רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
ראש־השנה בִלאדי
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

ימי ראש־השנה היו בּלאדי, עיר מוֹלדתי, לא ימים נוֹראים כּלל אלא ימי אוֹרה ושׂמחה יחד עם עבוֹדת ה' וּדביקוּת חסידית. עוֹד לפני החג המוּ חוּצוֹת לאדי מרוֹב האוֹרחים שזרמוּ אליה מקצוי המדינה. רבּנים, חסידים ותיקים, אַברכים בּחוּרים, וכוּלם מלאים שׂמחה שעלה בּידם סוֹף־סוֹף להגיע אל מחוֹז חפצם לעיר מוֹשב הרבּי, לחזוֹת פּניו ולשמוֹע את דרשוֹתיו וגם ליהנוֹת מדבריו בּ“יחידוּת”1.

בּראש־השנה בּזמן התפילה היה הרבּי יוֹצא מחדרוֹ לאוּלם התפילה לבוּש בּגדי משי לבן ויוֹשב לוֹ על כּסאוֹ בּצד מזרח וּפניו כּלפּי הקיר. ניגוּן מיוּחד היה לוֹ לדביקוּת בּימים הנוֹראים. קוֹלוֹ היה ערֵב ונשמע מניגוּנוֹ ערגה ממש עד כּלוֹת הנפש. את ה“מַפטיר”2 היה קוֹרא בּהטעמה מיוּחדת. לא סלסל את הפָּזר3 ואף לא את הדַרגָה תְבִיר, אלא קרא את המלים בּהטעמה יפה וּלבבית שנתנה להרגיש, שהן לא מלוֹת סתם, אלא דברי נבוּאה.

לפני תקיעת שוֹפר – הוּא בּעצמו היה התוֹקע – היה דוֹרש דרשה קצרה להעיר את השוֹמעים לתשוּבה, דבריו נאמרוּ אז בּרגש כּבּיר, שכּנראה חדר אל לב השוֹמעים להרהר בּתשוּבה. וזה היה נראה, כּשנשמע קוֹל אדיר של כּל המתפּללים “למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר”. אז עלה בּתרוּעה לא רק אלוֹקים אלא גם ישׂראל נחלתוֹ.

והנה אחר המנחה הלכוּ הרבּי וכל החסידים אל הנהר ל“תשליך”. וּמשם עשׂוּ החסידים שלשלת ארוּכּה, שני קירוֹת חיים מעֵבר מזה וּמזה וּבאמצע רחוֹב פּנוּי לפני הרבּי; החסידים פּצחו רינה ואוֹר של שׂמחה מילא את כּל העיר. וּכשחזרוּ עם הרבּי לאוּלם התפילה דרש הרבּי מענינא דיוֹמא עד תפילת מעריב.

מי שיוֹדע את המצוּקה הנוֹראה שהיתה לישׂראל בּרוּסיה בּימים ההם – חסרוֹן פּרנסה וריבּוּי גזירוֹת שנתרגשוּ ועלוּ חדשוֹת לבּקרים – הוּא יכוֹל להעריך את עוֹגן ההצלה שהוֹשיטה החסידוּת לעלוּבי עוֹלם, כּי השכּיחה מהם את מרוֹרוֹת המציאוּת והרימה אוֹתם לעוֹלמוֹת עליוֹנים ששם אין גלוּת ועלבּוֹנוֹת.

אהבתי לשמוֹע את המוּסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנוּ, ישׂראל שֶבּתיל’ס. זה היה מלמד צנוּם, אבל קוֹל ערֵב היה לוֹ. הוּא לא היה שר, ורק מטעים את המילים, והמילים היוּ חוֹדרוֹת מאליהן אל התוֹך, תוֹך הלב.

הנה הוּא מטעים סדר מלכוּיוֹת והנך מרגיש מלכוּת שמים בּעוֹלם: “מלכוּת בּכֹּל מָשלה” – סדר וּמשמעת: יוֹם ולילה, אביב וּסתיו, קיץ וחוֹרף, המים נוֹזלים ויוֹרדים, האֵדים מתנשׂאים ועוֹלים, בּכּל חוֹק קבוּע, מלכוּת שמים בּארץ. רק בּני־האדם קלקלוּ את הסדר. והנה אנחנוּ בּני־ישׂראל בּגוֹלה, זהוּ לא סדר. אנחנוּ צריכים לשבת בּארצנוּ ולעבוֹד את אדמתנוּ. בּעבוֹדת האדמה הננוּ מכּירים מלכוּת השמים, הכּל שם על פּי החוֹק הקבוּע, מששת ימי בּראשית. אדם חוֹרש, זוֹרע, קוֹצר, מאסף. הכּל עשׂה אלוֹהים יפה בּעתוֹ; וּמפּני חטאינוּ גָלינוּ מארצנוּ ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ, ואנוּ סוֹחרים וּמוֹכרים. נעים ונדים בּארצוֹת זרוֹת, מקלקלים את חוּקי הטבע וּבעצמנוּ מתקלקלים. וישׂראל שבּתיל’ס מתחנן וקוֹרא: ותמלוֹך אתה ה' לבדך על כּל מעשׂיך בּהר ציוֹן משכּן כּבוֹדך וּבירוּשלים עיר קדשך, תשרה נא מלכוּת שמים בּארצנוּ האהוּבה על עם ישׂראל, השב לעבוֹד את אדמת אבוֹתינוּ, וּמלכוּת שמים זוֹ תלך ותתפּשט על האנוֹשוּת כּוּלה, שבּכל העוֹלם, “וידע כּל פּעוּל כּי אתה פעלתוֹ ויבין כּל יצוּר כּי אתה יצרתוֹ ויאמר כּל אשר נשמה בּאפּוֹ: ה' אלוֹהי ישׂראל מלך וּמלכוּתוֹ בּכּל מָשלה”. יחדלוּ בּני־אדם ממלחמוֹת, מהריגוֹת, מגאוה, משפלוּת… ישלַט גם בּיניהם חוֹק קבוּע, סדר וּמשמעת, אהבה ואחוָה…

