – קרא וישניוֹביצקי – נצחוֹן גדוֹל ניצחת לנוּ.
– ניצחתי – אמר צ’אפּלינסקי בּקוֹל נוֹפל כּמתחטא – הנצחוֹן עדיין תלוי בּך, אדוֹן רב-חסד, וּבחבריך הנאוֹרים… הקוֹזאק חמלניצקי הוֹלך וּמרעיש עלי עוֹלמוֹת. כּי הרגתי גם את בּנוֹ – וּבאמת אין זה אלא כּזב ושקר! בּן העבד הנבזה הלזה, שקץ קטן בּן חמש-עשׂרה שנה, העיז פּניו לדבּר כּנגדי כּאחד הריקים. מוּבן כּי ציויתי ליסרוֹ בּשבטים כּיאוּת לנער כּסיל. יתגרד נא מעט בּגבּוֹ – אמרתי – ולכשיִגדל יזכּוֹר מידת “דרך-ארץ”… אך הנער – איני יוֹדע מאיזוֹ סיבּה, אם נצטנן לאחר זה, אוֹ איזה רוּח ושד אחָזהוּ – איך שיהיה – בּיוֹם השני פּשט את רגליו וּמת… הוּא מת, אך בּטוּח אני שלא מחמת השבטים!..
– אני חוֹשב – אמר וישניוֹביצקי, אחרי דוּמיה מוּעטה – כּי ישנם לחמלניצקי תוֹמכים בוַרשה גם מלבד המלך; הלא עוֹד ישנם מַגנאטים בּפּוֹלין מבּעלי הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית והם מחַזקים את ידי הקוֹזאקים, וגם אחדים מהמגנאטים הקתוֹלים עוֹזרים, לחרפּתנוּ, כּמוֹ לוּבּוֹמירסקי ואוֹפּוֹלינסקי.
– אכן הצדק עמך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה צ’אפּלינסקי בּדאגה – וּבשביל זה הנה בּאתי לפניך, אדוֹן גדוֹל-חסד, הוֹשיע לי בּדבר הזה… אני לא אשכּח את טוֹבתך לנצח. ואדוֹני הלא יוֹדע, כֹי לפעמים ימצא בּי חפץ… זכוֹר את דניאל צ’אפּלינסקי שעבד על ידך מלפנים בּ“סיים”6?
והנסיך וישניוֹביצקי אמנם יוֹדע הוּא, כּי צ’אפּלינסקי יכוֹל לפעמים להביא תוֹעלת. זה לא כּבר היה מעשׂה בּוישניוֹביצקי שכּבש את העיר רוֹמני; עיר זוֹ היתה אחוּזת מתנה לאדוֹן קוּזנוֹבסקי, שנתן לו המלך ולאדיסלאב הרביעי לאחוּזת עוֹלם, וּוישניוֹביצקי בּא עם חילוֹ ויכבּוֹש את העיר ויגרש את קוּזנוֹבסקי. מעשׂים כּאלוּ קרוּ בּפּוֹלין כּמעט בּכל יוֹם. אדוֹן אחד היה מתנפּל עם עבדיו על אחוּזת רעוֹ וגוֹזלוֹ ממנוּ; אך לימין קוּזנוֹבסקי קם המלך בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וערער על זה, אז הטה וישניוֹביצקי אליו רבּים מן השליאכטים וצ’אפּלינסקי בּראשם, ויחד הרימוּ קוֹל זוָעה בּסיים, עד כּי נאנס המלך לשתוֹק וּלבלתי העניש את וישניוֹביצקי.
חסד זה זכר וישניוֹביצקי ואמר לצ’אפּלינסקי:
– אנכי אהיה לך לישוּעה… חוֹב מוּסרי הוּא על כּל קתוֹלי ישר לעזוֹר את בּן אמוּנתוֹ וּבפרט לאציל פּוֹלני, כּשהוּא יוֹצא נגד כּוֹפר ועבד.
צ’אפּלינסקי לקח את יד וישניוֹביצקי וישקנה:
– אנכי תמיד חשבתיך לאב לנוּ – אמר בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים חמלה וחנינה – בּלעדיך הלא כּיתוֹמים נחשבנוּ…
שוֹמר הסף הוֹדיע כּי השוּלחן ערוּך – וּוישניוֹביצקי הכניס את אוֹרחיו אל אוּלם האוֹכל.
ב 🔗
אל השוּלחן בּאו נקבּצוּ עוֹד אוֹרחים רבּים. וישניוֹביצקי היה מכלכּל צבא רב של אצילים עניים, כּמה אלפים, ועליהם נלווּ עוֹד כּעשׂרת אלפים קוֹזאקים. שׂרי-הצבא היוּ אוֹכלים עמוֹ על שוּלחנוֹ והשאר בּקסֵרקטים…
הנסיך וישניוֹביצקי לא היה דוֹמה לשאר המגנאטים. עליו אמרוּ, כּי הוּא מתנהג בּקמצנוּת וכי אינוֹ יוֹדע מתענוּגי העוֹלם הזה. ואמנם אם נעריך את הנהגתוֹ נגד הנהגת אחרים מאצילי פּוֹלין, אז אפשר היה לחשבוֹ כּפרוּש ונזיר: אצל שאר אצילי פּוֹלין, המגנאטים הגדוֹלים, כּמעט לא פּסקוּ ימי המשתה, ולא היה להם פּנאי להפיג את שיכרוּתם. המרתפים היוּ תמיד פּתוּחים, השוּלחנוֹת ערוּכים וכל הבּאים היוּ שוֹתים ואוֹכלים בּלי הפוּגוֹת על חשבּוֹן האיכּרים העבדים, שעבדוּ אצלם בּזיעת אפּם ודם הנפש. האציל הפּוֹלני היה מתפּאר בּזה נגד חבריו, שמאכל שוּלחנוֹ יוֹתר דשן, שיֵינוֹ יוֹתר יקר וכוֹסוֹ רוָיה. וּמלבד זה היה כּל אציל נוֹתן מתנוֹת בּיד רחבה לכל מבקריו ודוֹרשי-שלוֹמוֹ ומפזר כּסף כּאֵפר. לא כן היה וישניוֹביצקי, הוּא יוֹתר מתוּן. אמנם גם אצלוֹ היה השוּלחן מלא כּל מאכל טוֹב ומשקה יקר – אך עד שיכרוּת לא הגיע. עיקר מטרתוֹ בּחיים היה לעשׂוֹת נפשוֹת לדת הקתוֹלית, ורק לשם מטרה זוֹ היה מנדב בּיד רחבּה. אבוֹתיוּ היו מבּני הדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית, אך הוּא למד בּבית-ספר אשר לישוּעים, וּמוֹריו, שידעוּ היטב את המלאכה, להפיח רוּח קנאה דתית בּלב חניכיהם, נטעוּ שם בּלבּוֹ שׂנאה לדת היוָנית, עד כּי המיר את דתוֹ ויהי לקתוֹלי אדוּק וירדוֹף את בּעלי הדת היוָנית בּקנאה עזה, יוֹתר מאלה שנוֹלדוּ קתוֹלים.
וישניוֹביצקי היה אציל עשיר מאד. אחוּזוֹתיו השׂתרעוּ על כּל אדמת אוּקראינה מצ’יגרין-דוּבּרוֹבה עד פּוֹלטאבה וגם לפלך צ’אֶרניגוֹב הגיעוּ עד קוֹנוֹטוֹפּ. חמישים וששה ערים וּכפרים היוּ לוֹ בּאוּקראינה וּבהם ישבוּ כּארבּעים אלף נפש. הכנסתוֹ לשנה הגיעה עד 180,000 רוּבּל – וּבימים ההם היה הכּסף יקר הרבּה יוֹתר מאשר בּימים האלה – וכל השטח הגדוֹל הזה נקרא בּשם “וישניוֹביצ’ינה”. מלבד זאת היוּ עוֹד אחוּזוֹת רבּוֹת בּווֹלין וּבגָליציה. הסעוּדה ארכה כּשתי שעוֹת בּתוֹך שׂיחוֹת של פּוֹליטיקה וסיפּוּרי חדשוֹת שקרוּ למגנאטים. לאחר הסעוּדה כּשקמוּ מן השוּלחן והאוֹרחים נתפּרדוּ לקבוּצוֹת קבוּצוֹת, נטפּל צ’אפּלינסקי שוּב אל וישניוֹביצקי, שישב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי על סַפּה אחת, ויאמר:
– עוֹד דאגה אחת לי: אין אצלנוּ יהוּדי, אשר יוֹעיל לקחת את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה. יהוּדי צ’יגרין אינם חפצים בּשוּם אוֹפן לקחתה – יראים הם את חמלניצקי.
– גם בּזה אוּכל לעזרך – אמר וישניוֹביצקי. – אני אשלח אחרי ה“ז’יד” שלי, נחוּמ’צי, וזה ימצא לך בּין אֶחָיו חוֹכר.
– ז’יד? – התערב הכּוֹמר בּדבריהם בּחוֹם לבּוֹ. – מדוּע אתם מבקשים רק יהוּדים? מדוּע כּל עסקיכם רק עמהם? כּל העמים מגרשים אוֹתם מארצם, חוֹשבים אוֹתם כּמלאכי משחית, ואתם מתחבּרים עם שׂוֹנאי ה' אֵלוּ הטמאים, וּמקרבים אוֹתם? מי אצלכם חוֹכר? יהוּדי! מי רוֹפא בּבתיכם? יהוּדי! מי הוּא ממוּנה על המכס? יהוּדי! ועל מי אתם מגינים בּסיימים וּבסיימיקים7? על היהוּדים; וּמי רוֹכש לוֹ זכוּיוֹת גדוֹלוֹת? שוּב היהוּדים! זה העם רוֹצח המשיח, הבּוֹזה את אמוּנתנוּ, השוֹחט בּנינוּ לחג פּסחוֹ, המַדיח את העבדים והשפחוֹת הנוֹצרים העוֹבדים אצלוֹ, לוֹ תתנוּ כּי ימשוֹל בּרכוּשכם? נחשים אתם מגדלים בּחיקכם! את המסחר וכל האוּמנוּיוֹת לקחוּ כּבר בּרשוּתם, ועוֹד מעט וגם ארץ פּוֹלין כּוּלה תהיה שלהם.
– אנכי, כּקתוֹלי, שׂוֹנא את היהוּדים לא פּחוֹת ממך, אב נכבּד – ענה וישניוֹביצקי – אך מה נעשׂה, אם אין לנוּ דרך אחרת? רק עם יהוּדי אפשר לעשׂוֹת מסחר וקנין, כּי הוּא מבין מה שמדבּרים עמוֹ, הוּא עוֹשׂה מה שמצוים אוֹתוֹ. והסכּנה הנשקפת ממנוּ סוֹף סוֹף אינה גדוֹלה כּל כּך, שהרי בּכל עת וּבכל שעה אפשר להפּטר מהם על ידי גזירה אחת – ואין פּוֹצה פּה וּמצפצף שיאמר לנוּ: מה תעשׂוּ?.. והאמת ניתנה להאָמר: יש בּיניהם גם אנשים ישרים. נחוּמ’צי שלי, למשל, נאמן ומסוּר לי כּכלב! הוּא לא רק את ה“חוֹלוֹפּים”, כּי גם את אֶחָיו ישמיד אם רק אצַונוּ.
– וּמדוּע לא תצונוּ להמיר את דתוֹ בּדת הקתוֹלית? – שאל הכּוֹמר.
על השאלה הזאת לא ידע וישניוֹביצקי מה להשיב, אך הוּא הבין כּי זה אי אפשר.
לאחר שׁיחה זוֹ שלח השׂר לקרוֹא לנחוּמ’צי.
ג 🔗
נחוּמ’צי בּא אל החצר בּשעה התשיעית בּערב.
העבדים ידעוּהוּ כּבן-בּית שהנסיך משתמש בּוֹ, ושחשוּב הוּא אצלוֹ יהוּדי זה כּמעט כּכלב-הציִד הגדוֹל אשר לוֹ.
בּטרם נכנס נחוּמ’צי אל הארמוֹן חלץ את נעליו ויבוֹא בּגרבּים בּלבד, כּי אף שהיה “תקיף” אצל ה“פּריץ”, בּכל זאת אסוּר היה לוֹ להכּנס אל הארמוֹן בּנעלים…
שוֹמר הסף פּתח לפני נחוּמ’צי את פּתח הקַבּינט8 ונחוּמ’צי בּא וישתחוּ לפני הנסיך השתחוַיה עמוּקה. וישניוֹביצקי הוֹשיט לוֹ את ידוֹ, ונחוּמ’צי נשק אוֹתה.
– וּמה משמע שם אצלכם בּלוּבּני? – שאל וישניוֹביצקי.
– בּרוּך השם, הכּל שלוֹם – רק שני קוֹזאקים בּרחוּ אל הפּוֹרוֹגים, ואוּלם את האחד תפשׂוּ והשיבוּהוּ.
– אל נכוֹן גדרת בּעדוֹ לבל יברח שנית – אמר וישניוֹביצקי.
– הנני בּטוּח כּי לא יברח עוֹד! הלקוּהוּ כּראוּי לוֹ – ויזכּוֹר לימים הבּאים.
– ראֵה לעצוֹר בּעדם! אל תחוּס עליהם – הטל עליהם אימה ופחד, כּי לא יעיזוּ למוּש ממקוֹמם בּלי רשיוֹן! – את פּקוּדתך, אדוֹן נעלה, אשמוֹר.
– שלחתי לקרוֹא לך – אמר וישניוֹביצקי – כּי אדון אחד בּא, המבקש חוֹכר לאחוּזתו בּמחוז צ’יגרין. אוּלי תמצא למענוֹ.
– אם אתה תצוני – ענה נחוּם – אמצאהוּ גם בּירכּתי שאוֹל. אך נפלא בּעיני, כּי לא מצא האדוֹן בּצ’יגרין יהוּדי חוֹכר. הן גם שם ישנם יהוּדים המבקשים פּת-לחם…
– יהוּדי המקוֹם יראים לחכוֹר את האחוּזה, כּי היא היתה מלפנים אחוּזת אחד הקוֹזאקים, בּוֹגדאן חמלניצקי, ויש לוֹ לזה טענוֹת וּתביעוֹת על נחלה זוֹ.
– כּך… – אמר נחוּם ועמד בּמחשבה.
– אבל בּאמת אין הענין ההוּא נוֹגע לי כּלל – הוֹסיף וישניוֹביצקי – לך, שוֹמר הסף יוֹבילך אל האדוֹן ההוּא.
בּשביל צ’אפּלינסקי הקצוּ חדרים אחדים למעוֹן לוֹ לכל עת התאָרחוֹ אצל וישניוֹביצקי.
כּשבּא נחוּמ’צי אליו מצאהוּ יוֹשב עם הכּוֹמר פּשוּלסקי, שהספּיק כּבר להתקרב אליו בּידידוּת.
נחוּמ’צי השתחוָה ועמד אצל הפּתח בּענוָה רבּה.
– האתה הוא הז’ידיק אשר שלח אחריו הפּאן ווֹיֶווֹדה9? מדוּע אֵחַרת כּה לבוֹא? – שאל צ’אפּלינסקי.
– אי אפשר היה לי, וילמוֹז’ני פּאן, להקדים לבוֹא – ענה נחוּמ’צי בּהבּיטוֹ בּעינים בּוֹחנוֹת אל פּני הפּריץ שלפניו – כּי שבּת היוֹם…
– אַ, שבּת… מה שמך? איצקא?
– לא, אדוֹני, נחוּמ’צי שמי – ענה היהוּדי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים של תמים.
– יהי נחוּמ’צי, – ענה צ’אפּלינסקי. – דבר נפלא הוּא – פנה צ’אפּלינסקי אל הכּוֹמר – כּמעט כּל היהוּדים נקראים בּשם “איצקא”, חביב עליהם שם זה מאד… איצקא… אך אתה לא איצקא, כּי אם…
– נחוּמ’צי – אמר נחוּם בּחיוּך חנף.
– כּן, כּן – נחוּמ’צי… הגידה נא לי, נחוּמ’צי, האפשר לך להמציא לי חוֹכר שיחכּוֹר את אחוּזתי סוֹבּוֹטוֹבה, בּמחוֹז צ’יגרין?
– קשה למצוֹא, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי בּאנחה עשׂוּיה.
– מדוּע? והרי האחוּזה יפה עם כּל המכשירים.
– וּמה יאמר בּוֹגדאן חמלניצקי?
– שדים הם היהוּדים, ולא בּני-אדם! – אמר צ’אפּלינסקי בּכעס – מאין יוֹדע אתה, כּי יש בּוֹגדאן חמלניצקי בּעוֹלם?
– כּן, אדוֹני, היהוּדי צריך לדעת את הכּל, למען יוּכל לשרת את אדוֹניו הפּאן בּאמוּנה…
– יהוּדי נבוֹן אתה, כּנראה, אך צריך אתה לדעת, כּי אנכי הוא המוֹשל בּצ’יגרין ואין לך לשׂים לב למה שאוֹמר איזה חוֹלוֹפּ…
– כּן, ידעתי, אדוֹני; אבל מה יעשׂה היהוּדי החוֹכר, אם בּוֹגדאן זה יֶארוֹב לו בּלאט וּרצחוֹ נפש, אוֹ ידליק עליו, חלילה, את הבּית?..
– וּמה אתה רוֹצה, כּי אשיב את סוּבּוֹטוֹבה לחמלניצקי?
– חלילה! אבל זאת חפצתי לאמוֹר לך, וילמוֹז’ני פּאן, כּי לחוֹכר אי אפשר לשבת שם…
– וּמה אפשר לעשׂוֹת? הלא יהוּדי אתה, האוּמנם לא תוּכל למצוֹא עצה?
– אפשר למצוֹא עצה כּזאת – אמר נחוּמ’צי, אחרי חשבוֹ מעט – אם על האדוֹן טוֹב, אקח אנכי את החכירה ואוֹשיב שם איש שׂכיר משלי. ועל איש שׂכיר לא יִחר כּל כּך לחמלניצקי, כּמו על החוֹכר בּעצמוֹ. הלא יבין, כּי השׂכיר איננוּ אשם; וּמלבד זאת, אם יהרוֹג את זה, אפר יהיה להוֹשיב אחר בּמקוֹמוֹ…
– הצדק עמך, יהוּדי – אמר צ’אפּלינסקי – אני אוֹמר תמיד, כּי היהוּדי עלוּל להביא כּל אסוֹן וצרה, אבל עלוּל הוּא גם להציל מכּל אסוֹן וצרה. תהא החכירה לך – אך מחיר יפה תתן! פּאן צ’אפּלינסקי צריך לכסף, לכסף רב מאד…
– אבל לי, אדוֹני, אפשר לתת רק סכוּם קטן – אמר נחוּם בּאנחה – אף כּי מאד הייתי חפץ למלא את רצוֹן אדוֹני; אבל הלא בּעצמי אי אפשר לי לשבת שם, צריך איפוֹא לשׂכּוֹר איש; וּבידי אחרים טוֹב “לחתוֹת אש”, יאמר משל ההמוֹן, גם נחוּץ להיוֹת מוּכן לכל דבר – חמלניצקי איננוּ כּבשׂה תמה, זאב טוֹרף הוּא…
– אנחנוּ נשתוה בּינינוּ – אמר צ’אפּלינסקי – אך בּוֹא מהר אלינוּ; הלא חפץ אתה בוַדאי לראוֹת את האחוּזה?
– בּודאי, אבל אני יהוּדי לא עשיר – אמר נחוּמ’צי בּשׂוּמוֹ לוֹ פּנים מעוֹררים רחמים – אי אפשר לי להוֹציא מכּיסי להוֹצאוֹת הדרך, ואוּלי לא יעלה העסק בּידי… – כּמה אתה צריך להוֹצאוֹת?
– לא הרבּה, וילמוז’ני פּאן, – עשׂרים וחמישה דינרים, הלא עלי לנסוֹע ולאבּד זמן רב לזה, להתבּוֹנן וּלבקש לי יהוּדי שׂכיר.
– טוֹב, אתן לך להוֹצאוֹתיך, אבל אַל נא תתמַהמה מבּוֹא. חפץ אני לראוֹת מהרה, כּי שם יוֹשב איש המפקח על האחוּזה.
נחוּמ’צי השתחוָה וּביקש לצאת והנה קרא לוֹ הכּוֹמר:
– יהוּדי! רוֹאה אני, כּי אדם ערוּם אתה, וּבכן הגידה נא: מדוּע אינך מקבּל עליך את הדת הקתוֹלית?
לנחוּם לא נעמה כּלל השאלה הזאת. הוּא, כּכל יהוּדי, היה ירא לבוֹא בּויכּוּחים עם מי שהוּא בּדבר הדת, אך צריך היה להשיב – ויאמר:
– אבוֹתי היוּ יהוּדים, ועל כּן גם אני יהוּדי.
– האוּמנם אתה עוֹשׂה רק מה שאביך היה עוֹשׂה? – שאל הכּוֹמר – הנה, למשל, אתה לוֹקח בּחכירה את האחוּזה שאבוֹתיך לא ראוּ גם בּחלוֹם…
– לקחת בּחכירה איזוֹ אחוּזה – הוּא מנהג יהוּדים מימי קדם, אך להמיר את הדת, סלח נא, אי אפשר… וגם אינני יוֹדע איזוֹ תוֹעלת אמצא מזה לנפשי…
– התוֹעלת – שתהיה לנוֹצרי-קתוֹלי? כּלום הדבר קל בּעיניך?
– בּכל אוֹפן למעלת אציל לא יעלוּני ורק “חוֹלוֹפּ” אהיה כּכל החוֹלוֹפּים…
– אך אם תשאר יהוּדי, אז תהי אחריתך לאבדוֹן, וּבגיהינוֹם תשׂרף נשמתך.
– אנכי איש לא מלוּמד, פּאן פּרוֹבּוֹשץ10 – אמר נחוּמ’צי – אתה אוֹמר, כּי אם אשאר יהוּדי תהיה אחריתי לאבדוֹן, והרב שלנוּ אוֹמר, כּי אם אמיר את דתי לא יהיה לי חלק לעוֹלם הבּא; עם מי הצדק, אינני יוֹדע, כּי יהוּדי פּשוט אני, ולכן אוֹמר אני: “שב ואַל תעשׂה – עדיף”…
שׂיחה זוֹ לא נעמה הפּעם לצ’אפּלינסקי ואמר:
– עמהם אין מה לדבּר. ארוּר הוא העם הזה, כּי לא יראה לנצח את אוֹר הדת הנוֹצרית… ואת האמת לא אכחד, כּי טוֹב בּעיני, שהיהוּדים ישארוּ בּאמוּנתם הבּזוּיה, כּי מה נעשׂה אם יהיוּ כּוּלם לנוֹצרים? איפה נקח אז חוֹכרים וסרסוּרים וּמזמרי “מה-יפית”? – ולכן, נחוּמ’צי, מרשה אני לך להיוֹת ז’ידיק כּחפצך.
– בּכל כּוֹחי הנני לעבדך, וילמוֹז’ני פּאן – ענה נחוּמ’צי – שאל את אדוֹני הנסיך והוּא יעיד לך, כּי נאמן אני לפּאנים שלי בּכל לבּי ונפשי.
– טוֹב, טוֹב! הא לך חמישה ועשׂרים דינרים וסע מהרה לשָׂרקה שלך ולא יאוּחר משבוּע זה תביא לי מענה.
– נחוּמ’צי נהנה מאד, כּי כּלתה השׂיחה בּכך, ומיהר להשתחווֹת ולצאת, וישב לביתוֹ שׂמח וטוֹב-לב.
החוֹכרים 🔗
א 🔗
בּאחוּזה סוּבּוֹטוֹבה היוּ בּנינים אחדים פּשוּטים וחזקים וּמסביב להם גן גדוֹל של עצי-פּרי ואילני-סרק שוֹנים. לא הרחק משם עמד כּפר לא קטן, שבּוֹ ישבוּ קוֹזאקים, שהיוּ לוֹקחים להם בּחכירה שׂדוֹת מאדמת חמלניצקי. בּתוֹך הכּפר עמד בּית-תפילתם וּבית-מַרזחָם. את בּית-המַרזח החזיק בּחכירה יהוּדי, כּנהוּג, דויד קארפּאטר שמוֹ. יהוּדי זה מלבד שהיה משלם דמי-חכירה לחמלניצקי, שעל אדמתוֹ נבנה בּית-המשתה, היה מפצה גם את יוֹשבי הכּפר בּמתנת כּסף וּמשקה, – וישב בּיניהם זה שנים רבּוֹת בּשלוֹם וּבשלוָה.
