א    🔗

בּעיר הגדוֹלה בּוּקאראֶשׂט שבּארץ רוֹמַניה ישבוּ שני עברים מנכבּדי העיר ועשיריה. שם האחד אליעזר ושם השני חנינא. ויהי לאליעזר בּן וּשמוֹ יעקוֹב וגם לחנינא היה בּן וּשמוֹ יעקוֹב. וּבעוֹדם בּילדוּתם נשארוּ הילדים יתוֹמים מאִמוֹתיהם. כּעבוֹר איזה זמן לקחוּ אליעזר וחנינא להם נשים אחרוֹת, והילדים מצאוּ להם, תחת אם, אם-חוֹרגת.

והאיש אליעזר היה ירא ה' ושוֹמר מצווֹתיו ולא סר מדרכי אבוֹתיו וּמכּל הליכוֹתיהם. וגם את יעקוֹב בּנוֹ חינך על פּי דרכּוֹ ויתנהוּ על יד מלמד חשוּב ללמדוֹ תוֹרה. ויעקוֹב שקד על לימודיו ויעשׂ חיל.

וּלמלכּה, אשת אליעזר השניה, בּנים מאִישה הראשוֹן, וילמדוּ גם הם עם יעקוֹב אצל מלמד אחד. אפס הם לא השׂכּילוּ כּיעקוֹב, והמלמד היה גוָער בּהם תמיד ואת יעקוֹב הילל כּתלמיד מצוּין. ויקנאוּ בּו אֶחָיו וגם מלכּה קינאה בּוֹ ותשׂנאהוּ, ותמיד שׂמה עליו עלילוֹת דברים. אם לקח איזה ספר והתחיל ללמוֹד, גערה בּוֹ ואמרה כּי להתיהר בּשקדנוּתוֹ בּא. ואם ישב בּלי עבוֹדה, אמרה כּי עצל הוּא, והוּא מַרגיל גם את בּניה לעצלוּת. בּראוֹתה כּתם בּבגדוֹ, חירפַתוּ, כי מזוּהם הוּא, ואם לקח את המברשת לנַקוֹת את בּגדוֹ בּזה לוֹ, על שהוּא עוֹסק הרבּה בּמלבּוּשוֹ. ויהי יעקוֹב נרדף ומגוּדף כל הימים.

ואחי יעקוֹב הכעיסוּהוּ תמיד וגם היוּ מכּים אוֹתוֹ על לא דבר. פּעם נתן נער אחד ליעקוֹב קוּפסה, שעליה תמוּנה יפה. ויבקשוּ אֶחָיו ממנוּ לתת להם את הקוּפסה. ויאמר להם יעקוב: הלא אתם שׂנאתם אוֹתי ותמיד מכּים אוֹתי, ולמה בּאתם אלי לבקש ממני מתנוֹת? וישָבעו האחים לוֹ, כּי מהיוֹם ההוּא לא יוֹסיפוּ עוֹד לרדפוֹ, וּשלוֹם אמת יהיה בּיניהם לעד, רק שלא יחשׂוֹך מהם את הקוּפסה. יעקוֹב נאוֹת להם ויתן להם את הקוּפסה, אך תיכף, כּשקיבּלוּ את הקוּפסה, הוֹסיפוּ לרדפוֹ וּלהכּוֹתוֹ כּמוֹ בּראשוֹנה.

ויעקוֹב היה אמן גדוֹל לעשׂוֹת פּנסים מנייר. ויעשׂ לאחד מחבריו שני פּנסים וּבשׂכר עבוֹדתוֹ קיבּל ממנוּ נייר אדוֹם ויעשׂ פּנס ממנוּ גם לעצמוֹ. אז בּיקשוּ אחיו שיתן להם את הפּנס, אך הוּא לא נתן להם עוֹד. ויוֹציאוּ עליו דיבּה בּאזני אֵמם, כּי יעקוֹב גנב כּסף וקנה את הפּנס. וּמלכּה הכּתה את יעקוֹב מכּה רבּה. לשוא נשבּע יעקוֹב בּציציוֹתיו, כּי לא גנב את הפּנס ורק בּעמלוֹ קנהוּ; אך האֵם לא האמינה לדבריו, ואֶחיו שׂחקוּ לדמעוֹתיו ויקראוּ: גנב, גנב! ויעקוֹב לא מצא איש אשר יוּכל לספּר לפניו את צרתוֹ, כּי אביו היה טרוּד בּמסחרוֹ, ואף כּי אהב מאד את יעקוֹב בּנו, לא מצא זמן לשׂוֹחח עמוֹ ולדרוֹש את שלוֹמוֹ.

וירא יעקוֹב כּי אין שלוֹם בּבית אביו, ויאמר אל לבּו: אין טוֹב לי כּי אם לשבת בּ“חדר”, כּי שם מלמדי יגן בּעדי ולא יתנני בּידי רוֹדפי.

ויהי יעקוֹב משכּים תמיד ללכת אל החדר מכּל הנערים, וישׂם כל מַעיניו בּתוֹרת ה'.

 

ב    🔗

וחנינא היה איש משׂכּיל, מדבּר בּלשוֹן רוֹמַניה וּמלבּוּשיו וכל הליכוֹתיו כאחד מאצילי הרוֹמַנים. וגם פּנינה אשתוֹ השניה מַשׂכּלת כּמוֹהוּ, מדבּרת בּלשוֹן צרפת וּפוֹרטת על הפּסַנתר. ולה לא היה בּן או בּת ותאמר לגדל את יעקוֹב לה לבין וּלחַנכוֹ כּבן אצילים.

