אחרי חתוּנתי, בּשבתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני בּרוֹמַנוֹבה, בּיקשתי ללמוֹד את השׂפה הרוּסית.
זכוּרני, כּשהייתי ילד, נזדמן לי לראוֹת ספר רוּסי גדוֹל והתפּלאתי מאוד עליו. אנחנוּ היהוּדים – חשבתי – יש לנוּ תוֹרה גדוֹלה, ים התלמוּד והפּוֹסקים, אבל המה, הגוֹיים, מה המה כּוֹתבים בּספריהם? איזה ענינים מעסיקים את מוֹחם הם? והשאלוֹת האלה המריצוּני ללמוֹד ולדעת את השׂפה הרוּסית. ניסיתי לקחת לקח מפּי איזה “כּתבנים” (כּמוּבן, בּאוֹפן שאבּא לא ידע מזה), אבל לא הצלחתי מאוּמה, כּי המוֹרים בּעצמם לא הבינוּ את השׂפה. ורק למדתי מהם את מלאכת הקריאה והכּתב.
ואם בּלאדי לא מצאתי מוֹרה, בּרוֹמַנוֹבה, שהיא קטנה פּי חמש מלאדי – לא כּל שכּן. ואוּלם כּשמבקשים – מוֹצאים: היה שם יהוּדי אחד, ששֵרת בּחצר הנסיך, אדוֹן העיר, בּתוֹר מפקח על איזה עבוֹדוֹת. והיה מגָדל שׂערוֹתיו ולוֹבש פּרוָה, בּקיצוּר: יהוּדי מצוּין, שיש לוֹ מגע ומשׂא עם פּקידי הנסיך, והייתי בּטוּח שהוּא בּודאי יוֹדע את השׂפה הרוּסית. ואלא מאי – שאינוֹ יוֹדע לקרוֹא. נרכּיב חיגר על גבּי סוּמא: אני אקרא לפניו והוּא יתרגם לי.
השׂגתי איזה ספר רוּסי, כּמדוּמני, איזה ז’וּרנאל צבאי, וה“מוֹרה” שכב על הסַפּה וַיצוני לקרוֹא. קראתי אזה דף, והוּא אמר, שעדיין אין הדבר מחוּוָר אצלוֹ, ועלי להוֹסיף לקרוֹא. ואני קראתי וקראתי, עד ששמעתי קוֹל נַחרתוֹ, ואדע כּי השיעוּר נגמר.
ואף על פּי כן החפץ לרכּוֹש לי ידיעת השׂפה לא סר ממני.
סוֹף סוֹף השׂגתי מלוֹנוֹ של מַנדלשטאם וּבעזרתוֹ התחלתי לקרוֹא וּלהבין קצת, וכעבוֹר איזה זמן קראתי את סיפּוּרוֹ של דיקנס “חיי דויד קוֹפֶּרפילד וּמאוֹרעוֹתיו”. בּוַדאי בּמקוֹמוֹת רבּים טעיתי בּפירוּש הדברים, אבל את הענין הבנתי, והתענגתי עליו עוֹנג, שרק הלוֹמדים מעצמם מרגישים אוֹתוֹ. וּדמעוֹת ניגרוּ מעיני על מוֹת כּלבּה של דוֹרה הענוּגה.
בּימים ההם התוַדעתי אל בּן עירי ראוּבן בּריינין, שהיה בּעת ההיא בּחוּר צעיר וּמשׂכּיל. אבל תיכף קרה לי מהכּרוּתי מקרה בּלתי נעים. אנכי שאלתי הימנוּ לקריאה את “התוֹעה בּדרכי החיים”, והנה כּנסעי בּדרך אבד ממני. הצטערתי מאד על אבידה זוֹ. לסוֹף נוֹדע לי, כּי איזה גוֹי מצא בּדרך את הספר וּמכרוֹ בּזוֹל לחתנוֹ של דויד לאפּיצקין, והלז בּקנאתוֹ דן אוֹתוֹ לשׂריפה. ואנכי נאנַסתי לשלם בּעדוֹ בּשנה אחת “הקוֹל”, שהיה עמדי.
