א. תחילת המלחמה    🔗

בקיץ תרע״ד הוכרז ביטול הקפיטולציה. תורכיה הקונססיסוציונית אינה זקוקה לאפטרופסות שאר הממשלות. בה צדק ומשפט ישורו ואין בה הבדל בין לאום ולאום.

אנחנו היהודים האמנו בהבטחת ראשי הסיעה הנושאת עליה את השם היפה “אחדות וקדמה”, שהיא קברניטה של הממשלה. העתונות שלנו עם בן יהודה בראש התחילה בתעמולה: יהודים היו לעותמנים!..

יסלח להם ה׳ לאלה שנכשלו בפטריוטיות תורכית, והביאו אסון על צעירים רבים…

בחדש תשרי תרע״ה נכנסה תורכיה למלחמה נגד ממשלות ההסכמה, וכל נתיני ארצות האויב נחשבו לשבויי מלחמה או שיצטרכו לעזוב את הארץ. והיהודים כמעט כולם הלא הם נתיני הארצות ההן.

ותורכיה בדעתה כי היהודים אינם שבעים רצון מנתינות הצר הרוסי, הטתה להם חסד ונתנה פקודה לקבל את כל היהודים לנתינות עותומנית ושבשנה הראשונה יהיו פטורים מעבודת הצבא.

אמנם אנכי לא חפצתי מאוד לקבל עלי נתינות תורכיה. חפצתי לעת זקנה להיות רק נתינו של הקב״ה, אך אם לא אקבל נתינות תורכיה אצטרך לעזוב את הארץ, ולזאת לא יכולתי להסכים בשום אופן.

̶ ומדוע לא נקבל נתינות תורכיה? ̶ חשבתי בלבי. ̶ הן חיים בארץ הזאת שלשים מיליון נתינים עותומנים, נהיה גם אנחנו כמוהם. ואם היא עושה חסד עמנו ואינה מגרשת אותנו מן הארץ, אלא מציעה לפנינו להכנס בתוך נתיניה, למה נהיה כפויי טובה? רב לנו להתחכם יותר מדי! ניטול חלק יחד עם כל העותומנים בפגעי המלחמה וגם בטוב הארץ.

הלכתי ועשיתי ככל מה שעשו עוד הרבה אלפים מאחינו, ורשמתי את עצמי ואת בני ביתי ברשימת המתעתמנים, תרבוש אמנם לא קניתי, קשה היה עלי לשית עלי את הכיפה האדומה עם הזנב השחור. אבל אמרתי בלבי שאפשר להיות עותמני גם בלעדי התכשיט הזה…

העבודה הטכנית של עניני הנתינות קבלו עליהם צעירים, תלמידי הגימנסיה, לולא הם לא היו התורכים גומרים את הענין לעולם ועד.

מיד נתפרסמה מודעה, שכל מי שהוא נתין הארצות הלוחמות ישב בספינה שבאה מאמריקה וימהר לעזוב את הארץ, ואם לא ̶ יגלה למקומות רחוקים. ובאותו יום התחילו השוטרים לסחוב את כל מי שפגשו ברחוב אל ה“סַרָיָה” ונאסרו שם לגרשם מן הארץ. היו כאלה שכבר הכניסו את סכום הכסף ונרשמו בתור נתינים, אבל במה היו יכולים להוכיח זאת, אם לא ניתן להם שטר קבלה?

התחיל המנהג הישן. מי שהיה בכיסו בשליק או שנים נתן בקשיש ונשתחרר ומי שלא היה לו, או מי שהיה איסטניס ̶ היה מוכרח לעזוב את הארץ. רבים הלכו מעצמם אל ה“סריה”׳ וגם הם נאסרו שם

זה היה ביום החמישי הידוע בחדש טבת תרע״ה. (כבר נכתב ע“ז בזמנו ב״הפועל הצעיר” בטון רך). את התפוסים עכבו בסריה עד חצות הלילה, ואחר כך העבירום אחד, אחד לפני הפקידים, שבדקו בכיסיהם וגזלו את הכסף ואת החפצים היקרים שהיו להם, ואחר שגזלו דיים, נתנה פקודה להוציא את כל התפוסים אל הסירות ולהוליכם אל הספינה האמריקנית. הפקודה ניתנה פתאום בסערה. אז קמה בהלה נוראה בין המגורשים, נפרדו נשים מבעליהן, ילדים מאמותיהן, וחפצים שודדו ונאבדו. כאשר ישבו בסירות ונסעו קצת מהחוף, דרשו המלחים מהנוסעים חמשה פרנק מכל נפש שכר הובלה, ומי שלא היה לו סכום שכזה הוכה ושודד. הנשים והילדים הרימו קול צעקה שהגיע עד החוף. אלה שעמדו על החוף ראו את האסון, אבל לא יכלו לעזור במאומה.

למחרת הלכו העסקנים להשתדל. הפקידות הרגיעה את רוחם, כי אמנם בפעם הראשונה נכשלה, ובפעם השניה תדע להזהר, וגם הבטיחה לעשות חקירה ודרישה. ואולם לא כדאי בשביל זאת להרעיש עולמות, כאלה וכאלה עושים בארצות אירופה לנתיני האויב. ואמנם בזה צדקו התורכים…

לקומנדנט של יפו נמנה חסן־בק ולקימקם ̶ בהא אלדין, שתי חיות טורפות. בהא אלדין ידע לדבר גם מחמאות ולשים ארבו בקרבו ̶ דיפלומט, רחמנא ליצלן, וחסן־בק היה רוצח פשוט, סדיסט, שאין לו בחיים עונג יותר גדול מאשר לראות בפרכוסי מעונים ולשמוע אנקות נוטים למות. שניהם ערבים שהיו לפטריוטים תורכים.

התחילו בהטלת אימה. שמו ענשים על כל דבר קל. כל היום וכל הלילה נשמע בסריה קול צוחת מעונים, מקבלי “פליקות” (חביטות במקלות על כפות הרגלים) לפעמים היה חסן־בק יושב איזה שעות מחצות הלילה ואילך, מביאים אליו “פושעים” והוא מצוה לתת לזה שלש מאות מכות. ובעצמו יושב ומונה, והחייל עומד ומכה. הדם מתפרץ וזב כזרם והוא ממשיך בהנאה את עבודתו… בכל מקום שהיה עובר היה השוט בידו. ותמיד היה מוצא את מי שהוא ראוי לעונש. היה מכה בשוט על הפנים ולפעמים פשוט באגרוף ודוקא מכוון אל החוטם, אל העינים.

