I    🔗

בחורף שקועה הסימטה בחצי־תרדמה. אם כי הביקור בכל אחד מבתים נמוכים ורעועים אלו עולה בזול כל כך, בכל זאת מעטים אז ה“אורחים” מאד, ולפיכך נתעלה מצב־הרוחות כאן עכשיו, כשהגיע האביב.

שרה השחורה, ה“מַטוֹרניצה” (“אם” בנות־ההפקר) של הבית נומר 12, זה האחרון בשורה והנשקף אל פני השדה, שכבה על גבי הספה המרופטה, עם תחבושת לראשה השׂב, ודיברה אל “בנותיה”, שכבר התחילו מכינות את עצמן לקראת הערב הבא.

– ובכן, תודה לאל, החורף עבר. מפני מה אינו בא פראנצישק שלך? – פנתה אל מַנ’קה, זו שישבה ברכיבה על אדן החלון הפתוח. – רוצה הייתי לדעת, אם כבר יש דרך לשם. צריך יהיה ללכת אל בני. אלוהים יודע מה שלומו…

מַנ’קה, בּרוּניטה יפה, עם סימנים כהים מתחת לעיניה המלבבות ועם עגילים צועניים באזניה, שנעשתה עכשיו, עם הפשרת השלגים, פושרת, ריחנית, כיולדת צעירה, ענתה:

– פראנצישק? אין לי צורך בו. ישב לו בבית־המשוגעים שלו ויכּה את משוגעיו, ולא אותי! ודאי יבוא ביום הראשון.

– ואף על פי כן, כשעזב אותך לזמן־מה והתחיל ללכת אל זו, אל הֶליה של נומר 7, אז כמעט שה“שלאג” (שבץ) אחזך! כל מה שהוא מרבה להכותך, כן תוסיפי לאהוב אותו. כולכן כך!

היא מטעימה, כדרכה, כל מלה ומלה בחיתוך־דיבורה החד, ושיניה המסואבות, חשופות־השרשים, שמתגלות אגב כך מבין פתחי פיה הפעור והרחב־רחב עד לבלי חוק, מזכירות איזו מלתעות־נבלה, המתגלגלות באשפה.

– הגברת יודעת, – העירה מַנ’קה שלא מן הענין, ופניה כלפּי חוּץ – כמעט כל השלג כבר נסתלק מעל השדה.

– הוא אשר אמרתי. אילו בא פראנצישק שלך, הייתי שואלת אותו, אם יש דרך לשם. הלא כל החורף לא הייתי אצל בני.

נאנחה והוסיפה:

– כבר נלאיתי נשׂוֹא! כל ראש־חודש עלי לשלוח לשם על ידי הפוסטה ארבעים כתרים. על מה ולמה? וכי מרפאים שם? זה כשלוש שנים שהוּא שוכב על מקום אחד, ולא נשתנה לטוב אפילו משהוּ! להיפך. קודם היה, לפחות, ממַלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. מוּטל כבוּל־עץ – וסוף! אוֹמַר לך את האמת: הייתי רוצה כבר באחת משתי אלה – או להכא, או להתם! חיים כאלה הלא טוב מהם המות.

– מהיכן בא לו הדבר?

– מהיכן? בשל זונות שכמותך! הדוקטור אמר לי בפירוש. אני אז לא ידעתי כלום…

אך מַנ’קה לא הספּיקה לשמוע את דברי הזקנה עד גמירה. אחד העוברים והשבים רמז לה, כניכר, באותה שעה מבחוץ, והיא קפצה מעל אדן החלון וקידמה בפתח את פני ה“אורח” הנכנס, שנגרר אחריה בצעדים לא בטוחים אל החדר השני.

– החלון פּנוּי! – התרעמה הזקנה – סְטֶפ’קה, קסיה, אוֹלגה!

– “אולגה”? – צחקה סטֶפ’קה, נערה בלונדית קטנה, דקת־צואר, וישבה על אדן־החלון – מי יודע היכן היא כבר אוֹלגה זו, זה כשנה שאיננה כאן, והגברת תמיד: “אוֹלגה, אוֹלגה!”

היא הושיטה את ראשה החוצה והתחילה לשיר בקול את השירה המפורסמת כאן:

וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוּ…

טִילְקוֹ מוּי קוֹכַנִי סְטוֹאִי נַה רוֹגוּ…

אך לפתע נרתעה לאחוריה ומיהרה וחיברה יחד את שני חצאי הוילון וחתמה בעדה.

– ה“ריביזוֹר” (בלש) הולך!

בחלל־הבית מתהווה לא־ניחא קצת. הלה עלול להיכנס ולהתאנות אל אחד־ה“אורחים” החשוד בעיניו, ולא עוד אלא שהרשות בידו להציץ גם לפני־ולפנים ולקחת את האיש אפילו מאחורי הפרגוד.