יוֹשב היה דויד לפני החביוֹת וספר משניוֹת בּידוֹ, שבּוֹ היה שוֹנה בּין קוֹנה לקוֹנה. לפעמים קרה, כּי קוֹזאק אחד שיכּוֹר היה מחָרף את דויד וּמרים את אגרוֹפוֹ לנגדוֹ על שאינו נוֹתן לוֹ בּהקפה, אוֹ פּשוּט, מפּי שחם לבּוֹ וּמבקש לשפּוֹך את חמתוֹ על מי שהוּא, – אך תמיד היו שאר הקוֹזאקים מגינים על דויד וּמשתיקים את חברם הסוֹער אוֹ מגרשים אוֹתוֹ מבּית-המשתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת קרה לוֹ לדויד לסבּוֹל מאגרוֹף רשע. אגרוֹף זה היה דויד מקבּל בּשתיקה וּבלי תרעוֹמת יתירה, כּי על מי יתרעם? על שיכּוֹר, שאיננוּ יוֹדע בּין ימינוֹ וּשׂמאלוֹ? וּמלבד זאת היה דויד רוֹאה איך מתקוֹטטים הם הקוֹזאקים בּאפּם העז וּמכּים איש את אחיו עד שפוֹך דם, ולפעמים גם עד יציאת הנפש, ואמר: בּמה נחשבת נגד זה מכּת אגרוֹף, היוֹרדת לפעמים גם על ערפּוֹ, אוֹ דחיפה אחת שדחפוּ בּחזהוּ? וּמה אפשר לעשׂוֹת ליהוּדי שנגזר עליו להתפּרנס מידי הפּראים האלה? – ושבע בּיוֹם היה דויד נוֹתן שבח והוֹדיה לקדוֹש-בּרוּך-הוּא הממציא לוֹ את לחמוֹ וּמספּיק לוֹ גם לשלם שׂכר-לימוּד בּעד הבּנים, הלוֹמדים בּעיר, ולא עוֹד, אלא שאפשר לוֹ גם לחשׂוֹך שקל אחר שקל לנדוּניה בּשביל בּתוֹ הבּתוּלה שהגיעה לפרקה.
וּחמלניצקי לא אהב את היהוּדים. ראשוֹנה הלא קוֹזאק הוּא, וקוֹזאק ויהוּדי אינם מתאַחים זה בּזה, ושנית גם הוּא נתחנך בּילדוּתוֹ בּבית-ספר של הישוּעים, ושם לימדוּ אוֹתוֹ שׂנאת-היהוּדים כּאחד מעיקרי האמוּנה ויסוֹדי הדת הנוֹצרית. והישוּעים היוּ אמנם פּדגוֹגים גדוֹלים לטעת בּלבּוֹת הילדים שׂנאה לכל המחזיקים בּדת אחרת וּבדת היהוּדית בּפרט. אך בּכל זאת היה חמלניצקי איש יוֹדע להתהלך עם החיים, וּבמקוֹם שהיה הדבר נוֹגע לפרנסתוֹ היה מוַתר על שׂנאתוֹ וקנאתוֹ. והיהוּדי דויד קארפּאטר, כּיון שהיה נוֹח לבּריוֹת, עוֹסק בּאמוּנה וּמשלם דמי-החכירה בּזמנם – לא היוּ לוֹ לחמלניצקי כּל טענוֹת נגדוֹ. לעתים קרוֹבוֹת קרה שהיוּ יוֹשבים שניהם, הקוֹזאק והיהוּדי, יחד וּמדבּרים בּשלוֹם על עניני משק הכּפר, וּחמלניצקי היה שוֹכח אז, כּי הוּא יוֹשב עם יהוּדי, ודויד גם הוּא לא הרגיש, כּי עם אדוֹניו הוּא יוֹשב. חמלניצקי היה עשיר, ראש הקוֹזאקים ונכבּד גם בּעיני שׂוֹנאיו הפּוֹלנים, אך מטבעוֹ לא התגָאה על אחרים, והיה אוֹמר:
– תוֹדה לַה', כּי גאָלני מידי הפּוֹלנים, גם הדל שבּפּוֹלנים מגבּיה אפּוֹ וּמבקש תמיד להראוֹת את גדוּלתוֹ וּזדוֹן לבּוֹ, הרבּה הרבּה סבלתי מהם כּל הימים שהייתי צריך להם!
אפס אחרי שגזל צ’אפּלינסקי את האחוּזה מיד חמלניצקי, עזב דויד את החכירה ויצא משם לכפר שֶבלֶנקה וּפתח לוֹ שם חנוּת, יען כּי לא רצה להיוֹת חוֹכר עוֹד את בּית-המשתה שבּסוּבּוֹטוֹבה מידוֹ של צ’אפּלינסקי הגוֹזל.
פּעם אחת סר בּוֹגדאן חמלניצקי אל דויד בּשבלנקה.
– מה שלוֹמך, דויד? – שאלהוּ חמלניצקי.
– חיים אנוּ, בּרוּך השם – ענה דויד.
– הטוֹב לך עתה מאשר בּסוּבּוֹטוֹבה?
– אינוֹ דוֹמה… שם היה גם בּית-משתה, גם חנוּת, ועסק שכּבר נתיסד ועמד איתן על מכוֹנוֹ, וּפה רק חנוּת קטנה בּין קוֹזאקים עניים, וּמוּבן כּי אלה העניים, החוֹכרים את אדמת הפּאנים, אין ידם מַשׂגת לקנוֹת הרבּה בּחנוּת.
– וּמדוּע יצאת מסוּבּוֹטוֹבה? מי גירש אוֹתך משם? הגם בּך היתה יד צ’אפּלינסקי?
– אני לא חפצתי להיוֹת חוֹכר אצל צ’אפּלינסקי.
– האם לא אחת היא לך? – שאל חמלניצקי.
– האוּמנם חוֹשב אתה, אדוֹני חמלניצקי, כּי בּלב היהוּדי אין אלוֹהים ואין יוֹשר וצדק? אמנם הפּרנסה דבר גדוֹל היא ליהוּדי, אך ישמרנוּ השם מגזל, גם אם נוּכל להתעשר על ידוֹ לא נחפּוֹץ בּוֹ…
– אבל עוֹד נמצאים בּתוֹך עמך כּאלה, אשר אינם מבדילים כּמוֹך בּין פּרנסה כּשרה וּבין גזילה – אמר חמלניצקי בּשׂחוֹק ערמה.
– ישנם חוֹטאים וּפוֹשעים… אבל היהוּדי האמיתי לא יעשׂה עַולה כּזוֹ.
אכן יהוּדי ישר אתה, – אמר חמלניצקי – ולכן בּזמן שאשיב לי את סוּבּוֹטוֹבה ושבת גם אתה להיוֹת אצלי למוֹזג וחנוָני כּבימי קדם.
– עוֹד מים רבּים יעברוּ, – ענה דויד – כּבד להציל את הטרף משיני הזאב.
– אני נוֹסע עתה לוַרשה למסוֹר ריבי למשפּט, גם אל המלך אבוֹא.
– אדרבּא, הנני מברכך בּכל לב, אך…
– מה?.. דבּר… – עֶט… לשוֹן ארוּכּה לשוֹר וּלדבּר אינוֹ יכוֹל…
– הנך ירא?.. מפּני מי? הן לא שוֹטה אתה והנך מבין כּי אני לא אמסוֹר את דבריך לפּוֹלנים, שׂוֹנאַי בּנפש.
– כּן, אדוֹני חמלניצקי, צדקת, כּי אין לירוֹא אלא מפּני ה' לבדוֹ, אך היהוּדי טוֹב לוֹ שימַעֵט בּשׂיחה. עלינוּ היהוּדים נאמר “אשרי אדם מפַחֵד תמיד”. מפּני מה וּמי? הכּל אחד!.. וּמה יוֹעילו הדברים? היש בּארץ משפּט? הכי זאת היא העַולה הראשוֹנה והאחרוֹנה שעשׂוּ הפּאנים? – התקיף הוּא הצדיק.
– עוֹד נראה מי הוּא התקיף – קרא חמלניצקי בּנהמת חרש, שיצאה מבּין שׂפמיו הארוּכּים, ויקם ממקוֹמוֹ.
דברים אלוּ נראוּ לוֹ לדויד כּנַהמת הנמר, ויתחלחל מבּלי דעת על מה ולמה… ואמר בּלבּוֹ: הלוַאי שלא יכניס יהוּדי את ראשוֹ בּין שתי חיוֹת רעוֹת אלוּ, בּין צ’אפּלינסקי וּבין חמלניצקי.
אל דויד קארפּאטר זה שבּשֶבלנקה סר עכשיו נחוּמ’צי לאחר שוּבוֹ מתוּר את סוּבּוֹטוֹבה. בּנסעוֹ לסוּבּוֹטוֹבה לא אבה לסוּר אל בּית דויד, בּיראתוֹ פּן יוָדע לדויד, כּי הוּא בּא לחכוֹר כּפר זה ויתערב בּענין זה כּסרסוּר ויבקש סרסרוּת – אך עתה, אחרי שגמר את העסק ולקח את החכירה בּזוֹל וּבתנאים טוֹבים מאד, לא ירא עוֹד מפּני איש ועל כּן סר אל דויד לחקוֹר מפּיו איזוֹ ידיעוֹת בּענין כּפר זה.
דויד קיבּל את פּניו בּכבוֹד; מלפנים בּשבת דויד בּסוּבּוֹטוֹבה על פּרשת דרכים בּדירה מרוּוָחה, היוּ אוֹרחים רבּים מתאָרחים אצלוֹ בּכל יוֹם, אכלוּ ושתוּ ממיטב המאַכלים והמַשקים, ולא היה לוֹקח מהם פּרוּטה, אך עתה, בּשבתוֹ בּכפר הרחק מהדרך הגדוֹלה וּבדירה צרה, לא סר אליו איש – ועל כּן שׂמח מאד לקראת נחוּמ’צי, כּי הוֹאיל לבוֹא אל בּיתוֹ.
– האם יראת לשבת בּסוּבּוֹטוֹבה? – שאל נחוּמ’צי את דויד.
– בּאמת לא הייתי צריך לירוֹא כּמוֹ אחר, – ענה דויד – מפּני שהקוֹזאקים חיוּ אתי בּשלום ותמיד היו מגינים בּעדי, גם חמלניצקי בּעצמוֹ לא היה נהפּך לי לשׂוֹנא לוּ נשארתי על מקוֹמי בּסוּבּוֹטוֹבה – הוּא יוֹדע היטב כּי אני אינני אשם בּאסוֹנוֹ. אבל אני יראתי מפּני העבירה…
– עבירה? – שאל נחוּמ’צי – איזוֹ עבירה יש בּדבר?
– הכי הפקר הוא העוֹלם? – אמר דויד – אם אני רוֹאה בּעיני ממש, כּי אחד בּא וגוֹזל מחברוֹ, איך אפשר לי לעשׂוֹת מסחר וקנין בּגזילה?
– אם כּן, אנו צריכים למשוֹך ידינוּ מכל חכירוֹת שבּעוֹלם – ענה נחוּמ’צי – כּי כּמדוּמני שכּל רכוּשם של המַגנאטים עשׂוּ רק בּגזל וחמס. ואם לא גזלוּ הם, גזלוּ אבוֹתיהם והכינוּ לבניהם. אמנם אתה, לאחר שראית בּעיניך את מעשׂה הגזילה, לא נעים היה לך לחכוֹר מיד הגזלן; אבל אנכי, הרי לא הייתי בּשעת מעשׂה, ואין הדבר נוֹגע לי כּלל – על כּן לקחתי את סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה…
– וּלוַאי שתצליח, – ענה דויד, – אוּלם צריך אני לוֹמר לך שסכּנה בּדבר להתישב שם… הידעת עם מי יש לך עסק?..
– ידעתי – ואני אינני חוֹשב להתישב שם; אוֹמר אני להוֹשיב שם שׂכיר.
– והשׂכיר?
– בּשׂכיר, אני חוֹשב, לא יגעוּ לרעה. הכּל יוֹדעים כּי השׂכיר אינוֹ בּעל-הבּית, ואם יהרגוּ את זה יוֹשיבוּ אחר תחתיו. וּמה בּצע בּדמוֹ? מלבד זאת, יש לי שׂכיר אחד, שאיננוּ ירא אפילוּ מפּני האשמדאי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שכּל קוֹזאק, גם הגיבּוֹר שבּהם, נחשב בּעיניו כּזבוּב. אוֹמרים עליו, כּי בּכפּוֹ עצר את גלגל הריחים…
– האוּמנם? – גיבּוֹר כּשמשוֹן. ממנוּ יחילוּ כּוּלם. בֶּרל פּוֹדקוֹבה – אוֹמרים הקוֹזאקים – כּרת בּרית עם השדים.
דויד חשב רגע ואחר אמר:
– וּבכל זאת לא הייתי מיעץ להוֹשיב שם יהוּדי. הן גם בּלעדי זאת רב הוּא הכּעס, שהקוֹזאקים כּוֹעסים על היהוּדים. ולמה נוֹסיף שמן למדוּרה? סכּנה יש בּדבר… אין לשׂחק בּקוֹזאקים.
– אני איני רוֹצה לשׂחק בּהם, – ענה נחוּמ’צי – ואם הם יבקשוּ לשׂחק, אז נוֹקיע את ראשיהם על מוֹטוֹת ולא יזידוּ עוֹד…
– ואתה בּעצמך אמן לכרוֹת ראשים?.. – שאל דויד בּשאָט-נפש.
– ראשי רשעים – למה לא? – ענה נחוּמ’צי בּרוּח שוֹקטה, – אך למה לי לעשׂוֹת בּידי כּדבר הזה, לאחר שאפשר לי לעשׂוֹתוֹ בּידי אחרים? לפי הנראה, רך-לב אתה ממש, כּמוֹ ר' איצי שלי… אוּלם גם אני אינני אַכזר, אבל בּאוֹפן אחר אי אפשר לנוּ להתקיים. האדוֹנים מבקשים ממנוּ, כּי נתהלך עם הקוֹזאקים בּאכזריוּת ואנוּ צריכים לעשׂוֹת רצוֹנם; וּמלבד זאת הקוֹזאקים פּראים הם, אם אתה לא תמשוֹל בּהם בּחזקה – וּמשלוּ הם בּך.
– אבל איך לא ידאג שׂכירך על דבר שלוֹם בּיתוֹ? הם הלא אינם גיבּוֹרים כּמוֹהוּ – הוֹסיף דויד לשאוֹל. – לשׂכירי אין כּל משפּחה, רק הוּא ואשתוֹ המטוֹרפה. – והוּא רוֹצה לישב יחידי בּאחוּזה גדוֹלה כּזוֹ?
– שד הוּא ולא אדם. לפני שנים אחדוֹת ישב בּאחוּזה אחת, ושם קרה לוֹ אסוֹן, כּי נשׂרפה האחוּזה כּוּלה. אז לקח ממני בּחכירה ריחים של מים; אך בּשנה זוֹ נטבּעה בּתוֹך הנהר בּתוֹ היחידה, נערה יפה בּוֹגרת, ועל כּן נמאסוּ בּעיניו הריחים, והוּא מבקש עוֹד הפּעם לשנוֹת את מקוֹמוֹ. בּכלל יהוּדי מוּזר הוּא בּהליכוֹתיו… אוֹהב הוּא את הבּהמה ואת הסוּס, ורוֹכב כּאחד הקוֹזאקים הפּוֹרוֹגיים.
– כּן… יהוּדי מוּזר הוּא… אם רצוֹנוֹ בּכך… – אמר דויד כּמפקפּק בּדברי נחוּמ’צי.
– אבל לעבוֹדה אין איש טוֹב ממנוּ! – החליט נחוּמ’צי.
ב 🔗
בּדרך בּשוּבוֹ – סר נחוּמ’צי אל הכּפר, מקוֹם שישב שם בֶרקה פּוֹדקוֹבה, ויבוֹא אל בּית-הריחים.
חצוֹת לילה הגיע. המים רעשוּ בּחזקה. הגשר שעל הנחל חל כּוּלוֹ וזע, גלגלי הריחים הגדוֹלים סבבוּ בּקוֹל אנחה כּבדה, ואלפי רבבוֹת נטפי כּסף ניתזוּ מהם ויבריקוּ לנוֹגה הירח.
בּית-הריחים היה פּתוּח. בּמקוֹמוֹת אחדים האירוּ מנוֹרוֹת קטנוֹת, בּרקה עמד על בּרכּיו וחידד בּקוּרנס את האבן. משרתוֹ, נער נוֹצרי, אך מילא את ה“כּוֹסוֹת”. הוּא התכּווץ תחת מעילוֹ השׂעיר וישן – וּבּרקה הוֹסיף לבדוֹ לעבוֹד בּקוּרנס שבּידוֹ.
כּששמע בּרקה את קוֹל צעדי נחוּמ’צי, פּנה לאחוֹריו ויכּירהוּ. אז התרוֹמם בּרקה לאט ויתקע לוֹ את כּפּוֹ הגדוֹלה ויאמר לוֹ בּקוֹל נמוּך: “שלוֹם עליכם!” וּשאֵלו: – אפשר תבוֹא אל הבּית?
– בּודאי, חפץ אני לנוּח שעוֹת שתים. עיפתי מאד מן הדרך.
בּרקה העיר את משרתוֹ להשגיח על הריחים, והוּא הלך עם נחוּמ’צי הבּיתה, ואת העבד הרַכּב, שנסע עם נחוּמ’צי, ציוה להביא את הסוּס אל החצר ולתת לפניו חציר יבש.
– ואינך שוֹאל מאין אני נוֹסע? – פּנה נחוּמ’צי אל בּרקה לאחר שנכנסוּ אל הבּית הנמוּך.
– מה זה נוֹגע לי? – ענה בּרקה בּלי חפץ – אוּלי רוֹצה אתה בּמעט י"ש וּפרוּסת לחם לסעוֹד את לבּך? יש אתי גם דג-מלוּח.
– הגישה הנה.
– מי שם, בּרקה? – ה“פּריצה”? – נשמע קוֹל אשה מאחוֹרי הפּרגוֹד – ראה, בּרקה, שמוֹר את הנערה…
– מי מדבּרת שם? הזקנה שלך? – שאל נחוּמ’צי – מה היא מדבּרת?
– היא מדבּרת… – ענה בּקוֹל חרש – נוּמי, בֵּילה, נוּמי, אין “פּריצה” פּה… היא נאנחה ותדוֹם.
נחוּמ’צי סיפּר לוֹ, כּי הוּא נוֹסע מסוּבּוֹטוֹבה שלקח בּחכירה, ואם רוֹצה הוּא, בּרקה, יוֹשיבנוּ שם.
– טוֹב מאד – ענה בּרקה – בּאחוּזה אפשר שיוּטב לי מעט… כּבר קצה נפשי לשמוֹע את רעש המים וּשאוֹן הגלגלים…
נחוּמ’צי גמע את כּוֹס הי"ש, סעד את לבּוֹ, אחרי כן השׂתרע על ספסל רחב וישן.
וּבּרקה נשאר יוֹשב לבדוֹ, ישב וחשב את מחשבוֹתיו.
עוֹד פּעם יעקוֹר את דירתוֹ… אבל הימצא עוֹד מנוּחה ואוֹשר?.. לא! הוּא לא ימצאם עוֹד לעוֹלם. רק לפנים היה בּרקה מאוּשר בּאמת… כּמוֹ אתמוֹל היה הדבר… מה מאוּשר היה אז!..
הוּא ישב אז באחוּזת צ’אֶטואֶרטינסקי… מה נעים היה לוֹ המקוֹם ההוּא.
על זכרוֹנוֹ עוֹלה יוֹם קיץ לפנוֹת ערב. הוּא שב אז רכוּב מן השׂדה, שעבד שם בּחריצוּת עם כּל הפּוֹעלים השׂכירים. הוּא הרגיש רק בּפניו שהם שזוּפים מהשמש, אך כּל עייפוּת לא חש כּמעט בּגוּפוֹ. חביבה היתה עליו העבוֹדה. מעוֹדוֹ לא ידע עצלוּת. בּילה זוּגתוֹ, אשה כּבת שלוֹשים וארבּע ופניה מלאים עלוּמים, הגישה לוֹ נזיד-לפת חמוּץ, קערה גדוֹלה עם דיסה וחלב וחיטי תירס מבוּשלים לקינוּח סעוּדה – והוּא אכל מאכלים אלוּ בּתיאָבוֹן גדוֹל… על יד השוּלחן ישבוּ שתי בּנוֹתיו היפוֹת, שׂרה ולאה. הבּכירה כּבת שש-עשׂרה, שתיהן בּעלוֹת קוֹמה וּלבוּשוֹת כּבנוֹת אוּקראינה, בּכוֹתנוֹת מרוּקמוֹת וחרוּזי מטבּעוֹת על צוארן… עיניו לא שבעו מהבּיט בּהן, כּל כּך חביבוֹת, כּל כּך יקרוֹת היוּ לוֹ שתי בּנוֹתיו הבּריאוֹת והמלאוֹת חן עלוּמים…
וכמה גדל בּעיניו חן המקוֹם שישב בּו! עצי דוּבדבניוֹת היוּ מנוּמרים בּפריָם האדוֹם כּשׂפתי בּנוֹתיו. הבּרוֹש הרים את קוֹמתוֹ למרוֹמי השמים, ושם מרחוֹק התנוֹעעה הקמה בּלחישה… שם שיפּוֹן העוֹמד להקצר, וחיטה מסוּבּלת כּפוּפת-קוֹמה… וּגדוֹלה הערבה ורבּה, ועליה כּיפּת השמים הרמים והרחבים לאין חקר, רקיע כּחוֹל, זרוּע כּוֹכבים נוֹצצים כּעיני בּנוֹתיו… יפה היא הערבה מתחת ונאים השמים ממעל!.. מרחוֹק נשמעה מנגינת הפַּנדוּרה בּקוֹל נמוּך ערֵב ועצֵב החוֹדר בּכל האברים שבּגוּף – ואחריו קוֹל מַקהלת בּחוּרים, הנאספים לרעוֹת את הסוּסים בּלילה, אוֹ פּשוּט בּשביל זמרה…
כּמה אוֹשר ונחת שמוּר לוֹ לאדם היוֹשב בּארץ-חמדה כּזוֹ, לוּ רק היה אדם…
ובּרקה אמנם היה מאוּשר. יהוּדי כּשר וּפּשוּט היה בּרקה. כּל פּעם שבּא העירה היה מביא עמוֹ מפּרי האדמה וּמחלק לעניים. וּבכלל היה זהיר בּכל המצווֹת, אך בּחיצוֹניוּתוֹ היה דוֹמה לקוֹזאק ממש, דוֹמה להם בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ, בּמראהוּ, וּמפליא לרכּב על סוּס כּאחד הפּרשים בּעלי-השם שבּקוֹזאקים.
אדוֹניו, יוֹנַש צ’אֶטואֶרטינסקי, היה מכבּד את בּרקה שלוֹ. וּבּרקה, כּנהוּג, היה עוֹבדוֹ בּלב שלם.
והגבירה צ’אֶטואָרטינסקי היתה אוֹהבת את בּנוֹת היהוּדי. בּעוֹדן קטנוֹת היוּ משׂחקוֹת אצלה, והיא היתה נוֹתנת להן צעצוּעים וּממתקים. כּשגדלוּ היתה ה“פּריצה” נוֹתנת להן מתנוֹת לא-יקרוֹת, וּבעד זה היוּ רוֹקמוֹת לה אלוֹנטיוֹת כּרקמת בּנוֹת אוּקראינה, כּיד האמנוּת הטוֹבה עליהן.
כּשמלאוּ לשׂרה ארבּע-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה וּמצאוּ לה חתן יפה מבּני עניים, בּחוּר מצוּין מישיבתוֹ של ר' מיכל בּנֶמירוֹב.
שׂרה הילדה שׂמחה בּלבּה על השם “כּלה” שניתן לה. מאז היה נעים לה לשמוֹע, כּשהיתה אמה אוֹמרת לאיזה אוֹרח: “זאת היא, שבח לאל, בּתנוּ הכּלה”… רגש של בּוּשה היה מַאדים פּניה ורגש אחר עז, רגש תענוּגים, היה מזעזע את לבּה הצעיר עד שהתחיל דוֹפק תכוּפוֹת…
וּמה רבֹוּ ההכנוֹת שהכינוּ בּבית בּרקה, כּשהגיעה השעה להזמין את החתן לחג השבוּעוֹת. בּילה עבדה שבוּע שלם מהבּוֹקר על הערב בּלי מרגוֹע. נדמה לה, כּי אין קץ לעבוֹדתה. כּל חפצה היה להנעים לחתן שבתוֹ בּבית הכּלה, להפיק רצוֹן מהמחוּתנים. דאגה וחרדה על הלחמניוֹת שתהיינה אפוּיוֹת כּראוּי, שהמרקחת תיעשׂה יפה, שהמַשקאוֹת יהיוּ נאים וערֵבים, כּאילו החתן שלה והמחוּתנים הם נסיכים קפּדנים ואצילים מפוּנקים, המהדרים ומדקדקים כּל כּך בּאכילה וּבשתיה…
ולאה, זוֹ הקטנה, היתה מרעימה אז את אחוֹתה הגדוֹלה, וּמבהילה אוֹתה כּפעם בּפעם בּבשׂוֹרה: “הנה החתן בּא!..” הדברים האלה היוּ מדליקים בּכל פּעם את לחַיי שׂרה עד שנאדמוּ כּפרחי הפּרג… היא היתה מראה פּנים כּאילו היא כּוֹעסת על אחוֹתה המתעתעת, אך בּאמת נהנתה שׂרה בּסתר לבבה גם מבּשׂוֹרת-שוא זוֹ, שהזכּירה לה את מעלתה: כּלה היא ויש לה חתן למדן, וגם חרוּזי מרגליוֹת יש לה… מרגליוֹת אֵלו קנה אביה לתת לחתן, שיתנם הוּא מתנה לכּלה, כּנהוּג, שלא יֶבוֹשוּ המחוּתנים העניים, שלא השׂיגה ידם לקנוֹת מתנוֹת לכּלה.