בּשנים שהייתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני הספּקתי לאבּד את נדוּניָתי המוּעטה בּעסקים שוֹנים, אף על פּי שלא חשׂכתי מעמל נפשי להיוֹת כּאחד הסוֹחרים של העיירה והייתי גם איזה זמן בּעל סוּס ועגלה וּמוֹליך סחוֹרה ללאדי מרוֹמַנוֹבה וּלרוֹמנוֹבה מלאדי וגם סוֹבב על הכּפרים, אבל בּכל אשר פּניתי רק הפסדתי. איזה חדשים, אחרי מוֹת אבי ז"ל, נסעתי עם אמי לכּפרים לגבּוֹת את החוֹבוֹת, שהיוּ האיכּרים חייבים לאבי. האיכּרים הראוּ חמלה רבּה לאלמנה העלוּבה וליתוֹמיה היוּ מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, מאכילים את סוּסנוּ וּמכבּדים אוֹתנוּ בּתפּוּחי־אדמה. בּכלל, צריך אני להגיד, כּי לא ראיתי אז כּל סימני שׂנאה מצד האיכּרים אלינוּ. להיפך, בּכל מקוֹם בּוֹאנוּ נחלנוּ כּבוֹד. כּל ימי השבוּע היינוּ חוֹזרים על הכּפרים וּלשבּת היינוּ שבים הבּיתה. והנה פּעם בּליל השבּת בּאוּ גנבים וגנבוּ את האוֹפנים מהעגלה שלנוּ, והאוֹפנים מחוּשקים בּרזל. האבידה היתה לפי הערך גדוֹלה. מה לעשׂוֹת? בּמוֹצאי־שבּת הלכתי אל אבּא פּלוֹטקיס, גנב מפוּרסם, ואמרתי לוֹ: ר' אבּא, אמי האלמנה התנַזקה: לקחוּ ממנה את אוֹפני עגלתה. אנא, הוֹשיעה נא לה.
– התתן רוּבּל אחד? – בּודאי.
– אם כּן, לך אל גוֹי פּלוֹני, היוֹשב בּקצה העיר ותקח לך את אוֹפניך.
הלכתי ישר אל החצר של הגוֹי ולקחתי את האוֹפנים, ואיש לא ערער כּנגדי ואחר כּך שילמתי את הרוּבּל אשר הבטחתי לר' אבּא. הכּל נעשׂה אצלנוּ בּיוֹשר וּבצדק…
סוֹף סוֹף כּשכּלתה פּרוּטה מן הכּיס, החלטתי בּנפשי לנסוֹע בּ“עולם”.
ואנה הוֹלך יהוּדי כּמוֹני לבקש פּרנסה? כּמוּבן, למינסק, לטבּוּר ליטא, בּלי דעת, ששמה משׂכּילים כּמוֹני רבּוּ כּארבּה, ואוּלם אני לא חקרתי ולא דרשתי מראש איפה הוּא המקוֹם ששם מחכּים לי, ששם יש דרישה לתוֹרתי וּלהשׂכּלתי והלכתי אל אשר נשׂאַתני הרכּבת.
בּמינסק עשׂיתי כּשני שבוּעוֹת וכמוּבן לא מצאתי כּלוּם. ורק נפגשתי עם אחדים שבּאוּ מהעיר הקטנה לוּבּץ, והם אמרוּ לי שבּלוּבּץ אמצא שיעוּרים.
בּשנת תרל"ח בּאתי לעיירה לוּבּץ פּלך מינסק. כּצעיר משׂכּיל שאלתי אם יש כּאן צעירים משׂכּילים, ואמרוּ לי שיש כּאן צעיר משׂכּיל וּשמוֹ מאיר־הלל צוּנזר (ממשפּחת אֶליקוּם צוּנזר1). בּאתי לביתוֹ והנה הוּא עוֹמד לבוּש מכנסים וחזיה שמבּעדה תלוּיוֹת ציציוֹת של הטלית־קטן, בּתי־הזרוֹעוֹת של כּוּתנתוֹ מוּפשלים, עלי בּידוֹ ודָךְ מצוֹת בּמדוּכה. פּניו יפים וּמלאים, זקן לא גדוֹל צהוֹב מכתיר אוֹתם, ועיניו עיני תכלת מאירוֹת כּעיני ילד תמים.
