העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת, כּמוּבן, אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר קִדמה, שעל נהר “מיריאָה”, מַתחילה “ארץ העמים”, “חוּץ לתחום”.
לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלוּבה מאד. מלבד שלא היה בּתוֹכה כּל עץ וכל שׂיח (רק בּקצוֹת העיירה היוּ גנים אחדים של ירקוֹת), עוֹד היתה שקוּעה בּרפש תמיד, מלבד בּימוֹת הקיץ החמים וּבימוֹת החוֹרף הקרים. היא יוֹשבת בּעמק והאדמה רכּה, והבּוץ היה מגיע ממש עד הבּרכּים. ולא פּעם קרה, כּי לנוּ, הילדים, אבדוּ מגפינוּ בּתוֹך הבּוֹץ. בּיחוּד היתה בּיצה גדוֹלה ברחוב הנקרא “מרעה” שלא נתיבּשה לעוֹלם, והיתה מעוֹן־תמיד לצפרדעים וּלכל מיני רמשׂים.
ועלוּבה היתה עיירתי גם בּבנינה. לא היוּ בּה בּלתי אם בּתי־עץ, רבּים מהם ישנים נוֹשנים, ואחדים שפּינוֹתיהם נרקבוּ (משם היוּ לוֹקחים אבק, רקב־עץ, לזרוֹת על המילה) וּבטנם כּמוֹ צבתה והוּבלטה החוּצה. הגגוֹת היו משוּפּעים מאד, עשׂוּיים תבן אוֹ קרשים דקים, שחוֹרים משחוֹר ולפעמים מכוּסים בּחלוּדה ירוּקה. זה כּמה לא היתה, בּרוך השם, שריפה בּעיר, והבּתים זכוּ לאריכוּת ימים ונתישנוּ ונרקבוּ על מקוֹמם בּאין מכלים דבר.
פּרנסת העיירה היתה על האיכּרים של הכּפרים הסמוּכים. מאנשי העיירה יש שהיוּ נוֹסעים אל הכּפרים וקוֹנים מהם את יבוּל אדמתם ויש שהתפּרנסוּ מהאיכּרים הבּאים אל העיירה. היוּ בּעיירה סיטוֹנים אחדים, שהאיכּרים היוּ מביאים להם את תבוּאוֹתיהם, והם היוּ האמידים, והשאר היוּ מסתפּקים בּקניוֹת קטנוֹת: אגוּדת שׂער־חזיר, כּמהין וּפטריות יבשים, עוֹרוֹת עגלים וּכבשׂים וכדוֹמה סחוֹרוֹת פּעוּטוֹת.
מלבד זאת היוּ רוֹב אנשי העיר חנוָנים. מסביב לכּנסיה הרוּסית שעוֹמדת בּאמצע השוּק היוּ חנוּיוָת של ה“פּאן” לוּבּוֹמירסקי, שהעיירה בּנוּיה על אדמתוֹ, וּמעֵבר הרחוֹב דרוֹמית שוּרה של חנוּיוֹת למשפּחת פיינבּרג, וזוּלתן חנוּיות בּוֹדדוֹת פּה ושם, חנוּיוָת דלוֹת וריקוֹת.
היוּ הרבּה בּעלי־מלאכה, אבל בּהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתוֹ כּראוּי. ואמנם למלאכה יפה כּמעט שלא היה דוֹרש. הכּל הסתפּקוּ בּיציאה “ידי חוֹבת” דירה, “ידי חוֹבת” אכילה, “ידי חוֹבת” מלבּוּש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בּדברים כּאלה.
הידוּר העיירה היה בּית־כּנסת הגדוֹל שנקרא “שטיבּל”. שם היתה בּימה מצוּירה אריוֹת וּנמרים וּשאר מיני חיוֹת. וּלצד מערב עמדוּ לאוֹרך כּל הקיר ארוֹנוֹת גבוֹהים עד התקרה מלאי ספרים מכּל המינים. זכוּרני שהיה שם ספר אחד שנדפּס בּלאדי, אבל איני זוֹכר עוֹד את שמוֹ. עליו היוּ מראים גם אז כּעל יקר־המציאוּת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.