מהטיפּוּסים החשוּבים בּיֹותר, שאני זוֹכר מימי ילדוּתי, היא בּלי ספק, אֵם־אבי (“די בּאבּע צירלי”), ועל שמה נקרא גם זקני – ניסן צירליס, ואבי – הירשע צירליס. זאת היתה נשמת גבר תקיף שנתגלגלה בּגוּף אשה. היא היתה נעוּלה מגפים, על ראשה צנוּפה כּכדוּר מטפּחת־משי גדוֹלה, מעילה (“קאטינקע”) לבוּש רק על יד אחת והיד השניה של המעיל מתחת לבית־שחיה; בּידה האחת מקל עבה וּבשניה – קוּפסת־טבּק. והיא, הסבתה, תמיד הוֹלכת, תמיד טרוּדה.
ואמנם רבּוֹת טרדוֹתיה. מלבד שהיא היתה המפרנסת, וּמלבד שהיתה המיַלדת (רק לעת זקנה התירה לעצמה לקבּל שׂכר מיוֹלדוֹת אמידוֹת, לפי ראוּת עיני הנוֹתנוֹת) עוֹד היתה פּרנסת היוֹלדוֹת העניוֹת, היתוֹמים והיתוֹמוֹת וּסתם עניים וּקשי־יוֹם מוּטלת עליה.
– נוּ, נוּ, – היתה מזרזת, בּבוֹאה לאשה היוֹשבת על המַשבּר, – מהרי, בּתי, מהרי, אין פּנאי. לא צריך להתפּנק יותר מדי… אשה זריזה דוֹחקת קצת את עצמה אחת־שתים ויוֹלדת. רק לא התפּנקות, רק לא רשלנוּת!
וּכשבּאה לאשה אמידה לקבּל נדבה, גם כּן היו דבריה מקוּטעים ונאמרוּ מתוך זירוּז:
– אין פּנאי,עטרתי, תני צוּקר, תה, קצת כּסף מזוּמן… שם מחכּוֹת יוֹלדוֹת עניוֹת. בּודאי תמצאי גם כּוּתוֹנת ישנה נקיה. אין חיתוּלים. רק מהרי, עטרתי, אין פּנאי…
וּכשהיה צריך להכניס כּלה עניה לחוּפּה, אז גדלה חריצוּתה שבעתים. מלבד שׂמלוֹת לכּלה וטלית וּבגדים לחתן – היתה גם מבטיחה, שהזוּג יהיה סמוּך זמן־מה על שוּלחנה. אי אפשר להטיל את פּרנסת הבּית על הצעיר הנוֹשׂא אשה בּטרם שיבסס קצת את מעמדוֹ.
מעת שהכּרתי אותה לא ראיתי שׂחוֹק על שׂפתוֹתיה. תמיד היתה טרוּדה, תמיד בּוֹססה בּמגפיה את הבּוֹץ העמוֹק, מַקלה בּידה הימנית וקוּפסת־הטבּק בּידה השׂמאלית, וּמרוֹב טרדה לא היתה פּוֹתחת את הקוּפסה להריח בּה בּלתי אם לעתים רחוֹקות.
מפּניה היוּ יראים גם הגבירים, שאליהם היתה פּוֹנה כּשנצטרכה לנדבה הגוּנה. אחרי־כן, כּשבּא האדמוֹ"ר1 ר' זלמן (בּנוֹ של בּעל ה“צמח צדק”) לשכּוֹן בּלאדי, הכּיר גם הוּא לטוֹב את הסבתה והיא היתה האשה היחידה שהיתה נכנסת אל חדרוֹ לבקש ממנוּ נדבה וּתפילה בּעד החוֹלים.
היא היתה רחוֹקה מכּל מחלוֹקת, מכּל הקטטוֹת והמריבוֹת שמילאו את כּל עיירתנוּ העלוּבה. לנגד עיניה היוּ תמיד מרחפים החלכּאים, החוֹלים וכל המסכּנים הרבּים, שצריך היה להקל את צערם.
לקרוֹא בּסידוּר לא ידעה. לבית־הכּנסת לא היתה הוֹלכת אלא בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, וגם זה לזמן קצר. שם היתה אֹומרת קדוּשה וּברכוּ מפּי איזוּ אשה למדנית ודי לה. היא עבדה את ה' בּמעשׂים טובים, לא בדבר־שפתים.
-
אדוֹננוּ מוֹרנוּ ורבּנוּ: כּינוּי לרבּם של חסידים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.