א.    🔗

המשורר יהודה ליב גורדון הוא היחיד והמיוחד בין הסופרים והמשוררים העברים של התקופה האחרונה, אשר זכה, כי כל אשר יצא מעטו, בין בשיר ובין בפרוזה, בזמן מן הזמנים, ולא נדפס בחייו, נדפס תיכף לאחר מותו. בשטף הלשון אמרתי “זכה”, אבל באמת אין זה זכות לסופר ומשורר ממעלתו של יל"ג, אם ידפיסו בקובץ מיוחד את כל אשר יצא מעטו.

לפני מונחים “שיירי השירים” של יהודה ליב גורדון, כרך ראשון ושני, והנני קורא וקורא בהם, –כי השפה שפת יל"ג ונוחה היא לקריאה, וגם העוקצים החדים שבה נבלעים בנעימה, ואני מבקש שרטוטים חדשים בצורתו הפיוטית של המשורר, אשר לא ידעתי עד עתה; אולם לשוא עמלי. אָין. צורתו הפיוטית של גורדון כבר טבועה היא בכל תגיה, קויה ושרטוטיה בארבעת הספרים הראשונים של “כל שיריו”. שני הספרים האחרונים, שיצאו לאחר מותו והמונחים עתה לפני, יכולים רק לטשטש את צורת המשורר הידוע לנו מכבר. שני הספרים האלה מראים לנו את בת-שירתו בפרק השנים, שעוד לא צמחו כנפיה החזקות, והיא עדיין מנתרת על הארץ, ובפרק השנים, שכבר נשרו נוצות כנפיה מחמת זקנה שקפצה עליה בלא עתה. כי יודעים אנו משוררים בספרות-העולם, שבהיותם יותר מששים וגם משבעים כתבו את מיטב שיריהם.

אחרי כל אלה הנני קורא ב,שיירי השירים" בעונג רב, וקשה לי להניחם מידי. קשה לי להניחם מידי, יען כי זה כבר לא קראתי בשפת עבר שירים, שאין אני צריך לקמט את מצחי ולהוגיע את מוחי בהבנת המלים הקשות, הציורים המוזרים והתמונות המשונות. שירי יל“ג, גם החלשים שבהם, כתובים בשפת-עבר, כפי שהיא מסורה לנו מדור דור וכפי שהתפתחה והסתעפה רוחה ותכונתה הטבעית. שפתו איננה המצאתו, כמו שאנו מוצאים אצל רבים מהמשוררים החדשים, שממציאים להם שפה. הנני מבקש את הקורא להבדיל בין המצאה ובין יצירה. אני אומר, כי רבים ממשוררנו הצעירים ממציאים להם שפה עברית מחסרון ידיעתם את השפה הלאומית המסורה לנו. שפתו של יל”ג עשירה היא ביצירות חדשות, והיצירות הן אורבניות ונובעות ממקורה הראשון, על-כן יש לה טעם מיוחד וחן מיוחד. בקרב משוררינו החדשים תמצאו כאלה, שאינם יודעים לכתוב שתים שלש שורות פרוזה כהוגן, בשפה המובנת לרבים. סבת הדבר, כי בסגנון פרוזי אי-אפשר להשתמש בהמצאות מרובות ותכופות, והמה לא הרגילו את לשונם לדבר בשפת בני אדם, כלומר בסגנון אורגני. שפתו הפּיוטית של יל“ג קרובה במקומות רבים לפרוזה מצויה, וזו מעלתה. אחד ממבקריהם הגדולים אומר: “איזו סגנון-פרוזי מצוין, זהו הקרוב לשירה, ואיזהו סגנון-שירי מצוין, זהו הקרוב לפרוזה”. יל”ג אינו רודף בכוונה אחרי מלים משונות להביע על-ידן את רגשותיו ורעיונותיו, כי הוא מוצא תמיד את המלים היותר פשוטות והיותר מצויות. שופנהויער אומר: איזהו סגנון טוב, זהו המביע במלים מצויות רעיונות בלתי מצוים, ואיזהו סגנון רע, זהו המביע במלים בלתי מצויות רעיונות מצוים.

