רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: עם עובד - דפוס דבר; תש"ד 1943

הכנוֹת גדוֹלוֹת נעשׂוּ בּירוּשלים לכבוֹד הנביא ירמיהו: בּעוֹד ימים לא-רבּים ימלאוּ לוֹ חמישים שנה. ורבּים מאד יוֹקירוּ את שמוֹ, וגם בּעיני עמים אחרים גדוֹל הוּא. כּל איש אשר שמע אוֹתוֹ פּעם בּדבּרוֹ, השתאָה והשתוָמם ויאמר: אכן רוּח ממרוֹם בּאיש הזה!

כּל נכבּדי העיר, כּל אֵילי הארץ התעתדוּ לחוֹג את חג היוֹבל הזה בּרוֹב פּאר והדר: בּשירים, בּמנגינוֹת, בּאוּרים, בּמדבּרוֹת יפים וּביחוּד בּמאכל וּמשתה וּמחוֹלוֹת…

וחנניה בּן עַזוּר, ראש נביאי-השקר, וּמתי סוֹדוֹ התיעצוּ גם הם מה לעשׂוֹת. בּני המפלגה הזאת חשבוּ את נפשם לעמוּדי העם וּמאַשריו, חוֹבבי עמם וארצם. רבּים השמיעוּ את דעתם, כּי נכוֹן להם לקחת חלק בּחגיגה הזאת; הן אמנם ירמיהוּ איננוּ מבּני מפלגתם, ואוּלם בּנביאי ישׂראל הלא יתחשב, ולכן איפוֹא יאתה לה לתת כּבוֹד לנוֹשׂא דגל הנבוּאה בּישׂראל. ורבּים אמרוּ, כּי לא נכוֹן לחוֹבבי העם והארץ לקחת חלק בּחגיגה הזאת, כּי ירמיהוּ בּתוֹכחוֹתיו וקללוֹתיו מביא רק אסוֹן לכל העם. בּיחוּד הצטיין בּדבר הזה איש צעיר לימים, מסוּלסל ומיוּפּה, ודבּרן גדוֹל, אשר לפי דברוֹ תמיד נכוָן הוא למסוֹר את נפשוֹ בּעד עמוֹ. האיש הזה התמרמר בּכל עוֹז על דעת האוֹמרים לקחת חלק בּחגיגת היוֹבל.

– האנחנוּ נבוא לתת כּבוֹד לאיש הבּוֹגד ההוּא? – קרא הצעיר בּחמתוֹ – לאיש האוֹמר על עמנוּ הנבחר, כּי “כּוּלם מנאפים, עצרת בּוֹגדים”? האוֹהב את עמוֹ בּאמת, יכסה על פּשעי העם וידבּר עליהם רק דברים טוֹבים, דברים ניחוּמים. והוּא יוֹדע רק לשבּר וּלנפּץ, להרוָס וּלהשמיד; הוּא רק יקלל ויחרף, רק מוּמים יבקש. חלילה לנוּ מקחת חלק בּחגיגת יוֹבלוֹ! להיפך: חייבים אנחנוּ למחוֹת בּיד האוֹמרים לחלוֹק לוֹ כּבוֹד. חייבים אנחנוּ להנחילהוּ בּוּז וקלוֹן ולא יוֹסיף עוד לקרוֹא לבני מפלגתנוּ נביאי-השקר. שׂנוֹא שֹנאתי את האיש ההוּא, לאוֹיב נחשב לי! כּל איש אשר איננוּ עמנוּ בּעצה אחת, הוּא בּצרינו יתחשב.

– הסר נא, בּני, כּעס מלבּך – אמר חנניה הזקן; – אמנם מתנגדים אנחנוּ לדרך ירמיהוּ, הבּא להרוֹס יסוֹדוֹת הממלכה והחברה, ואוּלם בּכל זאת עלינוּ לתת גוֹדל למעלוֹתיו הטוֹבוֹת. דבּרן מצוּין הוּא…

– דבּרן מצוּין… – נכנס האיש הצעיר לתוֹך דברי הזקן – גם בּתוֹכנוּ יש דבּרנים מצוּינים…

