(סיפּוּרוֹ של רוֹכל ספרדי)

הזקן היפה קיפּל את רגליו תחתיו, מצץ מהנַרגילה פּעם וּשתים והתחיל לספּר:

– אני, נסים בּן חנוּכּה, ורעי חנינא בּן זרח, מיוֹשבי חברוֹן ת"ו¹, היינוּ נוֹסעים אל הכּפרים וּמוֹכרים לערבים תכשיטים שוֹנים וצרכי-בּית וּבזה התפּרנַסנוּ בּצמצוּם, אבל מידוֹ של הקדוֹש-בּרוּך-הוא.

לפני שנים רבּוֹת, ארבּעים אוֹ יוֹתר, בּערב שבּת, חשבנוּ ללכת ליפוֹ, אך בּדרך ירד גשם גדוֹל עד שמלאוּ כּל הבּקעות מים רבּים, ויראנוּ לעבוֹר. צריכים היינוּ איפוֹא לחכּוֹת עד שיעברוּ המים, אוּ עד שימָצא ערבי היוֹדע מקוֹם גבוֹה, שאין המים עמוּקים שם כּל כּך.

ועל ידי זה נשתהינוּ בּדרך, וּכשהגענוּ לרמלה כּבר פּנה היוֹם וכמעט בּאה השבּת. שאלנוּ את פּי ערבי אם יש יהוּדים בּרמלה ואמר, כּי יש רק אחד, חַוַגָ’ה פּינחס, וַיַראנוּ את בּיתוֹ.

הגענוּ עד הבּית, והנה הוּא סגוּר מסביב כּמבצר. דפקנוּ בּדלת ויצא לקראתנוּ איש שׂיבה, שֶמִבָּבוֹת עיניו הארוּכּוָת נשקפוֹת שתי עינים זוֹעמוֹת, מטילוֹת אימה.

– התתן לנוּ לשבּוֹת אצלך, ר' פּינחס? – אמרתי אליו בּתחנוּנים.

– מה? – קרא ר' פּינחס בּכעס.

– האפשר לנוּ לנוּח בּביתך בּיוֹם השבּת? – שנה חנינא שוּתפי את בּקשתי בּנוּסח אחר.

– האפשר? – קרא הזקן ועיניו יצאוּ מחוֹריהן מכּעס. – בּצהרים הייתם צריכים לבוֹא ולשאוֹל אוֹתי אם אפשר. ועכשיו מה אעשה עמכם?.. – וּבדבּרוֹ סגר את הדלת בּפנינוּ וילך.

– “שיכּנזי”, – חשבתי בּלבּי. – כּך הוּא דרכּם של אַשכּנזים, אינם יוֹדעים מידת הכנסת-אוֹרחים, שגם הערבים מצוּינים בּה.

– נסוּרה נא אל בּית איזה ערבי ונשבּוֹת שם –אמרתי אל רעי. – מעט מזוֹן יש לנוּ. בּרעב לא נמוּת. הטינוּ את חמוֹרינוּ וחשבנוּ לנסוֹע הלאה.

אך בּעת ההיא נפתח השער ואיש צעיר יצא ויקח את חמוֹרי בּרסנוֹ ויוֹביל אוֹתוֹ אל תוֹך השער.

– מה אתה עוֹשׂה? – שאלנוּ את הצעיר.

– ר' פּינחס ציוה להביאכם אל תוֹך הבּית – אמר הצעיר – ועתה אני אדאג לחמוֹריכם, להאכילם ולהשקוֹתם, ואתם בּוֹאוּ הבּיתה.

כּמעט לא חפצתי לבוֹא אל בּית הזקן הזה, שהעליב אוֹתנוּ כּל כּך, אבל מחלנוּ על כּבודנוּ מפּני כּבוָד השבּת ונשב.

כּשבּאנוּ אל הבּית פּגש אוֹתנוּ אוֹתוֹ הזקן בּברכּת “שלוֹם עליכם” ובקוֹל זוֹעם אמר לנוּ:

– הכּנסוּ אל החדר הזה.

בּאנוּ אל החדר והנה הוא מרוּוָח וחלוֹן לוֹ אל תוֹך הגן. אמנם כּלים יקרים אין בּוֹ, אבל יש כּל הנחוּץ: מיטה וסַפּה, שוּלחן וכסאוֹת וּמנוֹרה דוֹלקת.