בינתיים הוּדלקה העששית, ומהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוּצה והאירה שם איזו שיפּוּלי גזעים בולטים מתוך שלג נפסד. על גבי הספּה השניה, העומדת כנגד זו של הזקנה, כבר ישבו בשוּרה כל ה“נקבות”, מפוּרכּסוֹת ומסורקות, עם סרטים אדומים קלועים בתסרוקותיהן. הנה נכנס איש ואינו יודע מה לעשות: לאמור “ערב טוב!” או לאו, להסיר את הכובע או לאו. באים חיילים אדומי מכנסיים ומצנפות, ומקשקשים בדרבונותיהם ובחרבותיהם. מַנ’קה, שאוהבת את אנשי־הצבא ביותר, ניגשת אל אחד מהם, מושכתו אחריה כמעט בעל־כרחו ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליו את כלי־זינו.

בחורים אחדים יושבים על גבי הארגזים המגובנים והקשים, ומתרוממים לרגעים, כשבעלת־הארגז צריכה לארגזה. כמה ניווּל בהבטותיהם, בחיוּכיהם, בהלצותיהם, בחטמיהם!

– יושבים! – מתמרמרת הזקנה – אוהבת אני “אורח”, שעושה את שלו והולך לדרכו!

בָּדֵל מאחרים ישב כאן עכשיו גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהוֹנג. זה לפני שעה קלה טייל בגן עם סימקה, זו הגימנזיסטית הדקה, שבמשך ימים אחדים כבר הספּיקה לשעבּדוֹ אליה כל כך, ובקול רותת אמר לה:

– אמש בשעה האחת־עשרה עברתי את הפּאסאג' שלכם. הצצתי אל חלונותיכם, וכולם היו אפלים…

על זה השיבה לו היא:

– יודע אתה, יום־יום, בלכתי מבית־הספר, אני פוגשת את חברך רוּף. מדוע אינך מציגוֹ לפני? הוּא כל כך יפה, אלא שאין הוא לפי טעמי…

הלָך־רוחו נתקלקל תיכף, ולאחר פטירתו ממנה תעה ברחובות אילך ואילך, עד שנתעה לכאן. סטפ’קה ניגשה אליו, הסירה את משקפיו והרכיבתם על חטמה. “קוּרסיסטית ממש!” – נתפעל ליהונג בלבו בהביטו אליה, ורק עכשיו, בהיותו משולַל המשקפיים, שהשאירו חריצים כהים משני עברי חטמו, אפשר היה להכיר, כמה סובל הצעיר הזה.

– קנה לי שוֹקוֹלדה! – הצבּיעה לו סטפ’קה על המזנון הדל שאצל הפתח וישבה על ברכיו.

הוא ציית לה. לפי נעימת־בקשתה נדמה היה, שתאכל את מבוּקשה בתאוה יתרה, אך באמת נגסה מזה פעם, שתים, ולא יספה.

בהרבה, נפלא הדבר, היא דומה לסימקה: אותן העינים, אותו החוטם, ואפילו אותה ה“תעלה” הקטנה המוליכה מן החוטם אל הפּה… ליהונג “נטל” אותה “לכל הלילה”, ושם, מאחורי הפרגוד, המקיף את המיטה, הציק לה הרבה בקוּבלנה שלו:

– אין אַת אוהבת אותי!

– אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך! – התרפקה עליו סטפ’קה וליטפה את פניו בידיה הצוננות.

– אינני מאמין לך, – סירב הוא – כיצד אפשר, שאַת תאהבי?!

– וכי עלי לעקור את לבי ולהראותו לך?!

עד שלבסוף הטיחה:

– חדל לשעממני!

והפכה פניה כלפי הקיר.

 

II    🔗

– כבר קצתי בחיי מפני בת־זנוּנים זו! אמת, שהיא מושכת הרבה “אורחים”, אבל ה“אַוַנטוּרוֹת” שלה עם ה“קוֹכאנקים” (המאהבים), אלו הקולות והצעקות כבר מוציאים אותי מן העולם. אתמול היה כאן פראנצישק שלה ורצה לדקרה. קמה אנדרלומוּסיה שכזו, עד שחשבתי שה“שלאג” יאחזני!

כך שפכה את לבה בבוקר אחד שרה השחורה באזני פייבוּש דֶמבּ, המקוֹרב האינטימי שלה. זה היה אחד מגידוּלי הסימטה הזאת, מבני־אדם מפלצות אלו, הדומים בּכּל לעכבּרושים: אותן העינים הקטנות, הדלוחות והרעות, אותו העורף המרוטפש; והמשטרה יראה מפניהם, כחתול מפני השרצים הללו, המזוהמים והחזקים.

– אני הייתי משליך את שניהם החוצה, – ענה הוא – גם אותו וגם את מַנ’קה!

– אוֹמַר לך את האמת: אני יראה מפניו! הוא עלול להרוג גם את סימוֹן וגם אותי. מי שחט אשתקד את חנה קוֹסטיג של נומר 7, אם לא הוא? אני הלא יודעת!

גניה, טרוטת־העינים, ענתה:

– הוא התפאר פעם אחת לפני מַנ’קה, כי בהיותו בתוּרכיה הרג נערה אחת, ועל כן ברח לכאן. ואתמול, אלמלא אנחנו לא היה דוקר אותה? ברם איזה הפסד היה בדבר? פחות זונה אחת!