והנה הוּא קוֹרא “זכרוֹנוֹת”, וגעגוּעים עזים תוֹקפים אוֹתך. לפניך עוֹברים כּל הדוֹרוֹת וחליפוֹת המאוֹרעוֹת שבּהיסטוֹריה הקדוּמה שלנוּ: “זכרתי לך חסד נעוּריך, אהבת כּלוּלוֹתיך, לכתך אחרי בּמדבּר בּארץ לא זרוּעה קוֹדש ישׂראל לה' ראשית תבוּאתה”. ה' כּביכול מאָרשׂ לוֹ את כּנסת ישׂראל וכוֹתב לה כּתוּבה – התוֹרה שניתנה בּסיני, משה ואהרוֹן הם השוּשבינים, והעוֹלם שׂמח. ואחר כּך הלכוּ והלכוּ אל ארץ אבוֹתם, אל הארץ אשר רק בּה מצא אברהם אבינוּ קוֹרת־רוּח. זה כּתוּב בּתוֹרה וּמפוֹרש בּאגדת החכמים הקדמוֹנים: בּשעה שהיה אברהם מהלך בּארם־נהרים וּבארם נחוֹר, ראה אוֹתן אוֹכלין ושוֹתין וּפוֹחזין, אמר: הלַואי לא יהיה לי חלק בּארץ הזאת, וכיון שהגיע לסוּלמה של צוֹר (ראס אֶ־נַקוּרה) ראה אוֹתן עוֹסקין בּניכּוּש בּשעת הניכּוּש, בּעידוּר בּשעת העידוּר, אמר: הלואי יהא חלקי בּארץ הזאת. אמר לוֹ הקדוֹש בּרוּך־הוּא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בּראשית רבּה ל"ט, סימן ח').

והנה ישׂראל החזן מגיע ל“שוֹפרוֹת”.

כּאן קוֹלוֹ נעשׂה יוֹתר צלוּל, תקיף: הוּא איננוּ מתחנן, הוּא תוֹבע. די לישׂראל להתנַוון בּגוֹלה, זמן הגאוּלה הגיע: “תקע בּשוֹפר גדוֹל לחרוּתנוּ, ושׂא נס לקבּץ גלוּיוֹתינוּ, וקָרֵב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים, וּנפוּצוֹתינוּ כַּנס מירכּתי ארץ”. וישׂראל החזן מטעים כּל מלה וּמלה וכאילוּ אוֹמר: רבּוֹנוֹ של עוֹלם! הגיעה השעה, כּי גם עמך ישׁראל יחיה בּסדר על־פּי חוֹק הטבע שלהם, כּי יוּכל לעשׂוֹת לפניך את קרבּנוֹת חוֹבוֹתיו כּמצוּוה עליו. עד מתי תהיה ההארמוֹניה האנוֹשית פּרוּעה וּמקוּלקלת?

ויחד עם זה ישׂראל החזן בּטוּח, שעתידה ההארמוֹניה לשלוֹט בּעוֹלם. בּבטחוֹן גמוּר וּבוַדאוּת גמוּרה הוּא מטעים את הפּסוּק: “והיה בּיוֹם ההוּא יתָקע בּשוֹפר גדוֹל וּבאוּ האוֹבדים מארץ אשוּר והנידחים בּארץ מצרים והשתחווּ לה' בּהר הקוֹדש בּירוּשלים”. כּן, יבוֹאוּ האוֹבדים, יבוֹאוּ!

וּבשיר של ריקוּד הוּא מסיים: “היוֹם תאַמצנוּ”… וּבהתרגשוּתוֹ הוּא רוֹקע בּרגל, כּמה היינוּ רוֹצים לצאת אז בּמחוֹל. אבל אין זה מן הנימוּס לרקוֹד בּיוֹם הדין, השארנוּ הריקוּד לשׂמחת־תוֹרה, שסוֹף סוֹף לא אֵחרה לבוֹא.


  1. כּל חסיד היה נוֹהג להתיצב לפי הרבּי בּחדרוֹ ושוֹאל בּעצתוֹ.  ↩

  2. הפטרה, פּרק מהנביאים שבּוֹ מסיימים את קריאת התוֹרה בּשׂבּתוֹת וּבחגים.  ↩

  3. אחד מטעמי הנגינה שבּתוֹרה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות