רקע
צבי ארד
בְּשׁוּב הַבַּת
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה

א. הַבַּיִת

הוּא יוֹדֵעַ שׁוּבֵךְ כַּשָּׁרָב אֶת הַטַּל,

פִּנּוֹתָיו שׁוֹאֲלוֹת לְסִפּוּר צְעָדַיִךְ,

אִם תִּתְּנִי אֶת צְחוֹקֵךְ עַל צְחוֹקָם שֶׁל הַטַּף –

יִזְדַּקֵּף, וְהוּא בַּיִת.


הוּא חָרַד לָךְ, זָקַף קִירוֹתָיו מֵהַסַּף,

וּקְצַר־רוּחַ נִדְרַךְ לְחַכּוֹת, לָגַעַת.

מַחְבַּרְתֵּךְ הַשְּׁכוּחָה לָךְ בִּקְצֵה הַמַּדָּף

רָאֲתָה וְיוֹדַעַת.


וְהַזַּיִת כָּמֵהַּ מֵעֵבֶר לַסַּף,

מְצַפֶּה לִבְרָכָה, לִלְטִיפָה וְלַטֶּנֶא.

הוּא חוֹלֵם אֶת יָדֵךְ כַּטְּרָשִׁים אֶת הַבָּר,

כַּנּוּגִים אֶת הַפֶּלֶא.


הִנֵּה נָמָה אִמֵּךְ אֶת יוֹמָהּ שֶׁגָּמַל,

וְנִצְנַף חֲלוֹמָהּ לְהָחֵם אֶת רַגְלֶיהָ,

וּלְבַשֵּׂר אֶת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר יִתְגַּדֵּל

כְּשֶׁיָּקוּמוּ בָּנֶיהָ.


וְגָדוֹל חֲלוֹמָהּ כְּלִבָּהּ הֶחָרוּשׁ,

הַנּוֹשֵׂא רַגְבּוּבִית חֲרוּרַת סִיד וָמֶלַח,

וְרַגְלֵךְ בּוֹ פּוֹרֶכֶת אֶת כָּל הַקָּרוּשׁ,

כִּנְגֹס רוּחַ בַּסֶּלַע.


כְּבָר בָּקַע חִיוּכָהּ אַחְרוֹנֵי נִיצָּנָיו,

וְנִדְרֵי אַהֲבָה לוֹאֲטוֹת שְׂפָתֶיהָ.

אִם תָּבוֹאִי עַתָּה לְהָאִיר חַלּוֹנֶיהָ –

לֹא נָדְרָה לַשָּׁוְא.


ב. הַבַּת

הֲשָׁלוֹם לְכֻלָּם? לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי הַצּוֹחֶקֶת.

הַדְּקָלִים נִפְנְפוּ לִי בִּרְכַּת שֵׂיבָתָם מֵרָחוֹק,

וַאֲנִי מְזַנֶּקֶת מֵרוֹם אֶל צוּלַת הַבְּרֵכָה הַשּׁוֹתֶקֶת,

וְהִנֵּה הוּא הַבַּיִת בַּכְּחוֹל וְזָהֹב וְיָרֹק,

מְקָרֵב בְּכַפָּיו הַטּוֹבוֹת אֶת הָרֹחַק לַשֶּׁקֶט,

וּמוֹסִיף לִשְׁתֹּק.


כֵּן, יָדַעְתִּי לִבּוֹ: הַיְסוֹד הַלּוֹחֵךְ בַּבַּזֶּלֶת,

הַבִּצָּה הַקּוֹדַחַת, קָדִים שֶׁשָּׁדַף עַד תֹּם,

בְּאֵר שֶׁחָפַר כְּנוֹהֶה עַל בִּרְכָּיו אֶל הַפֶּלֶא,

מְסַקֵּל וְנוֹטֵעַ, חוֹפֵן בַּלְּבֵנִים וּבַמֶּלֶט,

וְצוֹנֵחַ וָנָם.