קשה לי להניח מידי את “שיירי השירים” של יל“ג למרות השירה הרפויה והחלושה שבהם, למרות דלות המחשבה ועניות התמונות שבהם, – עוד בגלל זה, שאני מוצא בהם מחזות ושברי מחזות מחיינו בגולה. כשהנני קורא את “שיירי-השירים” של יל”ג, הנני קורא גם את ספר חיינו עם דפיו המקוטעים וכתבו המטושטש. הסגנון הוא עברי, האנחות – אנחות העם, והסטירה – סטירת הגלות המרה. עוד זאת, ב“שיירי-השירים” הנני מוצא חומר רב לתולדותיו של המשורר. הביוגרפיה היותר אמתית של הסופר שמורה וגנוזה תמיד בספריו ומכתביו. האטיקה הספרותית עוסקת זה כבר בפתרון השאלה: אם יש לנו הרשות להדפיס את מכתבי הסופר לאחר מותו, – אותם המכתבים, שלא הועידם לדפוס ואשר כתבם תחת השפעת הרגע, – אותם המכתבים, אשר אלו היה חי כותבם, אז בודאי היה מתנגד להדפסתם. ויש אומרים: אחרי שמת הסופר, כבר היה לקנין הרבים, וכל אשר יצא מעטו קנין הרבים הוא; ואם יש במכתביו, אף אם לא הועידם לדפוס, דברים, היכולים לבאר לנו את תכונתו או את תכונת בני דורו, אז לא לבד רשות, כי-אם גם חובה היא להדפיסם. ויש אומרים: אין לנו כל רשות וכל זכות להדפיס דברי סופר, שלא היתה במחשבתו להדפיסם, וכל העושה כזאת הוא פורץ גדר המוסר הספרותי ומחלל את קדשן של זכיות האדם, באשר הוא אדם, כלומר, תכלית בפני עצמו שלא נוצר בשבילנו, כי אם בשבילו. על-כן מניח אני פה את השאלה, אם חטאו או לא חטאו נגד המוסר הספרותי בזה, שהדפיסו אחרי מות יל"ג רבים ממכתביו, אשר אלו היה חי, בודאי היה אוסר בכל תוקף את פרסומם ברבים. אבל אין כל ספק, שנתנה לנו הרשות לחטוט בשיריו של המשורר, שנדפסו אחרי מותו, ולבקש בהם חומר לתולדותיו, – הנני מרחיב את גבולות המובן של המלה הזאת, – ולתאור הכרקטריסטיקה שלו.

זה יותר מעשר שנים עברו אחרי מות יל“ג ולא לבד שלא הדפיסו עד היום את תולדותיו, הקשורות ואחוזות בתולדות השכלת היהודים ברוסיה (מלבד קונטרס קטן, שהדפיס הסופר מר י. י. וויסבּרג, מקיוב, תיכף אחרי מות המשורר. הקונטרס מחזיק איזו רשימות, בלתי מעובדות ובלתי נחקרות ומבוררות, מתולדות המשורר, והספד, שיצא מלב מעריץ נלהב), כי-אם גם לא השתדלו לאסוף וללקוט את החומר הדרוש לתולדותיו. מעריציו של המשורר הראו את כחם וגבורתם לכנות את מבקריו בשם “כלבים”, יען כי לא יכלו לוותּר על המליצה המתבקשת מאליה, בהיות שמו של המשורר יהודה ליב, “כלב חי המתנפל על ארי מת”, אבל אף אחד מהם לא הטריח את עצמו לאסוף את החומר הדרוש לתולדותיו ולהכרקטריסטיקה של המשורר והסופר יל”ג.