וַתלַמד פּנינה את יעקוֹב לנשק ידיה בּשכבוֹ וּבקוּמוֹ ואחרי אָכלוֹ וּשתוֹתוֹ. וַתוֹרהוּ הלכוֹת קידה והשתחוָיה ולמצוֹא חן בּעיני האוֹרחים העשירים הבּאים אל בּיתה. וַתסב את שמוֹ “יאשה”, כּשם בּן נכר, כּי השם יעקוֹב העברי לא מצא חן בּעיניה. אוּלם יאשה היה נער קשה-עוֹרף ולא רצה לקבּל עליו את כּל חוּקי הנימוּס שהאצילים מדקדקים בּהם, וּבצאתוֹ החוּצה היה רוֹקד כאַיל וסוֹבב כּגלגל, מקפּץ וּמזמר.

פּעם בּא אוֹרח אל בּית אביו, ויאשה היה עסוּק בּצעצוּעיו ולא מיהר להוֹשיט לוֹ את ידוֹ. וַתגער בּו פּנינה וַתצוהוּ לגשת מהר אל האוֹרח וּלהוֹשיט לוֹ את ידוֹ. ויאשה עזב בּלי רצון את צעצוּעיו ויקרב אל האוֹרח ויוֹשט לוֹ את ידוֹ השׂמאלית. וַתוֹסף פּנינה לגעוֹר בּו ותאמר: הוֹי, נער חסר-נימוּס! הלא לימדתיך תמיד להוֹשיט את היד הימנית. ויוֹשט יאשה לאוֹרח את שתי ידיו.

וּפנינה אָדמה מכּעס, וכאשר הלך האוֹרח – יסרה את יאשה וַתעמידהוּ על בּרכּיו בּפינת החדר. אך כּאשר הוֹסיפה ליסרהוּ, כּן הוֹסיף הנער להכבּיד את לבּוֹ ולא שמע בּקוֹלה.

מלחמה תמידית היתה בּין פּנינה וּבין יאשה. הוּא השתדל להרגיזה והיא הרבּתה ליסרהוּ, אוּלם הוּא היה קטן וחלש והיא היתה גדוֹלה וּבריאה, וכמוּבן הוּא סבל מאמוֹ החורגת הרבּה יוֹתר, מאשר סבלה היא מבּנה החֹורג.

כּמלאוֹת ליאשה תשע שנים נתן אוֹתוֹ אביו אל בּית-הספר אשר לגוֹיים. וילבּש יאשה בּגדי-שׂרד עם כּפתוֹרי כּסף ותו של כּסף על כּוֹבעוֹ מפּאַת פּניו. ויאשה היה תלמיד מקשיב ונבוֹן מאד, והמורים היוּ מהללים אוֹתוֹ.

אוּלם גם בּבית-הספר לא תמיד מצא יאשה מנוּחה. חברים אחדים מבּני הרוֹמַנים היוּ לפעמים מחָרפים אוֹתוֹ וקוֹראים לוֹ בּשמוֹת של גנַאי, בּכל זאת טוֹב היה לוֹ לשבת בּבית-הספר מלָשבת בּבית אביו וּלהלָחם עם אמוֹ החוֹרגת.

לפעמים היה יאשה נפגש עם יעקוֹב שכנוֹ, אבל תמיד היוּ מבּיטים זה אל זה בּבוּז, כּי ליעקוֹב היו פּיאוֹת ארוּכּוֹת וּבגד ארוֹך, מדבּר אידית, ויאשה היה לבוּש בּגדי שׂרד וּמדבּר רוֹמנית. על כּן היה יאשה לוֹעג ליעקוֹב וּמוֹרט את פּיאוֹתיו, ויעקוֹב היה קוֹרא לו: גוֹי! משוּמד! יאשה לא ידע מאוּמה מתוֹרת ה' וּמקוֹרוֹת עמוֹ ישׂראל, ויעקוֹב לא ידע מכּל הנעשׂה על הארץ וּמחכמוֹת התבל. וכאשר גדלוּ הנערים, כּן הוֹסיפוּ להתרחק איש מרעהוּ, ולא ידעו כּי בּני אב אחד הם. בּני אברהם העברי.

ג    🔗

וסיפּוּרי התוֹרה והנביאים לקחוּ את לב יעקוֹב ויהיוּ שׂיחוֹ והגיוֹנוֹ כּל היוֹם וכל הלילה. גם בּשכבוֹ על משכּבוֹ התיצבוּ לפניו בּמראה אבוֹתינוּ הקדוֹשים וכל גיבּוֹרי ישׂראל, נביאיו וחכמיו.

ויהי היוֹם וישב יעקוֹב מהחדר ויתפּלל תפילת הערב ויאכל את ארוּחתֹו וישכּב. והלבנה נשקפה ממרוֹמי שמים ותשלח אליו מבּעד החלוֹן את קוי אוֹרה הנעים. ויעקוֹב הבּיט אליה ואל הכּוכבים הרבּים הזרוּעים על פּני השמים, ועינוֹ לא שׂבעה מראוֹת את ההוֹד השפוּך עליהם. ושינה נעימה וּמתוּקה סגרה את עיניו ויִישן.

ויחלוֹם והנה איש צעיר לימים, חסוֹן כּארז, חוֹבט חיטים בּגת, וידע יעקוֹב כי גדעוֹן הוּא, והאיש ממהר לכלוֹת את מלאכתוֹ וּלהסתיר את החיטים, כי ירא הוּא את המדיָנים, הבּאים לגזוֹל את יבוּל האדמה מיד העברים.

והנה איש זקן, עוֹטה מעיל וּמראהוּ כּפני מלאך אלוֹהים, ניצב לקראתוֹ. ויפן הזקן אל האיש ויאמר: “ה' עמך גיבּוֹר החיל!” ויאמר גדעוֹן: “ואם ה' עמנוּ למה מצאַתנוּ כּל זאת? ואיה נפלאותיו אשר סיפּרוּ לנו אבוֹתינוּ, הלא ממצרים העלָנו ה', ועתה נטָשָנוּ ויתננוּ בּכף מדיָן?” ויען הזקן: "ראה ראיתי, שגיבּוֹר חיל אתה ואוֹהב את עמך ישׂראל, על כּן בּאתי להגיד לך בּשם ה': “לך בּכוֹחך זה והוֹשעת את ישראל מכּף מדין”.