כּשמלאוּ לשׂרה שש-עשׂרה שנה בּיקשוּ הוֹריה להשׂיאה, והיא אמנם היתה גבוֹהת-קוֹמה וֹבריאה כּבת עשׂרים. הוֹשיבוּ בּאחוּזה חייטים לתפּוֹר לכּלה בּגדי-חתוּנה. הביאוּ אוֹפוֹת וּמבשלוֹת להכין מַטעמים וּמעדנים – והכּל נעשׂה בֹיד רחבה וּבלב שׂמח. לערב היוּ הבּנוֹת מזמרוֹת וּמתלמדוֹת לצאת בּמחוֹלוֹת החתוּנה, האבוֹת רוֹאים וּשׂמחים מתוֹך טרדתם הנעימה, לכבוֹד ימי השׂמחה הגדוֹלה הבּאה לקראתם…
אך השֹמחה ההיא לא בּאה…
וזה הדבר: לעתים קרוֹבוֹת היוּ הבּנוֹת בּאוֹת אל ה“פּריצה”. ראה אוֹתן הכּוֹמר ושׂם בּהן את עינוֹ הרעה, והתחיל לדבּר על לב “הפּריצה”, כּי תשתדל להביא את העבריוֹת הללוּ בּברית הדת הקתוֹלית… ה“פּריצה” ניסתה לפתוֹתן, אך הן לא שמעוּ בּקוֹלה והחלוּ להוֹקיר רגליהן מבּיתה.
והנה שלוֹשה ימים לפני החתוּנה שלחה ה“פּריצה” לבקש את שׂרה, כּי תבוֹא אל בּיתה. סבוּרים היוּ שהיא רוֹצה בּודאי לתת מתנה לכּלה ליוֹם החתוּנה ולא יכלוּ לסרב ושלחוּ את שׂרה. הפּריצה קיבּלה את הכּלה בּסבר פּנים יפוֹת. נתנה לה חרוּז של פּנינים וּביקשה אוֹתה לנסוֹע עמה לשׂוּח מעט לרוּח הערב. שׂרה ניסתה לוֹמר לה, כּי אבוֹתיה מחכּים לה, אך הפּריצה הבטיחַתה, כּי יביאוּה בּמרכּבה הבּיתה. שלא בּרצוֹן ישבה שׂרה עם הפּריצה והפּריץ בּמרכּבה ויסעוּ. הם נסעוּ כּשתי שעוֹת בּמהירוּת והנה הגיעוּ עד לבית-חוֹמה גדוֹל העוֹמד בּשׂדה ודוֹמה לבית-תפילה. הפּריצה בּיקשה את הכּלה לבוֹא עמה שמה, כּי חפצה היא לסעוֹד מעט את לבּה. כּשבּאוּ ראתה שׂרה, כּי שם שוֹכנוֹת רק נשים לבוּשות שחוֹרים… הנשים ההן קיבּלוּ את פּני האוֹרחים בּכבוֹד גדוֹל. אחרי כן אמרה הפּריצה לשׂרה, כּי תשב מעט פּה, והיא עם בּעלה ילכוּ רגע אל ה“פּאנה איגוּמֶניה”11. שׂרה נוֹתרה לשבת לבדה בּלב מלא חרדה והפּאן עם הפּאנה הלכוּ להם, ושׂרה לא יספה עוֹד לראוֹתם…
שׂרה חיכּתה עת רבּה ודאגתה ויראתה חזקוּ מרגע לרגע. היא קמה לשוּב לביתה בּרגל, ותמצא את השער סגוּר. הנזירוֹת השתדלוּ להניח את רוּחה בּדברים רכּים וּלהבטיחה, כּי הפּריצה תשוּב מהרה לקחתה. כּכה עבר עליה ליל של פּחד וּדאגה… אך גם בּיום השני לא בּא איש אחריה – וַתרא כּי אבדה…
היא בּכתה, התחננה, כּי ישיבוּה לאבוֹתיה, כּי יתנוּ לה לצאת, אך הנזירוֹת עיכּבוּה בּאמתלאוֹת שוֹנוֹת, כּיד הערמה הטוֹבה עליהן.
וּבלילה השני הוֹשיבוּה בּמרכּבה – ויוֹבילוּה אל איזוֹ עיר רחוֹקה, אל בּית-מקלט אחר, למען לא יוָדעו עקבוֹתיה להוֹריה האוּמללים.
בּרקה ורעיתוֹ חיכּו בּדאגה לשיבת בּתם עד חצוֹת הלילה וּבראוֹתם, כּי לא שבה, הלכוּ שניהם אל בּית אדוֹניהם לשאוֹל לבתם וימצאוּם ישנים, ועבדי החצר אמרו כּי אינם יוֹדעים מאוּמה. בּיסוּרים נוֹראים עבר על בּרקה ורעיתוֹ הלילה. בּילה לא חדלה מבּכי וּבלי הפסק פּירשׂה כּפּיה, וּבּרקה שתק, אך בּקרבּוֹ רבּוּ מַכאוֹביו לאין חקר…
בּבּוֹקר השכּם מיהרוּ אל אדוֹניהם. שם ישבוּ בּמסדרוֹן וחיכּוּ זמן רב.
בּפּעם הזאת אֵחרוּ האדוֹנים לקוּם… אחרי כן אמרוּ להם, כּי הפּריצה חוֹלה…
סוֹף סוֹף יצא האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אל בּרקה ויאמר, כּי אתמוֹל שבוּ עם שׂרה יחד מן הטיוּל בעברם לא הרחק מבּית הוֹריה פּטרוּה, והוּא בּעיניו ראה כּי הלכה ישר אל בּיתה… ויתן אנשים שילכוּ לבקש את הבּת האוֹבדת אל כּל אשר ישלחוּם הוֹריה…
בּרקה רץ כּמשוּגע, חקר ודרש – ושׂרה איננה, כּמוֹ טבעה בּמצוּלוֹת ים.
וּביוֹם ההוּא נסעוּ האדוֹן והגבירה לוַרשה – ובּרקה ראה, כּי אך שׂחוֹק שׂחקוּ האדוֹנים לאֵידֹו. לא עברוּ שלוֹשה ימים וּלבּרקה נוֹדע, כּי אדוֹניו הוֹבילוּ את שׂרה אל מקוֹם שכּל בּאיו לא ישוּבוּ, אל בּית-הנזירוֹת…
הוּא התחיל משתדל לפני הפּקידים, כּוֹהני אלוֹהי החסד, כּי יתנוּ לוֹ רשוּת להתראוֹת עם בּתוֹ, ולוּ רק לרגעים אחדים, אך כּל עמלוֹ היה לשוא.
בּרקה לא יכוֹל עוֹד לשבת בּאחוּזה זוֹ, אשר כּל עץ, כּל פּינה הזכּירוּהוּ על דבר שׂרה בּתו האוֹבדת, ואת בּשתוֹ וּמַכאוֹבוֹ הגדוֹל, אשר קדחוּ בּקרבוּ כּאש לא נוּפּחה. – לאבדוֹן, הכּל לאבדוֹן – קרא בּרקה בּחמת-רוּחוֹ…
בּלילה הדליק בּרקה אש בּבניני האחוּזה, ותעל כּוּלה בּלהב, הבּנינים עם כּל המכשירים… ואחר יצא מן האחוּזה הארוּרה ויתישב בּבית-הריחים שלקח מנחוּמ’צי בּחכירה בּכפר דֶניסוֹבקה. אוּלם גם שם לא יכוֹל לשכּוֹח את שׂרה, גם שם לא פּסקה מרחף לעיני רוּחוֹ, ותמיד שאל בּמר נפשוֹ: “אַיֵך, שׂרה בּתי? אַיֵך? צפּוֹרי הנידחה, אַיֵך?!”…
ויוֹתר מזה מיררה בּילה אשתוֹ את חייו; היא בּכתה בּלי הפוּגוֹת. בּלילה היתה מתעוֹררת משנתה בּבהלה, בּבכי וּבזעקה, לכל חריקת דלת התחלחלה. היא התחילה מפחדת, שלא יגזלוּ ממנה גם את בּתה הקטנה…
לסוֹף יצאה בּילה מדעתה לגמרי. אך איזה שבר רעיוֹן נשמר בּמוֹחה החוֹלה, וּכשהיה איש זר בּא אל הבּית, היתה בּילה פּוֹנה בּחרדה לבעלה וּמזהירה אוֹתוֹ לשמוֹר את הבּת…
כּל תקות בּרקה היתה בּלאה בּתוֹ הקטנה וַישמרנה כּבבת עין, ושׂנאה עזה כמות גדלה בּלב בּרקה אל הפּוֹלנים בּכלל ואל ה“פּריצים” בּפרט; וכאשר קרה לפעמים שהקוֹזאקים היוּ מתנפּלים על הפּוֹלנים, היה בּרקה שׂמח לאידם. הוּא החל להתרוֹעע עם הקוֹזאקים ולדרוֹש טוֹבתם, כּי חשבם כּאחים לצרה, הסוֹבלים יחד משרירוּת לב האצילים הפּוֹלנים.
אך לא ארכוּ הימים ואת בּרקה קרה עוֹד אסוֹן נוֹרא. נערי הקוֹזאקים התנפּלוּ על לאה בּתוֹ ויתעללוּ בּה, והיא לא יכלה נשׂוֹא את החרפּה ותתנפּל אל הנהר ותטבּע… את נחמתוֹ האחרוֹנה האבידוּ; וּמי? – הקוֹזאקים, שהיוּ נחשבים בּעיניו לרֵעים… – כּל הגוֹיים חיוֹת רעוֹת, נחשים ועקרבּים! – חשב בּרקה בּלבּוֹ – כּמוֹ הפּוֹלנים כּך הקוֹזאקים אך לדמים יארבוּ, הטוֹב שבּהם – הרוֹג!..
את אחד הקוֹזאקים שהמיטוּ רעה על בּתוֹ תפס בּרקה, ויכּהוּ פּעם בּגבּוֹ, עד כּי נקרעה ריאתוֹ. חדשים אחדים רקק זה דם עד כּי יצאה נפשוֹ.
גם בּפני אחיו היהוּדים לא יכוֹל בּרקה להרים ראש. ירא הוּא פּן יזכּירוּהוּ חרפּת בּנוֹתיו, כּי האחת המירה את דתה, והשנית עוּנתה בּידי “שקצים”. גם דברי נחמה קשה היה לוֹ לשמוֹע. דברי נחמה העמיקוּ הרחיבוּ את פּצעיו.
אז הסתיר בּרקה את מכאוֹביו בּקרב לבּוֹ ויתרחק מכּל בּני-האדם. הקוֹזאקים התחילו לירוֹא מפּניו… עיניו היוּ מזרוֹת אימה חשכה מבּעד לגבּוֹתיהן העבוֹת, שהאפילוּ עליהן… הוּא היה נוֹרא על סביביו כּרוּח רעה…
וּבּרקה – לא רק יוֹשבי המקוֹם ההוּא, כּי גם המקוֹם בּעצמוֹ היה לוֹ למזכּיר אסוֹן. בּשאוֹן המים היה שוֹמע את קוֹל בּתוֹ הטוֹבעת, הצוֹעקת וקוֹראת מן התהוֹם… הרוּח היה לוֹ כּנוֹשׂא בּכי בּתוֹ האוֹבדה, הכּלוּאה בּין החוֹמוֹת… נבוֹך, נדהם וּמשוֹמם הלך כּל היוֹם וּכמוֹ נחש רע לא פּסק מהטיל ארס מַמאיר בּלבּוֹ… כּמעט שלא יצא גם הוּא מדעתוֹ – וּביקש לברוֹח גם מן המקוֹם הזה.
על כּן קיבּל בּרקה מיד את הצעתוֹ של נחוּמ’צי בּדבר סוּבּוֹטוֹבה. נחוּמ’צי לא כּיחד ממנו, כּי צ’אפּלינסקי גזל את האחוּזה מחמלניצקי, וכי חמלניצקי הוּא קוֹזאק תקיף, אך בּרקה לא שת לבּוֹ לסכּנה הצפוּיה אליו. הוּא נהנה, כּי הפּוֹלנים והקוֹזאקים קמים איש בּאחיו.
אַדרבּא! – חשב בּרקה בּלבּו – יבלע האחד את חברוֹ ויֵחָנק הבּוֹלע בּנבלע – ואבדוּ שניהם מתחת שמי ה'!..
ג 🔗
נחוּמ’צי שב מדרכּוֹ שׂמח וטוֹב-לב. הוּא סיפּר לפני ר' איצי בּשׂמחה רבּה, כּי לקח את האחוּזה סוּבּוֹטוֹבה בּחכירה בּזוֹל והוּא מוֹשיב שם את בּרקה מבּית-הריחים שבּדניסוֹבקה.
– וּלך, ר' איצי – אמר בּקצת חנוּפה לרַצוֹתוֹ – לךָ הנה הבאתי מתנה יפה מדרכּי… יהי דוֹמה בּעיני כּאילוּ נתתי דמי סרסרוּת.
– איני רוֹצה בּמתנוֹת, – ענה ר' איצי – חפץ אני להתפּטר ממך ולא יוֹתר…
– וּמה אתה חסר עמי? – שאל נחוּמ’צי בּתמיהה, כּאילוּ שכח את כּל הדברים שהיוּ בּיניהם בּטרם צאתוֹ – הרי יהוּדי חכם אתה, ר' איצי, וגם אני, בּרוּך השם, מכּיר בּבּריוֹת – נדבּר בּגלוּי!.. מה? רוֹצה אתה בּהוֹספה? – אמוֹר כּמה – ונשאר ידידים…
– לא! – ענה ר' איצי בּהחלטה גמוּרה – אני מעוֹדי לא שֵרַתּי את אחרים ואיני חפץ בּזה גם להבּא. הנני לבקש לי איזוֹ פּרנסה, שאוּכל לעמוֹד בּרשוּת עצמי. כּך החלטתי וּמזה לא אסוּר… וּבבקשה ממך, ר' נחוּם, שלא תדבּר עמי על דבר הוֹספוֹת…
נחוּמ’צי נבוֹך ואמר:
– הוֹספוֹת – מה שייך? הרבּה הייתי מוֹסיף לך… אבל, התישב עוֹד בּדבר.
– כּל מה שאמרתי הוּא “לאחר ישוּב” – ענה ר' איצי.
ואמנם ר' איצי התחשב בּדבר והחליט שאסוּר לוֹ להיוֹת מסייע בּידי עוֹברי-עבירה…
כּל אוֹתם הימים שהיה נחוּמ’צי נוֹסע בּעסקי סוּבּוֹטוֹבה, היה ר' איצי שרוּי בּצער: מצטער היה על מה שחשד את העני בּגניבה…
מעוֹדוֹ היה ר' איצי מאמין בּבּריוֹת, עסקים נכבּדים היוּ לוֹ מלפנים עם אנשים רבּים; הכּל האמינוּ בּוֹ, והוּא בּהם. ועתה בּא לחשוֹד בּאיש כּשר בּעווֹן נמאס כּזה – בּגניבה…
ומי הביאוֹ לידי זאת? נחוּמ’צי אדוֹניו! ולידי כּמה עווֹנוֹת הוּא יכוֹל להביאוֹ עוֹד?
– על פּי היוֹשר – חשב ר' איצי בּלבּוֹ – הייתי צריך אז, בּשעה שדן נחוּמ’צי את הקוֹזאק למלקוֹת, להתנגד לזה בּכל כּוֹחי, לבלי תת לוֹ לעשׂוֹת משפּט אכזרי כּזה. אין רשוּת ליחיד לדוּן את מי שהוּא, ואפילוּ את הקוֹזאק הפּרא, וּבפרט בּעוֹנש חמוּר כּזה – ואני רק ניסיתי להוֹכיח את נחוּמ’צי, וּמיד חדלתי ממנוּ, מפּני טבעי החלש… אבל כּלוּם כּך הייתי צריך לעשׂוֹת?.. הרי יש בּזה גם חילוּל השם… עבירה שיש בּה חילוּל-השם כּזה – ואני הייתי בּה עֵד ראִיה, ויצאתי ידי חוֹבתי רק בּמַה שאמרתי “אסוּר” – ולא יוֹתר.
– כּך! לא אעבוֹד עוֹד אצלוֹ – החליט שוּב ר' איצי בּנפשוֹ החלטה שאינה חוֹזרת – מה שיתן ה' – ואני לא אהיה משרת בּבית זר!
לא ישרת – וּפרנסתוֹ מה תהא עליה? – יוֹדע הוּא שהוּא מביא את עצמוֹ לידי נסיוֹן. לבּוֹ חרד, ואף על פּי כן בּטוּח הוּא שיעמוֹד בּוֹ… לבּוֹ אל אלוֹהיו יְיַחל ויתחנן: “חַזקני ואמצני – אֵל אמוּנה ואין עָוֶל”…
היוֹם עבר ור' איצי התחיל חוֹבש את מיטלטליו לדרך. בּא לפני נחוּמ’צי ומסר לוֹ את החשבּוֹנוֹת, הכּל בּדיוּק – וּבלב נחוּמ’צי בּאה מַרדוּת ואמר:
– אחרי שכּך גמרת בּלבּך, יהי ה' עמך, ר' איצי, כּמדוּמני שאוּכל לתת לך עסק יפה – וּזכרתני… בּימים האלה נוֹדע לי כּי בּית-ריחים גדוֹל עוֹמד לחכירה בּטוּלצ’ין אצל הנסיך צ’אֶטואֶרטינסקי. אשתדל על ידי הפּריץ שלי שהחכירה תקוּם בּידך.
– טוֹב מאד! – ענה ר' איצי – טוּלצ’ין היא עיר שיש בּה תלמידי-חכמים…
ואמנם קיים נחוּמ’צי את הבטחתוֹ וימציא ליד ר' איצי מכתב מליצה לצ’אֶטואֶרטינסקי מאת הנסיך וישניוֹביצקי, וכעבוֹר ימים מוּעטים בּא ר' איצי וּבתוֹ הדסה לשבת בּבית-הריחים, שלקח בּחכירה על יד העיר טוּלצ’ין.
קשר חמלניצקי 🔗
א 🔗
בּעת ההיא הלך חמלניצקי לוַרשה, להגיש שם משפּטוֹ לפני השוֹפטים הגבוֹהים על החמס שעשׂה לו צ’אפּלינסקי.
וּבוַרשה אז שאוֹן והמוּלה רבּה. ה“מגנאטים”, גדוֹלי האצילים, התאספוּ אל ה“סיים”, הוּא סוֹד המוֹעצה של אדירי הארץ. כּל אחד מהם בּא בּראש מחנה גדוֹל של חיילים לבוּשי מכלוֹל ורוֹכבים על סוּסים אבּירים, ועמהם עגלוֹת מלאוֹת מַשקאוֹת וכל מאכל וחליפוֹת בּגדים וקנים ארוּכּים לקטוֹרת הרבּה מאד; אחריהם עדר גדוֹל, עֵרב-רב של עבדים וּמשרתים, כּלבי-ציד, טבּחים וּמלצרים, קוֹסמים ומשׂחקים. כּל מַגנאט בּיקש להתפּאר בּפני חבריו בּרוֹב עשרוֹ וּגדוּלתוֹ, למען ישמעוּ בּקוֹלוֹ לכל אשר יגיד בּאסיפת ה“סיים”; ואם המר ימרוּ את פּיו – וציוה לאנשי חילוֹ, וקם הרג רב בּחוּצוֹת וַרשה, כּמוֹ מלחמה על אדמת נכר.
והמגנאטים עם מַחניפיהם, השליאכטים האביוֹנים, ראוּ שם בּטוֹבה. התהוֹללוּ כּפראים בּהמצאוֹת זרוֹת ומשוּנוֹת, להראוֹת כּי בּני-חוֹפש הם ועוֹשׂים כּל מה שלבּם חפץ, כּי בּשבילם אין חוֹק ואין משפּט, כּי גיבּוֹרים הם לפרוֹץ כּל גדר של נימוּס וּצניעוּת.
רק ולאדיסלאב המלך היה עצב; בּוֹ בּחרוּ כּי יהיה לראש עם פּוֹלין, וּבאמת היה אך לכלי-משׂחק בּידי המגנאטים, שהיוּ עוֹשׂים בּוֹ כּכל אשר חפצוּ הם. והיה אם יעשׂה המלך דבר שלא לפי רוּחם, וחירפוּ וגידפוּ אוֹתוֹ כּאחד הנבלים – והוּא שוֹמע חרפּתו ואינוֹ משיב מפּני היראה. רצוּ המגנאטים – וּפסקוּ מִשַלם לוֹ את שׂכרוֹ, והמלך עם שריו ועבדיו רוֹאי-פּניו נשארוּ בּלי מזוֹן סעוּדה אחת, כּי היה אוֹצרוֹ דל וריק בּאין פּרוּטה…
וּולאדיסלאב בּיקש להתקשר עם הקוֹזאקים. בּחשבוֹ כּי בּעזרתם יוּכל לחזק את מעמדוֹ, שלא יהיה תלוּי כּל כּך בּידי המגנאטים. וּלתכלית זאת חיבּל תחבּוּלה להתגָרוֹת מלחמה עם תוֹגַרמה, למען יוּכל אחרי כן להצטדק, כּי לטוֹבת הארץ הקריב אליו את הקוֹזאקים, שׂנוּאי נפש האצילים, כּי רק בּהם, בּעזרת הקוֹזאקים הגיבּוֹרים, יוּכל לנַצח את תוֹגרמה.
אבל מחשבתוֹ זאת נוֹדעה לאצילים בּעוֹד מוֹעד ולא נתנוּ לוֹ להפיק את זממוֹ – וה“סיים” נאסף.
אז יבוֹא חמלניצקי לוַרשה לדרוֹש משפּט אשתוֹ השבוּיה וּמשפּט בּנוֹ המוּמת וּמשפּט אחוּזתו מיד צ’אפּלינסקי. אפס כּל מקוֹם אשר פּנה השדוּד, רק שׂחקוּ ולעגוּ לאידוֹ.
– מה הצער אם לקח ממך צ’אפּלינסקי את האשה? – אמר לוֹ אחד השוֹפטים – קוֹזאק כּמוֹך ימצא אחרת נאה הימנה!..
מאד חרה לחמלניצקי לשמוֹע בּוּז הגאֵיוֹנים, המַרשים לעצמם למשש בּיד גסה את פּצעי לבבוֹ ולצחוֹק לוֹ. אך הוּא התאפּק ויסתר כּעסוֹ עמוֹק בּלבּוֹ, ויוֹסף להשתדל בּכל כּוֹחוֹ, לדרוֹש את זכוּתוֹ בּמשפּט.
וּדבר המשפּט ארך מאד מאד. שנים עברוּ, וּבבית-המשפּט היו דוֹחים את הדין מיוֹם ליוֹם, עד כּי בּא היוֹם – והוֹציאוּ את משפּטוֹ לאוֹר: צ’אפּלינסקי מחוּיב לשלם לחמלניצקי בּעד כּל תביעוֹתיו של זה – חמישים פלוֹרין כּסף!..
פּסק-דין זה העליב את חמלניצקי יוֹתר מכּל העלבּוֹנוֹת שסבל עד הנה בּהשָפטוֹ, וּבכל זאת עוֹד לא אמר נוֹאש, ויעמוֹל להשׂיג רשוּת ראָיוֹן אצל המלך. הוּא היה בּטוּח, כּי המלך יעמוֹד לימינוֹ ויוֹציא דבר-מלכוּת לשפּוֹט משפּט צדק.
המלך האוּמלל קיבּל בּכבוֹד את ראש הקוֹזאקים, אשר היה נכבּד גם בּעיני זיגיסמוּנד אביו.
פּני המלך היו רעים מאד. על פּניו העדינים הניח כּבר מלאך-המות את חוֹתמוֹ. הוּא היה בּעת ההיא רפה-כּוֹח וידוּע-חוֹלי.
– מה שלוֹמך, חייל זקן? – שאֵלהוּ המלך בּפנים של רצוֹן.
– לא טוֹב, אדוֹני המלך – ענה חמלניצקי, בּכרעוֹ לפניו – את כּל אשר לי שדדוּ, את אשתי לקחוּ, את בּני הרגוּ ואת רכוּשי גזלוּ, וּבבית-המשפּט שׂמוּני לקַלָסה וּלחרפּה – ואין מי שיגן על קוֹזאק עני כּמוֹני, זוּלתך, אדוֹני המלך.