כּרגע הביאוּ לפנינוּ מים ונרחץ ידינוּ ופנינוּ. הסרנוּ מעט את האבק מעלינוּ, לבשנוּ את מעילי השבּת הלבנים וַנעמוֹד להתפּלל.

– ודאי לא יזמינוּ אוֹתנוּ לסעוּדת הערב – חשבתי בּלבּי.

אוּלם שגיתי. אחר התפילה נפתחה הדלת והזקן קרא לנוּ בּמאוֹר פּנים:

– שבּת שלוֹם!

– שבּת שלוֹם וּברכה! – ענינוּ אוֹתוֹ.

– בּוֹאוּ, אוֹרחים נכבּדים, אל חדר-האוֹכל, לסעוֹד עמנוּ בּסעוּדת השבּת.

אנחנוּ, כּמוּבן, לא סירבנוּ ונלך אחרי הזקן.

נכנסנוּ אל חדר-האוֹכל, והנה שם שוּלחן גדוֹל ערוּך בּכל מיני מטעמים ויין טוֹב מתנוֹצץ בּבקבּוּקי זכוּכית לבנה, וחלוֹת יפוֹת מציצוֹת מבּעד למכסה לבן. הזקן קידש בּקוֹל נעים וּבכוָנה. הבנתי, כּי טוֹב הוּא האיש לאלוֹהים, אבל מי יוֹדע אם הוּא טוֹב גם לבני-אדם?

אחריו קידשנוּ אנוּ ונרחץ את ידינוּ ונשב אל השוּלחן.

– אכלוּ, אוֹרחים נכבּדים, – אמר הזקן בּאוֹפן שאי אפשר היה להכּיר אם התוּלים עמוֹ או כּך הוּא חוֹשב בּאמת. – דעוּ לכם, כּי אני אקבּל שׂכר הרבּה. אני אינני חפץ למכּורָ את טרחתי בּזוֹל. הרבּה הרבּה שׂכר אדרוֹש בּין אם תאכלוּ וּבין אם לא תאכלוּ, ועל כּן אל תהיוּ שוֹטים ואִכלו לשׂוֹבע כּכל אַוַת נפשכם, וגם מַלאוּ את הכּוֹסוֹת ואמרוּ “לחיים” כּדבעי.

חשבתי: למה נדרש בּאמת דאגת מחר? הנה על השוּלחן יין וּמיני מאכלים ערבים. ניהנה מהם לכבוֹד השבּת וּמה שיהיה יהיה.

פּניתי אל חברי ואוֹמַר:

– כּבר ציווּנוּ חכמינוּ: “כּל מה שיאמר בּעל-הבּית – עשׂה”, וּבפרט אם הוא מצוה לאכוֹל ולשתוֹת. אכלנוּ ושתינוּ לשׂוֹבע, וכששבנוּ לחדרנוּ מצאנוּ מיטוֹת מוּצעוֹת. הלכתי לפני השינה לבקר את החמוֹרים, והנם עוֹמדים באוּרוָה על יד אֵבוּס מלא שׂעוֹרים.

– בּרוּך ה', הכּל טוֹב. עתה נּוכל לשכּב ולנוּח – אמרתי אל חברי.

שכבתי וּשנתי ערבה עלי מאד. הקיצוֹתי בּבּוֹקר ואצא החוּצה, והנה השמש האירה את הרי יהוּדה, את ראשי הסלעים הגבוֹהים הנחבּאים בּצל, וּמסביב יערי עצי-זית, דשאים וּפרחים לרוֹב.

אך הספּקנוּ להתרחץ וּלברך את בּרכּת השחר, והנה קוֹראים לנוּ אל חדר-האוֹכל. שם הגיש המשרת לפנינו קפֶה עם חלב. שתינוּ כּוס אחת והמשרת מיהר וימלא עוד כּוֹס ולא יכוֹלנוּ להשיב את פּניו, וַנשתּ עוֹד ונרוה ונשׂבּע.

התהלכנוּ מעט בחוּץ, כּי האויר היה נעים מאד. ואוּלם את הזקן לא ראינוּ. המשרת אמר, כּי בּכל יוֹם השבּת יוֹשב הוּא בּחדרוֹ ועוֹסק בּתוֹרה.