כּשתהיתי על קנקנוֹ מצאתי שהוּא יוֹדע את השׂפה הרוּסית ואת הגרמנית על בּוּריָן, גֶתה ושילר שגוּרים כּמעט על פּיו, ועל כּל אלה הוּא יוֹדע היטב את השׂפה העברית ואת ספרוּתה ויש לוֹ גם סמיכה להוֹראה.
זה היה המשׂכּיל הלוּבּצי.
והנה מה שנוֹדע לי אחר כּך על אוֹדוֹתיו מתוֹך מה שסיפּר לי וּמתוֹך מה ששמעתי מאחרים:
מאיר־הלל צוּנזר היה בּחוּר־ישיבה עני. צעיר מַתמיד ושוֹקט וחביב על הכּל. בּהתמדתוֹ וּבכוֹח זכרוֹנוֹ הכּבּיר זכה לקבּל סמיכה לרבּנוּת בּהיוֹתוֹ בּן י"ח שנה. כּידוּע אין סמיכה לרבּנוּת ניתנת לבן־ישיבה עני אלא אם כּן יש לוֹ ידיעה יסוֹדית, בּקיאוּת רבּה בּכל תלמוּד בּבלי וּבפּוֹסקים.
אבל בּאוֹתוֹ זמן שהיה שוֹקד על לימוּדי הגפ“ת2 חדר בּוֹ משהוּ מרוּח ההשׂכּלה וּביקש לדעת גם תוֹרת השׂפה העברית, השׂיג את ה”תלמוּד לשוֹן עברי" של בּן־זאב ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ על־פּה. כּמוּבן, זה נעשׂה בּשעוֹת מאוּחרוֹת בּלילה, מיראה מפּני “עין הרע”… וכן נעשׂה למדקדק עברי.
אבל מה תהיה התכלית? יוֹדע הוּא שקשה להשׂיג מקוֹם לרבּנוּת, כּי תמיד יש בּענין זה התחרוּת גדוֹלה והוּא לפי טבעוֹ צנוּע ואינוֹ יכוֹל להידחק ולָסוֹל לוֹ דרך, ולכן עלה על לבּוֹ ללמוֹד שׂפת המדינה, ידיעת שׂפת המדינה תבטיח לוֹ לחם חוּקוֹ, ולא יצטרך לקווֹת לעזרת בּני־אדם, כּי נמאס בּעיניו לחם החסד שהוּא מתפּרנס בּוֹ כּיוֹם.
וּבכן צריך ללמוֹד שׂפת המדינה. איך לוֹמדים אוֹתה? פּשוּט, לקח את המלוֹן של מַנדלשטאם ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ מראשוֹ עד סוֹפוֹ בּעל־פּה, וכן נפתח לוֹ השער לספרוּת הרוּסית וחריפוּתוֹ עמדה לוֹ לסגל לוֹ את השׂפה הזרה הזאת.
אבל בּזה לא הסתפּק. יוֹדע הוּא שיש משׂכּילים שיוֹדעים גם את השׂפה הגרמנית וקינא בּהם, נזדרז ולמד גם את השׂפה הגרמנית וידע על־פּה הרבּה מספרי גתה ושילר.
אף על פּי שהעלים את לימוּדוֹ בּספרים החיצוֹניים, ואף על פּי שמטבעוֹ היה שקט ומתוּן וּמתנהג כּאחד החרדים עם אמירת תהילים אחרי תפילת שחרית ולימוּד דף גמרא לפני סעוּדת שחרית, בּכל זאת הריחוּ בּוֹ כּי הוּא איננוּ דוֹמה אל ה“עדר” ותקותוֹ להיוֹת לרב נחלשה מאד.
בּינתים נשׂא אשה מלוּבּץ, בּת בּעל־בּית הגוּן, שנתן לוֹ מאוֹת אחדוֹת נדוּניה וּמזוֹנוֹת שלוֹש שנים על שוּלחנוֹ. בּמשך הזמן ראה כּי אין בּטחון למצוֹא לחמוֹ מכּל הידיעוֹת שרכש, וּמה התכלית? אז פּנה לתוֹרת המשפּטים של הממשלה הרוּסית ולמד אוֹתה בּשקידה עצוּמה עד כּי יְדָעָה על־פּה. אבל אז נוֹכח כּי לא יצלח להיוֹת עוֹרך־דין; הוּא התבּוֹנן וראה איך עוֹרכי־דין צדים את ה“קליֶנטים” שלהם, והוּא מטבעוֹ אינוֹ מסוּגל לזה. וּבכן מה לעשׂוֹת? בּמה יבטיח קיוּמוֹ בּעתיד? צריך איפוֹא ללמוֹד את תוֹרת הנהלת הפּנקסים. והוּא מצא את הספרים הדרוּשים לזה, השׂפוֹת הרוּסית והגרמנית היוּ ידוּעוֹת לוֹ בּמידה מַספּקת וכן למד את התוֹרה הזאת כּדרכּוֹ עד תוּמה.