– שמעתי כּבר על זה, פּאן חמלניצקי, – ענה המלך בּמנוּחה – אך גם ידי קצרה מעזוֹר לך בּדבר הזה. תחבּוּלוֹת אחרוֹת נחוּצוֹת לזה; אני בּיקשתי, כּי ידי הקוֹזאקים תעשׂינה חיל, בּאָחזן את החרב בּחזקה וּבזה ירוּם כּבוֹדם – ולא עלתה בּידי… הממשלה מתיחסת בּידידוּת אל הקוֹזאקים, אך אזל כּוֹחה לעשׂוֹת למענם דבר… יכוֹל אני רק להראוֹת לך כּבוֹד ורצוֹן מצדי, והנני ממַנה אוֹתך להיוֹת סוֹפר גנרלי.
– יהי כּן, – אמר חמלניצקי לנפשוֹ בּצאתוֹ מאת המלך – לא את הכּל גזל צ’אפּלינסקי מידי, עוֹד נוֹתרה החרב עמדי…
ב 🔗
וּחמלניצקי הלך לבקש משפּטוֹ בּדרך אחרת.
הוּא שׂם פּעמיו אל מחנה הקוֹזאקים החפשים, שלא נרשמוּ בּספר הפּקוּדים של הקוֹזאקים הנשמעים למלכוּת פּוֹלין.
המחנה הזה נוֹדע בּשם “הרשת הפּוֹרוֹגית”. זאת היתה עדה מיוּחדת בּמינה. כּשהיו הקוֹזאקים צריכים לעשׂוֹת איזה דבר נכבּד היוּ מתאספים יחד לאסיפה, וּבה היוּ בּוֹחרים להם ראש, אַטאמאן, בּכל שנה ושנה. וּכשהיוּ מוֹסרים לוֹ את השלטוֹן בּידוֹ, היו מוֹרחים את ראשוֹ ואת פּניו בּטיט, לאוֹת, כּי לא ירוּם לבבוֹ על אֶחָיו הקוֹזאקים.
והאנשים שנכנסוּ לתוֹך חברת הפּוֹרוגיים היוּ שוֹנים מאד: בּהם עוֹבדי-אדמה, תלמידי הבּוּרסה (בּית-ספר לכוֹהנים), כּל מיני פּוֹשעים שבּרחוּ מחרב המשפּט וכל איש מצוֹק – כּל אלה חַברוּ יחד בּ“רשת” לחרף נפשם בּמלחמוֹת וּגבוּרוֹת ולחיוֹת חיי הפקר.
הפּוֹרוֹגיים הללוּ נחלקוּ אחרי כן לבתי-אבוֹת, וראש לכל בּית-אב (קוּריני). אך לנשיהם וּלילדיהם לא נתנוּ לשכּוֹן בּתוֹך מחניהם, כּי לא יכלוּ לסבּוֹל את חיי המשפּחה השלוים, המַרגילים את האדם לסדר ולעבוֹדה תרבּוּתית.
בּתוֹך המחנה הזה לא היוּ זקנים, כּי כּוּלם מתוּ בּימי נעוּריהם, לא כּמוֹת כּל האדם, אך בּידי הטאטארים, התוֹגַרמים והפּוֹלנים, אוֹ שנטבּעוּ בּמימי הדניֶפּר בּין הפֹּורוֹגים, אוֹ בּגלי הים השחוֹר. וּבכל זאת היוּ הפּוֹרוֹגיים הוֹלכים ורבּים מיוֹם ליוֹם; שמה היוּ בּאים מכּל קצוֹת הארץ, כּל אלה שלא היתה דעתם נוֹחה ממצבם, כּל אלה שבּיקשוּ לעצמם חיים של חוֹפש פּראי, חיים של הפקר. את פּרנסתם מצאוּ משלל אוֹיביהם בּמלחמה אוֹ מציד דגים וחיוֹת, ואת עתוֹת מנוּחתם היוּ מבלים בּשיכרוּת. את כּל כּספּם היוּ נוֹתנים בּיֵין-דגן, וכאשר תם הכּסף, היוּ נוֹתנים בּעבוֹט כּל אשר להם, גם את הכּוּתוֹנת האחרוֹנה, וּבלבד שלא יֶחסר “המזג”… ואם לא היה להם עוֹד גם מה לתת בּעבוֹט – קמוּ ויעשׂוּ פּרעוֹת ויקחוּ בּחזקה את חבית היין מידי המוֹזג, וישתוּ כּכל אשר חפצוּ, ואחרי כן שברוּ את החבית ושפכוּ את הנוֹתר לארץ, לפעמים יחד עם דמוֹ של המוֹזג, אם לא הספּיק זה להסתתר מפּניהם בּעוֹד מוֹעד.
חמלניצקי כּבר נוֹדע לשֵם ולתהילה בּמחנה הפּוֹרוֹגיים כּגיבּוֹר חיל וּמנוּסה בּמלחמה. וּבעת ההיא היוּ הקוֹזאקים מתלוֹננים על נגידם האַטאמאן, והיוּ מבקשים להמירוֹ בּאחר – וישׂישׂוּ כּוּלם לבוֹא חמלניצקי.
ויהי דבר חמלניצקי אל הפּוֹרוֹגיים לקרוֹא לאסיפה רבּה.
ויעבוֹר המתוֹפף ויך בּלוּחוֹת-הנחוֹשת, ולקוֹל צלצוּלם זה מיהרוּ נזעקוּ כּל הקוֹזאקים יחד. אלה לבוּשים בּגדי סאמֶט12 רחבים, המשוּחים פּה ושם בּזפת משחת-האוֹפנים, לאוֹת כּי כּל דבר יקר שבּעוֹלם כּאַיִן הוּא בּעיניהם; אלה בּאו יחפים, ואלה כּמעט ערוּמים בּאין כּוּתוֹנת לבשׂרם ורק המכנסים אשר בּמתניהם; אלה בּחוּרים אדירים ויפים, בּעלי שׂפם מגוּדל וּמסוּלסל יפה, ואלה פּניהם מלאים צלקוֹת של פּצעים, רשמי זכּרוֹן של חַרבוֹת אוֹיביהם בּיום המלחמה, אוֹ של חרבוֹת חבריהם וידידיהם בּימי שכּרוֹן – כּל הקהל השוֹנה והמשוֹנה הזה נאסף וּבא לקריאתוֹ של חמלניצקי.
אז יקוּם חמלניצקי על העמוּד ויספּר לפניהם את כּל הצרה והתלָאה שסוֹבלים אחיהם, הקוֹזאקים הרשוּמים, מידי הפּוֹלנים. ולא לחינם למד חמלניצקי בּבית-הספר של הישוּעים, כּי למד מהם את דרכיהם וידע להשתמש בּתחבּוּלוֹתיהם, לעוֹרר את רוּח ההמוֹן להתקוֹממוּת ומרד; הוּא לא הגיד מאוּמה על עלבּוֹנוֹ שנעלב על ידי הפּוֹלנים, כּי כּל דבריו היוּ אש קנאוֹת לכל הקוֹזאקים. קנאת העם וקנאת הדת היוַנית המחוּללה, ושׂנאה עזה לעמי הנכר. הוּא ידע כּי בּשתי אלה: קנאת הדת ושׂנאת הנכרים, יקח את לב הקוֹזאקים ויעוֹררם למרד וּנקמה.
יחד עם זה הביא חמלניצקי את דיבּת היהוּדים רעה מאד, כּי כּוּלם נאמנים הם לפּוֹלנים ועוֹזרים להם לרדוֹת בּקוֹזאקים האוּמללים, והם עוֹשׂים עוֹשר על ידי המס שהם נוֹטלים מבּתי-התפילה של הקוֹזאקים, שהאצילים הפּוֹלנים נוֹתנים להם בּחכירה לחלל את הקוֹדש. והקוֹזאקים, שהיוּ מעוֹלם בּני-חוֹרין, מכרוּם הפּוֹלנים והכּמרים הקתוֹלים לעבדי עבדים, לחוֹכרים היהוּדים, לעבוֹד כּל עבוֹדה בּזוּיה, שאיננה לפי כּבוֹד גיבּוֹרי מלחמה. וּמה גדוֹל הבּזיוֹן והקצף לראוֹת יהוּדים מוֹשלים וּמתעללים בּקוֹזאקים!
הדברים האלה בּאו כּאש בּלב הקוֹזאקים; וּככלוֹת חמלניצקי לדבּר קם שאוֹן וּמהוּמה בּמחנה, וכוּלם קראוּ בקוֹלי-קוֹלוֹת: – חרב לאלוֹהים ולקוֹזאקים! – נקם, נקם בּפּוֹלנים וּביהוּדים! – להמית ולמוּת בּעד דתנוּ הקדוֹשה! ותהי כּל הכּכּר לְשָאגת לְבָאים. כּגלי ים רוֹעש וּמִשבּריו שטפוּ הקוֹלוֹת בּחללוֹ של עוֹלם – שטף נקמה וחימה…
אחד מהמחנה נתן בּקוֹלוֹ:
– יהי חמלניצקי לנוּ לאַטאמאן!
ואחריו ענוּ כּוּלם פּה אחד:
– יחי חמלניצקי האֹטאמאן! חזק, חמלניצקי! – – –
אמנם חמלניצקי עוֹד סירב בּדבר, ולא קיבּל עליו את שם המשׂרה, אך בּפוֹעל היה מהיוֹם למצבּיא צבאוֹת הקוֹזאקים.
ג 🔗
אז יקרא חמלניצקי למוֹעצה את ראשי בּתי-האבוֹת.
– פּעמים רבּוֹת – אמר חמלניצקי – נלחמנוּ עם הפּוֹלנים, אך תמיד נפלנוּ בּמלחמה, כּי עצוּמים הם ועשירים וּמלוּמדים יוֹתר ממנוּ, אך עתה אנוּ צריכים לנַצח! וּכדי שיהיה נצחוֹננו בּטוּח, צריכים אנוּ למצוֹא לנוּ בּעלי בּרית חזקים, שיעזרוּנוֹ בּמלחמה.
– מי יעזוֹר לנו? אוּלי המַמלכה הרוּסית? – שאל אחד.
– לא – – ענה חמלניצקי – הממלכה הרוּסית יראה בּעצמה מפּני הפּוֹלנים. אני אוֹמר לרכּוֹש לנוּ את לב הטאטארים שישתתפוּ עמנוּ.
– את הבּוּסוּרמַנים13? – קרא קוֹזאק זקן אחד – האנחנוּ הנוֹצרים נבקש את הטאטארים הטמאים, שילכוּ עמנוּ להלָחם בּנוֹצרים? חלילה! הדבר חרפּה ועווֹן לקוֹזאקים! כּמעט כּל הקוֹזאקים הסכּימו לדעתוֹ של הזקן.
אך חמלניצקי, שהיה מחזיק בּשיטת הישוּעים, כּי “המטרה מקַדשת את האמצעים”, דיבּר על לבּם ויוֹכח להם, כּי ראשית הכּל, עליהם לכוון אל המטרה שהם נוֹשׂאים את נפשם, להנקם מהפּוֹלנים. ושנית – הלא ישלמוּ בּזה לפּוֹלנים הארוּרים מדה כּנגד מידה: כּמוֹ שהפּוֹלנים מתחבּרים עם היהוּדים הטמאים שֹנוּאי נפשם, כּדי להכניע וּלהציק לקוֹזאקים, כּך צריכים הקוֹזאקים להתחבּר הפּעם עם הטאטארים הבּוּסוּרמַנים להכניע את הפּוֹלנים.
– ואמנם – הוֹסיף חמלניצקי – הקוֹזאקים אוֹמרים: הטאטארי, היהוּדי והכּלב דת אחת לשלָשתם, וּמוּתר לתלוֹתם יחד. וגם אנחנוּ אחרי שנכניע את הפּוֹלנים, הן לא תהיינה ידינוּ אסוּרוֹת מהתחזק גם על הטאטארים; אם יהיוּ כּבני-אדם – ונכניסם אל דתנוּ הקדוֹשה, ואם יהיוּ כּכלבים – ונַערפם ונַשמידם…
אחרי ויכּוּח ארוֹך ניצח חמלניצקי בּדבריו. וּבהסכּמת הקוֹזאקים כּוּלם מיהר חמלניצקי וישׂם פּעמיו אל החאן14 המוֹשל בִּקְרים.
מגוֹר מסביב 🔗
א 🔗
ורוּח עברה בּכל גלילוֹת אוּקראינה וכל הקוֹזאקים כּאיש אחד הרגישוּ, כּי בּא המוֹעד להסיר מעליהם את עוֹל פּוֹלין. ה“חוֹלוֹפּים” התחילוּ להרים ראש וּלהעז פנים; רבּים נסוּ מבּית אדוֹניהם, וּביחוּד התפרצוּ מפּני החוֹכרים היהוּדים. והנה זה התחילוּ הקוֹזאקים פּוֹשטים על ערי היהוּדים השלוים ויכּוּ בּם וישדדוּ את נכסיהם. האדוֹנים הפּוֹלנים הרגישוּ בּזה התחלתוֹ של מרד ויעמדוּ לימין השדוּדים ויענשוּ קשה את השוֹדדים שנפלוּ בידם, אך כּל זה הוֹעיל רק לעוֹרר את הכּעס והחרוֹן וּלהגדיל את מדוּרת המרד בּין כּל הקוֹזאקים.
ראוּ היהוּדים כּי כּלתה אליהם הרעה – ויטוּ כּוּלם אחרי הפּוֹלנים מגיניהם.
וּבטוּלצ’ין, מקוֹם מוֹשב ר' איצי, בּאה השמוּעה כּי הקוֹזאקים נכוֹנים למרוֹד בּפּוֹלנים ולעשׂוֹת נקמה בּהם וּביהוּדים. דבר זה נוֹדע מפּי העבד ששירת בּביתוֹ של ר' איצי – קַרפּה שמוֹ.
קרפּה היה בּחוּר כּבן עשׂרים וּשתים. פּניו שזוּפים ויפים ועיניו השחוֹרוֹת מבּיטוֹת בּתמימוּת ועצב. הוּא עבד את ר' איצי בּאמוּנה שנים אחדוֹת והיה קשוּר אל בּיתוֹ בּכל לבבוֹ. כּשיצאוּ ללוּבּני –הלך קרפּה אחריהם; יצאוּ מלוּבּני לטוּלצ’ין ונטפּל גם אז אליהם. ור' איצי היה מחזיק טוֹבה לקרפּה שלוֹ וּמראה לוֹ חיבּה. הוּא היה אוֹמר עליו בּשׂחוֹק: “קרפּה שלי הוּא גלגוּלוֹ של טָבי, עבד ר' גמליאל, גם הוּא נאמן וּמסוּר כּמוֹתוֹ”.
וקרפּה יוֹתר משהיה נאמן לבעליו, ר' איצי, היה מסוּר בּכל נשמתוֹ להדסה בּת ר' איצי. כל שירוּת קל שהיה עוֹשׂה למעשה – עשׂאוֹ בּשׂמחת-נפש מיוּחדת. וּכשזכה שתפנה אליו הדסה היפהפיה בּשאלתה אוֹ לדבּר עמוֹ דברים אחדים, היה מוּכן לבוֹא למענה בּאש וּבמים… הוּא חוֹנַן בּכשרוֹן מנַגן, כּמוֹ רבּים מבּני אוּקראינה. וּבערבי הקיץ היה יוֹשב לוֹ קרוֹב לחלוֹנה של הדסה, מוֹציא חליל מכּיסו וּמחלל; ולפעמים הצליח להוֹציא מכּלי פשוּט זה מנגינוֹת כּל כּך נאוֹת וערבוֹת, שהיה מַטעים אוֹתן בּמין תוּגה ניצחת, בּכלוֹת נפש אוֹהבת המתגעגעת בּאין תקוה, עד שנלותה אליו גם הדסה ועזרה אחריו מחדרה בּקוֹלה הדק והערב כּקוֹל צִפּוֹר. וּכמוֹ רוּח נַעלמה, מין נשמה חדשה יוֹרדת אז על קרפּה וּנגינתוֹ נעשׂית יוֹתר עמוּקה, יוֹתר נעימה בּגעגוּעיה וּמביאה עד לידי חדוַת הנפש…
והדסה היתה מאוֹרסת לבן-אחיו של ר' איצי שישב בּבּריסק. כּשקרבוּ ימי החתוּנה נוֹלד סכסוּך קטן בּין המחוּתנים; ר' איצי ור' אֶליקוּם אחיו התוַכּחוּ על דבר מזוֹנוֹתיהם של הזוּג לאחר החתוּנה. אבי החתן רצה שבּנוֹ יהיה סמוּך על שוּלחנוֹ בּבּריסק, כּי בּן יחיד הוּא לוֹ, ור' איצי רצה שיהיה חתנוֹ סמוּך על שוּלחנוֹ, כּמנהגוֹ של עוֹלם – והדסה בּת יחידה היא לוֹ. בּיקשוּ למצוֹא איזוֹ פּשרה ונדוֹנוּ בּיניהם על ידי מכתבים.
וקרפּה ידע שאפשר הדבר שישלחוּ את הדסה לליטא, ואמר לה פּעם, כּי אם תסע היא לליטא, אז ילך גם הוּא אחריה לעבוֹד שם בּבית חוֹתנה אוֹ אצל בּעלה.
– למה? – שאלה הדסה בּשׂחוֹק קל.
– תוּגה תאכלני בּלעדיך… – ענה קרפּה בּתמימוּת.
– שלם תהיה, – ענתה הדסה – תשׂא אשה אוּקראינית בּעלת עינים שחוֹרוֹת, ושׂמַחת בּה.
– אני… לישׂא אשה… לא! עד עוֹלם!..
– מפּני מה?
– מפּני שאני אוֹהב אוֹתך… – ענה קרפּה והציץ עליה בּעינים חוֹלמוֹת.
לחיי הדסה האדימוּ מבּוּשה:
– הוֹי סכל, – אמרה לוֹ בּקוֹל נמוּך – הרי נוֹצרי אתה… אסוּר לך, אני יהוּדיה…
– גם אני יוֹדע, – ענה קרפּה – אבל בּכל זאת אני אוֹהב אוֹתך.
– אַל תהי שוֹטה, – אמרה אליו הדסה בּכוֹבד-ראש – ישמע אבּא ויגרשך מפּה.
– לא יגרש; הן גם אנכי יוֹדע שאינך בּת-זוּג לי, אבל אהוּבה אַת לי כּשמש זוֹ המאירה שם מרחוֹק, וּכמוֹ העננים הבּהירים האלה המרחפים שם בּשמי מרוֹם, כּמוֹ… כּנף רננים שבּיער… יגרשוּני ממך ולא אלך… אַת ואביך צריכים לי – קרוֹב היוֹם שתראי את אמוּנתי ואהבתי אליך, תראי עד כּמה נכוֹן אני למסוֹר נפשי בּעדך…
– מה תדבּר, קרפּה? דבריך מטילים עלי אימה… איזוֹ סכּנה נשקפת לנוּ?…
– אסוּר לספּר… – אמר קרפּה – אבל דעי לך כּי הקוֹזאקים מכינים את עצמם לשחוֹט את כּל הפּוֹלנים והיהוּדים שבּאוּקראינה וּבפוֹלין… אצל האַטאמאן שלנוּ חיל רב, עד כּדי לכבּוֹש את העוֹלם כּוּלוֹ… יתן אוֹת – וכל הקוֹזאקים יקוּמוּ כּאיש אחד להרוֹג, להשמיד וּלאבּד את עם פּוֹלין. הגידוּ לי זאת בּסוֹד, אך ממך לא יכוֹלתי להסתיר גם את הדבר הזה.
הדסה סיפּרה את הדברים לאביה, ור' איצי הבין מיד שיש יסוֹד לדבר והתחיל חוֹקר ודוֹרש עד שנוֹדע לו, כּי אמנם נכוֹנים הם הקוֹזאקים להתפּרץ בּנקמה…
השמוּעה הטילה אימה על היהוּדים, ור' איצי השתדל לפני הרב שיאסוֹף את טוֹבי העיר לטכּס עצה.
פּרנסי העיר והגבירים היוֹצאים ונכנסים בחַצרוֹתיהם של הפּריצים נאספוּ, נדבּרוּ ואמרוּ, כּי הדבר אינוֹ חדש וכי די כּוֹח לה לפּוֹלין להכניע את הקוֹזאקים בּיוֹם התקוֹממוּתם, וּכבר הבטיחוּ כּל האדוֹנים כּי לא יתנוּ לקוֹזאקים לגעת ביהוּדים לרעה.
אסיפה קטנה זוֹ הרגיעה את רוּחוֹ של ר' איצי, ולקח את כּסף הנדוּניה ונסע לבּריסק להתפּשר עם אחיו ולקבּוֹע זמן החתוּנה.
ב 🔗
כּמוֹ רוּח חדשה לבשה את ר' איצי בּבוֹאוֹ לליטא, ארץ מוֹלדתוֹ; הוּא הרגיש כּי בּא למקוֹם חיוּתוֹ. דוֹמה היה לדג זה שנתחבּט על היבּשה וחזר אל המים.
שנים מספּר עברוּ מעת שעזב ר' איצי את אֵחָיו שבּליטא, חזר וּמצאם כּמוֹ שהיוּ:
כּל אוֹתם המנהגים ונוּסחאוֹת התפילה שהיוּ כּל כּך חביבים עליו, קבוּעים ועוֹמדים ונמסרים בּירוּשה מדוֹר לדוֹר. כּל בּתי-המדרש מלאים “לוֹמדים” כּשהיוּ. ידידי נעוּריו – יש מהם שנזדקנוּ, יש מהם שנפטרוּ לבית-עוֹלמם, אבל אחרים, חדשים ורעננים, ממלאים כּבר מקוֹמם, יוֹשבים ועוֹסקים בּ“חיי-עוֹלם”, בּתוֹרה הקדוֹשה, בּחשק והתמדה רבּה. דוֹר דוֹר ו“עילוּייו”, דוֹר דוֹר וּ“מתמידיו” – והתוֹרה לעוֹלם עוֹמדת. בּכל עיר ועיר בּתי תלמוּד-תוֹרה וּבתי-ישיבה המוֹצאים פּרנסתם מקוּפּת הציבּור. בּחוּרים המקדישים את עצמם לתוֹרה מוֹצאים לחמם אף הם על שוּלחנם של מוֹקירי רבּנן וּמכבּדי תוֹרה ולוֹמדיה. וּמי מן העם אינוֹ מכבּד שם את התוֹרה? בּכל בּית נשמעים דברי תוֹרה, ואם אין בּעל-הבּית בעצמוֹ בּר-אוּרין יש לוֹ בּנים אוֹ חתנים תלמידי-חכמים.
והקהילוֹת שבּליטא הרי הן כּממשלת יהוּדים מיוּחדה; כּל קהילוֹת היהוּדים מאוּשרוֹת מטעם המלוּכה, וּבכל סדריהן פּנימה היהוּדים אדוֹנים לעצמם. בּכל שנה בּימי חוֹל-המוֹעד פּסח היוּ מתאספים לבית-המדרש, אוֹ לבית הקהל, וּבוֹחרים להם בּקלפי פּרנסים וגבּאים לשנה. ראשי-הקהילה האלה היוּ מעריכים את כּל האנשים, שיתן כּל אחד לפי כּוֹחוֹ, להחזקת בּתי-מדרש וישיבה ולשאר מוֹסדוֹת של צדקה, כּמוֹ “בּיקוּר-חוֹלים”, “הכנסת-אוֹרחים” וכדוֹמה. ראשי-הקהל האלוּ היוּ מפקחים גם על בּתי-החינוּך, בּתי-התפילה ועל כּל החברוֹת השוֹנוֹת שבּקהילה. הם היו מאַשרים כּל מקנה וכל קנין שבּין יהוּדי לחברוֹ, שוֹפטים יחד עם הרבּנים כּל “דין תוֹרה” וכוֹח היה בּידם להעניש את המַמרים וּלהטיל קנס על כּל העוֹבר על תקנוֹת הציבּוּר.
מצד הפּרנסה היוּ אמנם השנים קשוֹת, אך עם זה היוּ נראוֹת בּיוֹתר מידוֹת טוֹבוֹת אלוּ של רחמנוּת וּצדקה שהצטיינוּ בּהן בּני ישׂראל; גמילוּת חסדים היתה יקרה מאד בּעיני העם והיוּ תוֹמכים איש את רעהוּ כּאשר מטה ידוֹ.
בּארצוֹת אשכּנז היוּ אז לוֹחצים את היהוּדים מאד והיוּ בּאים משם לארצוֹת פּוֹלין וליטא מחנוֹת של יהוּדים שנתדלדלוּ למצוֹא שם מחיה וּמנוֹח מיד מעַוֵל וחוֹמֵץ. מחיה וּמנוֹח בּיקשוּ האוּמללים בּליטא וּפּולין, בּשעה שגם שם לקוּיה הפּרנסה וּמצב היהוּדים הלך הלוֹך ושפל, הנוֹצרים העירוֹניים יחד עם הנזירים הישוּעיים היוּ רוֹדפים גם שם את היהוּדים ויוֹרדים לחייהם; אך מקוֹם אחר לא מצאוּ להמלט שמה, וּמספּר האנשים גדל משנה לשנה. וּבכל זאת על ידי מעשׂי-צדקה הרבּה, ניהלוּ את כּל העניים האלה בּלחם, וּבניהם של העניים גם הם לא היוּ נעזבים לנפשם; נתנוּ אוֹתם ל“תלמוּד-תוֹרה” ולישיבוֹת. ולא זוֹ בּלבד אלא שבּכל ארצוֹת ליטא וּפּוֹלין לא נמצאה בּת-ישׂראל בּת שמוֹנה-עשׂרה, שלא נישׂאה לאיש. “הכנסת כּלה” היתה נחשבת למצוה גדוֹלה וחברוֹת ויחידים היוּ עוֹסקים בּזה להמציא נדוּניה להוֹצאוֹת חתוּנה לבתוּלוֹת עניוֹת והיוּ מַשׂיאין אוֹתן סמוּך לפרקן.