– הלואי שיהרוג את כולכן, – התעלל דמבּ – לא יכלתן לקרוא אלי?!

– הלא בני נתוּן כולו בידיו, – עמדה הזקנה בשלה – ומה אעשה, אם יהרגהו שם בחשאי? וכי בלי זה אין הוא מכה אותו? את כולם מכים שם. זהו כל הריפוּי שלהם! היום, אם לא יהיה גשם אחרי הצהרים, אלך לשם. כבר למשא עלי הדבר, – הוסיפה באנחה, – שלוש שנים רצוּפות: עשרים גוּלדן לחודש! מהיכן אקח, אלמנה עניה שכמותי? כבר הייתי רוצה, – אוֹמַר לך את האמת – להכא או להתם!

– נוּ, נוּ – ניסה דמבּ לנחם אותה, וקלט, כדרכו, את פרצוּף־הזוָעה שלה לתוך כפות־ידיו המגושמות והמסואבות וצחק. איזה צחוק! זה היה פישוּק־שפתים בצירוף כעכוע קטוּע ונתעב, בעוד שהעינים נשארו דלוּחות וזעוּמות כמו קודם. בהמה אילו צחקה, ודאי שהיתה צוחקת ככה.

– הניחה לי! – התחטאה הזקנה כעוגבת – אין לי סבלנוּת בשבילך! – וניכר היה, שהיא נהנית.

היא התחילה פתאום מדברת על היופי, שהיה לה לפנים, בעודנה צעירה, ואגב כך היא נזכרת גם באותה מַנ’קה היפהפיה, שהיתה לה לפני עשר שנים.

– היום אין “נקבות” יפות שכזו. חכה־נא, הפוֹטוֹגרפיה שלה ודאי עוד שמורה אצלי!

ושעה רבה היא מחפּשת בתיבות ובקוּפסאות שונות וּמשוּנות, פּותחת ונועלת, עד שלבסוף היא מוצאת איזו תמוּנה מחוּקה וצהוּבּה מיושן. הכל ניגשים ומסתכלים. מהחדר השני יוצאת מַנ’קה של עכשיו, פרועת־שׂער ואחוזת־שינה, עם פפירוסה בפיה, ומציצה אף היא.

– לא נהירה לי! – היא עוקמת את חטמה המוצק.

הזקנה מתמלאת חימה, עוקרת את התמונה מן הידים, ומתריסה:

– היא הלא היתה יפהפיה אחת בעולם. נסיכים ורוזנים היו באים אליה, ולא שיכּורים וגנבים כה“קוֹכאנקים” שלכן!

– נוּ, נוּ, אל־נא תכרסמי את לבך! – מלטף אותה דמבּ, מדגדג אותה אילך ואילך וצוחק שוב באותו הכעכוע המגוּנה. נפלא הדבר, שבמַנ’קה או בסטפ’קה אין עיניו נתקלות בשום פּעם, אפילוּ בשעה שהוּא נטפּל להן בכפיפה אחת.

– הניחה לי! – מתפּייסת הזקנה כהרף־עין, ומדברת כבר בנעימה של קורת־רוח:

– מה אתם חושבים, לא יהיה גשם היום? אחרי הצהרים אלך אל סימוֹן שלי.

ואחרי הצהרים בזקה פּוּדרה על פניה וחבשה לראשה השׂב את מגבעתה עם צומת־הנוצות השחור והמדולדל, הנראה כעין אותו האניץ השחור, שמתנועע על ראשי הסוסים בלוָית־מת קתולית.

– מי רוצה להתאַורר קצת?

– אני! – קופצת סטפ’קה ממקומה. היא מתעטפת בסודרה השחור, נוטלת את הילקוט הממולא תופינים ושאר מיני־מתיקה ויוצאת אחרי גברתה.

בעגלת־הטראם הן עוברות את כל הכרך, מקצה אל קצה. אחר כך, במקום גמר פסי־הברזל, הן יוצאות שתיהן מן הקרון והולכות דרך המגרש בין שדות וגני־ירק. עשב מגודל ורענן מתנועע ברוּח, ודרך סדקי־גדר נראות הערוּגות הורוּדות, הרחבות והמהוקצעות, עם נבטי הבצל הראשונים.

– רואה אַת שם – אומרת הזקנה – כל אותם הבנינים? כוּלם שייכים ל“אַנשטאלט” (ה“מוֹסד”).

ובעוד שעה קלה הן עומדות לפני השער. השוער פותח להן לאט ובלי חשק, ושתיהן נכנסות אל החצר הגדולה. פה ושם מתעקלים שבילים בינוֹת למצעי־דשא, ותינוקות יפים רצים על פניהם ומגלגלים חישוּקים. איזו מטרוניתה לבוּשה “שלאפרוֹק”, כניכר, אמם של אלו, מטפלת בנטיעות.

– הדוקטורים עם משפחותיהם דרים אף הם כאן – מסבּירה הזקנה.

בירכתי־החצר התגלגלוּ מיני חביות גדולות, אבנים, חמרי פחמים. העינים יראו להביט אל החלונות המסורגים שבמרומי־החומות מזה ומזה, ובכל זאת כבר ראו את הפרצופים המטורפים והקודרים, שנזדקרו משם.

