רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

בּשנת תרכ"ז התחוֹלל בּעיירתנוּ החלירע וישׂם בּה שַמוֹת נוֹראוֹת. יוֹשבי העיירה היוּ כּנדהמים, נרעשים ונפחדים מפּני חרב המות, שגזרה על ימין ועל שׂמאל. היה בּעיירתנוּ “רוֹפא” אחד, ליזר, הוּא כּתב עברית יפה, – עד כּמה יפה אי אפשר, כּמוּבן, להגיד, – היה מוּחזק לבעל־לשוֹן והיה חוֹתם על “הצפירה”. ידיעתוֹ בּרפוּאה בּאה משעת היוֹתוָ משרת אצל רוֹפא אחד פּוֹלני בּעל־אחוּזה הסמוּכה ללאדי, צֶקרט, שבּוֹ האמין העם, כּי הוּא עוֹשׂה נפלאוֹת. בּימי שירוּתוֹ אצל צקרט רשם ליזר בּספר את המחלוֹת ואת הרפוּאוֹת. ואחר־כּך, כּשהיה לרוֹפא עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, מצא הכּל מוּכן לפניו והיה מרפּא על פּי הספר שבּידוֹ.

כּשהיוּ השנים כּתיקוּנן היתה ידיעתוֹ מספּיקה די והוֹתר, וחוֹלי עיירתנוּ היוּ מתרפּאים אוֹ מתים, כּנהוּג, בּמידה רגילה, ולא היה איש שיפקפּק בּמוּמחיוּתוֹ של ליזר, אבל בּעת המגיפה רפוּ ידי הרוֹפא המוּמחה הזה. המחלה היתה בּאה פּתאוֹם וכעבוֹר שתים־שלוֹש שעות הוּרד החוֹלה על הרצפּה… הרוֹפא, אמנם היה ממהר וּמכתת רגליו מבּית לבית, אבל לעזוֹר לא יכוֹל בּמאוּמה. “התפּללו לה'” – היתה תשוּבתוֹ האחת.

סחרה הדל של לאדי העלוּבה שבת. אי אפשר היה לעסוֹק בּאיזה דבר בּזמן שמלאך־המות מבּיט לכל העבָרים בּאלפי עיניו החוֹדרוֹת. אנשי העיירה נעשׂוּ אגוּדוֹת ומשמרוֹת להתהלך בּרחוֹבוָת ולהכּנס לתוך הבּתים הנגוּעים, לשפשף את החוֹלה בּחרולים וּלהחם את בּשׂרוֹ בּבקבּוּקי מים רוֹתחים, והעיקר – לפקח על בּני המשפּחה של החוֹלה, בּשעוֹת שהם הלוּמים ואוֹבדי־עצוֹת. המשמרוֹת היוּ יוֹצאוֹת בּכל לילה לרחוֹבוֹת העיירה בּתוּפּים וכינוֹרוֹת כּדי לשׂמח את הלבבוֹת ולהסיר את הפּחד מקרב העם, וּבהשמע קוֹל זעקה מאיזה בּית, היו ממהרוֹת להכּנס שמה ולעזוֹר עד כּמה שיגן היתה מגעת.

וביחוּד היתה אז נוֹראה העבוֹדה של חברי ה“חברה קַדישא”. אבי ז"ל נמנה בּשנה ההיא לחבר בּחברה זוֹ ועליו היה לשמש שנה אחת, והנה עלה בּגורלוֹ לשמש דוקא בּשעת מבוּכה נוֹראה כּזו. והוּא עשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה, לא נח ולא שקט לא בּיום ולא בּלילה. לפעמים מתוּ בּיוֹם אחד עשׂרה אנשים ויוֹתר. וזה בּעיירה קטנה כלאדי… היוּ בּתים שנתרוֹקנוּ לגמרי מיוֹשביהם.

צריך היה לבקש תרוּפות למחלה האיוּמה הזאת. אבל התרוּפוֹת היו מוּעטוֹת מאד. שׂמוּ לענה בּיין־שׂרף או פּשוּט במים, וּמַמשקה זה שתוּ בּכל יוֹם בּבּוֹקר או גם בּערב כּוֹס קטנה לחיזוּק הקיבה. זוּלת זאת השתמשוּ בּסגוּלוֹת. בּחוּצוֹת אספוּ צפיעי־בּקר וישׂימוּ בּהם אש, והאמינוּ כּי העשן מגרש את המגיפה. העמידוּ גם חוּפּה בּבית־הקברוֹת. החתן היה יוֹסקה־ליזר־ דגים’ס – בּריה משוּנה, שכּל ימיו לא פּסק מהתגרד, גמגם בּלשוֹנוֹ ודעתוֹ היתה קצרה מאד, – אידיוֹט ממש. לפני שנים אחדוֹת זכה שיקראוּהוּ לצבא, ו“המַרשל” הממוּנה על הקרוּאים לצבא, “פּאן” פוֹלני שרצה להכשיל חיל רוּסיה כּי יהיה כּוּלוֹ עיור וּפיסח, שׂמח מאד על הבּריה הזאת וקרא: "איש־חיל יוֹסקה זה, יעבוֹד את הקיסר ואת המוֹלדת בּאמונּה!.. וּכשבּא לגדוּד הצבא והתחיל להתגרד, מיהרוּ, כּמוּבן, לפטוֹר אוֹתוֹ ולהשיבוֹ לעיירתוֹ בּשלוֹם… עכשיו השׂיאוּ לוֹ איזוֹ יתוֹמה בּבית־העלמין, וכל חשוּבי העיר רקדוּ ואמרוּ “לחיים”, והתנקמוּ בּמלאך־המות נקמה רבּה. בּשׂמחה זוֹ לקחה חלק גדוֹל, כּמוּבן, הסַבתא שלי צירלי. היא אספה את הכּסף להוֹצאוֹת החתוּנה והיא יצאה ראשוֹנה בּמחוֹל על יד הקברים הרעננים…

ואוּלם מלאך־המות מיהר גם הוּא להתנקם בּה. בּשׂמחת־תוֹרה תרכ"ז חלה אישה, זקני ר' ניסן, בּמחלת החלירע.

כּששבתי אחרי ההקפוֹת מבּית המדרש מצאתי בּביתנוּ אנשים רבּים, שבּאוְ לשפשף את החוֹלה, והנה בּא גם ליזר־מרדכי הסנדלר, שהיה קצת למדן, יוֹדע גם דף גמרא, ועל פּי בּקשת זקני התחיל לקרוֹא לפניו בּקוֹל יללה “על חטא”. נזדעזענוּ כּוּלנוּ עד עוֹמק נפשנוּ כּששמענוּ את קוֹל הקוֹרא, וּבכיה עצוּמה מילאה את כּל הבּית. אחר־כּך בּירך זקני את כּוּלנוּ וגם אוָתי בּירך ואמר: “היֵה אדם ואז יִיטב לך”.

וּבאִיסרוּ חג בּבּוֹקר מת זקני. הוּא היה מחשוּבי העיר. אחת לשלוֹש שנים היה מסיים את הש"ס כּוּלוֹ. אנשי העדה התיעצוּ והחליטוּ לבחוֹר בּוֹ למליץ טוֹב בּעד עיירתוֹ האוּמללה. כּתבוּ פּתקה־בּקשה לדיין־האמת – כּי יסיר את ידוֹ הקשה מעל יוֹשבי לאדי, ואת הפּתקה הזאת שׂמוּ בּידוֹ אחרי שהוֹרידוּהוּ אל קברוֹ.

ואמנם רפתה המחלה, עד כּי חדלה כּולּה…

המלצות קוראים
תגיות