– דבּרן מצוּין, – הוֹסיף חנניה לדבּר ולא שעה אל דברי הצעיר – בּעל לשוֹן חדה הוּא. וּבאמת לא למוֹתר יהיה, כּי תלכוּ תמיד לשמוֹע את נאוּמיו, למען תלמדוּ ממנוּ את חכמת המליצה וטוּב הטעם. לדאבוֹן לבבנוּ עלינוּ להוֹדוֹת – הן אנשים אחים אנחנוּ – כּי אף אם עמוּדי העם אנחנוּ, ואוּלם מעטים מאד בּתוֹכנוּ היוֹדעים לנאוֹם נאוּם לוֹקח לבבוֹת כּמוֹהוּ. ואם תאמרוּ בּלבבכם: אם נבוֹא לכבּד את ירמיהוּ, הלא נגדיל את כּבוֹדוֹ בּזה בּעיני העם, וחד העם מהקשיב אלינוּ – ואוּלם אך שוא פּחדכם! אנכי זקנתי, בּאתי בּימים, וידעתי, כּי רק רגע יכַבּד העם נביא כּירמיהוּ, וגם את זה יעשׂה ולא בּכל לב. העם מטה אוֹזן תמיד לקוֹל מאַשריו המהללים אוֹתוֹ וקוֹראים: שלוֹם, שלוֹם! הלא תראוּ גם אתם, כּי זה שנים רבּות יוֹכיח ירמיהוּ וּשאר אֶחיו הנביאים את העם בּתוֹכחוֹת נמרצוֹת, וגם יבהילוּ אוֹתם לאמוֹר: אם לא ישמעו לקוֹלם, והיתה אחריתם מרה, וּבכל זאת מוֹסיף העם לעשׂוֹת כּכל אשר נצַום אנחנו; כּי רק העוֹשׂים את רצוֹן העם כּמוֹנוּ, הם יפיקוּ רצוֹן מן העם ולהם ישמע. – סוֹף דבר: בּתוֹר אנשים אוֹהבי משל וּמליצה, אנשים היוֹדעים להוֹקיר טוּב טעם, עלינוּ לקחת חלק בּחגיגת היוֹבל אשר למליץ האדיר ירמיהוּ. ואתה, צעיר נלהב, הנה אתה בּא אל המשתה ההוּא, והתבּוֹננת אל בּנות ירוּשלים היפוֹת וּמיין כרמל תרוה, אז תנוּח עליך הרוּח והתנבּאת לחיבּת עמנוּ וארצנוּ בּרגש להבה, שבעתים מאשר התנבּאת עד כּה, וסר כּעסך וּפניך הרעים לא יהיוּ לך עוֹד… אכן עלינוּ לבקש בּראשוֹנה רשיוֹן מאת המלך לעשׂוֹת את אשר נעשׂה; וגם הנה לקחת דברים עם אחדים מגדוֹלי המלכוּת ויאמרוּ כּי אל-נכוֹן יֵאוֹת לנוּ גם המלך…

– נביא גדוֹל ירמיהוּ, בּתבל נוֹדע שמוֹ לתהילה – אמר אחד העשירים לאחיו בּבית מקוה הסוֹחרים; – הן אמנם, אם לא אשגה, לא שמע גם אחד ממנוּ את נבוּאוֹתיו, ואוּלם שמעתי את שמעוֹ מפּי אנשים חשוּבים מבּני הנכר, אשר יעריצוּהוּ מאד, ועל כּן גם עלינוּ לקצוֹב סכוּם כּסף מאוֹצר בּית מקוה הסוֹחרים להוֹצאוֹת החגיגה, וגם נשלח איש מקרבּנוּ לברכוֹ בּשם הסוֹחרים, ולא יאמרוּ עלינו, כּי פּראים אנחנוּ, ולא נדע להוֹקיר איש גדוֹל כּירמיהוּ. כּן הוּחלט בּסוֹד הסוֹחרים, וּנשיהם החלוּ בּעוֹד מוֹעד להכין שׂמלוֹת יקרוֹת לכבוֹד החג, כּי שמעוּ אשר גם משתה גדוֹל יֵעשׂה לכבוֹד חתן היוֹבל; ואוּלי יֵעשׂה המשתה בּחצר המלך, והיה איפוֹא לצאת בּמחוֹל… ואחרי אשר הוּחלט בּסוֹד מפלגת “חוֹבבי העם” וראשי ביּת מקוה הסוֹחרים וילָווּ גם כּוֹהני התוֹפת אליהם. גם הם בּיקשו וּמצאוּ טעם, כּי טוֹב להם לקחת חלק בּחגיגה זו, ואז הלכוּ ראשיהם אל אלחנן יוֹעץ המלך ויבקשוּהוּ, כי ידבּר על לב המלך לתת רשיוֹן לחוֹג את חג היוֹבל בּהמוֹן רב.