– צריך לקרוא לפראנצישק. זה כשלוש שנים, שאני הולכת לכאן ועוד איני יכולה למצוא בעצמי את המדור, ששם הוא שוכב. תועה אני. אך הנה הוא הולך!

מאחד־הפתחים יצא פראנצישק, לבוש חולצה כחולה ובלי כובע, עם צרור־מפתחות בידו.

– מרחוק ראיתיכן – קרא והציץ על הזקנה בעיני־הלסטים שלו, העקמומיות משהו.

אחר כך הוביל את שתי הנשים דרך מסדרונות ואכסדרות, העלה על דיוטות, ומעברים נדף ריח קשה. פתח דלתות במפתח ונעלן אחריו, ופעם בפעם נתגלו בהיסח־הדעת המשוגעים עצמם בחלוקיהם ובמכנסי־הבד שלהם. מקצתם התגלגלו על גבי הרצפה האדומה והחלקלקה, וכשראו את הנכנסות, הכניסו את פניהם בתוך פי חלוקם, כנכלמים.

– כאן חַכּינה קצת! – הביא אותן עד לפני אחת־הדלתות, והוא נכנס לשם לבדו.

– כסבור הוא, שאין אני מבינה, – אמרה הזקנה אל סטפ’קה – הוא מזהיר אותו שם, שלא יספר, כי מכים אותו. אני הלא יודעת את הכּל!

והיא הציצה בחשד דרך סדק־המנעול.

– עכשיו אפשר! – פתח פראנצישק לפניהן את הדלת מבפנים.

זה היה אוּלם מרובע עם שורות של מיטות אצל ארבעת הכתלים. באמצע עמד שולחן וטבלה של שחמט עליו. הזקנה ניגשה ישר אל המיטה השלישית בשורה שמימין. שם שכב פרקדן איש כבן־שלושים עם חוטם גדול, בולט ונפסד, ועם זקן שחור ומדולדל, כזה של מת. במבט אַפּאטי, כאילו זה אך לפני רגעים ראה אותה, קיבל את פּני אמו.

– מה שלומך, סימוֹן? – גחנה עליו הזקנה ונשקה את מצחו.

הוא הציץ בה, כאומר: “אותי לא תרַמי!” ולא ענה כלום.

– אמור־נא, – הפצירה בו – אמור! מדוע אינך רוצה לדבּר אלי?!

היא פנתה אל סטפ’קה, שעמדה מרחוק, עם אודם־בושה על לחייה, כבתולה צנועה, ואמרה:

– מה אַת אומרת על אסוני? כך הוא שוכב זה כשלוש שנים. לשעבר היה, לפחות, ממלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. הן… הן… – הוסיפה באנחה! – קאסיוניה אחת היתה לי – היא היא הרגתהו! תני־נא את הילקוט.

הוציאה את התופינים והממתקים והגישה לפניו, אך החולה ניענע בראשו כממאן.

פראנצישק ענה:

– הניחי את אלה למראשותיו. הוא יאכלם אחר כך. הוא יאכלם!

ה“מַטוֹרניצה” שיפשפה את עיניה, כבוכה כביכול, ותיכף העיפה את מבטה הבהיר והחודר על שאר המשוגעים. רובם ראשיהם נתונים היו מתחת לכּרים, או שהיו משולשלים ותלויים כלפּי קרקע, כאלה של עופות שחוּטים. מקצתם, כשעיניהם נתקלו במבט הנעוץ בהם, חייכו משהו, כמתביישים, כאילו שבה אליהם בינתם לרגע אחד, והרי הם מתכּוונים לכפּר בבתי צחוק זו על מצב־נפשם הקודם. כשם שמחייך איש, שהקיץ משנתו זה עכשיו מתוך פטפוטי־הבאי – כלפי חברו העֵר, העומד על גבּיו.

נכנסה האחות הרחמניה, עם שביס־הבד הלבן ורחב־הגפיים על ראשה ועם צלב־הכסף הגדול על חָזה המיוּשר והקר. במשטמת־אדוּקים הציצה מתחת לגף שביסה וקראה:

– כבר עברה שעת הביקוּר, גבירותי!

בשעת יציאתן נטפל להן פראנצישק וליוה אותן שוב דרך כל המסדרונות והחצר עד השער. הזקנה שתה לו בחלקוֹת דרך־הילוּכה:

– מדוע אינך בא? מַנ’קה אינה יכולה לחיות שם.

– אמרי לה, שאני יודע כבר את הכּל. עכשיו לא תימלט מידי. סוף לחייה!

– סרווּס (שלום), פראנצישקוֹ! – מחייכת לו סטפ’קה מעבר לשער, מן החוץ.

שתיהן שאפו רוח לרוָחה, כשיצאו שוב אל המגרש. כבר פנה היום. העשב המגודל והכפוף הסתמק מזיו־השקיעה, ונער פולני קטן תעה כאן יחף, הביט לארץ, כמחפש דבר־מה, וניגן במפוחית של פה.