ועל דבר שאלוֹת הכּלל וּשתדלנוּת לפני המלך, אוֹ לפני המגנאטים15 והבּישוֹפים ועל דבר המשפּטים שבּין קהילה וּקהילה, על עסקי “חזקה”16 וכדוֹמה – לזה היה קבוּע בּמדינה “וַעד ארבּע ארצוֹת” – והוּא אסיפת ראשי-ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין רבּה וּפּוֹלין זוּטא, ליטא ורייסין (גַליציה). הם היוּ מתאספים שתי פּעמים בשנה, בּיריד שבּלוּבּלין וּביריד שבּיארוֹסלאב, ושם היוּ דנים וּמחליטים בּכל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ. שמה היוּ בּאים גם הבּחוּרים המצוּינים בּתוֹרה, וכל אב שהיה מבקש חתן בּר-אוּריָן לבתוֹ, היה נוֹסע לשם וּבוֹחר, וכוֹתבים תנאים ונכנסים שם בּברית אֵרוּסין.
וּבעת שבּא ר' איצי לבּריסק היתה ניכּרת תנוּעה גדוֹלה בּין היהוּדים; כּל חשוּבי העיר נאספוּ יחד לאסיפה גדוֹלה לרגל שמוּעוֹת המרידה. הפּרנסים חקרוּ ודרשוּ בּדבר, שלחוּ שלוּחים למקוֹמוֹת שוֹנים, אספוּ ידיעוֹת וטיכּסוּ עצוֹת לקדם פּני הרעה שלא תבוֹא.
וּבבּריסק איש זקן, ר' ישׂשׂכר-בֶּר שמוֹ. הוּא היה מלפנים רבּוֹ של ר' איצי ועתה סוֹפר הקהילה. והוּא כּבן שבעים שנה, אך לבּוֹ היה עדיין ער וחם בּכל מה שנגע לעמוֹ. הוּא היה נכנס וּמתעמק בּכל ענין וּמקרה אשר היה בּהם ערך ציבּוּרי.
ר' ישׂשׂכר-בּר זה היה תלמידוֹ של החכם הגדוֹל ר' דויד גאנז.
גאוֹן זה מלבד גדוּלתוֹ בּתוֹרה היה בּקי גם בּחכמוֹת ההנדסה, התכוּנה וההיסטוֹריה וּמבין בּלשוֹנוֹת. אמנם רק מעטים ידעוּ להוֹקיר את ר' דויד. בּזמן ההוּא היוּ יהוּדים רחוֹקים מכּל חכמוֹת החוֹל, כּי הישוּעים שהיוּ מוֹשלים בּמוֹסדוֹת החינוּך השתדלוּ לסגוֹר את דלתוֹת בּתי-החכמה לפני היהוּדים, והיהוּדים השתדלוּ גם הם מצדם להבּדל מרוֹדפיהם וּלהסגר בחוֹמת דתם כּמוֹ שנסגרוּ בּחוֹמת הגיטוֹ, ולא חפצוּ לדעת מאוּמה מלבד גמרא ופוֹסקים, זוֹהר וקבּלה. אחדים עוֹד השיבוּ נפשם בּפּילוֹסוֹפיה הישנה שמצאוּ בּספרי ה“קדמוֹנים”, אך איש מהם לא שׂם לבּוֹ לחכמה ולחקירוֹת החדשוֹת שבּספרי העמים, ולא לאמנוּת העתיקה והמתחַדשת בּעוֹלם, ולא בּיקשוּ להם כּל דרך חדשה בּלימוּדיהם. לכן לא היה נחשב חכם כּר' דויד גאנז בּעיני הרבּנים אוֹ בּעיני ההמוֹן. גם הוּא, ר' דויד בּעצמוֹ, לפי הנראה, היה חוֹשב לעצמוֹ כּדבר-חטא שבּילה את עתוֹ בּחַכמוֹת חיצוֹניוֹת, והיה מצטדק על מה שהוּא מביא ראָיוֹת מספריהם של חכמי האוּמוֹת, וּמבקש מחילה מאת הקוֹרא.
אצל ר' דויד זה למד ר' ישׂשׂכר-בּר בּנַערוּתוֹ והרבּה חכמה קיבּל ממנוּ, אבל מה היה זה יכוֹל לעשׂוֹת בּחכמתוֹ, אם דוֹרש לא היה לה – ולא עוֹד, אלא שנחשבה כּמעט לעווֹן? ור' ישׂשׂכר-בּר הצפּין את חכמתוֹ בּלבּוֹ ולא גילה שהוּא מצטיין בּמאוּמה מאֶחיו. הוּא נעשׂה לסוֹפר הקהל וכתב כּל מה שהפּרנסים מצוים. לפעמים ראה ר' ישׂשׂכר-בּר שהפּרנסים אינם עוֹשׂים כּשוּרה. אבל לא תמיד היה יכוֹל להוֹכיחם, ואם ידע שדבריו לא יעשׂוּ פּרי היה כּוֹבשם בּלבּוֹ וּמחריש. אך התוּגה החרישית שנשקפה מעיניו העידה בּוֹ, בּזקן זה, כּי חסר לוֹ דבר מה. למלא את החסרוֹן אי אפשר – ולבּוֹ עליו דוָי…
וּמה שׂמח ר' ישׂשׂכר-בּר לראוֹת את תלמידוֹ איצי, שהיה תמיד מוֹקיר וחוֹבב אוֹתוֹ בּלבּוֹ.
ר' איצי מסר לרבּוֹ מכתב וּפריסת-שלוֹם מבּנוֹ היוֹשב בּטוּלצ’ין. ואחר כּך סיפּר לוֹ על דבר הסכסוּך שהיה בּינוֹ וּבין אָחיו.
עכשיו נתפּשרוּ: חוֹדש לאחר החתוּנה יסע הזוּג לבּריסק, לשבת שנה ראשוֹנה בּבית אבי החתן, כּנהוּג. ואחר כּך ישוּבוּ לטוּלצ’ין, לגוּר עם אבי הכּלה, שלא יהא זה כּערער בּערבה, שהרי בּת יחידה הדסה לוֹ, וּבלעדיה אין לוֹ אף נפש אחת קרוֹבה.
- את האמת אגיד, רבּי מוֹרי, – אמר ר' איצי – כּי בּלבּי גם אני מוֹדה, כּי צדק אחי ממני, שאינוֹ רוֹצה לשלוֹח את בּנוֹ לאוּקראינה. פּה בּליטא, בּרוּך השם, התוֹרה בּתקפּה עוֹמדת, ממש ארץ-ישׂראל. הלב שׂמח: לוֹמדים מוּפלגים, עילוּיים –ארץ שכּל בּניה לימוּדי ה'. קוֹל תוֹרה איננוּ פּוֹסק לא מבּתי-המדרש ולא מבּתי-הישיבה… והאחדוּת!… גוֹי אחד בּאמת!… אחדוּת – כּלוּם יש עוֹד כּלי מחזיק בּרכה לישׂראל כּמוֹ אחדוּת?…
– אבל היא איננה, בּני, וּמצבנוּ בּכלל אינוֹ משוּבּח… – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּאנחה – אתה רוֹאה אחדוּת, ואני רוֹאה שהפּירוּד הוֹלך וּמתגבּר; אתה רוֹאה כּוֹח, ואני – חוּלשה ושפלוּת-ידים. “קטן יעקב ודל” – ואיך יעמוֹד בּשעת הסכּנה? ה' ירחם!…
ר' איצי העמיד בּרבּוֹ עינים של פּחד וּתמיהה, וזה הוֹסיף לדבּר בּמנוֹד-ראש:
– כּך, בּני, דבר זה מצַערני מאד, בּראוֹתי עד כּמה אין אנוּ מכּירים בּצרתנוּ. הדוֹחק והשפלוּת אוֹכלים כּוֹחנוּ, משחיתים מידוֹתינוּ – ואין איש שׂם על לב: הסוֹחרים הנוֹצרים נתרבּוּ והם אינם רוֹצים בּכלל שנתחַרה עמהם בּמסחר, והרי הם מבקשים עלינוּ עלילוֹת, והכּמרים עוֹזרים על ידם וּפקידי המלוּכה גם הם עמהם. דמנוּ נעשׂה הפקר, נרצח היהוּדי – אין דוֹרש דמוֹ, אין דין ואין דיין. המסים גם הם מתרבּים ועוֹמדים עלינוּ כּהררים: מלפנים היינוּ נוֹתנים מתנוֹת-שוֹחד לכּמרים, כּי יעצרוּ בּעד תלמידיהם לבל יפרעוּ בּנוּ פּרעוֹת, עתה נעשׂוּ “המתנוֹת” למס, וחוֹבה עלינוּ לשלמוֹ שנה בּשנה, המסים מתרבּים והפּרנסה מתמַעטת וּמתמוֹטטת. פּה הוֹציאוּ בּימים האחרוֹנים חוֹק, האוֹסר על היהוּדים לקנוֹת דבר בּשוּק, עד שלא יספּיקוּ הנוֹצרים לקנוֹת דים. בּסחוֹרוֹת אחדוֹת נאסר ליהוּדי לסחוֹר לגמרי.
כּל זה גרם לנוּ שהיהוּדים נסים מן העיר וּבאים להתישב בּכּפרים תחת חָסוּתם של “הפּריצים”: אלה עוֹד מוֹצאים חפץ בּיהוּדים וּמגינים עליהם קצת מחמס וּמצוּקה, אך בּשַׂכר זה נעשׂה להם היהוּדי שליח לכל עבירה ומעשׂה-אַכזריוּת – ואנוּ מעוֹררים עלינוּ בּיחוּד את חמתם של הקוֹזאקים הפּראים… וּמלבד זאת ישיבת הכּפרים וחסדי הפּריצים מביאים לידי פּירוּד הקהל והריסוֹת הציבּוּר: המריבוֹת והשערוּריוֹת שבּין האצילים, המפוֹררוֹת את פּוֹלין לפירוּרים קטנים, הן הן החוֹתרוֹת גם תחת אחדוּתנוּ אנוּ להרסה. כּל עברי שהוּא “תקיף” אצל הפּריץ שלוֹ, אינו רוצה עוֹד לשמוֹע לפסק הרב, ואפילוּ לפסק של “ועד ארבּע ארצוֹת”, ויכוֹל הוּא לעשׂוֹת כּל עָול נגד קהילתוֹ, אוֹ נגד קהילה אחרת, ונפשוֹ בּטוּחה כּי איש לא יעיז לקנסוֹ אוֹ להחרימוֹ. ואתה מוֹצא, כּי בּשעה שממַשכּנים את הכּר האחרוֹן של העני, בּעד תשלוּמי המס שצריכים לשלם למלך אוֹ לבישוֹף – ישנם עשירים רבּים שאינם נוֹתנים אף פּרוּטה לצרכי ציבּוּר… וּכמוֹ שקרעוּ המגנאטים את הארץ קרעים קרעים, כּך גרמוּ תקיפינוּ לקהילוֹת ישׂראל…
“אחדוּת” אתה רוֹאה? ראיה ל“אחדוּת” זוֹ – הרי לך מעשׂה בּוילנא! הידעת אם לא שמעת כּי היהוּדים בּק“ק17 וילנא מבקשים תחבּוּלוֹת לבלי תת ליהוּדים מק”ק אחרת לסחוֹר אצלם – ורבּנים יוֹשבים וּמתקנים “גדרים”, כּי לא יבוֹא חלילה יהוּדי מפּינסק לסחוֹר בּוילנא… מה רבּה החרפּה; שׂוֹנאי ישׂראל מבקשים להרחיק את היהוּדים שלא יתחרוּ עמהם, והיהוּדים גם הם עוֹשׂים כּך איש לאחיו וּקהילה לחברתה…
גם בּין הרבּנים עצמם אין שלוֹם! הנה התלקחה בּיניהם מלחמה: יש רוֹצים להחרים את הש“ך18 על שהוּא משׂיג על הרמבּ”ם, ויש שעוֹמדים לימין הש"ך – והמחלוֹקת מתלקחת עד שמים…
כּך נקרעים היהוּדים מבּחוּץ על ידי הסוֹחרים והנוֹצרים והישוּעים, וּבפנים הנם קרוּעים על ידי הפּרעוֹת שבּפּוֹלין, על ידי “טוֹבוֹת” המגנאטים וחַסדיהם. ועל ידי מחלוֹקת הרבּנים שאינה תמיד לשם שמים… והנה עוֹד הקשר והמרד! הקוֹזאקים הפּראים שוֹמרים עֶברתם ונוֹטרים לנוּ מכּבר… רבּוֹנוֹ של עוֹלם, "מי יקוּם יעקב כּי קטן הוּא?!…
– אוֹי, אוֹי! – יַסר יִסרני ה' ונתן בּלבּי מעט דעת להבין אוּלי יוֹתר מאחרים את מַעמדנוּ… רוֹאה אני את הפּחד שתוֹקפנוּ בּעת צרה כּזוֹ…
וקוֹלוֹ של הזקן רעד פּתאוֹם ונחנק בּתוֹך גרוֹנוֹ…
ר' איצי בּיקש להרגיע את רבּוֹ:
– תראה, רבּי, שהסכּנה תביאנוּ לידי אחדוּת…
– הלוַאי – ענה הזקן – שלא נצטרך לסמוֹך על חסדי הפּריצים לבד… בּימי מסעי-הצלב (ישמרנוּ ה' בּזמן הזה) נהרגוּ ואבדוּ קהילוֹת רבוֹת – והיהוּדים לא נתאחדוּ ולא ניסוּ גם להגן על עצמם…
וּמה היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת? – אמר ר' איצי בּתוּמוֹ וּבאנחה – לצאת למלחמה?..
– וּמדוּע לא?! – ענה ר' ישׂשׂכר-בּר בּהתעוֹררות ויספּוֹק כּפּוֹ על השוּלחן – עמך, איצי, הרי יכוֹל אני לדבּר בּלשוֹן פּשוּטה… אבוֹתינוּ קידשוּ את השם בּימי מסעי-הצלב, ואבוֹת אבוֹתינוּ – בּימי מלכוּת יוָן הרשעה – מי מהם עדיפים? אם לא מַתתיהוּ כּוֹהן וּבניו… אנחנוּ רק למדנוּ להשתטח לפני כּל מצוֹרע, למסוֹר את נפשנוּ בּיד כּל ערל וטמא, אוּלי יחוּס, אוּלי ירחם, וּכשלבבוֹ הערל לא יֵרך והוּא לוֹקח את המַאכלת – אנוּ פּוֹשטים את הצואר וּמקדשים את ה' לפני בּזוּי זה בּ“שמע ישׂראל” – זהוּ קידוּש השם!.. קרא “שמע ישׂראל” – וּתפוֹשׂ את הקוֹזאק בּבלוֹריתוֹ וערפהוּ כּכלב – זהוּ קידוּש השם…
פּני הזקן בּערוּ כּלהבה אדוּמה מתוֹך זקנוֹ ופיאוֹתיו הלבנים, עיניו נוֹצצוּ וירוּ זיקים, גוּפוֹ הדל והכּפוּף נעשׂה מוּצק וידוֹ הפּשוּטה רעדה בּאויר, כּאילוּ הוּא מנוֹפף חרב גדוֹלה וּכבדה מנשׂוֹא…
ר' איצי, כּוּלוֹ נבהל ונשתוֹמם למראה עיניו וּלמשמע אזניו, שׂפתיו התחילוּ רוֹעדוֹת ולוֹחשוֹת שלא בּרצוֹנוֹ:
– “מי יִקוֹם יעקב כּי קטן הוּא”… רבּי!
– מה?! – שאג הזקן – קטן יעקב? לא יִקוֹם?! “תמוּת נפשי עם פלשתים”! – גם זהוּ קידוּש השם!…
הזקן נפל על כּסאוֹ כּשהוּא שוֹאף ונוֹשף בּיגיעה, רק ראשוֹ הפנה לכאן וּלכאן ועיניו היוּ מזרוֹת אימה – –
ג 🔗
נרעש ונפחד יצא ר' איצי מלפני רבּוֹ… צר היה לוֹ על הזקן – נדמה לוֹ, שרבּוֹ נתפּס חלילה, מצערוֹ, בּמינוּת… החרב – כּלוּם זהוּ כּלי-זינוֹ של יעקוֹב? הוּא הרי אין כּוֹחוֹ אלא בּפה – לבקש רחמים מלפני אבינוּ שבּשמים… אך ירא היה ר' איצי להשיב על דברי רבּוֹ שנתרגש כּל כּך…
מתוֹך מחשבוֹת כּאֵלוּ הלך לוֹ בּרחוֹב ולא ידע לאן יפנה, לאן יברח מתוֹך הסערה שהקים הזקן בּלבּוֹ… והנה בּא לקראתוֹ החתן שלוֹ, עמד וּשאֵלוֹ:
– הרוֹצה אתה לראוֹת את ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי?
– היכן? היכן הוּא? – שאל ר' איצי בּפיזוּר-הדעת.
– הרי עכשיו עברנוּ לפני בּית-המדרש שהוּא יוֹשב שם כּל היוֹם – ענה החתן – ואם יש את נפשך, נכּנס אל בּית-המדרש, ותראה את פּני רבּנוּ הקדוֹש.
ר' איצי מיהר והלך לבית-המדרש.
ר' שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי היה מגדוֹלי המקוּבּלים שבּזמן ההוּא. אמרוּ עליו, שהוּא מל“ו הצדיקים שעליהם העוֹלם עוֹמד. תמיד היה עוֹסק בּתוֹרה וּתפילה וּמעַנה את נפשוֹ בּתעניוֹת וסיגוּפים. הוּא לא היה ישן על גבּי כּר, אלא על גבּי לבֵנה שהיה מַניח למראשוֹתיו. ימים רבּים היה מתהלך בּגוֹלה מעיר לעיר, מכּפר לכפר, ואיש לא ידע בּוֹ מי הוּא ולא הכּיר בּוֹ מה הוּא… אוֹמרים, ש”ערך גלוּת“, מפּני שנתקשה בּדברי רש”י בּמקוֹם אחד ולא ידע פּירוּשם, וֹלאחר שישב בּתענית כּמה ימים ולא נתן שינה לעיניו כּמה לילוֹת ולא הוֹעיל – הבין שהוּא צריך להשׂיג סוֹד זה על ידי גלוּת. “תוֹקפּא דגוּפא, חוּלשא דנפשא”– אוֹמר הזוֹהר – כּל מה שהגוּף יוֹתר בּריא הנפש יוֹתר חלשה, וּלהיפך, כּשהגוּף חלש הנשמה מתגבּרת, ולכן צריך אדם להחליש את הגוּף כּדי שיתן כּוֹח לממשלת הנשמה. והגלוּת, בּצירוּף תעניוֹת וסיגוּפים, סגוּלה בּדוּקה היא לזכּך את החוֹמר וּלהגדיל אוֹרה של הנשמה… ואמנם לאחר שהתהלך ר' שמשוֹן כּמה שנים בּגוֹלה וצם כּמה צוֹמוֹת, זכה לראוֹת את רש"י בּחלוֹם, ואז גילה לוֹ את הסוֹד הכּמוּס שבּדבריו…
הגדה זוֹ שהתהלכה מבּית-מדרש לבית-מדרש ונמסרה מפּה לפה בּלחישת סוֹד, העריצה את הצדיק ר' שמשוֹן בּעיני הכּל – והיוּ מבּיטים עליו בּיראת הקוֹדש…
ר' איצי בּא לבית-המדרש לשעת תפילת המנחה וראה איש-שׂיבה דל-בּשׂר שפּניו מקוּמטים יוֹשב מעוּטף בּטלית וּתפילין, ידיו כּפוּתוֹת על לבּוֹ והוּא מתנוֹעע בּגוּפוֹ וּמנהם חרש מתוֹך הספר שלפניו, בּקוֹל אחד וּבנעימה אחת שאינה פּוסקת כּזמזוּם הדבוֹרה… מיד הבין ר' איצי כּי זה הוּא ר' שמשוֹן.
ר' איצי התחיל מתקרב אליו בּיראת הכּבוֹד, וּפתאוֹם עמד כּנבהל – נדמה לוֹ שכּבר ראה אוֹתוֹ פּעם, אבל איננוּ יוֹדע מתי ואיפה… והנה הרים ר' שמשוֹן את עיניו המתנוֹצצוֹת – וּמיד הכּיר את ר' איצי וּפשט לוֹ את ידוֹ ואמר בּמתינוּת:
– שלוֹם עליכם, ר' איצי… –
– עליכם שלוֹם, רבּי! – החזיר לוֹ ר' איצי בּענוה וּבלב חרד ותמיה, ותוֹך כּדי דיבּוּר נתעוֹרר שוּב ונבהל: הוֹא הכּיר בּר' שמשוֹן אוֹתוֹ העני שהתאָרח בּבית נחוּמ’צי, ונחשד בּגניבה והוּכּה – ונתעלם מן העין… זה, שאילמלא הוּא, ר' איצי, אפשר שהיה נחוּמ’צי מיסר אוֹתוֹ בּשבטים…
לבּוֹ של ר' איצי פּג, הוּא עמד חיור, פּיו פּתוּח ולא יכוֹל להוֹציא אף הגה.
– מה שלוֹמך, ר' איצי? הגם היוֹם הנך יוֹשב בּלוּבּני? – שאל ר' שמשוֹן.
– לא, רבּי! כּבוֹדוֹ הביא גאוּלה לנפשי…
– אני? – גאוּלה? – שאל ר' שמשוֹן בּתמיהה של תמימוּת.
– רצוֹני לוֹמר, רבּי – ענה ר' איצי – כּי על ידך נגאַלתי מעבוֹד עוֹד את נחוּמ’צי.
– אין “גאוּלה” בּעוֹלם הזה לאדם מישׂראל בּעוֹד ש“שכינתא בּגָלוּתא”… – אמר ר' שמשוֹן בּהערה של תרעוּמוֹת על זה שזילזל בּמלה זוֹ.
– שגיתי, רבּי! – ענה ר' איצי בּחרטה.
– והיכן אתה יוֹשב? – שאל ר' שמשוֹן.
– בּטוּלצ’ין. – מה עוֹשים שם יהוּדים?
ר' איצי סיפּר לפניו על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, שהחרידה שם את ישׂראל.
– חמילניצקי – חמיל – נוֹטריקוֹן: חבלי משיח יבואו לך… – לחש ר' שמשוֹן בּפנים של אימה כּמדבּר לעצמוֹ – תשוּבה, תשוּבה, ר' איצי, צריכים אנוּ לשוּב בּתשוּבה…
– זה ודאי, רבּי ואוֹרי… – ענה ר' איצי – אבל… הרי צריכים אנוּ גם לבקש עצה לקדם פּני האוֹיב…
– “אַל תתחכּם הרבּה”! – הפסיקוֹ ר' שמשוֹן – עצה אחת יש – תשוּבה ותפילה וּצדקה, והשם יתבּרך הטוֹב בּעיניו יעשׂה…
ור' שמשוֹן קימט את מצחוֹ ועצם עת עיניו – והתחיל לדבּר לעצמוֹ בּצירוּפי מלים:
"וּתשובה וּתפילה… תפילה ותוֹרה – חיי עוֹלם… תוֹרה וּצדקה – והעיקר תשוּבה.. בּה פּוֹתחין… אשמנוּ, בּגדנוּ, גזלנוּ, דיבּרנוּ דוֹפי…
ור' שמשוֹן התחיל מכּה על לבּוֹ היבש בּכוֹח, כּמכּה בּתוֹף, מכּה וּמתוַדה עד שגמר:
– תיעבנוּ, תעינוּ, תִעתענוּ…
וּמיד חזר וכפת את ידיו על לבּוֹ והתחיל מתנדנד וּמזמזם מתוֹך הספר…
בּלב נשבּר וּבדאגה הלך ר' איצי מלפני זה… דעתוֹ, שהרתיחה ר' ישׂשׂכר-בּר בּדבריו, לא נתקררה מדברי ר' שמשוֹן… וּבמוֹחוֹ ניקרוּ שאלוֹת ולא נתנוּ לוֹ מנוֹח.
– “מה אנוּ צריכים לעשׂוֹת וּמה אנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת?” “הכּל בּידי שמים” – ולא יהא זה כּ“צינים וּפחים” שהאדם צריך להזהר מהם?.. אבל מה נעשׂה? לצאת בּחרב? מה כּוֹחנוּ וּמה גבוּרתנוּ לעוּמת הקוֹזאקים?..