בשנות נעורי הייתי גם אני אחד ממעריצי בת שירתו של יל“ג. אולם בשנים האחרונות נצחתי בי הערצה זו. תביעותי עתה מהמשורר הן יותר גדולות ויותר גבוהות מאשר היו לפנים; אבל עד היום לא חדלתי מלהוקיר ומלכבד בכל לבבי את המנוח, שהיה אחד הסופרים היותר גדולים והיותר מצוינים בספרותנו החדשה, ואשר השפיע במדה לא מועטה על הסופרים העברים במה שנוגע להסגנון העברי. הנני אומר רק בנוגע להסגנון העברי, יען כי דעות והשקפות מקוריות, מיוחדות ומסוימות, שחפץ להרחיבן ברבים, לא היו לו, לא בנוגע ליהדות, לא בנוגע להספרות ולא בנוגע להאמנות. המחשבה העיקרית, השולטת בכל אשר כתב, היא: הרבנות הזיקה ליהדות והסבה רעות רבות בכל מקצעות חיינו, והיהודים צריכים לקנות השכלה כללית, אך בל יעזבו גם את תורת ישראל. דעותיו ומחשבותיו של יל”ג היו של משכיל-עברי בדורו מהטפוס הבינוני, אלא שהוא חונן בשפה נמרצה ובכשרון כביר להגשים בתמונות חיות את אשר הגה והרגיש. ובתור בעל כשרון גדול, שהיו לו ידיעות רבות ורחבות בספרותנו העתיקה והחדשה, וגם בספרויות העמים, בתור אחד הבונים והמרחיבים את הספרות העברית החדשה ולשוננו הלאומית, ראוי הוא לתפוס מקום חשוב בקורות יהודי רוסיה של המאה התשע-עשרה.

                                                    *

בספר החמישי והששי של שירי יל"ג אין אנו יכולים, כאמור, למצוא שרטוטים חדשים בצורתו הפיוטית, אבל השירים, הנמצאים בספריו אלה, יכולים להיות בידינו מפתּח נאמן לפתיחת מכונת-נפשו. בהשיר “שרש נשמתי” שואל המשורר בעצמו:

אֱלֹהַי, הַנְּשָׁמָה שֶׁבִּי נָפַחְתָּ

מֵאַיִן לָקַחְתָּ?

שאלה זו לא נשאלה למען יופי המליצה. נפשו של המשורר היתה מלאה כל ימי חייה פצעים וקרעים, ספקות ויאושים, ובחקרו לדעת את שרשה, את ראש פצעיה, קרא:

כָּאֹב תִּכְאַב תָּמִיד נִשְׁמָתִי

ופרי הכאב הזה המה רוב שיריו, גם אלה, או אולי דוקא אלה, שבהם הוא שופך לעגו המר על מאשרי האומה וארחות חייה. מלכות היופי היתה זרה לו, –כאשר היא זרה לרבים ממשוררינו הצעירים, אף כי המלה “יופי” לא תסור מעל שפתותיהם, – תקותו לתחית האומה על אדמת אבותיה לא היתה חזקה בלבו; צער-העולם והבריאה, יסורי האהבה ודכדוכי הנפש היחידה והבודדה לא ידע; על-כן לא מליצה בפיו, באמרו: “לא משורר, כי אם מקונן אנכי”. הוא היה המקונן היותר גדול של האומה העברית בדורות האחרונים. שירתו של יל"ג היתה סיומה, חתימתה של תקופה; שירתו היתה היורשת הרוחנית של “הבכיה לדורות”; ואמת פסיכולוגית היא בפיו בשוררו:

אֵין זֶה כִּי נִשְׁמָתִי כְּבָר הָיְתָה לְעוֹלָמִים

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

וּמְלֵאָה חֲבֻרוֹת פֶּצַע וּמְדוּכָּאָה

אֶל קִרְבִּי בָּאָה.

ב“שיירי השירים” יש, כאשר אמרתי, חומר לתולדות יל"ג. החומר הזה אינו מאותו המין, שגיטה הטביע לו שם מיוחד, “מליצה ואמת” (ריכטונג אונד וואַהרהייט), אבל הוא כולל בקרבו דברים כהויתם. רק הוספה קצרה: כהויתו המיוחדת של המשורר. כלומר: גורדון לא שנה את הוית הדברים, בדברי ימי חייו הכתוב מדבר, בכוונה מיוחדה, למען תת להם צורה פיוטית. הוא לא הקריב את האמת, – כמובן, האמת שלו, – על מזבח המליצה. אבל הוא רואה את התהוות הדברים בעולמו בראיתו המיוחדת, והוא רואה הכל מצד אחד. בשירו “בצאתי מטעלז” הוא מספר פרק נכבד מחייו. והספור פשוט מאד. ולא לבד שאין בו “תפארת המליצה”, כי גם לא נזהר לדבר בלשון נקיה. הגסות הבריאה, אם הורשה להשתמש בבטוי זה, שהיתה חותם תכניתו של המשורר, מבצבצת מכל שורה בשיר האמור:

שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי בְּתָם-לֵב עָבַדְתִּי

לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמַּדְתִּי

זִכִּיתִי לִבָּם, אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם

עַל נִקְיוֹן גֵּוָם וּבְשָרָם שָׁקַדְתִי

סָרַקְתִי פֵּאוֹתֵיהֶם, הוֹצֵאתִי הַכִּנָּם

צֹאַת בֵּית רַבָּם מֵעֲלֵיהֶם הוֹרַדְתִי

רָחַצְתִּי חֶלְאָתָם, רִפֵּאתִי שְׁחִינָם,

בֵּית סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסַּדְתִּי.

בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת גַּם אֲנִי נִפְקַדְתִּי

לִהְיוֹת לִמְזֵי רָעָב סִתְרָם וּמָגִנָּם

וכן הולך המשורר ומונה את כל הטובות והחסדים, שעשה לבני טלז. והמה היו כפויי טובה, וישימוהו “למקטרג ולמשטין”. והמשורר מספר את כל הרעות, אשר סבל מידם חלף הטובות, אשר גמל עליהם. ובקצפו שלח המשורר רסן לשונו ומשתמש במלים, שאין מקומם בדפוס. מעלות רבות וטובות היו לעטו של יל"ג אך הצניעות של הבטוי בודאי לא ממעלותיו היא.

הביוגרף הבא של יל“ג צריך יהיה להשתמש בהשיר “בצאתי מטעלז” כמו שמשתמשים בתעודה מאושרה ומקוימה, שאין להטיל בה ספק. המשורר המנוח היה איש אמת, ולא הפריז מעולם בשבחי עצמו לא בפה ולא בכתב. להפך: לפעמים, כשתקף עליו רוח הלצון, היה ממעט את דמותו בעיני הבריות והיה מוצא בזה קורת רוח ונהנה הנאה משונה, אם אך עלתה בידו ההלצה כל צרכה. אולם, למען האמת, עלי להעיר, כי כל הטובות, אשר עשה יל”ג לבני-טילז, וכן לשאר הבריות, –והוא היה עושה טובות לפי מדת יכלתו ותכונתו, –לא היה בהן מנדיבות הרוח ואצילות הנפש. יש גדלות מיוחדה ורוחב-לב בנתינה ובמילות-חסדים וטובות, שהנהנה מהם נהנה כפלים והוא מכיר את גדלותו של הנותן והגומל. גדלות זו היתה זרה להמשורר. אבל יש נתינה אחרת, –שיש בה מעין השלכה ושלילה, והמקבלים אותה בוזים להיד הנותנת. יל"ג, בימי היותו מורה בבית-הספר הממשלה ובימי היותו מזכיר לחברת מפיצי ההשכלה,, לא רצה מעולם להיות תוכן רוחות האנשים, שהיו צריכים לעזרתו או להסכמתו. הוא נהג אתם קשות, יען שהאמין תמיד, שאתו הצדק ולו המשפט להכריח את דעת האחרים. בעבותות אהבה ובחבלי חן לא ידע למשוך אליו את לבות האנשים, בפרט אלה, שהיו צריכים לעזרתו.

יל"ג חקר לדעת לא רק את שורש נשמתו, כי-אם גם את שרשה של נשמת-נשמתו, כי-אם גם את שרשה של נשמת-נשמתו: את שורש שירתו. המשורר אומר:

רוּחִי מֵעוֹלָם לֹא קָם בִּי וַיְשׁוֹרֵר

מִבְּלִי קוֹל דּוֹפֵק מֵנִיעַ וּמְעוֹרֵר,

מִבְּלִי רַחֲבַת לֵב וּמְנוּחָה נְעִימָה,

כִּי כִּמְעַט יִתְקְפֵנִי יָגוֹן וָפַחַד.

