יחוסיו של יהודה ליב גורדון אל הספרות בכלל ואל הספרות העברית בפרט החלו בשנות נעוריו, אשר למד וקרא בהן הרבה. היחוסים האלה היו פנימיים ונפשיים.

בהיות יל“ג כבן עשרים כבר עמד תחת השפעתם של המשוררים היותר ידועים בימים ההם: אד”ם הכהן ובנו מיכ"ל. זה האחרון היה ידיד-נעוריו של גורדון, ועל-ידי המשורר-הבן התקרב גם אל אביו, “הכהן הגדול במקדש הספרות”.

המשורר-האב היה לו, לגורדון, למופת בשפתו וסגנונו העברי, והמשורר-הבן היה לו למופת ברוח-שירתו ובאהבתו אל כתבי-הקודש וחזיונותיהם. את השפעתו העמוקה של מיכ“ל על נפשו של גורדון הננו מכירים בשירו של זה האחרון, הנקרא בשם “ערבי הנחל וההדסים”, –היא הקינה, אשר נשא על מות מיכ”ל, בהיותו בן עשרים וארבע שנים.

בהיות יל“ג כבן עשרים וחמש כבר הכין לדפוס את שירי הגדול “אהבה דוד ומיכל”. את ראשית “בכוריו” הקדיש לאד”ם הכהן. אולם ברבות הימים החל להתרחק מעט מעט מעל משורר-המופת שלו, מעל בעל “האמת והאמונה” ו“שירי שפת קודש”.

גורדון, שהיה בשנות-נעוריו אחד המעריצים של שירת אד“ם הכהן וסגנונו העברי, כותב לאברהם יעקב פּאַפּירנא (שעסק בימים ההם בבקורת הספרות העברית) בשנת תרכ”ו, כתשע שנים אחרי צאת הספר “אהבת דוד ומיכל” מדפוס, אל-אדות מורהו ומדריכו בשיר ומליצה כדברים האלה: “איננו משורר אמתי, בעבור חושו היבש כעץ. כותב הוא (אד"ם) את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא ברגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב… הכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, זה אין לו” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 132).

התלמיד נצח את הרב. תורתו החמורה של אד“ם במלאכת השיר ובשמושה של השפה העברית, –התורה, אשר יל”ג קבלה מתחילה באהבה ורצון, –תורה זו היתה לו אחרי-כן צרה, מוגבלה ויבשה יותר מדי. לא בפעם אחת בעט יל“ג בתורתו של “הכהן הגדול”, כי קשה לשכוח ישנות מללמוד דברים חדשים. מעט-מעט סלל לו יל”ג מסילה חדשה בשירה העברית וכבש לו את דרכו המיוחדה בסגנון העברי.

בשנים הראשונות לעבודתו של יל“ג בשדה השירה העברית היה שם תמיד לנגד עיניו את משפטו הקשה של אד”ם הכהן ואת משפטם של זקני המשכילים העברים בווילנה. אחרי כל שיר ושיר, שכתב יל“ג בשנים הראשונות, היתה מתעוררת בקרבו לראשונה השאלה: מה יאמר אד”ם על שיר כזה, – היוצא נקי וזך מלפניו? יל"ג מעיד על עצמו עדות זו, באמרו באחד ממכתביו: “מיום החילותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת קודש החיים בארצנו נעלה ויפה ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכונתו”.

אולם מעט-מעט שחרר יל“ג את בת-שירתו מעולה הקשה; לאט-לאט התרגל לדוש בעקביו את הגזירות והחומרות בדיני שוא-נע ושוא-נח, שמצא לפניו בה”שלחן-ערוך" הפיוטי של רבו ומורו אד“ם הכהן. כל אשר הרבה להגות בספרי עם ועם וכל אשר הוסיף להתפתח ולהשתלם בדרכי השירה העברית והמחשבה האנושית, בה במדה מצא את אישיותו הפיוטית והספרותית הוא. ומעתה לא שאל עוד, בכתבו שיר חדש, מה יאמר אד”ם הכהן על פרי רוחו, – מעתה היה לו העיקר משפטו, טעמו, הרגשתו וחוות-דעתו הוא.