מהרה באו השמועות ע"ד התליות המרובות שהיו בקושטא, בדמשק, בבירות, ברמלה וזכינו שגם ביפו תלו שני ערבים. ובירושלים שלשה אנשים ואחד מהם היה יהודי ספרדי עני, שברח מצבא “העמליה” (כלומר העובדים לא בצבא הלוחם, אלא בעבודת הדרכים ושאר עבודות הממשלה). על פי החוק אלה שבצבא העמליה היו רשאים לפדות את עצמם בעד אלף פרנק. ואחרי שלעני זה לא היה אלף פרנק, לכן נתלה…

יחד עם ההכאות והתליות התחיל השוד והחמס. פקידי הממשלה באו ולקחו בשביל הצבא או בשביל עצמם (מי ילך לברר?) מהחנויות כל מה שרצו וכמה שרצו. את הפלחים שהיו באים אל העיר אותם ואת בהמתם היו סוחבים ל“סוכרה” (עבודת חנם) וגם בעלי מלאכה מיהודים. ומלבד שלא היו נותנים להם כלום בשכר עבודתם, היו גם מקבלים מכות, כדי שיזדרזו. ועד העיר היה נותן לחם לעובדים ובני משפחתם שלא יגועו מרעב. ה“סוכרה” היתה פגע רע ביחוד לאכרים שלנו. אסור היה לנסוע לשום מקום, שלא יקחו את הבהמות לסוכרה. וגם בבית לא ישבו בטוחים כי לפעמים היו באים הפקידים אל המושבות וגוזרים עליהם ללכת עם בהמתם לסוכרה. אלא אם היו פקידי הממשלה באים אל המושבות, אפשר היה להקל את רוע הגזרה ע״י מתן בסתר. במושבות העבריות השתדלו לסדר את ה“סוכרה” שהנזק יוצג על חשבון המושבה כולה, ולא שאחד יתנזק לגמרי.

היהודים הוכו, לפי הערך, מעט. איני יודע למה נשאו פנים ליהודים. לפעמים היה מגוחך איך ששלישו של חסן־בק היה נכנס אל הסריה ובידו האחת הוא משיב שלום בכבוד לאיזה יהודי ובידו השניה במקל שהוא תופס בו מכה בראש איזה ערבי. אבל גזלת הרכוש היה נוהג בהם במדה מרובה.

ובבקר לא עבות אחד והנה פקודה חדשה נדפסת: “הציונות היא בגידה במלכות. אמנם שאר היהודים נחשבים לאחים, אבל הציונים הם בוגדים בממשלה. ועל כן מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת”.

הדברים האלה אינה אגדה אלא מעשים שהיו, כלומר לא שנתלו באמת אבל אמת הוא שבפקודה היה כתוב כך.

יחד עם הפקודה הפראית הזו התחילו חפושים, חפשו אצל כל העסקנים והחרימו כל מה שמצאו ששייך אל הציונות או בכלל לאיזו חברה שהיא. והחפושים נעשו באופן מעליב. בבוקר בשעה תשע שמו מצור על השכונה תל־אביב, העמידו מסביב לה ובתוכה חיילים מזוינים ועד השעה השלישית אחר חצות היום לא נתנו לאיש להכנס ולצאת אפילו מרחוב לרחוב. ובאמצע היו מהלכים בהא־אלדין עם משרתיו־מחבליו ומחפשים.

אחרי כן הזמינו את כל עסקני הצבור לירושלים להתיצב לפני ג׳מל פשה. כשבאו והתיצבו לפניו לא דרש בשלומם אלא שאלם רק לשם כל אחד ואחד ולא יותר. אחדים בתמימותם כתבו מאמרים להוכיח, כי הציוניות היא תנועה לוילית, וכי הציונים דורשים רק טובת הממשלה והארץ. והם לא ידעו כי איש כג׳מל פשה כל מה שמסבירים לו יותר ומוכיחים את ישרנותם של הציונים, הוא מוסיף לחשוד בהם, מפני שאינו יכול להעלות על הדעת שיש בני אדם שמדברים בפה וחושבים כך גם בלב.

עוד מעט והיה המשפט נכון לגרש את כל העסקנים, למען ישאר הקהל העברי בלי כל מנהיג, אבל כאן התערב ה' ענתבי, מנהל יק״א, איש פיקח ויודע היטב הליכות הערבים והתורכים ובלשון ערומים הצליח להסיר את רוע הגזרה מרובם. ענתבי מצא כל כך חן בעיני ג׳מל פשה עד שהיה לו, כביכול, לידיד ורע, יועצו ואיש סודו, וסוף סוף גרש גם אותו מירושלים לקושטא ושם מת. בהיותו ביפו בקר ג׳מל פשה את הגימנסיה העברית והלל את המורים ואת התלמידים, ולמחרת צוה להגלות את מנהל הגימנסיה, הד״ר מוסינזון.

גם החכם הצעיר, מר בן צבי, חבר מפלגת פועלי ציון, שלמד באוניברסיטה בקיוב ואח"כ היה לתלמיד האוניברסיטה בקושטא ולמד שם תורת המשפטים בתקוה להביא תועלת לתורכיה ולאחיו היושבים בארץ־ישראל, נדון לגלות. הוא התיצב בעצמו לפני ג׳מל פשה ובקש שישפטוהו כנתין תורכי; הג׳מל עמד על דעתו, ובן צבי וחבריו, טובי המפלגה, נאנסו לעזוב את הארץ.

מלבד זאת צותה הממשלה להסיר את כל השלטים העברים שבעיר ולעשות שלטים אדומים עם כתובת תורכית ורק מתחת התירה לכתוב באותיות קטנות גם בעברית. גם צותה להסיר מעל פינות הרחובות שבשכונת תל־אביב את הלוחות שעליהם חקוקים שמות הרחובות בעברית. אחרי הדגל הציוני שהיה מלפנים בגימנסיה חפשה הממשלה כמו אחרי כלי תותח, אבל אותו הצליחו להסתיר.