כָּל עֶשְׁתּוֹנוֹת לִבִּי יֹאבְדוּ חִישׁ יַחַד

לֹא יִשָּׁאֵר אַף אֶחָד מֵהֵמָּה.

דיה סקירה אחת על חיי המשורר, כפי שהמה ידועים לנו מהרשימות המקוטעות שנתפרסמו במכתביו ובהספדים אחרי מותו, למען הוכח, כי אמנם מנוחה ידועה, מצב חמרי בטוח היו דרושים לו, כדי שתשרה עליו רוח השירה. והוא גם ידע את ה“פיזיולוגיה” של שירתו. לה היה דרוש “קול דופק מניע ומעורר” מבחוץ. מאליה לא התעוררה, מקורותיה הפנימיים היו דלים. כמעט כל שיריו של יל“ג המה מושפעים מהחיים החיצוניים, מהמציאות שהיה נתון בה. על-כן יש בהם עד היום כח מיוחד, אף אם לא את כולם “נשמת שדי” תחיה. אם המשורר מספר לנו רק את מאורעות חייו הפנימיים, רק את נקורי נפשו, יסוריה והרהוריה, יכולים המה לקנות את לבנו ולהרעיש את רוחנו רק אז, אם המשורר הוא בעל נפש גדולה וכבירה, – רק אז, אם מאורעות חייו הפנימיים עשירים המה בצבעים וגונים, בתסיסות ותהפּוכות, אם יש להם עומק ורוחב, – רק אז, אם בנפשו של המשורר מתקבצים כב”נקודת-שרפה" כל ניצוצי-אור ושביבי-נוגה, הפזורים במלוא רחבי הטבע וההיסטוריה. אבל מה לי ולאנחותיה, צרותיה, חלומותיה ותקוותיה של נפש קטנה ודלה, אם גם משתפכת היא בחרוזים ובאמרות יפות. לא כן אם בשירי המשורר תשמע אנחת הדור, בכית העם ולעג החיים, אז קריאתם לא תוכל היות למשא עלי, אף אם החרוזים אינם כל-כך “חבושים וארוזים”, וה“בתים” אינם כל-כך בנויים בהדר. אין אנכי חפץ להגיד בזה, שמוותּר אנכי על היופי, על שכלול הצורה, אבל אין אנכי טועם טעם היופי אם הוא רק קליפה נאה בלי גרעין בריא, בלי רטט ההויה.

ב“שיירי השירים” של יל"ג הננו מוצאים שירים, שבהם מכירים אנו את יחוסו אל הספרות העברית החדשה, והיחוס הזה הוא של עובד נאמן וחרוץ, אשר קרא ושנה הרבה, אשר עבד ולטש את כל היוצא מעטו ואשר הספרות היתה בעיניו כמקדש, אשר מצוה וחובה היא לגרש מקרבו את התגרנים, העוורים ובעלי-המומים הרוחניים. מה איומה היא התמונה, שהוא מתאר לפנינו מהספרות העברית של זמנו:

נָפְלָה סִפְרָתֵנוּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים

בִּידֵי כֹתְבֵי פְּלַסְתֵּר וּמְשׁוֹרְרֵי פְּגָעִים,

כִּי רַבּוּ בָנוּ כַּחֲנָמָל

סוֹפְרֵי שֶׁקֶר וּמְכַתְּבֵי עָמָל.

כָּל תַּלְמִיד שֶׂלֹא שִׁמֵּשׁ כָּל צָרְכּוֹ

יִתְהַלֵּךְ בִּמְקוֹמוֹ לְרָחְבּוֹ וּלְאָרְכּוֹ.

כָּכָה עַם לֹא-בִּינוֹת יַכְפִּישׁוּ בָרֶפֶשׁ

קֶרֶן הַסִּפְרוּת וּשְׂפָתָהּ הַחֲמוּדָה.

יש להוסיף על תמונה זו עוד מעט צבע שחור, אך אין לגרוע ממנה אף כיום שרטוט אחד.