ור' איצי מצא שאין דרך אחרת ליהוּדים אלא להשתדל לפני המגנאטים.
וכך היתה גם דעת הפּרנסים שנתאספוּ ממחרת היוֹם בּבּריסק: הם החליטוּ וגמרוּ לשלוֹח שתדלנים למלך ולמגנאטים, כּי יוֹאילוּ להגן בּחסדם על היהוּדים עבדיהם הנאמנים.
– עַרְבָּך עַרְבָּא צריך…19 – אמר ר' ישׂשׂכר-בּר לר' איצי באנחה לאחר האסיפה – לא למוֹתר היה לנוּ למצוֹא כּאלה אשר יגינוּ עלינוּ מפּני ה“מגינים” האלוּ…
ר' איצי התרעם בּלבבוֹ על הערה זוֹ – כּלוּם יש לוֹ לזה עצה טוֹבה מזוֹ?
וּפרנסי העדה בּיקשוּ את ר' איצי, כּי בּעברוֹ את העיר לוּבּני יסוּר אל נחוּמ’צי ויבקש אוֹתוֹ, כּי יקח דברים עם הנסיך וישניוֹביצקי.
נחוּמ’צי נוֹדע כּבר בּעוֹלם כּגביר עצוּם ותקיף גדוֹל בּחצר הנסיך.
בּלב כּוֹאב ודוֹאב מבּוֹשת קיבּל ר' איצי על עצמוֹ שליחוּת זוֹ, לדבּר אל נחוּמ’צי שהוּא ישתדל להשׂיג טוֹבה בּשביל כּלל ישׂראל…
ד 🔗
למחרתה של האסיפה התפּטר ר' ישׂשָכר-בּר ממשמרתוֹ מהיוֹת עוֹד סוֹפר הקהל, באמרו כּי אינוֹ יכוֹל עוֹד לשמש בּכהוּנה זוֹ מחמת זקנה. אך בּאמת לא חוּלשתוֹ הביאַתוּ להחלטה זוֹ, אלא משוּם שכּבר בּחלה נפשוֹ לראוֹת כּיצד עסקי הקהל נעשׂים בּימים כּאלה, והאסיפה האחרוֹנה העירה אוֹתוֹ בּיחוּד לבקש להתבּוֹדד וּלהבּדל מכּל הענינים שהשׂבּיעוּהוּ רק כּעס וּמכאוֹבים.
בּסתר לבבוֹ עלה גם רעיוֹן זה: אפשר יבוֹא לידוֹ שיהא צריך לפעוֹל בּאוֹפן אחר על הקהל בּימי המרד, כּי אז מוּטב שלא יהא תלוּי בּדעת ראשי הקהל וּבהחלטוֹתיהם….
ור' ישׂשׂכר-בּר היה גלמוּד וּבוֹדד בּבּריסק; אשתוֹ מתה עליו כּבר, בּנוֹ הבּכוֹר ישב בּטוּלצ’ין וּשאר בּניו וּבנוֹתיו גם הם לא גרוּ בּבּריסק, אך משוּם שר' ישׂשׂכר-בּר לא רצה להיוֹת מצפּה לשוּלחן בּניו – נשאר לשבת בּעירוֹ, והתפּרנס שם מעבוֹדתוֹ בּקהל.
עכשיו כּשנתפּטר מעבוֹדתוֹ זוֹ, התחיל ר' איצי מדבּר על לבּוֹ שיסע עמוֹ לטוּלצ’ין, שם יתאָרח בּבית בּנוֹ וּמתוֹך כּך יכבּד גם אוֹתוֹ, את תלמידוֹ, להשתתף בּחתוּנת בּתוֹ.
טעמים אלוּ כשהם לעצמם, אפשר, לא היוּ יכוֹלים להכריע דעת הזקן שיקבּל עליו טלטול דרך רחוֹקה כּזוֹ. אבל הזמן גרם: “מי יוֹדע – אמר רבּי ישׂשׂכר-בּר – מה יֵלד יוֹם? מוּטב שאהיה עכשיו קרוֹב ל”קדיש" שלי, אצל בּני בּכוֹרי… ועוֹד רעיוֹן התחבּט בּמוֹחוֹ: “אין נביא בּעירוֹ” – פּה בּבּריסק אם יהא יוֹצא מגדרוֹ לדבּר אל העם בּשעת צרה שלא תבוֹא, לא ישמעוּ לוֹ, ושם בּטוּלצ’ין אפשר יהיוּ דבריו יוֹתר נשמעים – וּלשׂמחת ר' איצי, שראה בּזה כּעין סימן טוֹב לבניו ולכלל ישׂראל, הסכּים ר' ישׂשׂכר-בּר לנסוֹע עמוֹ בּיחד טוּלצ’ינה.
הדרך שנסעוּ בּסוּכּה של קרוֹן אחד שהלך לערי הנגב, פּעלה על ר' ישׂשׂכר-בּר לטוֹבה. רק חמישה נוֹסעים היוּ בּקרוֹן – ויהי די מקוֹם בּסוּכּתוֹ לישב, ואפילוּ לשכּב ולנוּח. – חוֹדש אִייר היה בּעוֹלם, חוֹדש זיו. האביב היה אז בּעצם תפארתוֹ, הלילוֹת לא היוּ קרים, ואויר היערים והשׂדוֹת, מחזוֹת הטבע וחליפוֹתיהם השיבוּ את נפשוֹ של הזקן, שהיה יוֹשב עד עכשיו סגוּר תמיד בּחדרוֹ על ספריו.
בּלוּבּני עמדוּ, ור' ישׂשׂכר-בּר נעתר לר' איצי שיכּנס עמוֹ בּיחד לנחוּמ’צי, לדבּר עמוֹ על אוֹדוֹת השתדלנוּת.
בּשלוֹש השנים האחרוֹנוֹת פרץ עשרוֹ של נחוּמ’צי מאד. מיראה ניתן לוֹ שם-התוֹאר “מוֹרנוּ”20, אף כּי לא ידע לקרוֹא ב“מחזוֹר” בּלי שיבּוּשים – והכּל שׂנאוּ אוֹתוֹ: השליאכטים – קינאוּ בּעשרוֹ; האיכּרים העבדים, כּי יהוּדי רוֹדה בּהם; והיהוּדים אף הם שׂנאוּהוּ, כּי רמס אוֹתם בּרגל גאוה וגזל את פּרנסתם. אוּלם בפיהם היוּ הכּל מרוֹממים וּמשבּחים את התקיף הזה, ונחוּמ’צי חשב בּלבּוֹ כּי אמנם ראוּי הוּא לשבח, כּי מי חכם כּמוֹהוּ אשר עלה בּדעתוֹ וּבעוֹצם ידוֹ למעלה עליוֹנה כּמוֹהוּ?
עכשיו שׂמח נחוּמ’צי בּלבּוֹ, בּראוֹתוֹ שגם פּרנסי בּריסק שוֹלחים לוֹ את בּקשתם מרחוֹק, כּי יוֹאיל להגן בּכנפיו על כּלל ישׂראל.
הוּא התאנח על צרת ישׂראל והבטיח להכּנס אל הנסיך וישניוֹביצ’קי בּשתדלנוּת, שיבטיח שמירת היהוּדים. ועם זה יגלה דעתוֹ לפני האזרחים, כּי בּאמת הפּחד, שמפחדים היהוּדים, מוּגזם הוּא יוֹתר מדי, כּי גם וישניוֹביצקי אינוֹ חוֹשב שתנוּעת הקוֹזאקים תשׂים מהפּכה בּארץ. פּראים בּזוּיים כּאלה לא יוּכלוּ לעשׂוֹת מלחמה בּעצה, וּכבר נתן וישניוֹביצקי צו כי אם יברח אחד הקוֹזאקים אל מעבר לפּוֹרוֹגים, יהרגוּ את אשתוֹ וּבניו וכל קרוֹביו.
– וזוֹהי בּאמת תחבּולה טוֹבה לעצוֹר בּרוּח העבדים האלה – סיים נחוּמ’צי את נחמתוֹ.
ר' ישׂשׂכר-בּר, שישב כּל אותה השעה ושתק, נתאנח מעוֹמק לבּוֹ.
– מה האנחה הגדוֹלה? – שאל נחוּמ’צי בּשׂחוֹק קל.
– חוֹשב הוּא ר' ישׂשׂכר-בּר – ענה ר' איצי – כּי היהוּדים היוּ צריכים להזדיין, להיוֹת נכוֹנים לצרה שלא תבוֹא ולעמוֹד על נפשם בכוֹח עצמם…
– חלילה וחס! – קרא נחוּמ’צי בּכל לבּוֹ – האנחנוּ היהוּדים נצא בּכלי-נשק? וּמה יאמרוּ שׂרינוּ שבּצלם אנוּ חוֹסים! הרי נהיה בּזה כּמַמעיטים את כּוֹחם וכמזלזלים בּהבטחתם, כּאילוּ אין אנוּ מאמינים בּהם.
ר' ישׂשׂכר-בּר לא ענה דבר, כּי ידע, כּי רק לשוא ישחית דבריו לפני זה.
ור' איצי הסכּים בּעיקרוֹ של דבר עם נחוּמ’צי. אף כּי הוּא ידע, כּי לפעמים אי אפשר לסמוֹך על חסדי הפּריצים וטוֹבת לבּם… אך מה יעשׂה יעקוֹב, אם קטן הוּא ודל? רק “'דוֹרוֹן וּתפילה” הם כּל תחבּוּלוֹתיו…
המרד והטבח 🔗
א 🔗
ולפּוֹלנים הגיעוּ כּבר שמוּעוֹת והוֹכחוֹת על דבר תנוּעת הקוֹזאקים, כּי חזקה היא, אך חמלניצקי מצא תמיד עצוֹת להרגיע את רוּח הפּוֹלנים בּעוֹד שהוּא התכּוֹנן בּסתר למלחמה. הוּא שלח תמיד מכתבים אל גדוֹלי השׂרים, כּי אין דעתוֹ, חלילה, להתקוֹמם נגד מלכוּת פּוֹלין, רק טענוֹת יש לוֹ נגד פּוֹלנים אחדים הממיטים רעה על המלכוּת ועמה, והשתדל להוֹכיח, כּי לא כּמוֹרד בּרח אל הפּוֹרוֹגים, רק צ’אפּלינסקי האוֹמר להרגוֹ גירשהוּ מהסתפּח בֹּארצוֹ… להצלחתוֹ של חמלניצקי נמצאוּ בּין שׂרי פּוֹלין אחדים שהיוּ עמוֹ בּעצה אחת, לגמרי אוֹ לחצאין – כּי גם הם היוּ מחזיקים בּדת היוָנית האוֹרתוֹדוֹכּסית כּמוֹהוּ. וּשאר השׂרים היוּ עסוּקים בּתענוּגיהם וּבסכסוּכיהם הפּעוּטים וּבטוּחים מאד בּכוֹחם – לא שׁמוּ לב לראוֹת את הנעשׂה.
וּבתוֹך כּך הספּיק חמלניצקי לכרוֹת בּרית עם החאן של הטאטארים, וזה שלח אתוֹ אחד משׂרי-צבאוֹ וּגדוּד גיבּוֹרים טאטארים לעזרוֹ נגד הפּוֹלנים. וישב חמלניצקי אל מחנה הקוֹזאקים שעל יד הפּוֹרוֹגים וּמשם יצא ויתקע מחנהוּ בקידק.
אז גמר האַטאמאן פּוֹטוֹצקי לשלוֹח נגד חמלניצקי עשׂרת אלפים איש וּבראשם את בּנוֹ הצעיר, שאיוָה מאד לנחוֹל עטרת גיבּוֹר-מנצח. ויען אשר פּוֹטוֹצקי הצעיר לא היה עוֹד מנוּסה בּמלחמה, על כּן שלח אביו עמוֹ את הקוֹמיסַר21 שמבּרג. וגם מהקוֹזאקים “הרשוּמים” נשלחוּ עם חיל הפּוֹלנים להלַחם בּקוֹזאקים החפשים שמרדוּ.
– לכוּ והחריבוּ את כּל מחנה הקוֹזאקים, לא ישאר ממנוּ זכר, ואת ראשי המוֹרדים תפשׂוּ חיים וַהביאוּם אלי לשלם להם כּגמוּלם – כּכה ציוה פּוֹטוֹצקי את חילוֹ זה.
פּוֹטוֹצקי הצעיר מיהר בֹשׂמחה למלחמה. הוּא היה בּטוּח בּנצחוֹנוֹ. אך חמלניצקי ארב לוֹ, וכאשר עברוּ הקוֹזאקים הרשוּמים, יצא לקראתם ודיבּר על לבּם, כּי לא ילַחמוּ נגד אחיהם המעוּנים, הרוֹצים לפרוֹק מעליהם את עוֹל פּוֹלין – ויהפוֹך לבּם לכרוֹת בּרית עם חמלניצקי להכּוֹת את הפּוֹלנים.
וּביוֹם 8 לחוֹדש מאי, שנת ת"ח (1648), על יד הנהר ז’וּלטי-ווֹדי22, החריבוּ מחנוֹת הקוֹזאקים שנתאַחדוּ עם הטאטארים את כּל מחנה הפּוֹלנים. פּוֹטוֹצקי הצעיר הראה אמנם גבוּרה בּמלחמה, אך הוּא נספּה כּגיבּוֹר בּשׂדה-קטל – והקוֹזאקים ניצחוּ.
כּשבּאה הבּשׂוֹרה לפּוֹטוֹצקי על מוֹת בּנוֹ וּמגיפת חיל פּוֹלין (הוּא היה אז עם מחנהוּ בּצ’אֶרקאסי, פּלך קיוֹב) – רפוּ ידיו והחל לסגת אחוֹר עם חילוֹ, אך חמלניצקי השׂיגהוּ בּיוֹם 16 בּמאי וַישמד את מחנה הפּוֹלנים, ואת פּוֹטוֹצקי וּשאר השרים הגדוֹלים אשר אתוֹ לקח בּשבי וישלחם מתנה לחאן הטאטארים, למען יקח בּעדם כּוֹפר רב…
כּאשר שמעוּ איכּרי אוּקראינה את נצחוֹנוֹ של חמלניצקי, עזבוּ את בּיתם ואת שׂדוֹתיהם וימהרוּ להספח אל חילוֹ; אחדים משׂנאתם לפּוֹלנים ואחרים – לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז יחד עם הקוֹזאקים, אשר פּשטוּ גדוּדים גדוּדים לכל הרוּחוֹת שבּאוּקראינה, להרוֹג ולבוֹז את הפּוֹלנים והיהוּדים היוֹשבים בּה.
נוֹראה, נתעבה וּמבהילה היתה הנקמה שנקמוּ הקוֹזאקים מהפּוֹלנים, ועל היהוּדים ניתכה חמתם בּלעג וקלס אכזרי שאין כּמוֹהוּ. לענוֹת את היהוּדי וּלהתעלל בּנפשוֹ ולהמיתוֹ מיתה משוּנה ונוֹראה ביִסוּריה, נחשב בּעיניהם כּמצוה וכעבוֹדת הקוֹדש; ראשוֹנה, הלא “פּוֹהאנים” הם, כּלוֹמר: טמאים (כּך היוּ קוֹראים לכל אלה שאינם נוֹצרים); ושנית – הלא בּעוֹזרי הפּוֹלנים הם; וּשלישית – מי ידרוֹש את דמם השפוּך?..
אם שׂנא הקוֹזאק את הפּוֹלני שאינוֹ מבּני דתוֹ, אבל בּכל זאת היה נחשב בּעיניו כּאוֹיב מבּני-אדם, ואף כּי עתה נלחמים הם זה בּזה, בּכל זאת ידעוּ מראש, כּי כּעבוֹר איזה זמן – וכרתוּ בּרית שלוֹם. אבל בנוֹגע ליהוּדים, ידעוּ שאינם צריכים להתחשב עמהם כּלל, ואפשר לבערם כּליל מן הארץ – ולא ימָצא איש שימחה נגד הדבר הזה גם בּדברים בּעלמא.
לא מלחמה היוּ עוֹשׂים עם היהוּדים – אלא שׂחוֹק של אכזרים מנוּוָלים. כּשהתנפּלוּ על קהילה אחת היוּ עוֹשׂים ביהוּדים האוּמללים שעשוּעים של יסוּרים, שלא עשׂה עוד כּל פּרא לשוּם בּעל-חיים שבעוֹלם: הפשיטוּ את העוֹר מעל בּשׂרם של יהוּדים חיים, קיצצוּ את הרגלים והשליכוּ בּרחוֹב את הגויה בעוֹדנה חיה, למען תירמס תחת פּרסוֹת הסוּסים ואוֹפני העגלוֹת, בּקעוּ בּטן נשים ונתנוּ בּה חתוּל חי שיחַטט ויעקוֹר את המעים… קוֹזאק אחד היה שוֹחט בּסכּין ילדים רכּים ושוֹאל על שחיטתוֹ לחברוֹ “כּשרה אוֹ טריפה?” חברוֹ היה עוֹנה: “טריפה!” – וזה היה משליך את ה“טריפה” לכּלבים שבּרחוֹב…
את בּתי-הכּנסיוֹת וּבתי-המדרשוֹת היוּ מטמאים וּמחריבים והיוּ מציעים ספרי-תוֹרה בּחוּץ לעשׂוֹת עליהם כּל תוֹעבה. וּבשעה שאלוּ ישבו לשתוֹת יין על גבּי מצעוֹת אלוּ, היוּ אחרים יוֹצאים לשׂמח לב הקוֹזאקים בּבדיחה כּזוֹ: היוּ תוֹלים שוּרוֹת של תינוֹקוֹת על מוֹטוֹת ארוּכּים והיוּ עוֹברים ונוֹשׂאים בּחוּצוֹת וקוֹראים: “קנוּ עוֹפוֹת שחוּטים, כּשרים לשבּת!” – – –
והיהוּדים העלוּבים והנבוּכים היוּ כּצאן טבחה ולא נוֹעזוּ להתיצב בּפני החיוֹת הרעוֹת הטוֹרפוֹת בּהם לאין מספּר… מתחילה בּטחוּ בּפּריצים, וּכשבּא עליהם השוֹד וההריגה כּשוֹאת-פּתאוֹם – נבהלוּ נחפּזוּ, כּל עצה אבדה מהם ולא יכלה קהילה להתאַחד עם חברתה לעמוֹד על נפשם, ויהיוּ רק כּמבקשים להסתתר ולנוּס.
אך לאן?… לפעמים יצאה אחת הקהילוֹת לקדם פּני האכזרים בּמלחמה – אך גם אחריתה היתה להכּרת בּיוֹם אחד. כּי היוּ מעט בּפני האוֹיב העצוּם, והמעט הזה לא היה מזוּין כּל צרכּוֹ.
רק בּזאת הראוּ כּל היהוּדים את גבוּרת לבּם: כּשהציעוּ לפניהם מעַניהם להמיר את הדת ויחיוּ – היוּ בּוֹחרים מות מחיים וימוּתוּ על “קידוּש השם”.
היוּ ערים שהאבוֹת שבּהן, לאחר שראוּ כּי סַבּוּ עליהם הקוֹזאקים ואין מפלט – היוּ שוֹחטים את ילדיהם בּידיהם כּדי שלא יפּלוּ בּידי הערלים…
בּעיר פּוֹלוֹניה נמצא אז הצדיק הנוֹדד רבּי שמשוֹן מאוֹסטרוֹפּוֹלי, וּכששמע שהקוֹזאקים קרוֹבים לבוֹא לקח עמוֹ את העדה וכוּלם לבשוּ תכריכים לבנים וילכוּ לבית-המדרש הגדוֹל ועמדוּ “לעשׂוֹת תשוּבה” וּלהתוַדוֹת לפני מוֹתם, להתפּלל ולקרוֹא תהילים – עד שבּאוּ האוֹיבים והשמידוּם. – וימוּתוּ כּוּלם מתוֹך תפילה לאל אלוֹהי ישׂראל וּמתוֹך תקוה – כּי ישוּבוּ מהרה לתחיה, בּהאמינם, שאין זה אלא חבלי משיח, הקרוֹב לבוֹא. – – –
והפּוֹלנים אמנם התיצבוּ נגד הקוֹזאקים, אך הגאוה והקנאה השפלה הפרידה בּין שׂריהם ולא התאחדוּ לעשׂוֹת מלחמה בּכוֹח כּוּלם וּבעצה אחת. כּל אחד היה רוֹצה להיוֹת הראש לחבריו, וּמה שבּחר האחד גינה השני – והפריע עצתוֹ…
הגדוֹל מכּל שׂרי פּוֹלין שבּאוּקראינה היה הנסיך וישניוֹביצקי. כּשראה את טעוּתוֹ המרה שטעה, בּלעגוֹ לקשר הקוֹזאקים, שלח את אשתוֹ וּבניו לגָליציה ועמהם את נחוּמ’צי טאראן סוֹכנוֹ, אשר הפקידוֹ לפקח לפי שעה על אחוּזת נחלתוֹ שבּגליציה וּלכלכּלוֹ משם בּכסף בּעת המלחמה – והנסיך בּעצמוֹ יצא בּראש חילוֹ לקראת הקוֹזאקים. אך מדי ערכוֹ אוֹתם נאנס לסגת אחוֹר בּחרפּה. הוּא אמנם היה גיבּוֹר מלחמה, אך כּל עוֹזריו המתהללים בשקר, הפריעוּ תמיד את עצתוֹ; קנאת איש מרעהוּ אכלה אוֹתם ולא רצוֹ כּי ינחל וישניוֹביצקי כּבוֹד-גיבּוֹרים, וּבשעת הסכּנה לא נמנעוּ משׁוּם לוֹ מכשוֹלים בּמזיד… וּבשעה שהיוּ שׂרי פּוֹלין ועוֹזריהם מתקוֹטטים וּמחרחרים ריב איש בּאחיו – הלכוּ הקוֹזאקים הלוֹך והחרב את המדינה כּוּלה. ערים וּכפרים העלוּ בּאש וּבכל אוּקראינה נשפּכוּ דמי הפּוֹלנים והיהוּדים כּמים. המוֹראוֹת שעשׂוּ הקוֹזאקים בּיהוּדים עצמוּ מספוֹר, אך בּיחוּד נקמוּ מהחוֹכרים שמשלוּ בּהם בּפקוּדת ה“פּאנים”. הקוֹזאקים היוּ עוֹקרים מגוּפם של אלוּ חתיכוֹת של בּשׂר וצָלוּן על האש לעיני בּעליהן המעוּנים ותחבוּ אוֹתן אחרי-כן לתוֹך לוֹעיהם שיאכלוּ את בּשׂר גוּפם… וככה היוּ עוֹשׂים גם לילדים, תוֹחבים את בּשׂר התינוֹקוֹת הצלוּיים לתוֹך פּי אִמוֹתיהם – –
ב 🔗
וגדוּד של קוֹזאקים בּא לסוּבּוֹטוֹבה, אוּלם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט בּעוֹד מוֹעד, והם רק השחיתוּ ושללוּ כּל אשר מצאוּ שם, והוּא בּרח עם אשתוֹ המטוֹרפת לעיר אוּמַן.
ויהי בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר וכל העיר חרדה לשמוּעה, כּי האוֹיב קרוֹב לבוֹא… וּפחד נוֹרא נפל על כּוּלם וימהרוּ לבוֹא אל עיר המבצר נֶמירוֹב; יש אשר קדמוּ לברוֹח איש וּבני-בּיתוֹ לבדם, מי בּעגלוֹת וּבסוּסים וּמי בּרגל, ורבּים נאספוּ יחד לעבוֹר את הדרך בחבוּרה קהל גדוֹל.
ושלוֹש שוּרוֹת של עגלוֹת טעוּנוֹת נשים וטף לרוֹב יצאוּ בּשבּת בּצהרים מאוּמַן בּדרך העוֹלה לעיר נמירוֹב, וּמשני העברים אנשים רגלִים לרוֹב, מזוּינים מוֹטוֹת בּרזל וקרדוּמוֹת, לשמוֹר על העגלוֹת. וּבּרקה פּוֹדקוֹבה ועוֹד חמישה אנשים חזקים, רוֹכבים על סוּסים, מפקחים על המסע וּמחזקים את לב הגברים והנשים. וּשני אנשים רוֹכבים נשלחו לרַגל את סביבוֹת הדרך מאחריהם וּשנַים לפניהם, לדעת אֵי האוֹיב נמצא וּלאן פּניו מוּעדוֹת.
לפנות היוֹם, בּנטוֹת השמש מערבה, ויבוֹאוּ הרוֹכבים ויאמרוּ, כּי גדוּדי קוֹזאקים פּרשים הוֹלכים אחריהם… אז היתה בּהלה נוֹראה: הנשים והטף החלוּ לצעוֹק מרה, אלה התעלפוּ, היוּ סוּסים אשר נבהלוּ וינוּסוּ בּנַחרה איוּמה ויהפכוּ את העגלוֹת ויוֹשביהן – וכל הנוֹסעים מיהרוּ להשליך מעל העגלה כּל כּליהם וחפציהם ודפקוּ בסוּסים לרוּץ בּכל כּוֹחם. ויפוּצוּ בּשבעה דרכים, כּי ראוּ כּי אין תקוּמה להם מפּני הקוֹזאקים, ורק כּל הנָס ימָלט מכּדוּריהם ורמחיהם… אחדים עזבוּ גם את סוּסיהם ועֶגלוֹתיהם לברוֹח היערה, וּבברחם תעוּ ואבדוּ איש מאחיו ויפּרדוּ בּבהלה; הנשים אבדוּ מבּעליהן, הילדים מאִמוֹתיהם – וינוּסוּ… רק מקצתם הגיעוּ עירה נמירוֹב.