 

III    🔗

עם דמדומי־שחר מתרוקנת הסימטה מה“אורחים” וה“מאַהבים”, ואפשר היה לישון קצת אלמלא שרב־היום, שמתחיל להציק תיכף להנץ־החמה. בתוך הבית לא־ניחא: החלל כחול מעשן־הסיגריות, שזנבותיהן מתגוללים עכשיו על גבי הרצפה המרופשת, מצעי־המיטות מאחורי הפרגודים, שבלילה נראו כנקיים, מזוהמים עד לזעוה, ועליהם מוטלות עכשיו, נים־ולא־נים, עייפות, חיורות ומצוננות, אשה־אשה במיטתה – מַנ’קה, סטפ’קה, מיל’קה, יוס’קה… רק מַריניה המכוערת והבאה־בימים משכּימה קום, כדרכה, כובסת את חלוקה היחידי ויוצאת ותולה אותו על אחד השיחים הסמוכים, ואחר כך היא יושבת על מפתן־הבית מנגד לשמור עליו. השרב מתגבר יותר ויותר, מיבש את החלוק כהרף־עין ומטיל תרדמה ואפיסת־כוח. מַריניה מתנמנמת שעה קלה, מזדעזעת לפתע מתוך נפילת־ראש ומביטה נכחה מבוּלבּלת. “פּסיַה קרֶב!” (זרע־כלבים!"). במרחק שני צעדים ממנה עומדת הכלבה שלהן, זו הכלבה הצהובה, המסואבת והעצלה, ונזקקת בתאוָה יתרה לאיזה כלב זר. הזונה הבלה מתמלאת חימה רותחת ומתחילה צועקת ונוזפת בקולה הצרוד, כבד־הנשימה. אך הללו שקועים בשלהם ואינם זזים. אז היא חוטפת גזר־עץ כבד, משליכה עליהם בחמת־כוחה – ומפרידה בין הדבקים.

– דו חוֹלרי!

בינתיים מתעוררות חברותיה ויוצאות החוצה אף הן, מרושלות, פרועות־שׂער וחשופות־שד. נושא המכתבים בעל הזקן המגודל וטוב־הלב מופיע, כדרכו, בהיסח־הדעת, באמצע הסימטה, וה“נקבות” של כל הבתים מתנפלות עליו מכל צד.

– אֵלַי יש?

הלה מושיט את הגלוּיות המצוּירות בחיוּכו האבהי, ואת אלו, שאינן מקבלות כלוּם, הוא מנחם בהלצתו הנצחית:

– כותבים עדיין!

מעורטלות למחצה ובלתי־מרוחצות הולכות הן אחר כך אל החנות הסמוכה וקונות שם פירות, סוכּריות, גזירי שוֹקוֹלָדה, בהוֹציאן את כספן מתוך גרביהן. אך כל מיני מתיקה אלו, יחד עם הגלויות המצוירות, השלוחות להן מ“אורחיהן”־חובביהן, מסתאבים עליהן תיכף לטעימה הראשונה, והן חוזרות אל חדריהן, תועות שם אילך ואילך, פותחות לפתע את ארגזיהן, וכפופות הן נוברות ומחפשות בתוכם. מה? טעם־החיים העיקרי כבר נחמס ונדרס ברגלי המון ואספסוף, וכל אלו הריצות, החטיפות והחיפושים נראים כפרפורי־הגוף הרפים והתפלים – לאחר שכבר הוּתז הראש.

שתים־שתים, או אחת־אחת, יוצאות אחדות עטופות בסודריהן והולכות הרחק, אל מחוץ לסימטה. הולכות הן אל בדיקת־הרופא, או שהן נושאות אוכל אל ה“קוֹכאנקים” שלהן, היושבים במאסר. ברחוב הן מתנכּרות ל“אורחיהן”, שמזדמנים בדרכן, ורק יחידי־סגולה מאלה זוכים לחיוך־העינים המיוחד שלהן מתחת לסודר.

והשרב בסימטה מתגבר יותר ויותר. צהרים. הבתים מזה ומזה נמוכים וצל אין. על אדני־החלונות, פרוצי־הזגוגיות, רוכבות ה“נקבות”, עם סיגריות בפיהן, רומזות מלגלגות, מעקמות פרצופיהן. זוהמה, צחנה, זוָעה. אך הנה עוברת בצחוק לרוחב־הסמטה מַנ’קה או סטפ’קה – וניחא!

בפתח החנות שבאמצע־הסימטה עומדת בת־החנוָני, נערה יהודית כבת שתים־עשרה, ומביטה כלפי חוץ בעיניה השחורות והלוחשות בשרב. למראה התעלולים הפרוצים של בנות־ההפקר אין היא מחייכת כל עיקר…

– מה אַת עושה כאן? לכי הביתה! – גוערת בה אמה, החנָונית העבה והמזיעה, שכרסה בין שיניה.

