בּית-המדרש שלנוּ היה ישן נוֹשן. קירוֹתיו שחוּ וּסמוּכים נעשׂוּ להם שלא יפלוּ. גגוֹ הגבוֹה והמשוּפּע מאד מכוּסה אֵזוֹב ירוֹק, וּבמקוֹמוֹת אחדים צמחוּ עליו גם כּמהין וּפטריוֹת. השמשוֹת שבּחלוֹנוֹת מהן שבוּרוֹת וּמטוּלאוֹת וּמהן כּהוֹת כּעיני זקן חוֹלה (רעים היו הימים ההם, ואי אפשר היה לתת לב ליוֹפי).
וּבבית-המדרש הישן הזה היה גם שַמש זקן, שקוֹמתֹו כּפוּפה ועיניו מזרוֹת פּחד, וּבפרט עלינוּ, ילדים בּני שמוֹנה, תשע שנים.
בעצם השעה שבּה היינו עסוּקים בּשעשוּעים בּהתלהבוּת עצוּמה, בּא זה וּרצוּעתוֹ בּידוֹ ויפיצנוּ כּעכבּרים לכל רוּח.
אך לא אנוּ לבדנוּ היינוּ יראים מפּני השמש הזקן, כּי אם גם הגדוֹלים, כּי הוּא היה זקן מכּוּלם, וּבהיוֹתוֹ קפּדן עד מאד לא נזהר מחָרף וּמִקלל לפעמים גם את ה“בּעלי-בּתים”. די היה אם לא העמיד איש את הנַטלה הסדוּקה והנקוּבה ממעל לכלי-השוֹפכים, כּי יחָרפנוּ השמש כּאחד הריקים, כּאילוּ בּזה החריב האיש עוֹלמוֹת.
והשמש הקפּדן הזה היה נוֹשא פּנים לאחד הבּחוּרים העניים שלמד בּבית-המדרש. אמנם הבּחוּר העני ההוּא היה דוֹלה מים מן הבּאר וּמביא לבית-המדרש, גם היה מַסיק את התנוּר וּמכבּד את הרצפּה ולשַמש כּמעט לא השאיר כּל עבוֹדה, אך בּכל זאת היה הדבר לפלא, שלא היה גוֹער מימיו בּבּחור העני ולא הכלימוֹ גם בּדיבּוּר קל. ולא עוֹד, כּי גם אָצל לוֹ לפעמים מפּתוֹ. וּבלילה היה מַרשה לוֹ לקחת מפּוֹת הבּמה וּפרוֹכוֹת להניחן תחת ראשוֹ, וגם את מַפתח הנרוֹת מסר בּידוֹ, לקחת לוָ נר בּכל עת שירצה.
בעינַי היה הדבר לפלא גדוֹל: בּמה זכה הבּחוּר העני הלבוּש מעיל מטוּלא, טלאי על גבּי טלאי, שהשמש ישׂא לוֹ פּנים וידבּר עמוֹ רכּוֹת?
ואני ידעתי, כּי הבּחוּר הזה היה “עם-הארץ” גמוּר. וכמוּבן, לא היה לי כּל עסק עמוֹ. הוּא ישב תמיד על “החוּמש” ויחזוֹר על כּל מלה ועל כּל פּסוּק פּעמים אין מספּר, ואנכי ה“למדן” בּזיתיו בּלבּי, בּראוֹתי, כּי הוּא, הנער הגדוֹל, מתקשה בּדבר שאני יוֹדע כּבר על-פּה.
בּימי החנוּכּה, כּאשר עליתי פּתאוֹם למדרגת בּעל רכוּש, כּי היה לי מלבד סביבוֹן, גם כּעשׂר פּרוּטוֹת “מזוּמן” ונוֹסף לזה הייתי פּטוּר מתלמוּד-תוֹרה אחר חצוֹת היוֹם, השתעשעתי עם חברי בּבית-המדרש, כּמוּבן, בּשעה שהשמש היה ישן אוֹ טרוּד בּעבוֹדתוֹ. שם הראינוּ איש לאחיו מה רב רכוּשנוּ והתחרינוּ זה בזה, להראוֹת סביבוֹן של מי מאריך יוֹתר בּ“שמוֹנה-עשׂרה”, כּלוֹמר: עוֹמד וסוֹבב על מקוֹם אחד מבּלי שיפּוֹל.
והנה בּעצם הימים הטוֹבים ההם ניגש אלי הבּחוּר העני – חיים-הירש שמוֹ – ויבקשני ללמדוֹ פּרשה בּחוּמש. צר היה לי מאד לעזוֹב את משׂחקי, אבל נעים היה לי לכהן פעם אחת בתוֹר “רבּי”, ועל כּן נעתרתי לבקשתוֹ – וַנשב ללמוֹד.