*

– סוֹד הכּוֹהנים, חבר אוֹהבי עם וּבית מקוה הסוֹחרים מבקשים את הוֹד מלכוּתך לתת להם רשיוֹן לחוֹג את חג היוֹבל של הנביא ירמיהוּ, – אמר אלחנן אל יהוֹיקים.

– לחוֹג את חג היוֹבל של הנביא הזה, אשר ישׂים תהלה בּמלכוּת וּבקדשי עמוֹ יתן דוֹפי?.. – קרא יהוֹיקים בחימה: – אנכי לא חיכּיתי לשמוֹע מפּיך דברים כּאלה…

– מי אמר לך, אדוֹני המלך, כּי ירמיהו ישׂים תהלה בּמלכוּת?.. החנניה בּן עזוּר? ואוּלם עליו, כּפי אשר אנחנוּ יוֹדעים, אין לסמוֹך הרבּה, אף כּי התפּאר, כּי אוֹהב העם הוּא והמלך. אנכי יוֹדע את ירמיהוּ; רק איש תמים הוּא, וּבתמימוּתוֹ יחפוֹץ להעמיד את העוֹלם על האמת ועל היוֹשר, וטרם יבין כּי יש אשר טוֹבת הממלכה דוֹרשת לעשׂוֹת אחרת, לא כּרוחוֹ; את זאת לא יבין ירמיהוּ ועל כּן הוּא מתמרמר מאד בּהריחו את הריח אשר הוּא קוֹרא לוֹ שקר. אכן איש-הרוּח הוּא, תחת אשר אנחנוּ היינוּ לאנשי-מעשׂה, וּבכל זאת טוֹבת הממלכה דוֹרשת, כּי יהיוּ בּתוֹכה גם אנשי-רוּח. ולכן איפוֹא טוֹב לנו להראוֹת כּי מכבּדים אנחנוּ את הכּשרוֹן ואת האיש אשר לוֹ רוּח גאוֹנים. הלא תראה, אדוֹני המלך, כּי גם כּל אלה הבּאים לכבּד את חתן היוֹבל אין מחשבוֹתיהם בּלבּם כּמחשבוֹתיו, ורק להתכּבּד בּכבוֹד הנביא הם בּאים, כּי על כּן רוֹאים אנחנוּ בּיניהם גם את נביאי-השקר וגם את כּוֹהני התוֹפת וּכמוֹהם רבּים…

– האוּמנם גם הם בּאים לכבּד את ירמיהוּ? – שאל המלך וישׂחק.

– וגם חזוָן וּמשׂא ישׂאוּ וידבּרוּ בּמליצוֹת רבּות לכבוֹדוֹ, ואיש איש יתאמץ לעבוֹר את רעהוּ בּדברי תהילוֹת ותשבּחוֹת…

– וגם ימלאוּ בּטנם ויגיחוּ ירדן יין אל קרבּם…– אמר המלך בּשׂחוֹק.

– וגם יצאוּ בּמחוָל לכבוֹדוֹ… – הוֹסיף אלחנן גם הוּא בשחוק.

– אמנם צדקת, אלחנן, – אמר המלך – בּאמת אין כּל רעה נגד פּני הממשלה, אם יתהוֹללוּ האנשים מעט. יזללוּ נא ויסבּאוּ לכבוֹד מי שיחפּצוֹ, ולוּ גם לכבוֹד ירמיהוּ.