בשנת תרל“ח כותב יל”ג אל הזק"ן כדברים האלה: “אין מבקר כמחבר בעצמו: וזה הדבר אשר יעשה: אחרי העלותו את מורשי לבו על הספר בדיו, יעלים עיניו ויסיח דעתו ממנו לימים אחדים, ואז ישוב לקרוא בו כקורא זר הבא מן החוץ, ויתקן אשר יתקן; וכן יעשה פעמים שלש. כזה עשיתי בנפשי בשבתי בערי השדה ומבינים בשיר ומשכילים על דבר אין עמדי; ואהיה בעצמי המחבר והקורא והמבקר”.

הדברים המובאים נכתבו לפני ארבעים שנה. אילו נשמעו כאלה כיום מפי סופר מובהק, היינו רואים בהם תמימות יתרה, דברים המובנים מאליהם, שאין כל צורך להטעימם. בימינו כל סופר, הראוי לשם זה, הוא הוא המבקר את פרי רוחו ומלפניו משפטו יצא. משפטו זה הוא בין-הדין העליון בנוגע ליצירתו הספרותית. העמידה ברשות עצמו הוא התנאי הראשון וההכרחי לכל סופר, לכל משורר יוצר, שאיננו בעל-מלאכה ספרותי פשוט. כל יצירה רוחנית גוררת אחריה, מדעתו שלא מדעת את הבקורת הפנימית של היוצר. בקורת כזו היא היא היצירה במדרגתה היותר גבוהה. כל יוצר בונה את עולמותיו ומחריבם, מחריבם, מתקנם ובונה אותם עוד הפעם. הוא הוא הבונה והוא הוא המקעקע את הבירה, שבנה בעצמו.

אולם לפני ארבעים-חמשים שנה, ומה גם בשנות-נעוריו של יל“ג, היו הסופרים והמשוררים העברים תלואים ביצירותיהם בדעת אחרים, – אחרים, הגבוהים מעליהם באמת, או שהאמינו בטעות, כי גבוהים הם. אז היה דור של “הסכמות” ו”סמיכות“, דור של בני-סמכא ושל “כהנים גדולים במקדש הספרות”. פרחי הכהונה לא ערבו את לבם לצאת ב”שער בת רבים“, אם לא סמכו עליהם את ידיהם של זקני הדור וגדולי הכהונה. גם יל”ג, אשר מעולם לא היה מוג-לב ספרותי ואשר בראשית צעדיו על שדה השירה העברית כבר נראו בו סימני בגרות וגדלות, – גם “גור אריה” זה לא העיז פניו להוציא לאור את שירו הראשון, מבלי אשר יקטיר קטרתו לאד“ם הכהן ומבלי אשר יקבל ממנו סמיכתו והסכמתו. על כן הננו רואים בהדברים הפשוטים של יל”ג “אין מבקר כמחבר עצמו”, את פריקת עולו הספרותי ואת השתחררותו הגמורה מההשפעה של משכילי ווילנה, חכמיה ומשורריה, אשר מבית מדרשם יצא.

ואחרי אשר הבקורת הפנימית של הסופר היתה ליל"ג לאַמת-המדה ביצירותיו, חדל להיות מפחד מפני הבקורת של אחרים. באחד ממכתביו ליצחק יעקב ווייסברג הוא אומר: “… הפיות האנשים נחסום או מפני הבקורת נסתר? ואדם כשהוא נעשה מחבר ויצא לשוק וספרו בידו, הרי הוא כעולה לגרדום ונעשה כמיצר שהחזיקו בו רבים וכקרקע עולם שהכל דשים בה”.

*

יחוסו של גורדון אל הספרות העברית היה על-פּי רוב כיחוסו של בן יחיד, אוהב ואהוב, אל אמו הזקנה והחולה, אשר לא יאמין עוד בחייה. הוא בעצמו מביא כל קרבן ועושה כל דבר להציל את שארית חייה ולהקימה על רגליה, אך בסתר-נפשו הוא מסופק מאד, אם כל זה יועיל. ביחוסו זה יש גם מעין התיחסותו של רב-חובל אל ספינתו המטורפת בים. אין רב-חובל מאמין בהצלתה של אניתו, אשר הפקד עליה; הוא רואה בעיניו, כי גלי הים העזים יבלעוה ויורידוה לתהום רבה, אך אין הוא זז ממקום הסכנה, לא יחיש מפלט לו. הכל נמלטים על נפשם, ורק הוא, רב-החובל, יורד מצולה יחד עם האניה, אשר לה הקדיש רוב שנותיו וכל כחותיו וכשרונותיו. וכל זמן שיש צל של תקוה להצלה פורתא יחגור את שארית כחותיו ללחום עם המים הזידונים.