וַאֲנִי, כַּחֲלוֹם־שַׁחֲרִית הִגִּיעוּנִי הַטַּל וְהַחֶסֶד:

הַיַּלְדוּת הַיְרֻקָּה בְּמִפְזַר חִיּוּכִים וּמְלִילוֹת,

וְרַגְלַי בּוֹסְסוֹת בַּטְּחָבִית הַפְּלוּמָה שֶׁל הַדֶּשֶׁא,

כֹּה שֶׁלִּי כָּאן הַכֹּל עַד אֵין עוֹד –

וְאֵינֶנּוּ שֶׁלִּי, וְרָחוֹק לְלֹא פֵּשֶׁר

וּמְפַתֶּה לִנְדֹּד.


ג. הָאֵם

אִם אֲנִי הַפּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל

בְּשִׂמְלַת צְחוֹקִיּוֹת רוֹחֶפֶת,

אִם חֲלוֹם אֶת זוֹגָיו הִצְלִיל

וּבִתִּי שַׁבְרִירָיו אוֹסֶפֶת?


כִּי שׁוּבֵךְ הוֹצִיאַנִי לָרְחוֹב

יְחֵפָה וּסְתוּרָה עַד פֶּרַע,

וְאָבִיךְ בְּסַחְפֵי־הַחוֹף

מְרַדְּפֵנִי אֶל קְצֵה הָעֶרֶב.


כָּךְ חִכִּיתִי לָךְ עֶרֶב וָלֵיל

וּכְמוֹ הֲרוֹתֵך הוֹסַפְתִּי.

וְהַיוֹם לַמְּלָאכָה מָלֵא

וְעָיַפְתִּי.


אִם אֶזְכֹּר אֶת יְמֵי הֶבְלִי,

גַּם אֲנִי אַוָּתִי רוֹדֶפֶת,

עַד פְּגָשׁוּנִי אֵסֶל וּדְלִי

וּכְתֵפִי מִשְׁתּוֹפֶפֶת.


אַתְּ לְכִי אַחַר חֲלוֹמֵךְ,

בְּטֶרֶם כְּתֵפַיִךְ שָׁחוּ.

הֶעָמָל בְּדַרְכּוֹ יֵלֵךְ,

הַחֲלוֹם – שֶׁלָּךְ הוּא.


וּתְהִי קוֹמָתֵךְ תְּמִירָה

וְעֵינֵךְ רְצוֹנָהּ בּוֹרֶקֶת,

וְיָדַיִךְ אוֹמְרוֹת שִׁירָה

וָשֶׁקֶט.


ד. הָאָב

הַדִּירִים כְּבָר הָגוּ אֶת שְׁאֵרִית אֵנְחָתָם

וְצָנְחוּ אֶל גֵּרַת תְּנוּמָתָם הַנּוֹהֶקֶת,

וַאֲנִי נֵרִי עֵר אֶל צִלֵּךְ בַּחַלּוֹן,

אֶל פְּזוּרַת צְעָדַיִךְ עַל פְּנֵי הַמִּדְרֶכֶת,

לִנְקִישַׁת הַמַּנְעוּל, לְשִׁבְתֵּךְ לַשֻּׁלְחָן

אֶל הַלֶּחֶם.


וְהַסְּיָח מַה צָּנַף לוֹ בַּלַּיְלָה פִּתְאֹם?

מִי צוֹחֵק לוֹ שָׁם מְלֹא־כַּפַּיִם?

אַתְּ, בִּתִּי? הִכִּירֵךְ וְצָהַל לָךְ שָׁלוֹם,

הוֹלִיכִי אוֹתוֹ לַמַּיִם.

כֵּן, הוֹסִיפִי לוֹ חֹפֶן לִכְבוֹד הַיּוֹם –

הֵן בִּתֵּנוּ בַּבַּיִת.

המלצות קוראים
תגיות