כשהריחו הערבים שונאי־ישראל, שהממשלה היא נגד היהודים, שמו עלילות על המושבה חדרה הסמוכה לים, שהיא מוליכה חטים אל הספינות האנגליות וגם קראו בשם שלשה עשר איש מנכבדי המושבה. ג׳מל פשה כבר היה מוכן לתלותם, אלא שבינתים התערב פקיד אחד (שהיה שונא לפקיד המעליל) והראה באותות ובמופתים את צדקת היהודים והגזרה נתבטלה. לולא זאת היה אסון גדול נשקף לכל היהודים.

לרגלי המלחמה הורגש חוסר מזון בעיר, וגם הרבה מענפי הפרנסה לקו, העניים נתרבו במספר מבהיל. והממשלה בפראותה עוד שמה הסגר על העיר שלא יביאו אליה צרכי אוכל, אלא על פי רשיון מיוחד. ובכלל פחדו הערבים לבוא העירה, שלא יקחו אותם ואת בהמתם ל“סוכרה” ונוסף לזה עוד יקבלו מכות. יחד עם זה הוציאה הממשלה שטרות ערך והשתדלה בכל האמצעים לבער את הזהב מכיסי התושבים ולתת נגדם שטרות, והשטרות הלכו והוזלו (שטרות של 23 פרנק הגיעו בירידתם האחרונה לשלשה פרנק וסנטימים אחדים); פרוטות כמעט שאי אפשר היה להשיג.

אז הראו עסקני היהודים את חריצותם ואת כשרונם להסתדרות, למרות כל התנאים הקשים. הם כוננו חברה “מכלת” והשיגו רשיון להכניס חטה ושלחו שלוחים לקנות חטה בחורן ובגליל. אמנם לא כל מה שקנו הגיע ליפו. הממשלה היתה לפעמים גוזלת בדרך את החטה שבעדה שלמו בזהב ונתנה שטרות במחיר שקצבה היא. ובכל זאת התחזקו היהודים ולא נתנו לאחיהם לגווע ברעב.

כשראו הערבים חריצותם של היהודים בקשו גם הם להלוות אליהם. אבל היהודים יראו מעלילות ומסכסוכים וידחו את הכבוד הזה…

כן הוציאה החברה ברשות הממשלה שטרות על שמונים אלף פרנק של גרוש ובישליק להקל מאת ההמון את מכת השער, והשטרות של החברה היו מתקבלים ברצון בכל החנויות… אך אחרי זמן קצר קנאה הממשלה בהצלחת היהודים וגזרה איסור על השטרות.

נוסדו גם בתי מאפה לאפות לחם בשביל העניים ולמכור לחם בזול. היה גם בית תבשיל (איזה זמן היו שני בתי תבשיל). מכל הארצות, ביחוד מאמריקה, בא מאחינו זרם גדול של נדבות לארץ־ישראל שלא היה כמוהו. ומהן נוסדו קפות מלוה לתמוך בידי אלה שנעשו עכשיו ל“יורדים” ובידי המשפחות שבעליהן נפרדו מהן, שהבעלים יושבים בארצות האויבים והמשפחות נשארו בלי תומך. (מהן היו כמה משפחות עשירות שפתאום הוצרכו לתמיכה) ולהמציא עבודה לפועלים. ראשי העסקנים היו ר׳ אברהם לב ז״ל, ה״ה מ. דיזנגוף וב. יפה ז״ל. ביחוד יזכר לשבח ר׳ אברהם לב, שלמרות זקנתו (כבר מלאו שבעים שנה) שקד על עבודת הצבור יומם ולילה. מלבד הישיבות התכופות שהיו לפעמים שתים שלש ישיבות ביום, היה מקבל את העניים מהבוקר השכם. כל אחד מריק לפניו את חבילת צרותיו, והוא שומע ומקשיב באזנים קשובות ובלב אוהב ורחמן ועוזר כפי יכלתו ויותר מכפי יכלתו. על כן היו אומרים: “ר׳ אברהם לב כלו לב”.

יחד עם שאר המכות בא עלינו גם מכת הארבה. עליה אין להרבות דברים. היא כבר מתוארה יפה בספר יואל. אמנם אלולא היו יושבי ארץ־ישראל ותופסי שלטונה לא כל כך פראים, אפשר היה להלחם נגד מכה זו, אבל בארץ שיושביה אינם מבינים מהי טובת הכלל, אי אפשר לעשות כלום, אלא למסור את הכל לשרץ הזולל לעשות ביבול הארץ כאוות נפשו.

ובתוך כך המלחמה נמשכת, ולפי הנראה לא במהרה תגמר. הגרמנים מראים אמנם גבורות גדולות, וילהלם קורא לנלחמים שיכרתו עמו ברית שלום, אבל ממשלות ההסכמה מסרבות.

והנה עברה שנת ההנחה, והממשלה התורכית דורשת גם את נתיניה החדשים מבני עשרים עד ארבעים ושמונה להתיצב לפני פּקידות הרמת הצבא.

היהודים היו נבוכים. אמנם נודע שאת הנתינים החדשים לא יקחו אל הצבא הלוחם, אלא יעבדו ב“עמליה”, כלומר בצבא העובד בסלילת דרכים או בשאר עבודת המלכות. אבל יחד עם זה נודע שהתנאים של ה“עמליה” הם יותר קשים ומסוכנים מעבודת הצבא הלוחם. ראשית כל את הנלקחים ל“עמליה” אינם בוחנים כלל מי בריא ומי חולה. הכל כשרים ל“עמליה” ואפילו פסח ועור. כל זמן שאדם יכול ללכת איך שהוא ילך ויעבוד, כמה שיעבוד, וכשיחלה לגמרי, אז יוכל לו ללכת, ואם ימות בדרך גם כן לא ידאגו הרבה. ושנית: אין נותנים לאכול מלבד “פתה” אחת קטנה ביום וגם מים נותנים רק מעט מאד, והעבודה היא במדבר באר שבע, שחוסר מים מורגש שם מאד, וצריכים להביאם מרחוק. והשלישית, שהיא היותר גרועה, הוא אי־הנקיון: הצבא כולו טבוע בזוהמה.