 

ב.    🔗

על אדות השקפתו של יל“ג על הספרות העברית והשפה העברית בצורתן החדשה, שקבלו בעשרות השנים האחרונות, יגיד לנו ה”בית" הבא בדברים ברורים ונמרצים:

עוֹד שָׂרְדָה הָאַחַת – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה

“בַּחֲיוֹת הַשָּׂפָה יָשוּב גַּם עַמָּהּ לִתְחִיָּה!”

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ;

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

עַתָּה הַמִּקְדָּש יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וְּפֵני אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

מי זה מאתנו יוכל לאמר כיום להשפה העברית: “למקדש היתה לי, כפני אלהים פניה”! לא הפרזה היתה זאת בפי יל“ג. הוא אהב את השפה העברית בכל ללבו ונפשו, על-כן השתלם בידיעתה ובשמושה עד יום מותו. הוא שתה תמיד ממקורות השפה הראשונים, וכל ימיו התאמץ לחדור למצפוני רוחה. ואם השתמש לפעמים במליצות נפוחות וחסרות טעם, או במבטאים בלתי מדויקים וברורים כל צרכם, הנה אשמים בזה רק חנוכו הספרותי ובית-המדרש שממנו יצא. הוא למד יתר מדי בבית-מדרשם של המשכילים הראשונים מגבבי-הפסוקים. אולם עד היום רק מעטים הם הסופרים בקרבנו, היכולים להדמות אליו, במה שנוגע לעושר השפה העברית, אם גם העושר הזה היה שמור לפעמים לרעתו של סגנונו. את השקפתו הפּסימית יותר מדי על ספרותנו בכלל, כלומר, העתיקה והחדשה, הטביע בארבע שורות מצוינות, שיכלו לצאת בדור העבר רק מעטו של יל”ג:

כּי מֶה כָּל עַמֵּנוּ וּמַה סִּפְרָתוֹ?

חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שׁוֹכֵב לְמַעֲצֵבָה;

כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְקוֹם קְבֻרָתוֹ,

וּסְפָרָיו – הַכְּתוֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!!

(סוף השיר: “לנשמת עושה השחר”)

בקובץ השירים, המונח לפני, ישנם שירים כל-כך גרועים וחלשים מצדם האמנותי והפיוטי, עד שקשה להאמין, שיצאו מאותו העט, אשר כתב את ה“קוצו של יוד”. וגם בהשירים האחדים הטובים שבקובץ זה ישנן מליצות יתרות וטפלות. גם בימי יצירתו הטובים חסר לו הטקט הספרותי. והטקט הוא הוא, לפני דברי היפּוליט טן, העושה את האמן לאמן. ואולי לא אשמתו של המשורר הוא, כי-אם אשמת גלותנו. ונפלא הוא הדבר, כי בכל אוצרות שפתנו אין מלה אחת, אשר יכולים אנו לתרגם על-ידה את ה“טקט” הלועזי כל צרכו. את השפעת הגלות ובית-מדרשם של המשכילים הראשונים הננו מכירים גם בה “נבול-פּה” של המשורר, שיש בו מכיעורה של ה“פּורנוגרפיה” הצרפתית, אולם אין בו אותה חריפות-הרוח הדקה של משורריה הלועזיים, והנני מעיד עלי את השיר “אשה מלומדה” (או: “אני והוי”).

בקובץ הזה הננו מוצאים שירים אחדים, שעל-ידם נתגלה לנו רוח המשורר בימי חליו, אשר הצעידהו למות. רוח ההתול לא סרה מעל שפתי המשורר גם באותם הימים, שקדמו להנתוח המסוכן, שעשה לו הפּרופסור בּרגמן בבית-החולים שלו בברלין, וגם בימים שאחרי הנתוח ושלפני מותו. שמעתי מעוזרו של בּרגמן ומפי תלמידיו העברים, שבקרו את המשורר בימי שכבו בבית-החולים הנזכר, כי גם בהתגבר מכאוביו של זה האחרון היה פיו מלא חדודים ועוקצים, וישפוך את לעגו המר על שירתו וקינתו, על מחלתו ומכאוביה. חדודיו אלה היו לו כעין סמים חריפים להשקיט את מכאוביו הגופניים והרוחניים גם יחד, כי באחרית ימיו התחרט על רבים מדבריו השנונים נגד הרבנים ושומרי הדת. הוא השלים בלבבו גם עם רבים משונאיו ורודפיו לפנים. את רפיון רוחו הוא מביע בשורותיו אלה:

“נָכוֹן אָנֹכִי מַר מוֹתִי נָכוֹן לָלֶכֶת”

כֵּן דִּבַּרְתִּי אָז, בִּהְיוֹת נַפְשִׁי עֹז דּוֹרֶכֶת,

בִּהְיוֹתִי בָּרִיא וּבְכָל מַדְוֶה לֹא נֻגַּעְתִּי;

וּבִרְאוֹתִי אֶת קִצִּי עַיִן לָעָיִן

בִּקַּשְׁתִּי אֹמֶץ לִבִּי, בִּקַּשְׁתִּי וָאָיִן.

יל"ג היה מתאר בחרט אמת לא רק את מראה עיניו, את מחזות החיים החיצוניים, כי-אם גם את מעמד נפשו ורוחו. רוב שיריו היו “שירי-הזדמנות” (געלעגענהייטס-געדיכטע) במובנו של גיטה, כלומר, שירים הנובעים מתוך איזה מאורע חיצוני או פנימי; שירים, שאינם קלוטים מן האויר ואינם מושפעים מקריאת שירים של אחרים, כי-אם נובעים מתוך החיים.

בהשיר “גם זו לטובה” מתאר המשורר ברוח התּולים את הנתּוח, שעשו לו בברלין (באלול, שנת תרנ"א), ובהקיצו אחרי הנתּוח משנת הכלורופורם ויקרא בקול מר: “אויה לי כי נדמיתי!” – השקיט המנתח את רוחו:

הַס, אֶל מַה תֵּאָנֵחַ?

– הִרְגִּיעַנִי הַמְּנַתֵּחַ –

אָמְנָם מֵעֶיךָ פָּתַחְתִּי,

הַּבָּשָׂר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַּלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי –

אוּלָם לְאִשָּׁה לֹא בְּנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתִיהָ

“וּמַה - לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ?”

לִדְבָרָיו אֵלֶה רוּחִי שָׁקְטָה

וּבְלִבִּי אֶחְשׁוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה.

שיר התּול זה מזכיר לנו את שירי היינה, אף כי בכלל אין אני מוצא כל דמיון ואיזו השתוות שתהא בין יל"ג ובין היינה, למרות אשר אחדים ממבקרינו קראו את גורדון בחייו בשם “היינה העברי”.

אחד מהשירים היותר מצוינים שבקובץ הוא השיר לשמעון שמואל פרוג. בשיר זה הננו רואים את התיחסותו של המשורר הזקן להמשורר הצעיר אז, אשר שר את שירנו בלשון עם הארץ. בשיר הזה הננו שומעים את הד צלצולם של הנימים היותר דקים והיותר רכים בכנורו של יל"ג. בשיר זה יש תוכן, יש רעיון, והצורה מה נאה, והרגש מה עז! מי שקרא את השיר הזה רק פעם אחת, לא יוכל לשכוח אותו כל ימיו;

ומי ישכח את ה“בתים” האלה? –

עָלֶה נָבֵל אָנֹכִי – אַתָּה צִיץ פֹּרֵחַ,

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – אַתָּה מָלֵא לֵחַ;

יוֹמִי יִפְנֶה לַעֲרוֹב, זִמֹּתַי נִתָּקוּ –

בְּךָ חָזוֹן וָנוֹעַר נִפְגְּשׁוּ, נָשָׁקוּ,

שִׁירָה שִׁירְךָ לִמְשַׂנְּאֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם

סַפֵּר לָהֶם עָנְיֵנוּ, סַפֵּר אֶת זְדוֹנָם;

מַה נַּטִּיף לָעִבְרִים? הֵם עָנְיָם יֵדָעוּ!

נַטִּיף לָעַמִּים – יֶחֶרְדו, יִשְׁמָעוּ!

אבל מי ומי יטיף כיום למשנאינו בלשונם, ומי יספר להם כיום את זדונם?