ולפנות־ערב מתגברת התנוּעה כאן ביותר. צעדים, קשקוש־חרבות, נגינת־הרמוניקה. מתוך ההמונים המנומרים מזדקרים כובעיהם השונים והמשונים של החיילים: המצנפות האדומות, הכחולות, המגבעות השחורות עם זנבות־התרנגולים. את ה“אוּלַנים” אדוּמי־המכנסיים מושכת מַנ’קה אחריה על כרחם ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליהם את כלי־זינם. מאחורי הפרגוד היא משכּרת את “צידהּ” בהבל־פּיה, בנשיכות שיניה הרעננות והחדות, בנדנוּד עגיליה הצועניים… הלה מתרכך ביותר, וברחמים גדולים הוא שואל:

– סימן זה על בשרך מהיכן לך?

– זה מהכאתו של ה“קוֹכאנק” שלי.

– מי הוא זה?

– משגיח בבית המשוגעים – מדגישה מַנ’קה לא בלי גאוָה.

– מדוע הוא מכה אותך, מסכּנה?! – מתרפק הלה ונושק את הבהרת.

– הוא אוהב, על כן הוא מכה – עונה היא בתמימוּת.

וביום הראשון אחרי הצהרים בא לכאן אותו ה“קוֹכאנק” המאושר בעצמו. מַגפיים מצוחצחים ברגליו, שׂפמוֹ עשוּי, ונוצה תחובה לו לאחורי מגבעתו, מגבעת־הציידים שלו. את מַנ’קה קשה אז להכיר. פורשת היא עם מאהבהּ לקרן־זוית, ושם היא מספרת ומתלחשת עמו, ככלה עם חתנה, ואת “אורחיה” הקבועים, הנכנסים באותה שעה מן החוץ, היא מקבלת במבט מתנכּר וקר, ואינה זזה ממקומה.

כך הוא בשעות כתיקונן. אך לפעמים בא פראנצישק זועף, עם איזה עלבון מסותר, כמי שאשתו בגדה בו לפני רגע. אז אוי לה למַנ’קה! אחרי טענות חשאיות ובלתי־מובנות הוא מתחיל להכות את אהובתו באותה האכזריות, שבה הוא מדכא את חולי־הרוח המסורים לרשוּתו. לא ניתן להבין, כיצד קלטה זו את ההכאות הנוראות הללוּ, כיצד התנערה מהן אחר־כך – וחיתה!

ברם פעם אחת – בסוף־הקיץ אירע הדבר – כבר יצאה האנדרלומוסיה מחוּץ לכל גדר. “הוּא יהרגנה, הוּא יהרגנה!” – צווחו כל ה“נקבות” בבת אחת, וה“מַטרוֹניצה” הזקנה, נושמת ונושפת ופעורת־פה, השתערה על פראנצישק כתרנגולת דוגרת, המתקוממת כנגד הכלב, שמתכּוון לטרוף את אפרוחיה.

– קראוּ הנה את פייבוש! – צעקה נואשת.

נכנס פייבוש דמבּ, ובסקירה ראשונה, כניכר, תפס את כל הנעשה כאן. בניחותא, בלי למהר כלל, בקע לו דרך אל פראנצישק, ורק בקולו רעדה נעימה זרה, מבשרת־רעה:

– בן־זנוּנים, כסבור אתה, שבבית המשוגעים שלך הנך נמצא עכשיו?

והוּא הניף את אגרוף־הברזל שלו, אך ברגע זה ננערה מעל הקרקע, הרוּגה לחצאין, מַנ’קה, התיצבה באמצע, ובמסירת־נפש לפתה את דמבּ.

זו היתה הפעם הראשונה, שפייבוש הציץ על מַנ’קה. כל השׂנאָה העולמית, שׂנאת הכיעור אל היופי, הוּצתה עכשיו בעיניים דלוחות ורעות אלו.

– עוד היא מגינה עליו!…

והוא הדף אותה מאצלו ובכל כוחו בעט ברגלו ישר בבית־הסתרים שלה. מַנ’קה נפלה תיכף מתעלפת.

– יֶזוּס מַריה! – געתה בבכיה סטפ’קה, כתינוקת.

לאחר שעה קלה כבר עמד פראנצישק בחוץ, בין שני שוטרים מזוּינים, חטמו זב דם, ואצלו ברפש התגלגלה מגבעת־הציידים שלו. הוא איים באגרופו כלפּי הבית נומר 12:

– מכשפה זקנה, זונה בלה, עוד תפּלי בידי, תפּלי! סוף לחייך, סוף!

ובעיטתו של דמבּ לא שבה ריקם. מקץ שני שבוּעות מתה מַנ’קה בבית־החולים. ועל מקומה באה אחרת, ששמהּ היה מַנ’קה גם היא.

 

IV    🔗

אחרי מאוֹרע זה יראה הזקנה ללכת אל בית־המשוגעים לבקר את סימוֹן בנה. אך באחד מימי הסתיו קיבלה הודעה משם, כי בנה מת. למרות המימרה השגורה בפיה “להכא או להתם!” נתבלבלה כל כך, עד כי שכחה את פחדה מפני פראנצישק, מיהרה לשם לפנות ערב, ולא ראתה כלום בכל הדרך. רק סטפ’קה לבדה, שהלכה אחריה עטופה בסודרה ושהפעם לא נשאה ילקוט, ראתה את המגרש השומם והקר ואת טרפי־השלכת, שהתגלגלוּ על פני השבילים החיורים, דומים לכפּות רגלי אַוָז.