ספר לי מהנדס אחד שראה בסביבות באר שבע חייל אחד יושב ובוכה, ושאלו: למה הוא בוכה? והחיל ענה: “אני ארמני, מורה הייתי בארמניה בגמנסיה, ועכשיו אני גוע מרעב ואכול תולעים בחיי”. הסתכל בו המהנדס וראה שהוא כולו מכוסה כנים. לא יפלא הוא שמגפת טיפוס הבהרות ושאר המחלות התפשטו באופן נורא. נבלות המתים היו זרועות על פני כל המדבר, ואין דואג לדעת מי חי ומי מת.

ולא יפלא שהיהודים העותמנים החדשים התחילו לבקש תחבולות להנצל ממות נבלים בצבא העמליה. מי שהיה יכול לפדות את עצמו פדה, ומי שלא היה יכול בקש נתינות אחרת, ופתאום נהפכו רבים ויהיו לנתינים אוסטרים, ספרדים, אמריקנים. הדבר הזה עשה עלי רושם רע מאד וגם לבי נבא לי, שהלהטים האלה יכולים להביא רעה רבה על כל היהודים היושבים בארץ־ישראל. אבל אי אפשר להאשים את הטובע אם הוא תופס בחרב חדה וחושב להנצל על ידה.

רבים השתדלו להשיג “ויסיקות” שהם עובדים בעבודת הממשלה בעצים, בסלילת דרכים וכדומה. שלמו עשרים פרנק ויותר בכל חודש בעד ה“ויסיקא”. “עזרת אחים” (שם חברה כזו) עזרה להרבה אנשים לפדות את עצמם. כעבור איזה זמן התפשרו עם המוכתר, שכל המשתמט מעבודת הצבא ישלם רבע לירה תורכית בנייר בחודש. מזה נתן המוכתר, כמובן, חלק גדול לפקידי הממשלה. במושבות השיגו כל האכרים “ויסיקות” בשביל צעיריהם. זה עלה להם בדמים מרובים, את כל עמלם הוציאו לבקשישים, אבל את בניהם לא נתנו להעביר למולך.

כמובן, מנוחה לא היתה לשום איש, מפני שתמיד נתחלפו הפקידים, ועד שכרתו עמם ברית שלום וידידות היו שרויים בפחד. וכמה פעמים היו צריכים לברוח בלילה מהבית ולהחבא בשדה.

 

ב. גלות יפו    🔗

ימים אחדים לפני חג הפסח תרע״ז באה הפקודה להגלות את יושבי יפו.

ההיתה נחיצות בדבר? כמו שראינו, עמדו האנגלים עוד יותר מחצי שנה מרחוק עד שבאו ליפו. ע״י הגרוש הפסידה הממשלה הפסד גדול. מלבד הסך העצום שהיתה מקבלת בתור מסים מהבתים ומבתי המסחר ועוד ומלבד מה שהיתה גוזלת וחומסת על יסוד משפט הצבא, היתה עוד צריכה להוציא עוד איזה אלפים לירות נדבה לטובת המהגרים לעור עיני הבריות. ולמה היתה צריכה למהר כל כך? אבל ג׳מל פשה היה נאמן לשיטתו. הוא רצה בהשמדת התושבים, והגלות הוא כלי זין יפה להשמדה.

העתקת אוכלוסים, ובפרט זקנים, ילדים ונשים ממקום למקום, זוהי העתקה מחיים למות.

רגש אהבת אחים פעם בלב הגלילים לשמע הגזרה החדשה הזאת. הם מיהרו לבוא עם עגלות להוליך את הגולים לשומרון ולגליל, וכאשר נשמעה הגזרה בחוץ לארץ מיהרו אחינו לשלוח סכומי כסף ענקיים; כולם הרגישו כי גדולה הסכנה והחובה להציל עד כמה שאפשר.

כחודש וחצי ישבתי בחדרה. הדירה היתה צרה (בשני חדרים שלוש משפחות). מקום לעבודה לא היה לי. וישבתי משומם. והנה בא שוטר והתחיל לחקור ע“ד המהגרים. אלי הוא בא שלוש פעמים לשאול לשמי ולהראות לו את תעודת הנפוש. המוכתר (זקן הכפר) ע”פ דרישתו של השוטר רשם את שמות המהגרים הזקנים, בחשבו שבזקנים בודאי לא יגעו ברעה. והנה אחרי איזה ימים בא המודיר (שר המחוז) וצוה, שהמהגרים הנרשמים יצאו מחדרה ושלא יהיו בגליל חיפה. המודיר היה פקיד “טוב”, הוא היה מקבל משכורת מהמושבה מדי חודש בחדשו, אבל היה אנוס מגבוה לגרש את המהגרים מחדרה. ולא זו בלבד, אלא שכל המגורשים ישבו בעגלה ויעברו על הבית שהוא מתאכסן בו, וטעם נתן לדבר שהוא בעצמו ירא מפני השוטר, שהוא מרגל ויכול להלשין עליו.

— אחרי שיצאו, לא איכפת לי אם גם ישובו, אמר המודיר אל המוכתר, — אבל לצאת הם מוכרחים ודוקא בפני.

בני המושבה נתנו לנו עגלות — זה היה בערב שבת — ונסענו לאַתה, הרחוקה כשעה מהמושבה. ליד הפרדסים של אגודת נוטעים. ישבנו שם כשעה ושבנו לחדרה. אבל מאז צריך הייתי להיות תלוי בחסד המודיר והשוטר. העלבון הזה קשה היה לנשוא. חשבתי לעבור לגן שמואל, ובלבד שלא אצטרך תמיד להסתתר ולפחד כארנבת לפני הציד.

בני מיכאל ישב אז בסג׳רה ושם יצא הקול כי מגרשים את היהודים גם מגליל היפה והוא השתדל לפני בני המושבה הסג׳ראית ושלחו אחרי עגלה, שהביאה אותי ואת בני ביתי לסג׳רה.

ישבתי איזה שבועות בסג׳רה, אבל מצבי היה שם דחוק מאד. הפרוטות שקבלתי מועד החנוך לא היו מספיקות אפילו ללחם יבש, והייתי כמעט מיואש, עוד מעט וכוחותי יכלו.

