רקע
גרשון שופמן
העולם הריק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

שני הידידים חיבבו זה את זה באמת, וסימן לדבר, שגם אל אל הבית הידוע ברחוב מיוֹדוֹבה הלכו בלילות שניהם יחד. עם אחר היה כל אחד מהם לא יכול ללכת שמה.

כן, הם הלכו שמה, יאמרו האסטניסים מה שיאמרו. אם הטיפּוּס האידיאלי שלנו, ההכרחי לנו, נמנע ממנו בטהרוֹ, הבה נקרב אליו, לפחות, שם, ויהי זה נפסד, נושר, נרמס. מה לעשות! אל הטיפּוּס האידיאלי שלנו הודפת אותנו יד נעלמה – דרך כל הסיאובים והזועות והסיכונים — —

עד שמצאו איש איש אשתו – ושניהם מנעו רגלם מאותו רחוב. ורק אחרי חמש שנים של חיי נישואין, כשנפגשו פעם בלילה, עייפים, מאוכזבים, הציע אחד:

— אולי נציץ עתה לשם?

כמו בלילות הראשונים האיר הפנס בקרן הרחוב את הטבלה: “רחוב מיודובה”. דממת חצות. מצאו אותו בית, וגויעת הלב הידועה ליותה את הלחיצה על הכפתור החשמלי.

והנה יצא אליהם השוער שהורגז משנתו והודיע:

— זה מזמן, שזה אינו כאן עוד. המשטרה בּיטלה את זה. עכשיו אין כאן כלום!

והם פנו חזרה – אל העולם הריק.


המלצות קוראים
תגיות