בבית־המשוגעים כבר דלק אור. מיטתו של סימוֹן היתה עכשיו מוקפה במין פרגוד־עץ, הדומה לאותם הפרגודים, שמסתירים את מיטוֹת־האהבים שם בחדר השני של בית־אמו. הזקנה נכנסה לאחורי הפרגוד הזה, גחנה על המת, ואגב בכיה קטוּעה נשקה את מצחו. פרצוּפו של סימון חרב לגמרי, וסדקי־עיניו היוּ מכוּונים עכשיו כלפּי עששית־החשמל הקבועה בתקרה מעל לראשו; היו מכוּונים במין השתוממוּת שכזו, כאילוּ הפעם הראשונה היא זו לו, שהוּא רואה אור.

נכנסה האחות הרחמניה, כחלחלה, סתוית, והתמרמרה:

– עוד לא הוציאוהו?! הלא תיכף יבוא הדוקטור ויצעק!

– תיכף, תיכף, גברתי הרחמניה! – התנצל פראנצישק, חבש כובעו לראשו ויצא.

בעוד רגעים אחדים שב עם חברו־למשׂרה, הצעיר ממנו, בנשאם יחד ארון־פחים שחור ועגול. הורידוהו על הארץ ופתחוהו, הסירוּ את כובעיהם, ואחר כך פרקו את הפרגוד ולקחו את המת, זה בראשו וזה ברגליו, והטילוהו לתוך הארון הפתוח.

– לא כך, – הקפיד ה“משגיח” השני – הראש צריך להיות לכאן, והרגלים לכאן.

– אחת היא! – זירז אותו פראנצישק בקול רם – אין פנאי!

וסגרוּ את הארון.

היכן הוא כובעי? התרחק המשגיח השני אל אחת הפינות.

– לאן הלכת? – צחק פראנצישק – הלא כובעך כאן הוא, כאן.

ושניהם חבשוּ את כובעיהם לראשיהם, רתמו את עצמם אל זיזי הקרנות של הארון, אחד מפנים והשני מאחור, ונשאוהו והוציאוהו.

אחריהם מיהרו לצאת שתי הנשים, רועדות ונדהמות עד כדי טירוף־הדעת. יראו להביט לצדדין. בחצר הגדולה רעשו אילנות לאור הפנסים, ומאחד החלונות הנמוכים שבקרבת השער נשמע פרט־פּסנתר. זאת ניגנה בודאי אותה המטרוניתה, שאז בקיץ טיפּלה כאן בנטיעות. השער נסגר מאחור, והזקנה הלכה נכחה הלאה, הלאה והתיפּחה בקול:

– בני יחידי, בני יחידי!

לאחר שהפליגו קצת במגרש האפל, העירה סטפ’קה:

– כמדומה לי, שלא זה הדרך. שיחים אלה מהיכן הם?

– מה את אומרת? – נבהלה הזקנה ויללתה נפסקה – מה נעשה עכשיו?

– תועות אנו, תועות!

– ואין רואים כאן שוּם אדם חי…

אך ברגע זה קפץ לקראתן “אדם חי” מאחורי השיחים.

– פראנצישקו! – הכירתהוּ סטפ’קה בשמחה – מהיכן צמחת כאן?

פרצוּפו הבהיק מתוך אפלת־הלילה כה חיוך ומבוֹהל, כאילוּ ניצל זה עכשיו באורח־פּלא מידי רוצחים. הוא השׂתער תיכף על ה“מַטרוניצה” בקול זר:

– לָךְ, עלוקה זקנה, חיכיתי זה כבר!

שרה השחורה נזדעזעה, הניפה את ידה האחת, כמגינה על עצמה, ובמוחה חלפה כהרף־עין חַנה קוֹסטיג חברתה, שנמצאה שחוּטה אשתקד, ואחריה אותה הנערה בתוּרכיה – “סוף לחייך!” גל פחד קר הקפיא את המפרקת, את הברכים ונסתלק הדיבוּר, כמו בחלום. אך יחד עם זה פגה היראה הקודמת, יראת־התעיה – כאילו עכשיו כבר נמצאה הדרך הנכונה…

– יֶזוּס מַריה! – פרצה סטפ’קה בצריחת־בכיה, כשראתה את גבירתה נופלת. פראנצישק גחן על הזקנה, ובמטיל־ברזל הכּה על ראשה עוד, עוד.

– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – החזיקה סטפ’קה בשרווּלו וסודרה נשמט מעליה – יֶזוּס מַריה, מה אתה עושה?!

– שתקי! – נבעת פראנצישק מפני הצעקה הנשמעת למרחוק, הרפּה מהזקנה ותפס את סטפ’קה בצוָארה – שתקי, שתקי, שתקי!