פעם הלכתי לטבריה. בפעם הראשונה נגלה לפני היופי של העין הכחולה, הכנרת הברוכה. היא העדה האלמת לימים הטובים שעברו על עם ישראל מלפנים, בעת שהיא היתה מקושטת בגנים ופרדסים, בעירות וכפרים. ועכשיו משני עברי הים שממה. אין גם עץ אחד. רבים היו העמים שהשתדלו להחריב את ארצנו, אך מכולם הגדילו מושליה האחרונים, שלא רצו כלל בטובת הארץ, וכל חריצותם הקדישו להגדיל בה את החורבן.

בטבריה גופה גם כן לא מצאתי נחת. הדירה רעה, החוצות צרים ומרופשים. העיר מוקפת חומה. בימי קדם היו מפחדים מפני הבדואים ולפיכך היו יושבים רק מפנים לחומה והתחכמו לבנותה ככורת דבורים, עד אפס מקום לשאוף רוח. ישבתי שם ימים אחדים וחליתי. אחרי שנרפאתי מעט עברתי עם בני ביתי לצפת היושבת במרומי הרי הגליל העליון.

מהמהגרים נשלחו אז רבים לצפת, כי שם האויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול. בזמן המלחמה פסקה החלוקה, שהיא היתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. הזול היה גדול שם ובכסף החלוקה אפשר היה להתפרנס ולאכול גם בשר ודגים. והצפתים ישבו שלוים ושקטים ולא דאגו למצוא מקורות כלכלה מקומיים. היהודים שבחוץ־לארץ היו שולחים להם כסף, והערבים היו מכינים לחם כל מידי דמיזן, ומי פתי ילך ויטריח את עצמו לעבוד עבודה שיש בה משום זעת אפים ולכלוך כפים? אבל בזמן המלחמה נפסקה פתאום החלוקה ותחתיה באו הרעב וטפוס הבהרות שעשה שמות בעיר. הרבה מבתי המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע. הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים: אַ האַרט שטיקעלע בּרויט!" ואין מזדעזע… נתרבתה הפריצות באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פאות ושטרימל…

בצפת ראיתי לא רק התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשותם לקבצני עולם, מתו במגפה ומכרו את גויות בנותיהם לערבים.

ואולם אין רע מוחלט בעולם. לרגלי הגירושים מיפו בא זרם חי אל הגליל, בין המהגרים באו הרבה אנשים אינטלגנטים, מורים וסופרים. נוסדו בתי־ספר בטבריה ובצפת. נשמע צלצול מהעבר השפה העברית והשירה העברית. מלפנים היו מקבלי החלוקה יראים לשלוח את בניהם לבתי־הספר, שמא יקפחו את חלקם בחלוקה, עכשיו, כשאין חלוקה, סר הפחד והילדים יכולים לקבל חינוך הגון עברי־אירופי, וכשיגדלו ימצאו מקורות אחרים למחיתם, יותר בטוחים מהחלוקה.

בין ידידי ומכירי שזכיתי לקנות בצפת, יבדלו כולם לחיים, אני בא להזכיר לברכה את הרב הספרדי ר׳ חיים סתהון זצ״ל. הוא היה בן להרה״ג ר׳ מנשה סתהון, שהיה עשיר גדול בארם צובה וגם מופלג בתורה ובחכמת ההנדסה, ואמו היא אשכנזית. ר׳ חיים זה היה מתמיד גדול ובקי נפלא בכל חדרי התורה ובפרט במקצוע ההלכה. ויחד עם זה היה צדיק תמים, במלוא מובן המלה. הוא היה שונא בצע ומעודו לא נתן חתימתו על דבר שבשנוררות. בזמן המלחמה סבל ממש חרפת רעב. מלבד פרוסת לחם ומלח לא בא אל פיו, וימים רבים היה יושב בתענית מתוך אונס, ובכל זאת לא השפיל את עצמו להתרפס לפני עשירי העדה שירחמוהו, ולא חלל את כבודו, כבוד תלמיד חכם. אנכי הייתי בא אליו תדיר, מפני שאצלו היתה ספריה חשובה. הוא נתן לי במתנה את ספרו “ארץ חיים” — ספר חשוב מאד לידיעת שנוי המנהגים שבין א״י ובין חו״ל וביחד עם זה הוא מלא ענינים קולטוריים חשובים מאד לכל אוהבי חקירת א״י. רציתי לשלם לו, אך הוא לא קיבל בשום אופן. "אדוני ילמד בספר, וזהו בשבילי התשלום היותר גדול״ — אמר הוא בצדקתו. וכך סבל החכם המסכן הזה עד שנפל למשכב…

והנה גם הוא נאסף במגפה, בהיותו כבן ארבעים וחמש. וי להאי שופרא דבלי בארעא. וביחוד חרפה שברה לבי על שלא נמצאו בצפת מכבדים ומרחמים תלמיד חכם שכזה, שאין רבים כמותו בתוכנו; ובצפת הלא יש גם עשירים, ויש שנתעשרו דוקא בזמן המלחמה…

בצפת ישבתי ב״ה במנוחה. דאגת הלחם לא היתה לי, ויכולתי לשבת ולעבוד את עבודתי הספרותית. אך שאר המהגרים לא היו מאושרים כמוני. אמנם, לחם לא חסר להם, אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. צריך גם לפחמים, לאיזה תבשיל, ויותר מכל צריך אדם לעבודה. הבטלה משעממת ובפרט בגולה. רואים בעליל כי המה מתנונים, המחלות מתגברות ביניהם, ורבים מתים. וגם החיים חושבים את עצמם למתים, כי מה המה החיים כשאין עמהם עבודה נורמלית?

ומתי יהיה קץ הפלאות? מתי תגמר המלחמה הארורה? מתי ישוב איש אל מקומו ולעבודתו? מחשבה זו היתה מנקרת במוחנו תמיד, כל היום וכל הלילה.

 

ג. הגלות השלישית    🔗

בסוף חודש תשרי תרע״ח הלכתי במלאכות ועד ההגירה שבצפת לפתח־תקוה להשתדל לפני המרכז בדבר סידור איזה ענינים וביחוד ע"ד הלבשה והנעלה והסקה לימות החורף. בצפת היושבת במרום ההר, החורף הוא עז, לפעמים יורד גם שלג רב ורוב המהגרים יחפים וכמעט ערומים.