ויאמר אליו גדעוֹן: “ואיך אלך, ועִמי יש רק מתי מספּר, ושם אצל המדינים מחנה רב, כּחוֹל שעל שׂפת הים?”

והנה פּתאוֹם שוּנוּ פּני האיש, וּמזקן היה לבחוּר חזק כּארז. ויאמר אל גדעוֹן: “הלא ראית, כּי לא יבּצר מהאלוֹהים לשנוֹת בּן-רגע את הזקן לצעיר, כּן לא יבּצר ממנוּ לתת גבוּרה למעטים וחלשים להתגבּר על הרבּים והתקיפים. ואתה דע לך, גיבּוֹר ישׂראל, כי עַם ד' לא לנצח יאבד ולא לעד ישׂבּע כּלימוֹת. וגם אם למראה עינים חלש הוא וגוֹוע, פּתאוֹם אפיח בּו רוּח אחרת וישוּב לימי נעוּריו וּכבוֹדוֹ הראשוֹן”.

ואליעזר עבר על פּני יעקוֹב, ויראה והנה שׂחוֹק מרחף על שׂפתיו ויגש אליו וישקהוּ. וייקץ יעקוֹב. וישאל אליעזר את בּנוֹ:

– מדוּע זה צחקת?

אוּלם יעקוֹב לא ענה על שאלה זוֹ, כּי אם פּנה אל אביו בּשאלה אחרת:

– מתי היה הגיבּוֹר גדעוֹן?

– מזמן כּבּיר – ענה אליעזר, – זה כּשלוֹשת אלפי שנה.

– ומדוע אין לנוּ עכשיו גיבּוֹרים כּגדעוֹן? – שאל הנער.

ויספּר לוֹ אליעזר, כּי מאז שהחריבוּ הרוֹמאים את בּית-מקדשנוּ, נפזרוּ בּני ישׂראל בּין עמים שוֹנים בּארצוֹת זרים, ולכן תמוּ גיבּוֹרים מקרבּם.

– וּמדוּע יוֹשבים עכשיו בּני ישׂראל על אדמת זרים ולא בּארץ-ישׂראל? – שאל יעקוֹב – הכי הרוֹמאים אינם נוֹתנים להם גם היוֹם להתישב שם?

ויען אליעזר:

– הרוֹמאים אמנם כּבר ספוּ ונשמדוּ כּליל, אֶפס ה' הבטיחנוּ כּי הוא יקבּץ גָלוּיוֹתינוּ והשיב אוֹתנו אל ארצנוּ, ועל כּן הננוּ יוֹשבים וּמחכּים, עד אשר יקים ה' דברוֹ.

ויעקוֹב הניע בּראשוֹ ויאמר:

– אבל הלא ה' לא ציוָנוּ לשבת פּה תחתינוּ וּלבלתי התישב בּארץ-ישׂראל בטרם יקראנוּ. ולמה אנוּ יוֹשבים פּה וּמחכּים? הלא טוֹב לנוּ לשבת שם וּלחכּוֹת לגאוּלה. מה מאד חפצתי לראוֹת את הארץ ההיא, את כּל המקוֹמוֹת שבּהם נראָה ה' אל נביאינוּ וגיבּוֹרינוּ.

ואליעזר נכלם מעט מדברי בּנו ולא מצא מענה. כּי אמנם הוֹקיר אליעזר את תוֹרת ה' ודברי נביאיו וגם היה מתפּלל תמיד לשוּב לארץ-ישׂראל, אבל יחד עם זה צר היה לעזוֹב את מסחרוֹ אשר פּרץ ברוֹמַניה וללכת לבקש לוֹ מקוֹר מחיר בּמקוֹם אחר, ואפילוּ בּארץ-ישׂראל.

ד    🔗

ויאשה גם הוּא חָשק בּלימוּדים ויקשב לכל אשר לימדוּהוּ מוֹריו וגם הרבּה לקרוֹא בּספרים ויחכּם מכּל תלמידי בּית-הספר. ורעיו היו בּאים אליו לשאוֹל ממנוּ פּשר כּל דבר קשה שמצאוּ בּשיעוּריהם, והוּא היה מבאר להם בּהשׂכּל ודעת, ויהי רצוּי לכל התלמידים הדוֹרשים חכמה.

ותלמיד אחד קרוֹב לראש בּית-הספר היה נער שוֹבב וּשמוֹ ניקוֹלוֹס, וַיפגר בּלימוּדיו מכּל התלמידים.

פּעם קרא המוֹרה את יאשה וַיבחָנהוּ, ויאשה ענה כּהוֹגן, ויצב לוֹ המוֹרה ציוּן טוֹב. ואחר כּך קרא לניקוֹלוֹס וישאלהוּ שאלה קטנה, וניקוֹלוֹס לא ידע מה להשיב.

ויוֹכיחהוּ המוֹרה ויאמר:

– ראה הנה ליאשה אין מוֹרה בּבּית, והוּא יוֹדע להשיב על כּל מה ששוֹאלים אוֹתוֹ, וּלך שׂכרוּ מוֹרה לשנן עמך את שיעוּריך בּביתך, ואף על פּי כן אינך יודע מאוּמה!

וַיִחַר לניקוֹלוֹס מאד ויקנא בּיאשה, ויהי מתגָרה עמוֹ תמיד. פּעם שׂיחקוּ התלמידים בּחצר בּית-הספר וישׂם ניקוֹלוֹס מכשוֹלים לפני יאשה ולא נתן אוֹתוֹ לשׂחק. ויהדפהוּ יאשה מפּניו ויקרא ניקוֹלוֹס קוֹל גדוֹל:

– יהוּדי ארוּר!

ויקם יאשה ויך את ניקוֹלוֹס על לחיוֹ, ותקם מהוּמה גדוֹלה בּחצר. וירץ נער ויגד לראש בּית-הספר, כּי ניקולוֹס מוּכּה בּידי יהוּדי. וימהר ראש בּית-הספר ויבוֹא אל המקוֹם, אשר שם היה הריב וּבלי חקירה וּדרישה התנפּל על יאשה, וּברקעוֹ בּרגל קרא:

– איך נוֹעזת, יהוּדי מצוֹרע, להכּוֹת נער נוֹצרי וכל שכּן בּן-אחי? הטרם ידעת כּי לא למענך ולא למען אַחיך היהוּדים יסדוּ את בּית-הספר, כּי אם למען הרוֹמַנים אזרחי הארץ?

ויצו הראש להביא את יאשה אל הכּלא וּלסגרוֹ שם עד הערב. כּל העוֹמדים חשבוּ, כּי יאשה יבכּה ויתחנן לפני הראש לשׂאת את חטאתוֹ, אך יאשה הבּיט אל הראש בּחרפּה וָבוּז, וילך אל בּית-הכלא, בּלי דַבּר דבר.

כשסוּגר חדר-הכּלא ויאשה נשאר לבדוֹ, כּבש את פּניו בּקרקע ויתן לדמעוֹתיו לזרוֹם מעיניו בּלי מעצוֹר. כּל זמן שעיני זרים הבּיטו אליו, התאפּק, ויכבּוֹש את כּעסוֹ ואת מרירוּת נפשוֹ בּקרבּוֹ, אף כּי לבּוֹ היה נכוֹן להתפּקע, אבל עכשיו, לפני ארבּעה קירות של הכּלא, היה יכוֹל לתַנוֹת את צרתוֹ וּלגלוֹת את כּל מה שבּלבּוֹ.

– בּמה אָשמתי? – שאל יאשה לנפשוֹ. – האם אנכי התחלתי בּריב? בּמה אשמתי אם אני יוֹדע יוֹתר מניקוֹלוֹס? וּמדוּע ירדפני תמיד ויקראני בּשם “יהוּדי ארוּר”? אמנם הוּא סכל, נער גס וּבלתי מלוּמד, אבל ראש בּית-הספר איך בּא הוּא לחָרפני מבּלי חקירה וּדרישה ועוֹד קוֹרא לי “יהוּדי מצוֹרע”, ללא אמת, כּי נקי אני בּגוּפי וּבנפשי לא פּחות מניקוֹלוֹס בּן אחיו.

ככּה חשב יאשה, הפך והפך בּשאלוֹת האלה אלף פּעמים, וּתשוּבה לא מצא, וגם שכח, כּי לא אכל לחם כּל היוֹם ההוּא.

כּשבּא השוֹמר להגיד לוֹ, כּי עבר זמן כּלאוֹ ועכשיו יכוֹל לצאת לחפשי, התנער יאשה, כּמו מתרדמה עזה, ויקם וילך אל בּיתוֹ מלא עצב ויגוֹן, וּפנינה קידמה אוֹתוֹ בּתוֹכחת מוּסר ותמלא את פּניו קלוֹן על שבתו בּבית-הכּלא. אך הוּא לא שעה אליה ולא דיבּר עמה מאוּמה.

מהיוֹם ההוּא בּא שינוּי גדוֹל בּרוּחוֹ של יאשה, הוּא חדל מִשַׂחק עם רעיו, וישב לוֹ לבדוֹ תמיד ויהגה בּלימוּדיו.

וימים רבּים אחרי כן צלצלוּ בּאזני יאשה דברי החרפּה אשר חירף אוֹתוֹ ראש בּית-הספר וירתיחוּ את דמי לבבוֹ בּקנאה וכעס. ותמיד שאל לנפשוֹ: מדוּע רק אוֹתי העיז לבַזוֹת בּאופן כּל כּך גס? ואם אני יהוּדי מה בּכך? איזה עווֹן יש בּזה שאני יהוּדי?

ה    🔗

ויגדלוּ הנערים. ויעקוֹב היה לבר-מצוה. ויעשׂ אליעזר משתה ויקרא לכל לוֹמדי העיר, ויעקוֹב דרש לפניהם דרשה חריפה מענין היוֹם. ויאשה גדל גם הוא בּחכמוֹת החוֹל ויקבּל בּשנה זוֹ מתנה ומכתב תהילה מבּית-הספר. וגם ראש בּית-הספר, אשר שׂנא את היהוּדים תכלית שׂנאה, לא היה יכוֹל לגעת לרעה בּיאשה, כי שאר המוֹרים הגינוּ עליו.

פּעם אחת בּליל חושך שב יעקוּב מבּית-המדרש הבּיתה, בּדרך התנפל עליו נער רוֹמַני ויבקש להדפוֹ אל תוֹך התעלה העמוּקה והמלאה רפש.

אולם בּרגע ההוּא והנה יד חזקה אחזה בּעוֹרף הנער הרוֹמני, וקוֹל קוֹרא לוֹ מאחריו: בּרח לך תיכף מזה, ואם לא – והשלכתיך אל תוֹך התעלה.

וימהר הרוֹמַני ויברח.

וירא יעקוֹב כּי יאשה שכנוֹ הוּא הנער אשר בּא עתה להצילוֹ, ויתפּלא מאוד: האוּמנם הוֹפיע זה לוֹ עתה כּמלאך מוֹשיע?

והנה שמע קוּל יאשה מדבּר אליו רכּות:

– אַל תירא, יעקוֹב, בּוֹא ואלַוה אותך הבּיתה. ויחזק אותו בּידוֹ וילכוּ.