בּתוֹך המהוּמה, המבוּכה והמבוּסה הנוֹראה אבדה גם אשת בּרקה פּוֹדקוֹבה המטוֹרפת, וּבּרקה בּא בּגפּוֹ לנמירוֹב – וּבלבּוֹ הנוֹאש רק חפץ אחד, למוּת מתוֹך טרף והרג קוֹזאקים כּכל אשר תשׂיג ידוֹ…
וּבנמירוֹב כּעשׂרת אלפים איש, בּהם גם נוֹצרים מיוֹשבי העיר. ויוָעצוּ בּיניהם לסגוֹר את שערי העיר וּלהלַחם מעל החוֹמה בּחרף נפש, לבלי תת לאוֹיב לבוֹא.
יוֹם השבּת בּא, ורק הקהילה, וראש הישיבה אשר בּה, החסיד ר' יחיאל מיכל, אסף את היהוּדים וּנשיהם וּטפּם וידרוֹש לפניהם בּהתלהבוּת עצוּמה, ויזהירם להתחזק בּאמוּנתם, ואם נגזרה עליהם גזירה לנפּוֹל בּידי אוֹיב – ימסרוּ נפשם על קדוּשת השם, ויעמדוּ בּנסיוֹן הגדוֹל בּאהבה וּבשׂמחה של מצוה גדוֹלה זוֹ שהגיעה לידם, למוּת מוֹת-קדוֹשים, כּעשׂרה הרוּגי מלכוּת בּשעתם – ולא יעלה שוּם ספק על לבּם, להציל את נפשם על ידי המרת הדת, חלילה, אפילוּ למראית עין… ואהבת את ה' אלוֹהיך בּכל לבבך וּבכל נפשך – ואפילוּ בּשעה שהוּא נוֹטל את נפשך – עד הנשימה האחרוֹנה"…
למשמע הדברים האלה גדל הבּכי בּתוֹך הקהל, ויענוּ כּוּלם בּקוֹל אחד נוֹרא ואדיר: “נשבּענוּ, נשבּענוּ!”… וּפתאוֹם נשמע קוֹל בּרקה פּוֹדקוֹבה נוֹהם כּארי, שוֹאג ואוֹמר:
– רבּוֹתי! רוֹצים אתם להתבּצר מפּני הגוֹיים ולעמוֹד על נפשכם שלא להרמס כּתוֹלעים? – וּבכן קוּמוּ וּנבער תחילה את הגוֹיים היוֹשבים בּעיר!.. החרם והשמד, שלא להחיוֹת מהם כּל נשמה! כּי אם לא תשמידוּם – והשמידוּכם!..
הדברים האלה חיללוּ את המעמד הקדוֹש הזה, ורבּים פּג לבּם לשמוֹע את העצה הנוֹראה הזאת. להשמיד בּני-אדם היוֹשבים עמם וּנתוּנים עמם בּצרה אחת… וּמכּל עבָרים הבּיטוּ בּבוּז על בּוּר גס זה!
– דוֹם! דוֹם! – קראוּ לוֹ בּכעס עצוּר האנשים אשר עמדוּ קרוֹב לוֹ.
אך הוא התאמץ וקרא בּנוֹפפוֹ את אגרוֹפוֹ הגס:
– הרב שיחיה אמר לכם מה שאמר, הלא שמעתם!? אבל שמעוּ גם מה שאני בּרקה פּוֹדקוֹבה אוֹמר לכם!
בּאמרוֹ “אני” דפק אגרוֹפוֹ בּלב כּמכּה בּקוּרנס על גבּי הסדן…
– משוגע הוּא – החליטוּ כּל הקהל. והכּל הלכוּ לבתיהם, אבלים, שחוֹחים וּבוֹכים… וּנבוּאתוֹ של בּרל קמה…
הנוֹצרים העירוֹניים עשׂוּ חוֹזה עם הקוֹזאקים על ידי שליח, למסוֹר בּידם את היהוּדים וּבלבד שלא יגעוּ לרעה בּשאר תוֹשבי העיר… וּבעצתם עשׂוּ להם הקוֹזאקים דגלים כּדגלי הפּוֹלנים ויגשוּ אל המבצר; ראוּ הנוֹצרים ויריעו בשׂמחה: “הנה בּא חיל פּוֹלין להיוֹת לנוּ לעֵזר כּנגד הקוֹזאקים!” – ויאמינוּ היהוּדים ויפתחוּ את שערי העיר… ויתפּרצוּ הקוֹזאקים בּרצח העירה ויחלוּ להרוֹג וּלאַבּד וּלהשמיד את היהוּדים. והנוֹצרים העירוֹניים אף הם היוּ עם הקוֹזאקים ויראוּ להם כּל בּית יהוּדי להחריבוֹ, וכל מקוֹם שהיהוּדים התחבּאוּ בּוֹ גילוּ להם ויכּוּ גם הם ביהוּדים בּחרבוֹת וּבקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת, הכּה והשמד, כּדי להראוֹת לקוֹזאקים כּי נאמנים הם בּהבטחתם…
ודברי הרב הצדיק ר' יחיאל מיכל קיימוּ היהוּדים ויעשׂוּ כּכל אשר הוֹרם בּיוֹם השבּת ההוּא. יהוּדי נמירוֹב עמדוּ בנסיוֹן כּגדוֹלי הקדוֹשים: כּמה מאוֹת מהיהוּדים נאסרוּ בּחבלים, ויאספוּם ויניחוּם כּצאן טבחה על כּכּר השוּק, ואחד מהרוֹצחים יצא להטיף לפניהם מוּסר, כּי יקבּלוּ עליהם את הדת הנוֹצרית, ואז יחַיוּם וגם ישיבוּ להם את נכסיהם, אך היהוּדים לא חפצוּ לשמוֹע ויענוּ קוֹל אחד אדיר וחזק:
– שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!
וישב הצוֹרר לדבּר אליהם. אך הם רק חיזקוּ איש את רעהוּ בּמין התעוֹררוּת והתלהבוּת רבּה לעמוֹד בּנסיוֹן… והנה נשמע קוֹל אסיר אחד קוֹרא בּנעימה וּבמתק קוֹל:
"אַשְׁרֵי הָאִיש אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים וּבְדֶרֶךְ
חַטָּאִים לֹא עָמָד…"
שמעוּ האסירים את דברי התהילים – וּכמוֹ אש קוֹדש נדלקה בּעצמוֹתיהם, וכוּלם כּאחד פּתחוּ פּיהם בּרננה והלל לה' בּמזמוֹרי תהילים…
הרינה גברה מרגע לרגע, היא גברה על שאגוֹת האוֹיבים, גם על פּצעי גוָם וַּמכאוֹביהם, גם על יסוּריהם ועינוּייהם הקשים – וכל עוֹד אשר היתה נשמה בּאפּם יחד כּוּלם ענוּ ושרוּ התהילים אֹו צעקוּ “שמע ישׂראל” – עד אשר הוּמתוּ בּשוּק ההוּא, כּוּלם עד אחד – – –
הדבר היה בּכ' סיון, וּלזכרוֹן הקדוֹשים האלוּ קבעוּ תענית ליוֹם הזה, ועד היוֹם נוֹהגים החרדים להתענוֹת בּיוֹם ההוּא.
ג 🔗
וּמְתי מספּר נמלטוּ מנמירוֹב, איש לקצהוּ, ויפגשוּ עוֹד לפעמים בּפליטי אוּמַן אשר התחבּאוּ בּיערים וּבשׂדוֹת – ויתענוּ יחד בדרך; אלוּ מתוּ בּרעב, כּי יראוּ לבוֹא למקוֹם מוֹשב וּלהֵרָאוֹת לגוֹיים, ואלה אשר בּאוּ לכּפרים נהרגוּ על ידי האיכּרים, אוֹ גוֹרשוּ משם בּמכּוֹת אַכזריוֹת; כּי יראוּ האיכּרים אשר לא יאמרוּ עליהם הקוֹזאקים, כּי מחזיקים הם ביהוּדים…
מוּכּים ופצוּעים, קוֹדרים וּבזוּיים נדדוּ הפּליטים ויהיוּ צפוּיים למות על כּל דרך. וּבקוּם היהוּדי משנתוֹ – וראה את עצמוֹ בּחיים, וּבירך בּרכּת “מחיה המתים”…
מאוּשרים היוּ אלה אשר נשבּוּ בּידי הטאטארים, כּי הטאטארים לא הרגוּם וגם נתנוּ להם אוֹכל, וגם צאן וּבקר נתנוּ להם, לשחוֹט כּדת היהוּדים – ואכלו כּשר. הטאטארים היוּ מביאים את שבוּיי היהוּדים לערי קוֹנסטנטינוֹפּוֹל, סמירנה ורוֹמא, כּי יִפדוּם אחיהם אשר שם. היוּ יהוּדים כּאלה שנמלטוּ מידי הקוֹזאקים וּמסרוּ את עצמם בּרצוֹן אל הטאטארים, והטאטארים לקחוּם בשבי ויגינוּ עליהם, למען ימצאוּ כּפרם; כּי ידעוּ, כּי היהוּדים אשר בתוֹגרמה וּבעיר רוֹמא יפדוּ את אחיהם כּכל אשר ישיתוּ עליהם.
גם בּרקה פּוֹדקוֹבה נמלט מעיר נמירוֹב וּבידוֹ רוֹמח אשר גזל מידי קוֹזאק צעיר אחד וידקרהוּ, והוּא הוֹלך בשׂדה הרחק מן הדרך: הוּא נשמר לנפשוֹ, אף כּי כּבר בּחַל בּחיים, ורק חפצוֹ להתנקם בקוֹזאקים והשׂנאה העזה לפּוֹלנים – אֵלוּ הוֹקירוּ לוֹ את נפשוֹ. הוּא שאף לכבּוֹת את מוֹקדי לבבוֹ בּדמי הקוֹזאקים והפּוֹלנים יחד – ואחר ימוּת…
הוּא שמע כּי בּעיר טוּלצ’ין מתכּוֹננים היהוּדים למלחמה – וישׂם את פּניו טוּלצ’ינה.
הערב בּא – וּבּרקה, עיף, רעב ויגע – בּעברוֹ על חריץ אחד בשׂדה ירד שמה ללוּן. הוּא מתהלך בּתוֹך החריץ לבקש לוֹ מקוֹם לשכּב – והנה ראה לאוֹר הכּוֹכבים כּגוית אדם… הוּא ניגש והגויה התחילה נאנחת וקוֹראת וידוּי: “אשמנוּ… בּגדנוּ…”
– שלוֹם עליכם, יהוּדי! – קרא בּרקה – אַל תירא, לא קוֹזאק אנכי!
– יהי שם ה' מבוֹרך! – ענה זה וקם לקראתוֹ – לאן יהוּדי הוֹלך?
בּרקה כּרע ונסתכּל בּפני היהוּדי הדוֹבר בּוֹ – והנה ראשוֹ הפּצוּע חבוּש סחבוֹת וידוֹ השבוּרה כּפוּתה אל צוארוֹ וּתלוּיה לוֹ על חזהוּ…
– מה שמך, ר' יהוֹדי? – שאל בּרקה.
– דויד שמי… משֶבלנקה אני.
– ר' דויד קארפּאטר? – שאל בּרקה – ואשתך וּבניך היכן הם?
– נהרגוּ… על ידי קוֹזאקים שבּאוּ לשבלנקה…
– ואתה נמלטת?
– גם אוֹתי הרגוּ… הרגוּ וָאשוּב לתחיה… כּלוֹמר לא שהרגוּ אוֹתי… אוֹתי פּגשוּ בּדרך שוּבי מן העיר עם סחוֹרה – על אֵם הדרך, בּיוֹם, לעיני השמש הכּוּני עד מות… עד ועד בּכלל… וּפתאוֹם קמתי… קמתי בּיער מתוֹך קברי… הייתי מכוּסה עפר, ענפים ועלים – וקמתי… לא יכוֹלתי לילך וזחלתי… זחלתי לאט לאט… וּפתאוֹם – קמתי על רגלי ואלך… הלכתי וּבאתי לבית שוֹמר היער… שלוֹשה ימים שכבתי בּביתוֹ – וּבלילה שלחוּני… “בּרח לך, – אמר – כּבר הרגוּ את אשתך וּבניך”… הלכתי בּלילה אל הכּפר… בּיתי חרב ונהרס, על האבנים דם… על קרשי השוּלחן דם… בּגדים קרוּעים בּדם, רק החתוּל חי וּמילל לקראתי – והלכתי לי…
בּרקה נאנח דוֹם והשתטח על הקרקע אצל ר' דויד. ור' דויד נצטמצם ונדחק אל חיק בּרקה כּתינוֹק המתרפּק על אמוֹ וּמתחבּא בּסינרה…
– “טוֹבים השנים מן האחד” – קרא בּדברי קוֹהלת – אם שנים בּיחד טוֹב, “כּי ישכּבוּ שנים וחַם להם” – כּל ישׂראל בּיחד על אחת כּמה וכמה, בּרקה!…
וּמין שׂמחת נפש תקפה את ר' דויד וקרא:
– נזכּה, בּרקה, ונחיה ונראה בּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, בּרקה…
בּרקה עטף את ר' דויד החוֹלה בּתוֹך מעילוֹ וחיבּקוֹ אל לבּוֹ – וּשניהם נרדמוּ מתוֹך קריאת שמע…
לפנוֹת בּוֹקר קמוּ שניהם וילכוּ יחד טוּלצ’ינה.
הם הלכוּ ושׂפתוֹתיהם דוֹבבוּ תפילת שחרית…
כּל הדרך היוּ שׂפתי ר' דויד מדוֹבבוֹת, פּעם בּתהילים וּפעם בּמשניוֹת שזכר בּעל-פּה – ועיניו נוֹצצוּ בּמין התעוֹררוּת של שׂמחה… הבּיט בּשמים, שערפלי טוֹהר ריחפו בּהם – וּבא למין התפּעלוּת משוּנה… הבּיט בּמרחבי השׂדה – ובת-שׂחוֹק שעשעה את פּניו הכּמוּשים… לפעמים פּנה אל בּרקה והתחיל מחזק את לבּוֹ בּאמוּנה… דיבּר בּימוֹת המשיח הקרוֹבים לבוֹא, – בּתחית המתים וגילוּי השכינה…
– “והיה אחרי-כן אֶשפּוֹך את רוּחי על כּל בּשׂר וניבּאוּ בניכם וּבנוֹתיכם, זקניכם חלוֹמוֹת יחלמוּן, בּחוּריכם חזיוֹנוֹת יראוּ” – מבין אתה, בּרקה? כּל היהוּדים יהיו נביאים – גם אתה תהיה נביא, בּרקה… ולא רק אתה, אלא “וגם על העבדים ועל השפחוֹת בּימים ההמה אֶשפּוֹך אֶת רוּחי” – וּמבּשׂרי אֶחזה זאת, בּרקה! אֶחזה זאת מיוֹם אתמוֹל, בֹּרקה… וּלהלַן כּתוּב, בּרקה: “ונתתי מוֹפתים בּשמים וּבארץ – דם ואש ותימרוֹת עשׁן”… שוֹמע אתה, בּרקה? רוֹאה וּמבין אתה, ר' בּרילי?..
בּרקה לא שמע ולא הבין – בּלבּוֹ היה רק חפץ אחד ואמוּנה אחת – נקמה… יבוֹא משיח אוֹ לא יָבוֹא. אך הנקמה צריכה לבוֹא!..
בּרקה ודויד הגיעוּ לטוּלצ’ין אחר הצהרים. ויהי בּעברם בּשוּק – התחיל פּתאוֹם דויד רץ אחר אשה אחת, שחזרה על הפּתחים, וקוֹרא לה בּקוֹל:
– חנה-בּתיה! חנה-בּתיה!
האשה פּנתה אליהם ודויד קרא:
– מזל טוֹב לך, זוּגתי, – גם אַת קמת לתחיה – והבּנים היכן הם?
האשה השַכּוּלה, האוּמללה שנמלטה כּמעט בּנס מידי הקוֹזאקים וּבאה גם היא לטוּלצ’ין – הכּירה את בּעלה שהעידוּ עליו כּי מת, וצעקה צעקה אחת ונפלה מתעלפת…
עד מהרה נאספוּ סביבה אנשים, נשים וטף – להעירה. ודויד עמד פּתאוֹם כּמשתאה קצת, כּשוֹמע שׂיח-סוֹד… והתחיל מרנן חרש:
– יִחיוּ מתיךָ… נבֵלתי יקוּמוּן… וּכרגע נתעוֹרר בּקריאה: – נוּ – קוּמי ורוֹני! חנה-בּתיה! – “הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר!”
מיד התחיל רץ בּרחוֹב, פּוֹרשׂ וּמנוֹפף בּידוֹ השלמה, עיניו לשמים וּפיו משוֹרר בּנעימה:
– הקיצוּ! הק-י-צוּ! הקיצוּ ורננוּ שׁוֹכני עפר! הקי-צוּ-וּ-וּ!!
… ואשה אחת יפה גבוֹהת-הקוֹמה, שעינים גדוֹלוֹת וּשחוֹרוֹת לה, קפצה מתוֹך הקהל בּקריאה מוּזרה, פּרעה ראשה והתחילה מתנבּאה אף היא:
– משיח הוֹלך! משיח הוֹלך!… אני אוֹמרת לכם, יהוּדים, שמשיח הוֹלך וּבא!.. בּלילה שמעתי קוֹל שוֹפר הוֹלך הוֹלך, הוֹלך מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ… שוֹפר של משיח… ואליהוּ הנביא מרחף, מרחף והוֹלך, הוֹלך וּמבשׂר… פּוֹרשׂ ידיו כּכוֹהן וּמברך בּלחישה: “מחיה המתים”, “מחיה המתים”, “מחיה המתים”!.. אני אוֹמרת לכם, יהוּדים – הקיצוּ!..
וּמיד התחילה רצה אחר ר' דויד וּמשוֹררת אחריו בּנעימה שהוּא משוֹרר, מַכרזת בּקוֹל דק, עז ונעים:
– הקי-צוּ! הקי-צוּ! הקי-צוּ-וּ-וּ!!! – – – – – –
מן הפּחדים והבּהלוֹת הנוֹראים יצאוּ הרבּה מדעתם בּימים ההם והתחילוּ מתנבּאים… והעם ראה את המתנבּאים ויאמרוּ, כּי משוּגעים הם, אך כּל אחד ואחד הוֹאיל להאמין בּלבּוֹ ששליחי הגאוּלה הם אלוּ… הגאוּלה קרוֹבה לבוֹא וכל השחיטוֹת והגזירוֹת הנוֹראוֹת – “חבלי משיח” הם…
מצוֹר טוּלצ’ין 🔗
א 🔗
בּטוּלצ’ין חיתה רוּח בּרקה פּוֹדקוֹבה, הוּא ראה כּי פּה אמנם מכינים את עצמם לקראת המלחמה. כּל מי שכּוֹח בּידוֹ לאחוֹז נשק בּא בּצבא המתנדבים להתיצב נגד האוֹיב… על הכּכּר שבּתוֹך העיר היוּ מתקבּצים כּל אנשי המלחמה, וּפקידי-חיל פּוֹלנים היוּ מלמדים אוֹתם מלחמה – וכוּלם היוּ תלמידים מקשיבים וחרוּצים. הצעירים הראוּ גבוּרה, עצה וּזריזוּת נפלאה. וּבין הצעירים האלה ראה בּרקה ישיש אחד נכבּד עוֹמד וּמחַזק את לבּם להלחם מלחמת ה' וּלבל יפשטוּ צוארם לטבח, וכל המת – ימוּת רק בּמלחמה; וּדבריו של זה מַציתים אש וּגבוּרה בּלב כּל – והם עוֹנים לעוּמתוֹ: “חזק, חזק ונתחזק!”
זקן זה היה ר' ישׂשׂכר-בּר שבּא מבּריסק.
בּרקה שאל מי הם הפּוֹלנים האלה הפּקידים, ויגידוּ לוֹ כּי הפּאן צ’אֶטוּאֶרטינסקי, ראש מבצר טוּלצ’ין הוּא, ועמוֹ בתוֹך העיר כּשש מאוֹת אנשי-חיל – ויתאַחדוּ עמהם היהוּדים להלחם יחד בּקוֹזאקים…
– פֹאן צ’אֶטואֶרטינסקי… – נהם בּרקה –הוּא זכר את הפּאן הזה ואשתוֹ שהתעללוּ בּוֹ ויגזלוּ ממנוּ את בּתוֹ בּערמה – ויחם לבבוֹ וכל דמיו רתחוּ…
אך עד מהרה הבליג על קנאתוֹ לבתוֹ; הוּא ראה כּי עת לוֹ לעשׂוֹת נקמה בּקוֹזאקים ויבוֹא גם הוּא בּתוֹך חיל-המגן הזה להמנוֹת בּגדוּד צ’אֶטואֶרטינסקי. ולפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – חשב בּרקה – עוֹד יבוֹא יוֹם, וגם עמוֹ אגמוֹר אז את חשבּוֹנוֹתי…
רוּח גבוּרה ואחדוּת שׂררה בּטוּלצ’ין. החיים נעשׂוּ הפקר. כּל אשר כּוֹח בּידוֹ היה מוּכן להרוֹג וליהרג. גם הנשים הכינוּ אתן שמן להרתיחוֹ וּלשפכוֹ על ראשי הצוֹררים הניגשים אל המבצר. וכל איש התנדב בּכסף וּבמאכל למלחמה כּכל אשר השׂיגה ידוֹ, כּיהוּדים כּנוֹצרים.
גם הקוֹזאק קרפּה, משרת ר' איצי, נמנה על חיל-המגן של היהוּדים; הוּא חפץ בּלב תמים להגן על ר' איצי, וּביחוּד על הדסה היפה, משׂוֹשׂ לבּוֹ ואהבת נפשוֹ.
ויהי מקץ ירח סיון וּגדוּדי הקוֹזאקים נגשוּ לצוּר על טוּלצ’ין, ועליהם הגיבּוֹר הנדז’ה. אך עד מהרה נוֹכחוּ כּי פּה מצאוּ לא “צאן טבחה”, כּי אם מחנה גיבּוֹרים עזי-נפש. בּין הנצוּרים הנלחמים אפשר היה לראוֹת גם את ישׂשׂכר-בּר הזקן, שעמד בּרוּח שלוה וּבעינים נוֹצצוֹת בּין כּדוּרי-המות שעפוּ על ראשוֹ, ויתבּוֹנן אל פּני המלחמה בּשׂוֹם לב ושׂכל – וכל עצוֹתיו נעשׂוּ בּמצות הפּקידים.
וּבראש המחנה נראָה הענק אשר הפליא את כּל החיל בּגבוּרתוֹ וּבאוֹמץ לבּוֹ – הגיבּוֹר בּרקה פּוֹדקוֹבה. הקוֹזאקים שפכוּ סוֹללה על העיר, ואז יצא בּרקה ועמוֹ גדוּד אנשי-חיל ויגשוּ עד הסוֹללה ויפיצוּ את הקוֹזאקים לכל רוּח – וּבּרקה רוֹדף אחריהם וטוֹרף על ימין ועל שׂמאל…
כּמה פּעמים אזרוּ הקוֹזאקים עוֹז וישׂתערוּ על המבצר בּחימה שפוּכה ורעש גדוֹל, אך הגיבּוֹרים היהוּדים הניסוּם בּכל פּעם.
הקוֹזאקים לא היוּ מאמינים למראה עיניהם, ולא הבינוּ גבוּרה כּזוֹ מנַיִן היא ליהוּדים – ויהי להם לבוּשה, כּי מוּכּים הם על ידי היהוּדים…
ור' איצי גם הוּא לא נח. הוּא היה משגיח על התמחוּי, להכין אוֹכל לאנשי-החיל, ויצא כּפעם בּפעם למקוֹם המלחמה עם חברי “בּיקוּר חוֹלים” להחיש עזרה לפּצוּעים וּלהוֹליכם לבית-החוֹלים. שם, בּבית החוֹלים, התנדבוּ נשים זקנוֹת וּצעירוֹת לשמוֹר על הפּצוּעים המוּבאים, להכין אָכלם ולהפוֹך משכּבם.