באתי לפתח־תקוה והנה מהומה ומבוכה. הממשלה גזרה על המהגרים שבפתח־תקוה לצאת משם. אמרו שאלה שיש להם פלחה (אחוזת אדמה) בפתח־תקוה יוכלו להשאר, כך למדו עסקנים את פשט הפקודה שכנהוג בתורכיה לא היתה ברורה די צרכה. וחשבו שעל ידי בקשישים יעשו את האמידים לבעלי פלחה, שלא יצטרכו לנוד. עמהם ישארו אחדים בגנבה. ורק אלה העניים שעליהם נאמר “מה לי הכא מה לי התם” ילכו שוב בגולה.

יחד עם גזרת הגלות באו עוד גזרות. ג׳מל פשה נתן פקודה לתפוס את כל היהודים הראויים לעבודת הצבא (ומי אינו ראוי בתורכיה!), לחקור ולדרוש ביניהם אחרי המרגלים ולהשמידם. חשד הריגול נפל על כל היהודים. פתאום היו בעיני הממשלה כל היהודים למרגלים. הפחה — ערבי שנעשה לפטריוט תורכי — בא אז מירושלים לרמלה, אסף את כל זקני הכפרים העברים, הערבים והבידואים. לערבים דיבר הפעם רכות, לבידואים תוכחות ואחר הראה בשנאה על היהודים וקרא: “הזהרו מפני אלה. האבק שעל נעליהם הוא סם מות. אנו נתנו להם כרמים יפים, שדות פוריים, והם מרגלים, מוסרים אותנו בידי אויבינו”. אחד מזקני היהודים, איש תמים וישר, כששמע את הדברים האלה מפי הפחה פרץ בבכי, אך הפחה הוסיף בזעם: “החושב אתה כי בבכיתך תרכך את לבי?” והוסיף לחרף ולקלל את היהודים.

וכך באו כשואה שלוש גזירות כאחת: גלות, חשד־ריגול ו“פרר” (בריחה מהצבא). ובדרשתו התיר הפחה את דמי היהודים בפני הפראים, שהיו תמיד אויבים מסוכנים לבני ישראל.

והצידים התפשטו לכל עבר ויסחבו את הצעירים קשורים בחבלים בכל אשר מצאו. לכפר־סבא באו החיילים בלילה והתחילו לירות, הקימו מהומה נוראה ותפסו איזה עשרות צעירים וקשרום בחבלים והוליכו אותם דרך פתח־תקוה לרמלה. בישיבת הועד היו באים רץ אחר רץ מן המושבות הסמוכות: ראשון־לציון, רחובות לבשר ששם נתפסו ונאסרו ראשי העדה. דרשו מהם שימסרו את המרגלים, דרשו נשק, וכאשר מסרו בידם את הנשק, אמרו שזה מעט, שליהודים יש מחסנים של נשק שקיבלו מידי האנגלים. הצרות היו כל כך תכופות, כל כך מבהילות עד שכל העם וגם העסקנים בכלל היו כמטורפים מבלי מצוא ידיהם ורגליהם.

אי אפשר היה לבוא בדברים עם ועד ההגירה המרכזי על דבר צפת הרחוקה, בשעה שכאן האסון כל כך גדול ונורא. ה' מ. דיזנגוף הכין את עצמו לנסוע לדמשק להתיצב לפני ג׳מל פשה שיסיר את העלילה של ריגול מעל אחינו. ומר ב. יפה היה בירושלים וגם אחרי שהוא בא היה טרוד כל כך עד שאי אפשר היה לדבר עמו כמעט כלום. היחיד שיכולתי לדבר עמו קצת הוא ר׳ אברהם לב, אבל הבנתי שעכשיו אי אפשר לסדר כדבעי, שכל אניתנו מטורפת בים של צרות.

והמהגרים אינם רוצים לזוז מפתח־תקוה, כמו בעלי־חיים המסרבים באופן אינסטינקטיבי ללכת אל המטבחים, ששם המות אורב להן. כבר נשמע ביניהם מה שקרה לרבים מאחיהם שגלו לטבריה ולצפת. וחשבו בלבם: למה לנו ללכת לקראת המות? נמתין פה עד שיבוא הנה.

אבל הפקודה היתה קשה. הקימקם מיפו אמר, שההגירה מוכרחה לצאת לפועל ורק אחרי שיצא חלק מהמהגרים אפשר יהיה לבוא במשא ומתן על דבר בקשיש והקלת הגזרה.

אני החלטתי לעשות לו נחת רוח ולצאת בראש הגולים.

זו היתה לי הגלות השלישית: מיפו, מחדרה ועכשיו מפתח־תקוה…

אבל הגלות האחרונה היתה באמת היותר קשה.

בבוקר קבלתי “ויסיקה”, שהתירה לי לנסוע לטבריה, הנחתי את חפצי על העגלה יחד עם חפצי שאר מהגרים עניים שבעניים והגעתי לראש־אל־עין — התחנה הסמוכה לפתח־תקוה.

שם הנחנו את צרורותינו על הארץ על יד בית התחנה והלכנו לשאול מתי תלך הרכבת. קבלנו תשובה שלעת עתה אין מוכרים כרטיסי נסיעה ואין איש יודע מתי תבוא הרכבת, צריך להמתין קצת. כמה היא קצת זו? לא ידוע. אנכי אמנם נסיתי בנסעי מצפת לפתח־תקוה להמתין בעפולה יותר ממעת לעת להרכבת. והכינותי את עצמי לסבול. מהרה נלוה אלי חברי המורה ה׳ י. א. באו שני אנשים מועד ההגירה לרשום את שמות המהגרים ולקבל בעדם כרטיסי מסע.