– מדוּע התגָרה בּך הנער הרוֹמני? – שאל יאשה את יעקוֹב בּדרך.

– יען כּי גוֹי הוּא – ענה יעקוב בּפשיטוּת.

וַיוסף יאשה לשאוֹל: – וּמדוּע קוֹראים אוֹתנוּ הרוֹמנים “יהוּדים ארוּרים”?

– ידעתי – ענה יעקוֹב – כּי הם מבּני חם אשר אֵררוֹ אביו.

– מאין אתה יוֹדע, כּי הם מבּני חם?

– כּי חכמינוּ אמרוּ: “כּל הפּוָסל בּמוּמוֹ פּוֹסל”, הם ארוּרים, ועל כּן הם קוֹראים לאחרים בּשם ארוּרים.

– הגם היהוּדים הם חכמים? – שאל יאשה בּתמיהה.

וישׂחק יעקוֹב ויאמר:

– אתה עוֹסק תמיד בּספרי הגוֹיים, על כּן אתה חוֹשב כּי רק אצל הגוֹיים היוּ חכמים, ואוּלם אם תלמד בּספרי היהוּדים – וידעת, כּי לנוּ היוּ חכמים וּנביאים, שכּמוֹהם לא היוּ בכל האוּמוֹת.

וישאל יאשה ויאמר:

– וּמדוּע יבַזוּ הגוֹיים אוֹתנוּ תמיד?

– גם על זה כּבר נתנו חכמים מענה, כּי חפץ ה' לבל נשכּח כּי בּגלוּת אנחנוּ, ולא יִזח מקרבּנוּ זכר ארצנוּ הקדוֹשה שבּה חיוּ אבוֹתינוּ בּכבוד ושלוה, כּי רע מאד לבּן אשר מתה עליו אמוֹ, והוּא נמצא תחת ממשלת אֵם חוֹרגת, כּך לא טוֹב לעם שגָלה מארצוֹ והוּא מתגוֹרר בּין עמים זרים.

דברי יעקוֹב עשׂוּ רוֹשם כּבּיר על יאשה, כּי זכר כּל אשר עבר עליו בּבּית וּבבית-הספר.

אז אחז יאשה בּיד יעקוֹב ויאמר:

– אחים אנוּ בני עם אחד וגם לצרה אחים הננוּ, כּי שנינוּ יתוֹמים בּלי אם, הבה לי ידך והיינוּ מהיוֹם ידידים ורֵעים לנצח.

– אכן! – ענה יעקוֹב. – קטנים היינוּ, טיפּשים היינוּ ועל כּן רַבנוּ איש עם אחיו. עכשיו גָדלנוּ, חָכמנוּ וּכבר מבינים אנוּ מה גדוֹל השלוֹם!

ו    🔗

ויהי ממחרת ושׂר העיר בּוּקאראֶשׂט שלח פּקוּדה לחנינא, כּי יביא תעוּדה שהוּא נוֹלד בּארץ רוֹמניה, וכי בּצל ממלכת רוֹמניה חסה תמיד, ואם לָאו – יגוֹרש מן הארץ. ויאמר חנינא בּלבּו: אלכה נא אל בּית פּקוּדוֹת העיר ואקבּל שם את התעוּדה, כּי כּוּלם יוֹדעים שם, כּי גם אני, גם אבוֹתי ברוֹמניה נוֹלדנוּ. אוּלם בּבוֹאוֹ אל בּית פּקוּדוֹת העיר הגיד לו איזה פּקיד בּסוֹד, כּי השׂר היוֹשב ראשוֹנה בּמלכוּת שלח חרש דבר לכל בּתי הפּקוּדוֹת, לבלי תת ליהוּדים תעוּדוֹת אזרח.

וישב חנינא בּפחי-נפש הבּיתה ויספּר לאשתוֹ את הדבר הזה. ויאשה יוֹשב ושוֹמע. כּאשר כּילה אביו את דבריו, פּנה אליו יאשה בּשאלה:

– מדוּע רוֹדפים הגוֹיים אוֹתנוּ? מה עשׂינוּ להם?

– יען כּי יש רבּים בּתוֹכנוּ – ענה חנינא – שהם נבערים מדעת, וּבגדיהם וּפיאוֹתיהם ללעג וּלחרפּה בּעיני הגוֹיים. ועווֹנוֹת היהוּדים החשוּכּים ההם נשׂא גם אנחנוּ, כּי שׂרי המלוּכה יוֹציאוּ על כּוּלנוּ משפּט, כּי פּראים אנוּ ואיננוּ ראוּיים להקרא בּשם אזרחי הארץ.

ויען יאשה ויאמר:

– הלא גם הרוֹמנים אינם כּוּלם חכמים ורוּבּם אינם יוֹדעים לקרוֹא בּספר. וגם מאלה הלוֹבשים בּגדי תפארה יש רבּים שהם נבערים מדעת. לא כן בּתוֹך היהוּדים, כּי גם בּתוֹך אלה שמגדלים את פּיאוֹתיהם וּמאריכים את בּגדיהם, נמצאים חכמים רבּים וּנבוֹנים. הנה דיבּרתי אתמוֹל עם בּן שכננוּ, יעקוֹב בּן אליעזר, ונוֹכחתי, כּי הוּא חכם יוֹתר מכּל חברי הרוֹמנים, הלוֹמדים בּבית-הספר. ואוּלי מפּני זה הם שׂוֹנאים את היהוּדים, יען הם רוֹאים כּי נַעלים הם היהוּדים מהם בּחכמתם וּבחריצוּתם. הנה, למשל, בּבית-הספר אשר אני לוֹמד בּו, חברי הרוֹמנים שׂוֹנאים אוֹתי, לא מפּני שעשׂיתי עמהם רעה, כי אם מפּני שאני לוֹמד ויוֹדע את שיעוּרי והם אינם לוֹמדים ואינם יוֹדעים.

