את ר׳ מנחם מנדל שניאורסון האדמו״ר מליבאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ״ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאוד ללובאויץ, כשלושים ק״מ, וכל הנעשה בליבאויץ היה ידוע ליושבי עיירתי.

לר׳ מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צ׳רניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שיקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א׳: כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שו״בים, שידוכים ונכנס בעובי הקורה להיתר עגונות.

ופלא הדבר. למרות שהיה מרבה תמיד בתפילה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב״יחידות״, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חיבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומשיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות ״צמח צדק״, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידים רבים מאוד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור ר׳ חיים אליעזר ביחובסקי ז״ל בשנת תרע״ג) וספר ״דרך פקודיך״ (טעמי מצוות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה, כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.

שמעתי אומרים כי גם הספר ״לקוטי תורה״ של אדמו״ר הזקן ר׳ שניאור זלמן נערך על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם ״קצור״, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ״מ לציין עיין שם ועיין שם, כדרך הגר״א בנגלה.

אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ״מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש״ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.

הוא, כמו זקנו הרש״ז, נתן לבו לטובת ישוב א״י, והיה מפקח על גבית הכספים ע״י שדר״ים מיוחדים.

כידוע נמנה שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החינוך בפטרבורג בשנת תר״ב¹. והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.

עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל את פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.

השמועה ע״ד פטירת הרמ״מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כולם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי דין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שנאתם לכל מיני דקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.

בדברנו על דבר הרמ״מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר׳ הלל פאריצ׳ער, הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג.

ממנו נשאר לדפוס ביאור לקונטרס ההתפעלות של האדמו״ר ר׳ דובער.

תלמיד חבר היה לרמ״מ ר׳ יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק״ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר ״חנה אריאל״, דרושים על התורה ומאמר ״ארבע כוסות״ שנדפסו בהוצאת ה׳ ביחובסקי הנ״ל².

כשנפטר רמ״מ ז״ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר׳ לייב לקאפוסט, ר׳ ישראל נח לניזשין, ר׳ שניאור זלמן ללאדי ורק ר׳ שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליבאויץ³.

כאשר נודע לבני לאדי כי ר׳ שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ״ח) ובתוכם גם אני הילד בן ארבע־עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דניפֶּר.

מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור אחר לגמרי ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כולנו עינינו נשואות אל הדרך.

והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכולנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פיתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניה.

אמנם ברכה רבה הביא הרש״ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העיירה הומה מאדם רב.

נזכרתי באחד העגלונים של עיירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.

בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים, ביניהם ״גבירים״ לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כולם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכולם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.

חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי. כי יקח עמו על חשבונו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבי. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה״בַר־דעת״ בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי ״כולא קמיה כלא חשיבא״ ואינה מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.

– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה איתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז.. ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי״ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.

– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא ״אדם יסודו מעפר״ בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דברי חסידות ולוגמים מעט משקה – והבכיה איפוא למה? מה הפסדת בן אדם?

– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.

– ואם כן תשתה עוד כוס.

– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והִקאוֹתו.

– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…

הרש״ז לא היה גבה הקומה, אלא פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ לעיר לשאוף רוח.

בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.

בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הציבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר׳… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה ניגש בעצמו ומברך. וניגונים קבועים היה לו קודם הדרשה בכל שבת, בתפלת ״ימים הנוראים״ ובהלל של סוכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש־השנה וביום־הכיפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.

בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבוקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות–באור הדברים על פי הקבלה.

בבוקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מניגוני החסידים, מאותם הניגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך, השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכס, על יד השולחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר׳ יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול: הוא אמנם היה ״מתנגד״, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם. וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז״ל.