באחד ממכתביו, משנת תר“ם, להזק”ן כותב יל“ג: “אבל אם לא השחוק אהיה בעיניך בשמעך אותי מספר חלום נעורינו ומדבר בשפת עבר, כאילו היה דבר שיש בו ממש וחפץ בימים האלה! ואם לא השחוק תהיה גם אתה בעיני איש מן החוץ, לו ראה אותך במכתבך זה האחרון אומר אלי: “חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו… ולמען ספר דברי ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו…” – צדיק תמים! אף אמנם תחיה אמונתך, כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל, אשר אין להם שחר?! איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה ולנטוע שמים חדשים וכוכבים חדשים אלה בתוכם? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו? האינך רואה אנה אנחנו עולים ואת אשר יקרה לעמנו באחרית הימים?” – חזות קשה, שנאמרה, כדרכו של יל”ג, המתלוצץ תמיד, מתוך שחוק מר, מתוך “הלגלוג שלפני התליה”. מעין דברים מרים כאלה מתמלטים מעטו של יל"ג באותה שנה עצמה, במכתב אחר, שבו הוא אומר: “עבודתי בשפת עבר וכל כבוד ספרות ישראל החדשה כולה הוא הבל נדף וענין רע וכל יקרה מוטל בספק ספיקא, ומה יתן ומה יוסיף אם הרביתי לחרוז לשור ולחמור ועיני יראו, כי אין יודע ואין מכיר את פעולתי. שירי וזמרותי המה רק כקריאת הגבר, וכל חכמת ישראל היא בבינת השכוי, אשר ישמעוה וימצאו בה חפץ רק האכרים יושבי הכפרים, ואני איחל בעד פעולותי אלה לתהלה ולשכר אחרי מותי, אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת מלב בעודני חי?” (אגרות יל“ג, ח”א, צד 277).

והיחס של יאוש, ולפעמים גם של גועל-נפש, אל הספרות העברית, ביחוד בעתונות, אשר בימיו, הולך ומתגבר בקרבו. בשנת תרמ“א כותב יל”ג: “קיבתה של ספרות ישראל כקיבת בת-היענה, הכל מוכן לסעודה, הכל אפילו זכוכית”. ובשנת תרמ“ד הוא כותב לווייסברג: “כי כל כתבי העתים לבני ישראל, היו לי לזרא ותדבק ידי אל העט ונפשי עיפה לכותבים… ואני – אבדה האמונה מלבי בקהל הקוראים מבני ישראל ונואשתי מהם ומהמונם! אם אנשים חסרי-לב ונלעגי-לשון כרודקינזון יוכלו להיות למו”ל ולמצוא להם קהל קוראים, אם חנף ומרע כצדרבוים יוכַל להוליך את העם הזה שולל בתעתועיו עשרות שנים… אם… מה ההמון הזה כי נפקדנו וכי נשית אליו לבנו?!” עם כל זה התיחס יל“ג, שהיה מטבעו אדם קשה כארז, בחבה ידועה, ולפעמים גם באהבה, אל הסופרים הצעירים המתחילים, אם הכיר בהם סימן ברכה לספרותנו. במכתבו האחרון שהבאתי הוא אומר: “אני בהשפטי עם סופרינו החדשים, חומל אנכי על מיטב הצאן הזה ולא אדקדק עמם כחוט השערה, ואם נמצא בהם מעט ברכה או דבר טוב אחד, צר לי להדיחם משאתם ולרפות ידיהם, באמרי, אולי יקחו מוסר והטיבו דרכיהם ומעלליהם והביאו באחריתם תועלת לספרותנו, כי אם נרדוף באף ונשמידם מי יקום לנו בין הסופרים בדור יתום זה?” – המבטא “מיטב הצאן”, בנוגע להסופרים הצעירים, אופיני הוא ליל”ג, שחשב את עצמו לתיש זקן בעדר זה.