חנינא רצה להפוֹך בּזכוּתם של הרוֹמנים, כּי יוֹתר טוֹב היה בּעיניו לחייב את היהוּדים, אך לא את הרוֹמנים, שאת קרבתם בּיקש תמיד, אך בּעת ההיא בּא שׂר השוֹטרים אל חנינא. וימהרוּ בּעל-הבּית ואשתוֹ אל האוֹרח החשוּב, והשׂר האיר אליהם פּנים ויוֹאל לשבת עמהם איזה זמן לשתוֹת עמהם כּוֹס יין, וגם הלוָאה הגוּנה קיבּל מחנינא, וּבעד זה הבטיח להמציא לחנינא זכוּת אזרח.

בּתוֹך שׂיחתם נגעוּ בּשאלת היהוּדים והשׂר אמר, כּי הוּא אמנם איננוּ אוֹהב את היהוּדים, אך את חנינא הוּא אוֹהב, כּי הוּא אינוֹ דוֹמה כלל ליהוּדי. וישׂמח חנינא על הדבר זה וילעג גם הוּא לפני השׂר בּמנהגי היהוּדים וּבתנוּעוֹתיהם, והשׂר צחק בּכל פּה. פּתאוֹם בּא יאשה ואמר אל אביו:

– אבּא! הלא גם אנוּ יהוּדים, ולמה תצחק להם?

ויגער בּוֹ חנינא ויאמר:

– נער אתה ואין לך להתערב בּמה שהגדוֹלים מדבּרים.

וגם פּנינה אָדמה מכּעס, כּי חרה לה על אשר גילה יאשר לפני השׂר הרוֹמני, כּי יהוּדים הם…

ז    🔗

עוֹד מימי ילדוּתוֹ לא היה יאשה רוֹצה לשבת בּבית אביו, כּי לא רצה לשמוֹע תוֹכחוֹת מפּי אמוֹ החוֹרגת, וּמאז ראה את אביו מתחבּר עם הפּקיד הנכרי ולוֹעג עמוֹ יחד ליהוּדים – היה לוֹ בּית אביו כּמאוּרת צפעוֹני. וגם בּבית-הספר לא ידע שלוָה, כּי בּזמן ההוּא גָדלה השׂנאה ליהוּדים, ורבּים מתלמידי בּית-הספר היוּ מבזים וּמחרפים את היהוּדים. ויאשה שמע זאת ויִחַר לוֹ עד מות. ואף כּי בּכבוֹדוֹ היוּ הרוֹמנים נזהרים, כּי כּולם היוּ צריכים לוֹ, לפתוֹר להם כּל שאלה קשה, אבל הוּא הרגיש, כּי חרפּת אֶחָיו חרפּתוָ היא.

ויהי היוֹם וילך יאשה לשׂוּח בּבּוֹקר, כּי יום חג היה לנוֹצרים וּבית-הספר סגוּר אז. וישׂא את עיניו וירא והנה יעקוֹב הוֹלך, ויגש אליו, וישאל לוֹ לשלוֹם. ויאמר יעקוֹב:

– וּמדוּע אינך הוֹלך היוֹם אל בּית-הספר?

ויגד לוֹ יאשה, כּי בּיוֹם הזה חג לנוֹצרים, ועל כּן אין לוֹמדים בּבית-הספר. ויאמר יעקוֹב:

– “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כּרמי שלי לא נטרתי”. רבּים מבּני ישׂראל שוֹמרים את חגי הנוֹצרים ושבּתוֹתיהם, ואת חגי ישׂראל אינם יוֹדעים ואינם מכבּדים.

– וּמה אעשׂה? – הצטדק יאשה – הלא כּל מוֹרי בּית-הספר ורוֹב התלמידים הם נוֹצרים, על כּן אנוּס אני לעבוֹד בּימים שהם עוֹבדים ולשבּות בּימים שהם שוֹבתים. לא אכחד ממך, כּי גם לי לא נעים הדבר הזה. בּכלל לא נעים לי ללמוֹד בּבית-ספר כּזה, שרוֹב התלמידים והמוֹרים מתיחסים בּשׂנאה אלינוּ היהוּדים, אבל מה לעשות אם אין בּתי-ספר כּאלה ליהוּדים, ואנוּ צריכים לדרוֹש חכמה מפּי שׂוֹנאינוּ. אמנם טוֹב היה לוּ ישבוּ בּני ישׂראל בּארץ-ישׂראל. שם היוּ בּוֹנים להם בּתי-ספר ללמוֹד תוֹרה וחכמה. שם לא היוּ מחרפים אוֹתנוּ ולא היינוּ אנוּסים לחלל את קדשינוּ. השמעת כּי ישנם עכשיו כּאלה שמבקשים לשוּב לארץ-ישׂראל ולעסוֹק שם בּעבוֹדת האדמה?

– עתה אין ארץ-ישׂראל עוֹד בּעוֹלם, – אמר יאשה בּעצב – שם הארץ עכשיו פַּלֶשׂתינא והיא אחת ממדינוֹת תוּרכּיה.

– ואני מאמין, כּי גם היוֹם היא ארץ-ישׂראל. אמנם הרוֹמאים הרשעים הגלוּ אוֹתנוּ משם, וגם בּיקשוּ להשכּיח מלבּנוּ את ארצנוּ הקדוֹשה, ועל כן הסַבּוּ את שמה פּלשׂתינא, על שם הפּלשתים שישבוּ בּחלק אחד מהארץ ההיא. אוּלם כּל תחבּוּלוֹת הרוֹמאים ישׂא רוּח. ארץ-ישׂראל היתה ותהיה נחלת ישׂראל! אנחנוּ נשבּענוּ שלא נשכּחנה לנצח וּמאמינים אנוּ בה' אלוֹהינוּ, כּי יקיים את הבטחתוֹ להשיבנוּ אליה וּלחַדש ימינוּ כקדם.