אך יללתה כבר התפּרצה מאליה, ואצבעותיו החזקות, כמו מאליהן אף הן, חינקו את הצואר הדק יותר ויותר. הוא ראה באפלה את מבטה המטורף והמתחנן, זה המבט הידוע לו מאז, ותאוָתו הישנה התחילה מתערבת כאן, התאוָה לענות את הנפש המוּפקרת, חסרת־ההגנה, לדכּא, להרוג. צעקותיה נכבשוּ לאט־לאט ונהפכו לאנחות, ואלוּ נתגלגלוּ כרגע באנחות פנימיות. לפני עיניה, על ההר שמנגד, חלפה הרכבת, עם חלונותיה המוּארים – ארוכה־ארוכה, בלי סוף. אחר כך סחב פראנצישק את שתי הגוויות והשקיען בין השיחים הסמוכים.

ושם, מעבר לכרך, בקצהו השני, כבר הודלקו שני הפּנסים וה“רביזור” היהודי מר־הנפש הלך לאט, לאורך הסימטה העקלקלה, וארב לכאן ולכאן. כמו תמיד, אין הוא נראה משום־מה, ורק בעטיו של השוטר המזוין, ההולך על ידו, ושהסהרון המהופך שמתחת לצוארו מתנוצץ מתוך האפלה, מרגישות בו ה“נקבות” מרחוק. ראשיהן המושטים מן החלונות מסתתרים בזה אחר זה: לשבת בחלון אסור.

ההוללות הקולנית של ערבי־הקיץ אינה עוד. בתוך הבית נומר 12 ישבו ה“נקבות” בשורה על הדרגש שלהן ופיהקו. ממשמש וּבא חצי־התרדמה של החורף.

האחת שאלה:

– מתי ישוב הצבא מן התמרונים?

יצא “אורח” מהחדר השני, ומבלי הביט לצדדין צעד בחפזון אל פתח־החוץ. אחריו יצאה “נקבה” מרושלת, בידה האחת הגישה סיגריה לפיה, ובשניה מישמשה בשׂער־מפרקתה.

– הזקנה עם סטפ’קה עוד לא שבו?

– הרביזור כבר עבר, – העירה האחת – יוס’קה שבי בחלון!

מהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוצה והאירה בקירוב־מקום מנגד איזו שיפּולי־גזעים עם שלכת מסביב להם. יוס’קה שירבבה את ראשה וצוָארה לתוך חלל־הסימטה הקריר והתחילה לשיר בקול:

וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוֹ…

באו “אורחים” אחדים ושאלו למַנ’קה ולסטפ’קה. מַריניה המכוערה והבאה־בימים ענתה להם בארס:

– אינן!

בין הללו היה גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהונג. לפני שעה קלה טייל בגן, באחת השׂדרות האפלות ביותר, ופגש שם פתאום את סימ’קה, שכבר אין הוא מדבר עמה, בלווית איזה צעיר. רוף?!… מפני החושך אי־אפשר היה לראותו בבירור. ליהונג חש דפיקת־לב עצומה ואחרי כמה פסיעות כבדו עליו רגליו, כמו לאחר שתיה מרובה של שכר גרוּע. נפלא הדבר, שבּה, בסימ’קה, לא שלט החושך, ופניה הבהיקו מתוכו על כל שרטוטיהם הדקים. כמין חומר פוֹספוֹרי!

כנרדף על צואר נס מן הגן ותעה כסהרורי אילך ואילך. גועל־הקנאה הקשה מהכיל דחק אותו לחטוף סם־תרופה מכל הבא ביד, להיתלות בנפש מן השוק, למהר ולחבק את מי שהיא. אך את מי? וכמו מאליהן הובילוהו רגליו לכאן – אל המקלט היחידי עכשיו.

– היכן סטפ’קה – שאל ברעדה.

– סטפ’קה איננה!

– איננה? – חזר נואשות והביט מבולבל סביבותיו.

– למה לך דוקא סטפ’קה? – הציצה עמוק לתוך עיניו מַנ’קה החדשה – היינו הך!

זו היתה שאטינית חסרת־טעם, עם חוטם אָטוּם קצת, וקולה היה צרוּד ביותר ומעורר חשד. כמהוּפּנט נגרר אחריה אל החדר השני.

– לכל הלילה? – עגבה היא דרך־הילוכה.

– יהא לכל הלילה!

מאחורי הפרגוד היה צר המקום, כמו בקבר, וליהונג הסיר את משקפיו ושאל:

– מהיכן את?

– מקראַקוֹב.

– את קראַקוֹב אני מכיר. אשתקד הייתי שם. הגשר החדש על גבי הויסלה כבר בנוּי ועומד?

היא התכופפה, סילקה ברגלה את שמלתה הצדה וענתה בלי חשק:

– הוא כבר נפל פעם אחת ובנוהו שוב… חכה־נא מעט – אני אלך להביא מים!

מדוכדך שבעתיים מבתחילה נמלט משם הסטוּדנט בעוד שעה קלה. אחריו יצאה מַנ’קה אל החדר הראשון, וחברותיה שאלוה:

– הלא לכל הלילה הלכתם?

– ילך לו, ילך, – ניענעה מַנ’קה החדשה בידה – אני איני אוהבת משוּגעים!

וליהונג הלך, הלך, הלך… מי יודע? אדם שכזה הלא עלול באמת לרשת את מיטתו של סימוֹן.