בין המהגרים ראיתי יהודי אחד זקן כבן ששים, שלא נתפעל כלל מכל ענין הגלות. כאילו הגלות היא הספירה שלו ואדרבא, כאילו הוא מוצא בה מעין עונג. הוא ישב לו על צרורו, כסוחר שיושב לו בקבינט שלו אחרי שגמר חשבון של רוחים, ונכנס בשיחה עם שכנו, מהגר עני שכמותו, ומסר לו דברי חדוד שריח תורה נודף מהם, שיחת חולין ובדיחות של תלמידי חכמים, ופניו היו נהירין ועצובין כאחד, פני יהודי גלותי, שבשמחתו יזמר לו “ומפני חטאינו גלינו מארצנו” ובתוגתו ישיר: “חסדי ה, כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”. ואין דבר שיענגהו כל כך כמו פשט׳ל יפה על איזה פסוק. הוא היה שקט ושאנן ולא השמיע כל תרעומות. מַגלים והוא הולך — “כבודו מלא עולם”.

לא כן בנו, נער כבן שלש־עשרה. זה כבר מתרעם. כמובן לא על הממשלה, אלא על חברי הועד של המהגרים שעדיין לא שלחו לחם. והוא כבר רעב. אליו נלותה אשה אחת קולנית וצעקנית, שקולה הדק חדר לתוך האזנים כחנית. זו היתה סמל העוני: רזה, מזוהמה ומכוסה סמרטוטים, הקללות שלה היו מרובות גונים ויצאו סדורות מפיה כמפי דרשן מומחה.

בא הלילה והרכבת לא באה. בשעה מאוחרת שכבתי על צרורי על הקרקע. לישון אי אפשר היה: הפרעושים היו עוקצים ומחשבות נוגות ומרעידות התרוצצו בתוך המוח:

הנה בא חורבן הישוב. את הזקנים מדכאים בעלילות ובגרושים והצעירים לקוחים למות מות כלבים בזוהמת הצבא התורכי. יפו כבר נשמה, המושבות ישמו. והגליל — מי יודע אם לא יגורשו גם משם לחלב, לאנגוריה. והכל, הכל ילך לאבדון, כל מה שעמלנו וכל מה שחלמנו…

שכבנו למעצבה כל הלילה. ב״ה האיר הבוקר. באה עוד קבוצה של מהגרים. ביום הזה כבר הוכו המהגרים בשוטים בפתח־תקוה. כמעט כל היום ישבנו וחכינו לרכבת. הספרדים נתקבצו לבדם, הכינו להם אש ובשלו תה וגם מכרו המים עשיריה הכוס.

לפנות ערב באה הרכבת וישבנו בקרון שדפנות לו עד חציו ולא מקורה. הצפיפות היתה גדולה מאוד.

בדרך הוגד לנו, כי קרון זה שאנו יושבים בו, יפורד מן המסע בתול־כרם, ואנו נשאר שם להמתין עד שיבוא מסע אחר, מפני שאין כוח בקטר למשוך גם את הקרון שלנו על הרי הגליל. לא האמנתי בדברים עד שבאנו לתל־כרם, ובאמת הקרון נפרד, והמסע הלך לו הלאה. ואנחנו נשארנו.

הצעקה והיללה שהתפרצה מלב הנשים והילדים אין לתאר, כאילו נשפטו כולם לכליה. ואמנם העתיד לא היה מזהיר כלל, הן ישבנו בראש־אל־עין יותר מעת לעת וחכינו לרכבת. ומי יודע כמה נצטרך לחכות כאן? ובתוך כך אין לחם למהגרים, ומי ידאג להם? מי שהיה יכול להושיב את המהגרים האומללים בקרון שהיה מוכן להנתק מהמסע, הוא לא יחשוש גם אם יגוועו ברעב. וכי מה היה עם הערבים העניים המגורשים מיפו? הממשלה הבטיחה לעזור להם, ואחר כך עזבה אותם, וכולם מתו מרעב, ובמה זכו היהודים בעיניה?

חשבנו לשלוח ציר מיוחד לחדרה שישלחו לחם, ולפיכך הלכנו אני וא. אל היהודי היושב קרוב לתחנה. שם מצאנו ערבי אחד שדבר רוסית. נכנסנו עמו בדברים וספרנו לו את האסון של המהגרים. הוא אמר שפקיד התחנה הוא מיודעו והלך יחד עם א. להשתדל בדבר. הפקיד אמר שבחצות הלילה תבוא רכבת אחרת, והמהגרים יוכלו לעבור שמה.

הלכנו ובשרנו זאת למהגרים ותחי רוחם. ואמנם באה רכבת. אז התחילה הבהלה והמהומה של העברת החפצים באישון חושך. והרבה חפצים אבדו.

בדרך התחילה המעשנה להמטיר עלינו ניצוצי אש, כמו מטר ממש, וכמעט שנשרפו כל בגדינו. מעילי נעשה נקבים, נקבים.

הגענו לתחנת “סמך” בלילה. ירדנו מהרכבת והבאנו את חפצינו אל חוף הכנרת ללכת משם בסירה לטבריה. אני נשארתי לשמור על החפצים, וא. הלך לראות את אחד מיושבי המקום, ה“בחרים” (המלחים) אצים ומבהילים לקחת את החפצים ולהכניסם אל הסירה, ואני עוצר בעדם. צריך לחכות עד שיבוא א., אבל מהרה בא איזה פקיד וצוה לפנות את המקום. ונאנסתי להכניס את החפצים. באותה שעה שב א. נבוך וחור. בטבריה רבו החיפושים והמאסרים. השמועה עשתה עלי, כמובן, רושם גדול, ובכל זאת הייתי כמעט בטוח, שאלינו לא תגע הרעה. הוא מנהל בית ספר, ידוע לפקידי הממשלה, ואנכי יהודי זקן ומזוין בתעודות כשרות ונאמנות. לא עשיתי כלום נגד הממשלה התורכית, ואלא מאי ־ שבלבי איני מחבב אותה כל כך, אין דנים על דברים שבלב.

ובכן ישבנו בסירה ונסענו.

זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי בלילה בסירה לאור הירח על הכנרת. בזמן אחר בודאי שהיינו נהנים מנסיעה זו, אבל עכשיו, כשהנפש מקולעה בתוך כף הקלע, אין קורת רוח כלום. העין אינה תופסת, והלב אינו מרגיש מלבד איזו מועקה לוחצת.