– אבל אוֹמרים, כּי הארץ עזוּבה ושוֹממה – אמר יאשה.

– ואנחנוּ בּשקידתנוּ נשׂים אוֹתה לארץ זבת חלב וּדבש כּמוֹ שהיתה. והאמת אגיד לך, כּי גם אם חלילה יגזוֹר ה', כּי נסתפּק שם בּפת חרבה, טוֹב לי בּכל זאת לשבת שם, מלאכוֹל בּרבּורים אבוּסים בּארצוֹת הגלוּת.

ועיני יעקוֹב נהרוּ בדבּרוֹ את הדברים האלה, וּדבריו אשר יצאוּ ממעמקי לבּוֹ ירדוּ אל לב יאשה.

ויאמר יאשה:

– צר לי מאד, כּי אנכי היהוּדי איני יוֹדע תוֹרת היהוּדים ואת קוֹרוֹתיהם. זר אני גם לרוֹמנים גם לאַחַי היהוּדים, לוּ תוּכל להקדיש שעה בּיוֹם ללמדני עברית, כּי אז הייתי מוֹדה לך מאד מאד.

וישׂמח יעקוֹב על הדבר הזה ויאמר:

– הנני לעשׂוֹת רצוֹנך. ואוּלם גם אני רוֹצה ללמוֹד את חכמוֹת החוֹל, הדרוּשוֹת לכל אדם. וּבוַדאי לא תחשׂוֹך ממני את חכמתך אשר קנית בּבית-הספר.

ויקבּעו שניהם זמן, ויהיוּ לוֹמדים יחד שעוֹת אחדוֹת בּיוֹם בּתוֹרה וּבמדעים שוֹנים.

ח    🔗

ואנשים רשעים קמוּ בארצוֹת שוֹנוֹת להסית את ההמוֹן לעשׂוֹת רעה את היהוּדים. וירבּוּ להעליל עלילוֹת שקר על היהוּדים גם בּדיבּוּר וגם בּכתב. וישׂכּרו אנשים ריקים וּפוֹחזים לעשׂוֹת פּרעוֹת בּבתי-היהוּדים, ואליהם נלוָה כּל ההמוֹן הרב, אשר בּא לבוֹז את הרכוּש. אז פּרצוּ פּרעוֹת בּערים רבּות בּנגב רוּסיה, היהוּדים היו לבז ולמשיסה וגם רבּים הוּמתוּ בּאכזריוּת נוֹראה. אז התעוֹררו יהוּדים רבּים מתלמידי האוּניברסיטה לעלוֹת לארצנוּ הקדוֹשה ולעבוֹד את אדמתה.

ויעקוֹב הפציר מאד בּאביו לתת גם לוֹ לעלוֹת שמה, אך אביו גער בּוֹ ויאמר:

– רב לך לדבּר הבלים! ילכוּ להם אלה, שאין להם מה להפסיד פּה, לאיזוֹ ארץ שהיא, ואפילוּ לארץ-ישׂראל. אבל אני, בּרוּך השם, מטוּפּל פה בּעסקים רבּים, וגם אתה, כּשתהיה לאיש, תעזוֹר לי בּעסקי, ולמה לך ארץ-ישׂראל?

ויכּוּח ארוֹך היה בּין אליעזר וּבין יעקוֹב בּנוֹ. זה מביא ראָיה מפּסוּק זה לדעתוֹ וזה מביא ראָיה מפּסוּק אחר לדעתוָ, זה מחזק את דבריו בּמדרש זה, וזה – בּמדרש אחר. וסוֹף סוֹף לא יכלוּ להטוֹת איש את לב רעהוּ. יעקוֹב עמד על דעתוֹ, כּי רק בּארץ-ישׂראל ימצא היהוּדי מנוּחה לנפשוֹ, ואליעזר עמד על דעתוֹ, כּי צריך לשבת בארץ הגלוּת וּלצפוֹת לרחמי שמים עד שיבוֹא המלך המשיח.

ואחרי שהכּסף היה בּידי האב, מוּבן מאליו, כּי נפסקה ההלכה כּאביו. ויעקוֹב נשאר לתוּגת לבבו בּבּוּקאראֶשׂט.

וחנינא ישב לוֹ בּבּוּקאראֶשׂט ויסחר את מסחרוֹ, כי שׂר השוֹטרים לא נגע בּוֹ לרעה. אמנם את התעוּדה, שהיתה דרוּשה לחנינא, לא נתן לוֹ, ורק דחהוּ תמיד בּ“לך ושוּב”. אך חנינא הסתפּק בּזה שלא מגרשים אוֹתוֹ, וקיוה לימים טוֹבים, שסוֹף סוֹף יקבּל את התעוּדה, כּי אזרח רוֹמני הוּא. אך בּא יוֹם חוֹשך והשׂר ירד מגדוּלתוֹ, ועל מקוֹמוֹ בּא שׂר אחר, והשׂר החדש ציוה על חנינה לעזוֹב את העיר בּמשך שמוֹנה ימים, ואם לאו – ענוֹש יעָנש. חנינא ניסה להטוֹת אליו גם את לב השׂר הזה בשֹוחד, ולא עלתה בּידוֹ.

וירא יאשה כּי אביו בּצרה גדוֹלה ויאמר לוֹ:

– הנה בּירכך ה' בּעֹושר, למה אתה יוֹשב פּה וּמחכּה עד שיבוֹאוּ הפּוֹרעים ויבוֹזוּ את רכוּשך? הלא טוֹב לנוּ לעלוֹת עכשיו לארץ אבוֹתינוּ ונזכּה להיות בּבּוֹנים את חָרבוֹתיה.