בּתוֹך הנשים הללוּ נמנתה גם הדסה בּת ר' איצי. צעירה זוֹ התמכּרה כּוּלה למשמרתה. בּיוֹם וּבלילה לא ידעה מנוֹח ותעזוֹר בּזריזוּת על יד הרוֹפא והחוֹבשים. את כּל לבניה שהכינה לה לחתוּנתה קרעה והביאה לחבוֹש את הפּצוּעים, שמסרוּ נפשם על עירם ועמם…
וּבלילה אחד לפנוֹת בּוֹקר, בּרעש המלחמה על העיר בּאלפי יריוֹת ותרוּעוֹת, יצאה הדסה לקדם את הפּצוּעים אשר הוּבאוּ לחצר בּית-החוֹלים – והנה הוֹרידוּ לקראתה את אביה…
ר' איצי נפצע בּמקוֹם המלחמה בּחבשוֹ רגל אחד הפּצוּעים. הכּדוּר בּא בּצלעוֹ הימנית – ויפּוֹל. כּשעה אחת ארכה גסיסתוֹ של ר' איצי; ולפני מוֹתוֹ שבה אליו בּינתוֹ, פּקח את עיניו וירא את הדסה בּתוֹ היחידה עוֹמדת עליו… ויאחז בּימינה וילחָצנה בּכפּוֹתיו הקרוֹת ויאמר בּקוֹל ניחר: “יהוּדיה תהי, בּתי…” – ושטף של דם עלה מפּיו וירד אל תוֹך זקָנוֹ, עיניו גדלוּ קמוּ – והאב הרחמן אינוֹ עוֹד… והיא נשארה יתוֹמה גלמוּדה בּעוֹלם…
ב 🔗
והקוֹזאקים נוֹכחוּ כּי נבצר מהם ללכּוֹד את העיר בּזרוֹע וישׂימוּ אל הערמה פּניהם וישלחוּ בּסתר אל שׂר המבצר, האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי, כּי נכוֹנים הם לכרוֹת בּרית שלוֹם עם הפּוֹלנים יוֹשבי טוּלצ’ין, אם רק ימסרוּ בּידם את היהוּדים – ועלוּ מטוּלצ’ין כּאשר עלוּ מנמירוֹב.
וצ’אֶטואֶרטינסקי מיהר ויקרא אליו את היהוּדים, פּרנסי העיר, ויאמר להם, כּי לקח דברים עם הקוֹזאקים והם נאוֹתוּ לכרוֹת בּרית שלוֹם אם רק יתנוּ להם את כּלי הכּסף והזהב והאבנים היקרוֹת שבּעיר ואז לא יגעוּ עוֹד בּאיש לרעה.
– ועתה – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי – למה זה נרַמה את עצמנוּ? סוֹף סוֹף הרי לא נוּכל לעמוֹד בּפני הקוֹזאקים העצוּמים ממנוּ מאד וּכבר התחלנוּ מרגישים חוֹסר לחם וצרכי אוֹכל נפש… לכן נשַלמה כָּפרנוּ ולא תאוּנה לנוּ רעה, ועלוּ מעלינוּ בּשלוֹם… אני מצדי אענה להם כּי מסכּים אני לשלם את כּוֹפר נפש הנוֹצרים. ואת חילי אקח מכּם – ואתם, היהוּדים – עצתי לכם, עשׂוּ גם אתם כּמוֹני…
הפּרנסים שבוּ ויקראוּ לאסיפה ויספּרוּ את דברי הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.
– אַל תאמינו בּפּריץ! – קרא ר' ישׂשׂכר-בּר – בּוֹגד הוּא בּנוּ, כּבּגד אשר בּגדו הגוֹיים בּנמירוֹב! אנחנוּ לא נניח את החרב מידינוּ, כּי אין עצה אחרת!… ואם יבּדלוּ הפּוֹלנים מאתנוּ, עלינוּ לחשוֹב אוֹתם לבוֹגדים, וקמנוּ עליהם – ועשׂינוּ בּהם משפּט בּוֹגדים!..
אז קם ר' אהרוֹן, רב העיר, והוּא איש זקן וּבעל צוּרה, ויאמר מתוך גניחה וּבכיה מרה:
– רבּוֹתי! שאלה גדוֹלה לפנינוּ: אפשר, כּי ר' ישׂשׂכר-בּר כּיון אל האמת,
אפשר כּי הפּוֹלנים בּגדוּ בּנוּ ורוֹצים למסוֹר אוֹתנוּ בּידי האוֹיב… אבל גם בּשעת סכּנה זוֹ, צריכים אנוּ לחשוֹב לא רק על גוֹרלנוּ בּלבד כּי אם על כּלל ישׂראל שבּארצוֹת פּוֹלין… הן אפילוּ אם יהא בּנוּ כּוֹח להלָחם גם מחוּץ, עם הקוֹזאקים, וגם מבּפנים, עם הפּוֹלנים, ונשמיד את הפּוֹלנים הבּוֹגדים – אז אתם גוֹזרים, חלילה, בּלָיה על ישׂראל… כּי הלא אם נשמיד את הפּוֹלנים אשר בּעיר הזאת על דַבּרם שלוֹם – וקמו הפּוֹלנים אשר בּערים אחרוֹת ונקמוּ נקמת אחיהם מבּני ישׂראל… ואז הלא אבדנוּ, חלילה, כּוּלנוּ אבדנוּ – הקוֹזאקים מצד זה והפּוֹלנים מצד זה – ולא תהיה כּל פּליטה וּתקוּמה לשׂוֹנאיהם של ישׂראל… ועתה, אַחַי בּני עמי האוּמללים, אוּלי יש בּאמת תקוה, כּי הרוֹצחים יסתפּקוּ בּרכוּשנוּ ולא יבקשוּ לקחת נַפשוֹתינוּ… ואם נגזר עלינוּ למוּת – נמוּתה נא בּמסירוּת נפש על קדוּשת השם ועל עמנוּ הטוֹבע בּים של צרה – והיתה עדתנוּ הקטנה כּפּרת כּלל ישׂראל…
* * *
אסיפה זוֹ הטילה סערה בּקהילת טוּלצ’ין… בּרקה פּוֹדקוֹבה הרתיח את חיל היהוּדים וימאנוּ להכּנע. שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת היתה העיר כּמרקחה. הגברים רבוּ, הנשים בּכוּ, כּל עצה אבדה, נתקבּצוּ וחזרוּ ונתקבּצוּ, נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר – וסוֹף סוֹף החליטוּ יהוּדי טוּלצ’ין לשמוֹע בּקוֹל רבּם ר' אהרוֹן, בּלב נוֹאש מסרוּ לצ’אֶטואֶרטינסקי את רכוּשם ואת נשקם בּאמרם: “יהיה עמנוּ אשר יהיה – ולא יאָמר בּישׂראל, כּי אנחנוּ בּקשי לבּנוּ שיסינוּ את הפּוֹלנים בּעמנוּ”.
– עתה צאוּ אל הקוֹזאקים עם נשיכם וּבניכם והתחננוּ לפניהם – וכרתוּ אִתכם בּרית שלוֹם… – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי ליהוּדים בּלעג נסתר.
היהוּדים לאחר שפּרקוּ את נשקם, פּחדוּ וסירבוּ ללכת… אז ציוה צ’אֶטואֶרטינסקי את חילוֹ לגרשם בּיד חזקה מן העיר בּשוֹטים וּבחרבוֹת.
וַתהי טוּלצ’ין לחרדת אלוֹהים. חיל צ’אֶטואֶרטינסקי פּשטוּ על בּתי היהוּדים ויגרשוּם עדרים עדרים; אחדים נמלטוּ ונתחבּאוּ ואחדים נפצעוּ ונהרגוּ. בּין הנהרגים נפל גם ר' ישׂשׂכר-בּר אשר דקרוֹ חייל אחד בּחרב בּמאנוֹ לצאת…
ועל המגוֹרשים אל מחוּץ לעיר התנפּלוּ הקוֹזאקים כּחַיתוֹ טרף ויתעללוּ בּהם בּמיתוֹת משוּנוֹת ואכזריות. רק קצתם נשארוּ שם בּחיים וּבתוֹכם גם הדסה בּת ר' איצי. אוֹתה הציל קרפּה וישׂאנה בּעוֹדנה מתעלפת אל מחנה הקוֹזאקים…
הנדז’ה שׂר הגדוּד קיבּל את קרפּה אל חילוֹ, והרשה לוֹ להוֹליך את הדסה עמוֹ, כּי אמר קרפּה עליה, כּי אהוּבתוֹ היא וּכבר הבטיחה לוֹ לבוֹא בּבריתה של הדת הנוֹצרית.
הדסה היתה כּמוּכּת תמהוֹן ולא שמעה ולא ידעה מכּל הנדבּר בּה. היא הבּיטה בּכּל בּעינים תמהוֹת, לא בּכתה ולא אמרה דבר – כּאילוּ היא רק משתוֹממת למראה החדש, מראה מחנה הקוֹזאקים… וקרפּה – הוּא כּמעט בּא אל המחנה נהפך פּתאוֹם לאיש אחר: הוּא ראה את הקוֹזאקים עליזי-גבוּרה, אחוּזי-אחוָה, שוֹתים לשָכרה ושׂשׂים וּשׂמחים כּפראים – ותצלח גם עליו מרוּחם, שתה ושׁמח בּלבּוֹ על נצחוֹנם בּטוּלצ’ין יוֹתר מכּוּלם…
הנצחוֹן הביא לוֹ שלל רב – את הדסה!
עתה ידע קרפּה כּי הדסה שלו היא.
… בּשיר תרוּעת פּראים קמוּ הקוֹזאקים ללכת לדרכּם לשלוֹל ולבוֹז וּלהכרית פּוֹלנים ויהוּדים, וקרפּה הלך עמהם ולבּוֹ מלא שׂמחה וּגבוּרה. הוּא מוֹליך את הדסה לימינוֹ, והיא נתמכת בּידוֹ כּאחוֹת והוֹלכת אל כּל אשר יוֹליכנה…
הנה בּיקשה מים לשתוֹת ויתן לה מים מזוּגים בּיין אדוֹם – והיא שתתה ולא זכרה אפילוּ כּי “נסך” הוּא היין הזה…
וכל הקוֹזאקים מהללים את כּלתוֹ, כּי טוֹבה היא.
הנה התחילוּ לעבוֹר את נהר הבּוּג – בּשירה וּבזמרה אדירה, וקרפּה עוֹנה גם הוּא בּשיר אוּמתוֹ בּכל עוֹז חלילוֹ… – פּתאוֹם בּקעה צעקה מוּזרה: – "שמע ישׂראל!.. "
לא הספּיקה הדסה לקרוֹא את כּל הפּסוּק – ותקפּוֹץ המימה ותצלוֹל כּמוֹ אבן…
קרפּה בּיקש לקפּוֹץ אחריה, אך הקוֹזאקים חבריו קראוּ:
– תמוּת, תמוּת הכּלבּה היהוּדית! – ויתפּסוּ את קרפּה ולא נתנוּ לוֹ לטבּוֹע…
ג 🔗
אחרי שעשׂוּ הקוֹזאקים נקמוֹת בּיהוּדי טוּלצ’ין וישמידוּם, לקחוּ מאת הפּוֹלנים מתנת כּסף רבּה וילכוּ מן העיר.
וצ’אֶטואֶרטינסקי וכל מיוּדעיו וּקרוֹביו ישבוּ לאכוֹל ולשתוֹת ולשׂמוֹח, כּי ניצלוּ ממות וכי היוּ היהוּדים כּפּרתם.
– אכן ראוּיים הם הקוֹזאקים למתנוֹת הגוּנוֹת, כּי טיהרוּ את טוּלצ’ין מחלאת הז’ידים! – אמר צ’אֶטואֶרטינסקי בּשׂמחה, – שתוּ, אחים, לחיי הפּוֹלנים ולאבדוֹן היהוּדים, שבּגללם היינוּ בּכל רע.
הלילה היה ליל נשׂאים ורוּח: מתוֹך החוֹשך לא נראוּ הבּתים החרבים שבּרחוֹבוֹת טוּלצ’ין השוֹממה. בּכל העיר אין אוֹר נר ואין קוֹל נשמע. כּל הנשארים בּחיים בּתוֹך העיר, החיילים והפּוֹלנים, שכבוּ יגעים ועייפים אחרי ימי המהוּמה והמלחמה. רק בּבית צ’אֶטואֶרטינסקי אוֹר. שם גדוֹל השכּרוֹן ורבּה הצהלה.
וּבקצה השני לעיר הוֹלך סוֹבב השוֹמר על אסם אבק-השׂריפה, זרוֹע עוּזוֹ של הפּוֹלנים המנַצחים.
__________
וּבמאוּרה אחת, כּמוֹ חיה אוֹרבת, יוֹשב לוֹ בּרקה פּוֹדקוֹבה ונשקוֹ עליו. רק הוּא נמלט מכּל היהוּדים והצליח להחַבא בּעוֹד מוֹעד. הוּא לא בּטח בּחסד הפּוֹלנים ולא קיוה לרחמי הקוֹזאקים. רעיוֹן אחד ממלא את כּל חדרי לבּוֹ כּמאז: נקמה הוּא מבקש! חפץ הוּא להרבּוֹת חללי הפּוֹלנים והקוֹזאקים גם יחד ולנפוֹל אחריהם מת על חלליהם. מאוּמה לא נשאר לוֹ בּחיים, מלבד שאיפת נקמה עזה וכבּירה, נקמת בּנוֹתיו החללוֹת, נקמת אֶחָיו הטבוּחים! לוּלא שאיפתוֹ העצוּמה לנקם, כּי אז היה כּבר מאבּד את עצמוֹ לדעת, ורק תקוַת הנקמה מחַזקתוֹ, וּביחוּד רוֹצה הוּא להתנקם בשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי הבּוֹגד. והוּא מאמין שתקוָתוֹ תבוֹא, כּי אֵל נקמוֹת לא יחריש לנצח, כּי אם שלם ישלם לאוֹיביו והוּא, בּרקה, רוֹצה להיוֹת שליחוֹ של מקוֹם, להוֹציא את הנקמה לפעוּלה…
והקוֹזאקים תחת פּקוּדת הנדז’ה יצאוּ מטוּלצ’ין וּבדרך פּגשוּ עוֹד גדוּד קוֹזאקים תחת פּקוּדת אוֹסטאפּה, מי שהיה מלפנים רכּבוֹ של השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי.
ויספּר הנדז’ה בּשׂמחה כּל מה שהצליח לעשׂוֹת בּטוּלצ’ין.
– עתה הנני הוֹלך שמה לגמוֹר את “העסק” – אמר אוֹסטאפּה – תוֹדה לך, אֶחָא, שהשארת בּשבילי שם עבוֹדה כּל-שהיא. חפץ אני לראוֹת איך יקבּל עתה השׂר צ’אֶטואֶרטינסקי את פּני רכּבוֹ החוֹלוֹפ.
וּבעת שנגשוּ אוֹסטאפה עם גדוּדוֹ לטוּלצ’ין והתחילוּ לצוּר על העיר היוּ השׂרים הפּוֹלנים הלוּמי יין ולא יכלוּ לעמוֹד בּמלחמה. וּבּרקה זחל אז בּלאט ממאוּרתוֹ, וילך הלוֹך וקרוֹב אל אסם אבק-השׂריפה.
הוּא לא ידע עוֹד מי המה הבּאים לצוּר על העיר. אם חזר הנדז’ה מדבריו והפר את בּריתוֹ אשר כּרת עם הפּוֹלנים אוֹ מחנה אחר בּא. אבל, איך שיהיה, בּיקש בּרקה לעזוֹר להם מהעיר לכבשה.
… הקוֹל העמוּם של המחנה הוֹלך וקרב עוֹד…
השוֹמר עמד קרוֹב לבּרקה, הרגיש בּוֹ וישאל כנעוֹר משנתוֹ:
– מי שם?…
בּרקה ענה בּיריה אחת, – והשוֹמר נפל מתבּוֹסס בּדמוֹ.
וּבּרקה מיהר אל האסם; מעֵבר לחוֹמה הריע המחנה בקוֹל… נשמע קוֹל מפקד וּמצוה – ושוּב תרוּעה – וּבּרקה עוֹשׂה שם מעשׂהוּ.
התרוּעה השלישית – והאסם כּוּלוֹ התפּוֹצץ בּרעם נוֹרא, בּאש ובעשן וּברעש אדיר וחזק.
קוֹל המַפּץ וּתרוּעת הקוֹזאקים הממוּ את העיר, והשׂר צ’אֶטואֶרטינסקי וּפקידיו השליאכטים הקיצוּ מיֵינם ולא ידעוּ מה לעשׂוֹת ואנה לברוֹח, כּי פּחד נוֹרא נפל עליהם. הקוֹזאקים פּרצוּ העירה בּתרוּעת נצחוֹן.
ראה צ’אֶטואֶרטינסקי כּי אבד ממנוּ כּל מנוֹס, ויצא עם השליאכטים לקראת הקוֹזאקים בּדוֹרוֹנוֹת וּבתחנוּנים.
הם נפלוּ לרגלי “העבדים”, בּיקשוּ רחמים וּבכוּ כּילדים… וצ’אֶטואֶרטינסקי נשק את רגלי אוֹסטאפּה, התחנן וּבכה ויאמר:
– קח לך, אוֹסטאפּה רחימאי, אדוֹני רב-חסד! קח לך את כּל הרכוּש אך חוּסה ורחם על הנפש!…
ואוֹסטאפּה, לאחר שנתפּלשוּ בּעפרוֹ צ’אֶטואֶרטינסקי וכל השליאכטים, נעתר להם ויעשׂ עמהם שלוֹם למראית עין. ויבוֹאוּ אל היכל צ’אֶטואֶרטינסקי העבדים ו“הפּאנים” יחד, וישבוּ על יד השוּלחן לאכוֹל ולשתוֹת…
הקוֹזאקים התהוֹללו, שכרוּ ולעגוּ לפּאנים עד אוֹר היום והשליאכטים ישבוּ כּמוֹ על גחלים ויתאפּקוּ וַיראוּ להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ודיבּרו עמהם חיבּה ורעוּת. וגם הפּאן הגדוֹל צ’אֶטואֶרטינסקי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שתה כּוֹס אַחוה עם אוֹסטפּה וישקוּ איש את אחיו…
הקוֹזאקים יצאוּ בריקוּדים וימשכוּ עמם את ה“פּאנים” – וירקדוּ גם הם.
אחר הריקוּד המר הזה שבוּ לאכוֹל מאשר כּיבּד אוֹתם הפּאן צ’אֶטואֶרטינסקי.
וּפתאוֹם קמה איזוֹ מריבה בּין המסוּבּים – וּמיד החלוּ הקוֹזאקים לחלוֹק מהלוּמוֹת לשליאכטים היוֹשבים עמהם בּסעוּדה. אחדים מהקוֹזאקים עשׂוּ את עצמם כּאילו הם מבקשים להגן על השליאכטים וסחבוּ אוֹתם מיד אוֹיביהם… סחָבוּם ויוֹציאוּם מן הבּית, ויביאוּם אל כּכּר השוּק ושם כּרתוּ את ראשיהם…
ואת האדוֹן צ’אֶטואֶרטינסקי אסר אוֹסטאפּה אל העמוּד אשר בּרחוֹב, ויאמר:
– פּה תעמוֹד, אדוֹני, עד אשר ישוּב עבדך לדבּר עם הוֹד כּבוֹדך…
והקוֹזאקים נפוֹצוּ בּעיר לשלוֹל שלל ולבוֹז בּז ולהרוֹג נפש לא מעט. וימצא קוֹזאק אחד, אשר בּרח מסוּבּוֹטוֹבה, את בּרקה פּוֹדקוֹבה, והוּא מוּטל פּצוּע וקרוּע – אשר נפצע ממפּץ אבק-השׂריפה – וכל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. הקוֹזאק הכּיר את בּרקה בּפניו ויביאהוּ אל אוֹסטאפּה ויאמר:
– הנה גם יהוּדי מצאתי בּעיר, בּרקה זה הטיל אימה על הקוֹזאקים ועתה מצאתיו פּה…
– הניחוּהוּ אצל כּבוֹד האדון צ’אֶטואֶרטינסקי ונדעה מה נעשׂה גם לוֹ – אמר אוֹסטאפּה.
בּרקה פּקח את עיניו – והכּיר את צ’אֶטואֶרטינסקי, וּשׂחוֹק עבר על פּניו החיורים:
– פּאן צ’אֶטואֶרטינסקי – אמר בּרקה – הנה היהוּדי החוֹכר שלך… הנה הוּא עמך פּה… אני בּרקה זה שעשׂית “מצוה” גדוֹלה עם בּתוֹ…
– אוֹי לנוּ, בּרקה, ואבוֹי – ואתה שׂוֹחק?..
– כּך, שׂוֹחק אני, כּי שילמתי לך מעט על מפעליך הטוֹבים… את האסם אני הבערתי…
– יהוּדי ארוּר! – נהם צ’אֶטואֶרטינסקי ויפרפּר בּתוֹך חבליו.
– ימים רבּים ציפּיתי לרגע הזה, והנה הוּא בּא. סוֹף סוֹף נקמתי מכּם נקמת בּתי הגזוּלה…
… והנה ניגש אוֹסטאפּה אל צ’אֶטואֶרטינסקי ויאמר:
– בּך אדוֹני, וילמוֹז’ני פּאן, אני צריך לטפּל בּעצמי. אתה היית מלפנים אדוֹני וּלעתים קרוֹבוֹת דשת בּשׂרי בּשוֹטים, עתה תקבּל את גמוּלך מידי.
צ’אֶטואֶרטינסקי התנפּל לרגלי אוֹסטאפּה, בּכה ויתחנן לפניו, כּי יסלח לוֹ, נשק את רגליו וּביקש רחמים עליו ועל אשתוֹ, אשר הביאוּ גם אוֹתה אסוּרה למקוֹם ההוּא לראוֹת בּמשפט…
– על אשתך ודאי ארחם – ענה אוֹסטאפּה – כּי היא מצאה חן בּעיני, וזה לך האוֹת, כּי אשקנה מיד לעיניך…
ואוֹסטאפּה חיבּק את הגבירה צ’אֶטואֶרטינסקי ויִשקנה.
– הוליכוּה אל המחנה! – ציוה אוֹסטאפּה, ואנשיו לקחוּ את הגברת ויוֹליכוּה משם…
– עתה הוֹאל נא, וילמוֹז’ני פּאן, וכוֹף את קוֹמתך על העץ הזה ובמגֵרה הזאת אכרוֹת את ראשך… – אמר אוֹסטפּה לשר צ’אֶטואֶרטינסקי.
צ’אֶטואֶרטינסקי לא חדל מהתנפּל וּמלבכּוֹת גם אחרי ראוֹתוֹ בּחרפּתוֹ, כּי העבד מוֹשל בּאשתוֹ…
– כּלב אתה ולא פּאן – קרא אוֹסטאפּה – אם אתה מתחנן לפנַי גם כּעת – ויתפּוֹס בשׂערוֹת האדוֹן ויכוֹף את ראשוֹ על העץ…
צ’אֶטואֶרטינסקי התפּרפּר תחת ידוֹ, אך שני קוֹזאקים בּאוּ ויחזיקוּ בּוֹ – ואוֹסטאפּה בּמתינוּת ורוּח קרה התחיל מנסר את ראשוֹ בּמגרה…
– אֵל נקמוֹת ה'!! – שאג פּתאוֹם בּרקה בּשארית כּוֹחוֹ, הוּא חפץ לקפּוֹץ על רגליו השבוּרוֹת, וגוּפוֹ נחבּט בּקרקע – ונפשוֹ נפחה…
-
מין שד הַדָר עם הבּהמוֹת, לפי אמוּנת ההמוןֹ הרוּסי. ↩
-
אצילים. ↩
-
של המקוֹם. ↩
-
פּשטידה. ↩
-
אדוֹני הנעלה. ↩
-
אסיפת נבחרי העם. ↩
-
“סיימיק” – מוֹעצה גלילית בּימים ההם בּפּוֹלין. ↩
-
חדר–העבוֹדה. ↩
-
שׂר הפּלך. ↩
-
כּוֹמר. ↩
-
גברת בּית–הנזירוֹת. ↩
-
קטיפה. ↩
-
לא–מאמינים. ↩
-
מלך הטאטארים. ↩
-
אנשי–שׂררה. ↩
-
חכירת קרקעוֹֹת וּשאר עסקי פּרנסה שהחזיק בּהם אדם מישׂראל – אסוּר היה לאחר להוֹֹציאם מידוֹ. לזכוּת זוֹ קראוּ בּשם “חזקה”. ↩
-
קהילה קדושה. ↩
-
ר' שבּתי הכּוֹהן; חיבּר ספר “שׂפתי כּוֹהן”. ↩
-
העָרֵב שלך צריך ערב; לאמוֹר, שהוּא עצמוֹ אינוֹ בּטוּח. ↩
-
הקרוּאים לעלוֹת לתוֹרה בּבית–הכּנסת היוּ נקראים בּשמוֹת–תוֹאר של שבח, איש לפי מעלתוֹ: אחד “רבּי” סתם, ואחד “האלוּף התוֹרני” וכו' – והתוֹאר “מוֹרנוּ” ניתן רק לרבּנים וּללמדנים חשוּבים ומוּפלגים. ↩
-
ממוּנה, בּא–כּוֹח הממשלה. ↩
-
מים צהוּבּים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.