שנים, שלוָשה ימים עשׂיתי מלאכתי בּאמוּנה, אבל אחרי-כן ראיתי, כּי אמנם לא עבוֹדה קלה היא להיוֹת “רבּי”, וּמה גם לתלמיד כּחיים-הירש. יש אשר חזרתי עמוֹ על פּרשה אחת פּעמים רבּות, וּביוֹם השני והנה עלי ללמדוֹ את הפּרשה ההיא מחדש, כּאילוּ לא ראה אוֹתה מעוֹדוֹ. אני, כּמוּבן, לא ידעתי כּמה שקד הבּחוּר הזה על שיעוּרוֹ בּשעה שאני התענַגתי בּשינה נעימה; לא ידעתי, שכּבר הספּיק להציק לכל יוֹשבי בּית-המדרש בּבקשוֹתיו לעזוֹר לוֹ להכין את שיעוּרוֹ ליוֹם מחר, ועל כּן התרגזתי והתקצפתי עליו מאוד ואוֹמַר:
– אני לא אלמדך עוֹד…
– מדוּע? – שאל הבּחוּר בּעצב.
– יען כּי עצל אתה ואינך מכין את שיעוּריך כּראוּי – הוֹספתי לדבּר אליו בּזעם, בּפנוֹתי אליו עוֹרף.
– מעתה תראה, כּי תמיד, תמיד אכין את שיעוּרי, – התחטא האוּמלל בּהבּיטו אלי במבּט של תחינה.
– “גוֹי” אתה – קראתי בּקצפּי. – לוּ למדת אצל רבּי, כי אז מתחך על הספסל ועוֹד ציוה עליך להביא בּעצמך את השבטים.
– אם גזירה היא מלפניך, הנני לקבּלה עלי – אמר הבּחוּר בּרוּח שוֹקטת.
– אם כּן, נכון אתה להשׂתרע על הספסל? – שאלתי בּצחוֹק.
– כּן, אם רק תצוה ותבטיחני להוֹסיף ללמוֹד עמי.
הדבר הזה היה לי לשׂחוֹק וּלשעשוּעים: אנכי, הרבּי הקטן, אחבוֹט בּשבט את תלמידי הגדוֹל ממני כּפלים. אכן זה יהיה מחזה נעים וּמלבּב.
– הבה הנה את השבט – אמרתי אליו, בּשׂחקי בל פּה וּבהתאַמצי יחד עם זה להעמיד פּנים של אימה, כּראוּי לרב הזוֹרק מרה בּתלמידוֹ.
הבּחוּר קם ממקוֹמוֹ וילך ויוֹצא שבטים אחדים מהמטאטא, ויגש אלי. על פּניו לא נראָה גם נדנוּד של שׂחוֹק.
– שכב על הספסל – ציויתי אוֹתוֹ.
הבּחור לא סירב. עד מהרה השׂתרע על הספסל הקצר, וירם את שולי מעילוֹ, ויגל את מכנסיו העשׂוּיים בּד לבן וגם מכוּסים בּטלאים רבּים תפוּרים בּתפירה גסה, וּבמקוֹמוֹת אחדים נגלה גם בּשׂרוֹ מבּין הקרעים ואחר שֹם את ידוֹ תחת ראשוֹ ויכוון לקבּל באהבה את החביטות מידי. אוּלם ידי רפוּ כּרגע. תחת שהייתי שׂמח עד הנה בּמחזה החדש הזה, בּאתי פּתאוֹם בּמבוּכה. איזה רעיוֹן חדש עבר כּברק בּמוֹחי הקטן. השבטים נפלוּ פּתאוֹם מידי, דמעוֹת התפּרצו מעיני ואתן את קוֹלי בבכי…
הבּחור נבהל וימהר לקוּם ויקחני על זרוֹעוֹתיו, ויגַפּפני, ויחליקני, וישאלני מדוּע החילוֹתי פּתאום לבכּוֹת? הוּא, העלוּב, עוֹד חשב כּי לא יצא ידי חוֹבתֹו נגדי. אך אנכי לא יכוֹלתי שעה רבּה לענוֹת אוֹתוֹ דבר; כּבשתי את פּני בּזרוֹעוֹת “תלמידי” ואֵבךּ…
– סלח נא לי, כּי בּזי…בּזי…תי…ך! – קראתי אליו, בּהתאמצי בּכל כּוֹחי להֹוציא את המלוֹת האלה מגרוֹני הנחנק בּדמעוֹת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.