– ואני אחשוֹב, כּי טוֹבת הממשלה דוֹרשת – אמר אלחנן – לעשׂוֹת משתה לכבוֹד ירמיהוּ גם בּחצר המלך. שמעתי, כּי גם בּארצוֹת רחוֹקוֹת נוֹתנים כּבוֹד לשם הנביא, ולא טוֹב כּי אתה, ראש-העם, תעמוֹד מרחוֹק. טוֹב איפוֹא, אדוֹני המלך, כּי תעשׂה משתה לכבוֹד ירמיהוּ בּחצר המלך ותקרא גם לירמיהוּ וגם לבעלי בּריתוֹ; וּבזה נקנה את לב העם המכבּד את הנביא, ואמרוּ עליך: רק מלך חכם המלך הזה ועוֹשׂה חסד וטוֹבה גם עם הנביאים המַמרים אוֹתו.

– אנכי, – אמר יהוֹיקים אחרי החרישוֹ מעט – אנכי אשׂא פּניך גם לדבר הזה, ורק אשאל כּי יבטיחני ירמיהוּ לבלתי הוֹסיף עוֹד דבּר תועה על בּית המלך, ואז נכוֹן אני לעמוֹד לימינוֹ גם נגד כּוֹהני האָון וּנביאי-השקר. אם כּה יעשׂה, ונתתי לוֹ גם אוֹת-כּבוֹד – תבנית הָאֲשֵרָה מעוּלפת ספּירים, וּנביא-החצר יקָרא. את האמת אגיד לך, כּי נביאי-השקר החנפים שׂנוּאים לי שבעתים מירמיהוּ, כּי בּפיהם אהבת המלך והעם, וּבלבּם שבע תוֹעבוֹת. וּבעת צרה אם נשען עליהם והיוּ כמשענת קנה רצוּץ: בּעת צרה המה יהיוּ הראשוֹנים אשר יבגדוּ בּי.

– אדוֹני המלך! – אמר אלחנן – הלא ידעת את ירמיהוּ; קשה-עוֹרף הוּא, ולכן לא טוֹב אם נבוֹא אליו ונאמר: כּזאת שאלנוּ מעמך; אבל אם נעשׂה לוֹ כּבוֹד ויקר, ועשׂינוּ את המשתה אשר אמרנוּ ואשר כּמוֹהוּ לא ראה עוֹד, אז יצלח חפצנוּ בּידנוּ להטוֹת את לבּוָ גם הוּא לכל אשר נחפּוֹץ…


*

בּוֶעד ראשי המפלגוֹת הוּחלט לקבּל בּראשוֹנה את פּני חתן היוֹבל בּרחוֹב אשר לפני הר הבּית לעיני כּל העם; שם ישמיעוּ המדבּרים את מידבּרוֹתיהם, וּמשם ילכוּ אל חצר המלך אל המשתה.

בּערב התקבּצוּ בּרחוֹב אשר לפני הר הבּית המוֹן רב לאלפים ולרבבוֹת. על יד הבּמה, העשׂוּיה לירמיהוּ, ואשר אוּרים גדוֹלים מאירים אוֹתה, עמדוּ ראשי המפלגוֹת ויחכּוּ לבוֹא הנביא, וּלפי שעה חזרוּ על הדרשוֹת אשר הכינוּ לכבוֹד הנביא. וגם הצעיר הדבּרן התפּרץ ויבוֹא, והוּא גם הוּא הכין דרשה לכבוֹד חתן היוֹבל, והדרשה מלאה מליצוֹת וּפסוּקי תוֹרה להתפּאר… וּרגעים אחדים לפני בּוא הנביא בּא חנניה בּן עזוּר, והוּא לבוּש בּגדי תפארה, וכל העם קראוּ: הידד! יחי חנניה הנביא!

ואחריו בּא מַתן כּוֹהן התוֹפת, והוּא איש בּריא וחוֹטם אדוֹם לוֹ, וכל העם קראוּ קוֹל גדוֹל:

– הידד! יחי מתן כּוֹהננוּ!

ואחריו בּא נתניה ראש בּית מקוה הסוֹחרים וכל העם קראוּ:

– הידד! יחי נתניה גבירנוּ הנדיב!

ואחרי כן בּא אלחנן יוֹעץ המלך, ועמוֹ ירמיהוּ חתן היוֹבל, והעם קרא בקוֹל שאוֹן:

– הידד! הידד! יחי ירמיהוּ בּעל היוֹבל! יחי אלחנן!

ואלחנן אמר לברך את חתן היוֹבל בּשם המלך, ואוּלם ירמיהוּ שאל לתת אוֹתוֹ לדבּר בּראשוֹנה וּלהגיד דבר בּאזני הנאספים, ואחר ידבּרוּ המה איש כּחפצוֹ.