יל“ג היה מזהיר את בעלי הכשרונות הצעירים, אשר חשקה נפשם לעבוד בספרות העברית, כי יבחרו להם עבודה אחרת, תהיה מה שתהיה, למחיתם, ולא יסמכו על ספרותנו התלויה בנס. העבודה בספרות העברית צריכה להיות, לפי דעת יל”ג, עבודת-נדבה, עבודת-הקודש, מבלי צפּות לשכר.

במכתבו לנחום סוקולוב הוא כותב: "ירא אנכי אותו (דוד פרישמאַן) פן ירום לבו בנצר עטו ומעשי ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ, ובהשענו עליו ירוץ ובא בכפו ונקבה, והיתה חס-ושלום אחריותו כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם: (אגרות יל“ג, ח”ב, צד 128).

זו היתה לו בכיה לדורות. במכתביו וגם בשיריו לא חדל גורדון להתאונן ולבכות על גורלו של הסופר העברי, וביחוד על דלותו החמרית.

באחד משיריו, אשר כתב בשנות חייו האחרונות, מתאונן המשורר על כי:

בָּעַמִּים אִישׁ מוֹשֵׁךְ בְּשֵבֶט סוֹפֵר

הוֹן בֵּיתוֹ לַאֲלָפִים וּלְרִבֹּאוֹת סוֹפֵר;

וּבְיִשְׂרָאֵל אִישׁ סוֹפֵר מוֹשֵׁךְ הַשָּׁבֶט.

כָּל יָמָיו הוּא יַעֲבוֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט.

(משירו "הכל תלוי במזל") [^ftn1].

במשוררים מתוך רעב, צער ועוני לא האמין יל"ג מעולם. על עצמו הוא מעיד:

רוּחִי מֵעוֹלָם לֹא קָם בִּי וַיְשׁוֹרֵר,

מִבְּלִי קוֹל דּוֹפֵק מֵנִיעַ וּמְעוֹרֵר,

מִבְּלִי רַחֲבַת לֵב וּמְנוּחָה נְעִימָה.

(משירו "אחפש רוחי).

ובזה מעיד המשורר על עצמו, כי שירתו יותר משהיתה נובעת מאליה, ממעמקי נפשו וממקורה הפנימי, היתה צריכה למעוררים ולקול דופק מבחוץ. על-כל-פנים היתה זאת בשנות חייו האחרונות.

התיחסותו של יל"ג ליצירתו הפנימית היתה תמיד אמתית. מעולם לא כזב לנפשו. בשעה אשר החל להרגיש, כי השכינה מסתלקת מעליו, שר את החרוזים המצוינים:

לֹא בֶן-בַּיִת בְּסוֹד אֱלוֹהַּ הִנֵּנִי,

אֲשֶר טֶרֶם אֶקְרָא אֵלָיו יַעֲנֵנִי,

וּבְכָל עֵת אֶחְפּוֹץ אָבוֹא אֶל הַקּוֹדֶש,

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶׁאֵינֶּנוּ בָּטוּחַ

אִם הַפֶּתַח לְפָנָיו סָגוּר אוֹ פָּתוּחַ,

בְּבוֹאוֹ לְבַקֵּש פְּרוּטָה בְּיוֹם רֹאש-חוֹדֶשׁ.

(משירו "אחפש רוחי")

כמה אמת מרה בודויו הפנימי הזה!

את השקפתו העצובה, המלאה יאוש לאומי, על ספרותנו הביע יל"ג בחרוזיו הנפלאים האלה:

כּי מַה כָּל עַמֵּנוּ וּמַה סִּפְרָתוֹ?

חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שׁוֹכֵב לְמַעֲצֵבָה;

כָּל הָאָרֶץ כֻּלָהּ מְקוֹם קְבוּרָתוֹ,

וּסְפָרָיו – הַכְּתוֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!!

(משירו “לנשמת עושה השחר”)