בּעת שנפגשתי עמוֹ היה כּבר אב לבנים והתפּרנס ממלַמדוּת. איזה יהוּדי עשיר כּפרי לקחוֹ למוֹרה לבניו והיה משלם מאה רוּ“כ3 בּעד חצי שנה. את המאה רוּ”כ היה מביא בּשלמוּת הבּיתה, כּי לא הוֹציא כּלוּם, רק פּרוּטה אחת בּכל חוֹדש לאבק טבּק להריח בּוֹ. בּטוּח אני, כּי לא ממידת קמצנוּת עשׂה זאת, אלא מפּני אוֹתוֹ הטעם שצבר חכמה בּעמל אין קץ, צבר גם פּרוּטה לפרוּטה. רצה המסכּן הזה לעמוֹד בּרשוּת עצמוֹ, שלא להיוֹת תלוּי בּחסדי נדיבים.
על פּי המלצתוֹ של האַברך הזה נתקבּלתי למלמד לכפר אסטאַשין בּבית ר' אליקים גציל אסטאשינסקי ז"ל. ר' אליקים גציל היה בּעל־בּית אמיד, חוֹכר טחנה, וּבעל צדקה שלא ראיתי דוּגמתוֹ. השוּלחן היה תמיד מכוּסה ואוֹרחים מכּל המינים היוּ בּאים שמה ואוֹכלים לשׂוֹבע, וּמי שהיה צריך היה גם מקבּל נדבה. וכל זה נעשׂה בּאוֹפן כּל כּך טבעי, כּל כּך פּשוּט עד שלא הרגישוּ בּגדוּלת צדקתם וגם לא האוֹרחים שבּאוּ להתאַכסן שמה. הוּא היה מקפּיד מאד, כּשגיסוֹ, שישב גם הוּא בּכּפר, לקח לוֹ אחד מהאוֹרחים לסעוֹד אצלוֹ. זה היה קשה בּעיניו יוֹתר מקיפּוּח פּרנסה.
נכנסתי לבית ה' אסטאשינסקי לפני הפּסח ושהיתי שם כּל ימי הקיץ. וקיבּלתי בּעד עבוֹדתי ארבּעים רוּ“כ. אוּלם למרוֹת השׂכר המוּעט שקיבּלתי היה לבּי מלא תוֹדה לר' אליקים גציל וּלביתוֹ. שם הרגשתי את עצמי כּבן־בּית ועם תלמידי מר שמוּאל אסטאשינסקי (בּאחרוֹנה איכּר בּראשוֹן־לציוֹן) ואֶחָיו הגדוֹלים גרשוֹן וּברוּך התהלכתי כּאח ורֵע. שניהם כּבר הלכוּ לעוֹלמם ז”ל.
משם שבתי לרוֹמַנוֹבקה. ניסיתי שוּב לבקש פּרנסה בּמקוֹמי. עשׂיתי לי מצב מלמדוּת וגם חנוּת קטנה פּתחתי, ולא הצלחתי. אבוֹת תלמידי הבטיחוּ לשלם ולא שילמוּ והחנוּת נתרוֹקנה, ואחר חג הפּסח נסעתי לרוּח אחרת – למוֹסקבה.
– למה למוֹסקבה? – כּמוֹ שלא ידעתי לפני שנה וחצי למה למינסק, כּך לא ידעתי עכשיו למה למוֹסקבה.
הפּסח היה בּשנה ההיא מוּקדם וּבנסעי למוֹסקבה עברתי את הדניֶפּר על גבּי הקרח וקרוֹב למוֹסקבה היוּ עוֹד השׂדוֹת מכוּסים שלג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.