– אַחַי בּני עמי! – קרא הנביא – אתם נאספתם היוֹם לתת כּבוֹד לשמי, להללני וּלשבּחני וּלברכני, אבל אני טרם ידעתי בּמה מצאתי חן בּעיניכם, כּי תתנוּ לי את כּל הכּבוֹד הזה? אני דיבּרתי אליכם השכּם ודבּר, כּי תעשׂוּ את הטוֹב, ואתם עשֹיתם את הרע; הוֹכחתי אתכם, כּי תדבּרוּ אמת, ואתם בּחרתם בּשקר; לימדתיכם לרדוֹף צדקה ואתם עוֹשק וגזל תרדוֹפוּ. כּן, אדוֹני! מכּל התוֹרה אשר הוֹריתיכם לא בּא אל לבּכם דבר, לא שיניתם את דרכּכם עד מה, ועוֹד הוֹספתם על כּל תוֹעבוֹתיכם אשר עשׂיתם מלפנים; ועתה בּאתם לכבּדני וּלהוֹדוֹת לי בּעד לקחי הטוֹב. הן לצוֹן, אַחי, חמדתם. לצים אין-לב אתם, ורק ללעוֹג לי בּאתם הנה… ידעתי, כּי נמצאוּ בּיניכם אנשים האוֹמרים לכבּדני על דבר מליצוֹתי היפוֹת. אוֹהבי יוֹפי המה… ואוּלם הבל יהמוּ האנשים ההם: אם אין טוֹב אין יוֹפי, אם אין חסד אין תפארת… דבר לא לקחתם מידי, וכבוֹד למה תתנו לי?

לוּ לעצתי תשמעוּ, כּי אז יעצתיכם ללכת אל יַאזניהוּ שוֹמר הפּרדסים, הלא הוּא יוֹשב עתה בּשער האַשפּוֹת, שבעים וחמש שנה ימלאוּ לוֹ היוֹם, וּנתתם לוֹ את הכּבוֹד אשר אמרתם לתת לי. וּבכבוֹדוֹ אתם כּוּלכם חייבים, כּי ממנוּ לקחתם את הכּל. בּימי נעוּריו יצא בּצבא ונלחם את מלחמוֹתיכם, לא לכבוֹדו ולא לאשרוֹ נלחם, כּי אם להרבּות כּבוֹדכם ואוֹצרוֹתיהם, כּי אחרי ההוֹן תרדפו ולא תדעוּ שׂבעה. ואחרי אשר נפצע בּחרב האוֹיב ולא יכוֹל עוֹד לעזוֹר בּמלחמה לקחתם אוֹתוֹ לשמוֹר את פּרדסיכם. בּלילה שמר את פּרדסיכם וּביוֹם חטב את עציכם, וכאשר כּשל כּוֹחוֹ ורפוּ ידיו וכהוּ עיניו, אז פּיטרתם אוֹתוֹ ותעזבוּהוּ ללכת אל כּל אשר ישׂאנו הרוּח… אליו לכוּ עתה והבוּ לו גוֹדל, כּי ממנוּ לקחתם הכּל: את כּוֹחוֹ, את דמוֹ, את מוֹח עצמוֹתיו וגם את בּנוֹתיו היפוֹת לקחתם לכם לפילגשים, ואחרי אשר התעללתם בּהן דיֵכן, גירשתם גם אותן מבּיתכם, כּאשר גירשתם את אביהן. מהרוּ לכוּ אליו וּתנוּ לוֹ תוֹדה בּטרם ימוּת נעזב כּכלב. הן אמנם את דברי תוֹדתכם לא ישמע, כּי חֵרֵש הוּא, את הפּרחים והתשוּרוֹת היפוֹת לא יראה, כּי עיור הוּא, אבל אם תתנוּ לוֹ לחם, אז עוֹד ילעסנוּ בּכבדוּת וישׂבּע. לכוּ, לצים, אליו, אבל אוֹתי למה תעריצוּ וּממני לא אביתם לקבּל דבר…

– אויל הנביא! משוּגע איש הרוּח! – נשמע קוֹל ההמוֹן – והנביא נעלם…


המלצות קוראים
תגיות