חנינא הקשיב לדברי בּנוֹ וכמעט הוֹדה בּלבבוֹ כּי צדק בּמשפּטוֹ. אך פּנינה התנַגדה להצעה זוֹ בּכל כּוֹחה ותאמר:

– אל תשמע לעצת המשוּגע הזה, כּי להשחיתנוּ הוּא מבקש, וכל מי שיש לוֹ מעט דעת הוּא מבין, כּי לא טוֹב לעזוֹב עיר שיש בּה גנים, תיאַטראוֹת וקרקסאוֹת וללכת למדבּר שמם. ואוּלם אנחנוּ כּזאת נעשׂה: נשב נא זמן קצר על גבול ארץ רוֹמניה ומשם נשלח מכתבי בּקשה לשׂרים כּי יתנוּ לנוּ זכוּת אזרח, ואיש עוֹרך-דין ישתדל בּעדנוּ והוֹציא משפּטנוּ לאוֹר, ואז נשוּב לבּוּקאראֶשׂט וישבנוּ בּה כּשאר אזרחי העיר.

ויחר ליאשה מאד ויאמר:

– אם רוֹצים אתם לצפּות לחסד הרוֹמנים, שבוּ תחתיכם, ואוּלם אני רוֹצה ללכת לארץ אבוֹתינוּ.

ויאמר חנינא:

– הלא אוֹתך אין מגָרש, כּי תלמיד בּית-הספר אתה.

ויאמר יאשה:

– רוֹצה אני להמלט בּעוד מוֹעד ולא להמתין עד שיגרשוּני בּחרפּה. וּמלבד זאת אני רוֹצה לשבת בּארץ-ישׂראל.

ותשׂמח פּנינה על דברי יאשה ותאמר לבעלה:

– תן לוֹ כּסף להוֹצאוֹת דרכּוֹ ויסע לוֹ אל אשר ישׂאהוּ לבּוֹ, ולא יפריע עוֹד את מנוּחתנוּ.

בּעוד ימים אחדים עזב יאשה את בּית-הספר ואת בּית אביו ואת עיר מוֹלדתוֹ ויסע לארץ-ישׂראל.

בּבית-הנתיבוֹת עמד עליו יעקוֹב, שבּא ללווֹתוֹ, וכאשר נשמע קוֹל הפּעמוֹן המבשׂר כּי הרכּבת נכוֹנה לצאת, נפלוּ הרֵעים איש על צוארי אחיו, ויבכּוּ וישקוּ איש את רעהוּ.

ויאשה בּא אל הרכּבת, הקטר השמיע קוֹל שריקה והרכּבת ניתקה ממקוֹמה.

ויקרא יאשה מבּעד החלוֹן:

– היה שלוֹם, אחי! יתן ה' ונתראה יחד בּארץ הצבי.

– אמן! – קרא יעקוֹב ולא יכול לדבּר עוֹד, כּי דמעוֹתיו לא נתנוּהוּ לכלוֹת את דבריו.

והרכּבת נעלמה, ואך מרחוֹק נראה קצה עמוּד העשן, היוֹצא מהמַעשנה של הקטר, ויעקוֹב עוֹד עמד על עמדוֹ.

ורבבוֹת מחשבוֹת שוֹנוֹת מילאוּ את חדרי לבּוֹ, דמעוֹתיו שטפוּ על לחייו, וּשׂפתיו רחשוּ בּרכוֹת לראש רעהוּ, אשר נפשוֹ נקשרה בּנפשוֹ.

ויעקוֹב התעצב מאד מעת אשר עזבוֹ יאשה רעהו, וכמשוֹררנוּ הגדוֹל רבּי יהודה הלוי היה קוֹרא תמיד: “לבּי במזרח ואני בּסוֹף מערב”.

ויהי היוֹם וּמכתב בּא מיאשה ליעקוֹב מארץ-ישׂראל, וּבוֹ הוּא מספּר מכּל הנפלאוֹת שראוּ עיניו בּארץ אבוֹתינוּ, וּמכּל מה שהוּא חוֹשב לעשׂוֹת שם.

יעקוֹב קרא את המכתב ויִשנה וישַלש וינחילהוּ עונג רב וּמכאוֹב גדוֹל כּאחד. הוּא התענג על כּי עלתה בּיד רעהוּ להשתקע בּארץ-ישׂראל, וצר היה לוֹ שהוּא אינוֹ משתתף עמוֹ שם בּעבוֹדה ויוֹשב עוֹד בּארץ הגלוּת. מאז התהלך יעקוֹב כּצל, קוֹדר וּמשוֹמם, נפשוֹ תיעבה כּל אוֹכל וּבלילה נדדה שנתוֹ.

וירא אביו כי בּנוֹ הוֹלך ודל, ויקרא לרוֹפאים ויבדקוּהוּ, ויתנוּ לוֹ סמי מרפּא ולא הוֹעילוּ. ויעצוּ לוֹ לנסוֹע לחוּץ-לארץ לאחד ממַעינֹות הרפוּאה.

ויאמר יעקוֹב:

– תן לי, אבי, לנסוֹע לארץ-ישׂראל, כּי שם אֵרפא רפוּאה שלמה.

ויבן אליעזר כּי נכספה נפש בּנוֹ לעלוֹת לארץ-ישׂראל וכי געגוּעיו אלה הם סיבּת מחלתוֹ. ויחמוֹל עליו ויתן בּידוֹ כּסף וישלחהוּ וּמקץ שני שבוּעוֹת נפגשוּ שני הרעים על הרי ישׂראל בּשׂמחה רבּה. וּמאז ועד היוֹם הזה הם עוֹבדים בּשקידה עצוּמה. יאשה למד את עבוֹדת האדמה והגננוּת ועוֹסק בּתחית הארץ, ויעקוֹב עוֹסק בּתחית העם וּשׂפתוֹ, כּי מוֹרה הוּא לילדי ישׂראל תוֹרת ה' וידיעוֹת התבל.