אחר הפתילה נקראנוּ עוֹד הפּעם אל הסעוּדה. פּני בּעל-הבּית לא היוּ עוֹד זוֹעמים כּמוֹ אתמוֹל, אך אמר לנוּ עוֹד הפּעם, כּי הוּא בּעד האַכסַניה יקח מחיר לא זוֹל, בּין אם נאכל וּבין אם לא נאכל, ועל כּן יוֹתר טוֹב לנוּ שנאכל לשׂוֹבע ולא נתבּייש.

בּלילה אחר הבדלה חשבנוּ לנסוֹע, ונבוֹא להתחשב עם בּעל-הבּית, אך הוּא עצר בּעדנוּ לבלי לנסוֹע בּלילה. כּעבוֹר שעה והנה עוֹד הפּעם נקראנוּ לסעוּדת “מלַוה-מלכּה”, ועוֹד הּפעם סעוּדה בּיד רחבה, סעוּדת שלמה ממש, שתינוּ מעט יין ושרנוּ זמירוֹת עד חצוֹת הלילה.

ממחרת הבּוֹקר השכּמנוּ לקוּם ונתפּלל, והנה עוֹד טרם הספּקנו לקפּל את הטלית, והמשרת הביא אל חדרנוּ חמיטוֹת וּמאכלי-חָלב, ונסעד את לבבנוּ.

– הנה החמוֹרים מוּכנים, – אמר המשרת לנוּ – אם חפצים אתם לנסוֹע, הרשוּת בּידכם.

– ואיפה הוּא הזקן? צריך לעשׂוֹת עמוֹ חשבּוֹן.

– טוֹב, לכוּ אליו החדרה.

בּאנו אליו החדרה, וחדרוֹ מלא ספרים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים.

– חפצים אתם לנסוֹע, אוֹרחים יקרים – אמר אלינוּ בּעל-הבּית בּקוֹל רך – סעוּ לשלוֹם, וַה' יצליח את דרכּכם. סלחו לי שלא קיבּלנו את פּניכם כּראוּי.

– חן חן, אדוֹני, – עניתי – וּמה אנוּ צריכים לשלם לך?

– היש לכם כּל כּך הרבּה כּסף לשלם לי? – שאל בּעל-הבּית בּשׂחוֹק.

– יש עמנוּ, בּרוך ה'. אמנם לא עשירים אנחנוּ, אבל בּעד השבּת אוּלי יספּיק כּספּנו.

– היש לכם, יהוּדים יקרים, בּמה לשלם בּעד הכנסת-אוֹרחים שקיימתי בּכם? – אמר הזקן בשׂחוֹק. – הכנסת-אוֹרחים, אמרוּ חכמים, גדוֹלה מקבּלת פּני שכינה, ואתם מבקשים לשלם בּעדה?.. כּל כּסף שבּעוֹלם לא יספּיק לתת מחירה, רק הקדוֹש-בּרוּך-הוּא בּידוֹ הרחבה יכוֹל לשלם לי.

– אַל נא יִחַר בעיניך, זקן נכבּד – אמרתי אליו – ואשאלך דבר.

– שאַל, ידידי, שאַל – אמר הזקן בּקוֹל רך.

– אם כּך מצות הכנסת-אוֹרחים גדוֹלה בּעיניך, למה חָרה לך כּאשר שאַלנוּך אם אפשר לנוּ לשבת בּביתך?

– השאלה הזאת אמנם הרגיזה אוֹתי מאד, וגם עתה אני מתרגז עליה. האם כּך צריך היהוּדי להתיחס אל יהוּדי חברוֹ? היוֹם ירד, השבּת בּאה, ולפניכם אין יהוּדי אחר, ואתם שוֹאלים: האפשר לשבּות אצלי? היהוּדי צריך לדפּוֹק פּשוּט בּדלת ולאמוֹר: “פּתחוּ, כּי מבקשים אנוּ לשבת עמכם”, ולא לשאוֹל שאלוֹת… אחים אנוּ, בּני ישׂראל כּוּלנוּ, וחרפּה היא לנוּ, אם אנוּ מתיחסים איש לרעהו כּזרים.

בּירכנוּ את הזקן הטוֹב עוֹד הפּעם, נשקנוּ אוֹתוֹ נשיקת אח וַנסע לדרכּנוּ.