באנו העירה. על פי עצת א. סרנו אל מעון בית הספר וחשבנו ללון שם. דפקנו שוב וקצת יותר בחזקה, והנה שוטר בא ומבלי כל דרישה וחקירה מצוה עלינו ללכת אל בית האסורים שבסריה. לדבר לא יכולנו: א. גמגם איזה מלים. הוצאנו את התעודות ובקשנו להראות לו, אך הוא לא רצה לראות, "יאלה, אימשי!״ (לך מהר). וביחד עם זה פנה לערבי, שהביא את החפצים שיקח את חפצינו וילך עמנו. הערבי דורש בעד טרחתו מג׳ידיה (כך מחיר עבודה שכזו חצי בישליק) ואנו מאין כסף אחר נאנסנו לתת לו לירה תורכית נייר. הערבי הביא את החפצים עד שער הסריה והניחם שם. פנימה אסור לו להכנס, ולפנינו נפתחה דלת קטנה, הכנסנו את חפצינו לחצר בית האסורים, אבל עדין לא נותנים להכנס. צריך להמתין על שיבוא הזַבּט (אופיצר). חייל אחד ששכב שם על הקרקע העמד לשמור עלינו הפושעים.

ישבנו בלי אונים על הקרקע. לפנינו היתה שאלה חמורה. עמדי היה אמנם זהב מעט, אבל אצל א. היה הרבה, שכר הלמוד של כל המורים וגם זהב של עצמו ושל אחרים. הם בודאי יגזלו הכל ואנו נהיה מאושרים אם יתנו לנו נגד זה שטרות־נייר.

מילא, יהיה מה שיהיה. להחביא אין מקום. בודאי יחפשו היטב.

בעודנו יושבים שם תפוסים במחשבות נוגות והנה באו שני חיילים, פתחו את הדלת שנִכחנו והוציאו משם אסיר אחד צעיר, שהיה יושב במאסר יחידי. זה היה צבי ניסנוב, החבר לאגודת השומר.

אגודת השומר, שכל עסקה היה רק לשמור על רכוש בני עמם משודדי ליל נחשבה בעיני הממשלה לחברת מרגלים. לשוא הסבירו טובי הישוב, שאין אגודה זו פוליטית כלל, ושהיא גם כבר נתבטלה. הממשלה לא האמינה להם, וכל מי שנחשד בשמירה נתפס כמרגל. אותו הוליכו החיילים אל הקומה העליונה, ששם משרד הפקידות ושם ישב חסן־בק השני (לא זה שהיה ביפו), ראש הקומיסיה לעניני חיפוש מרגלים. הוא באכזריותו עוד עבר את הראשון. בימי ממשלתו הקצרה נפלה אימה חשכה על כל הגליל. החיפושים רבו מאד, ומרוב פחד הבעירו באש במושבה אחת את כל האכסמפלרים “בשעה זו”, שהיו טמונים שם ובמושבה אחרת שרפו גם את כרכי “השלח” ועוד ספרים שיש בהם משום ציוניות.

אחרי איזה רגעים הגיעו לאזנינו צריחות איומות. חסך בק זה מלבד מקלות עץ היה משתמש גם בשבטי ברזל דקים שהיו חודרים אל תוך בשר המעונה. הענויים ארכו בהפסקות זמן ארוך בערך, והצריחות בקעו את הלב. הן היו כל כך נוראות ולפעמים מרוסקות, מחוסר נשימה. אח"כ ראינו ששוטר אחד נושא את המעונה על גבו, מפני שלא היה יכול לצעוד ברגליו הזבות דם, והשני פתח את הדלת, וזה נכנס עם משאו והטילו על הקרקע ויצא וסגר.

והנה הופיע הזבּט. הוא לא שאל ולא חקר ולא דרש אותנו, וגם את שמנו לא רשם, אלא הכניסנו לתוך מחלקת האסירים הכללית.

לאור המנורה הכהה הדולקת על הקיר ראיתי שאיננו יחידים שם. החדר היה מלא בני אדם, כמעט כולם יהודים, ודוקא מטובי אחינו, מהעסקנים ומהפועלים, העובדים את אדמת אבותינו בזעת אפיהם. כולם נחשבו לפושעים ואסורים בכלא. גם החכם באשי יושב במאסר. אצלו היה ד״ר צעיר אחד חשוד בעיני הממשלה, והיא לא מצאה אותו ולקחה תחתיו את בעל הבית בעצמו. ביניהם היה גם מר אשר ארליך, שהיה זמן רב עובד בועד הכללי של המושבות, וכל פקידי הממשלה הרוממה היו עמו בידידות רבה, ופתאום נעשה בעיניה לפושע פוליטי, מפני שנפל חשד על אחד, ששמו דומה קצת לשם ארליך, ואחרי שלא מצאו את החשוד הטילו עליו את החשד. הוא התהלך יחף על קצות אצבעותיו, מפני שענוהו והכוהו בכפות רגליו, בדרשם ממנו שיקיים את האשמה בעדותו. אנוכי ידעתי את האיש הנלבב הזה, שלבו היה תמיד ער לעניני תחית עמנו וארצנו ונלחם בעד זה עם המפריעים, פקידי יק״א, ובימי המלחמה הציל הרבה נפשות של צעירים. והנה הוא מוכה ונעלב לעינינו!..

ספרו לי, כי כאשר הלקו אותו לא צעק, ובזה הגדיל את חמת מעניו והוסיפו לו מכות, אך לא יכלו לנצח את גבורות רוחו. ורק אח״כ, כאשר הלקו אחר לעיניו, נתעלף מרוב צער.

שם נודע לי, כי כל ענין האשמה של הרגול הוא רק בשביל א. אהרנסון, ואחדים מקרוביו, שהיו עוסקים ברגול. אבל הממשלה רצתה להוכיח שכל היהודים הם מרגלים, ותפסה בלי כל בחינה. אמרו לי, כי אתמול היו בחדר הזה כמאה ועשרים אסורים, כל נכבדי העדה.

חשבתי שלמחר בבוקר יקראוני אל המשרד ושם יתברר שאין עלינו כל אשמה ויוציאונו לחופש, אבל טעיתי בחשבוני. בתורכיה אין עושים בקורת ואין רושמים שמות האסירים וגם אין שואלים לשמם, אלא אם כן יש עליהם איזה חשד, אבל מי שנתפס בלי שום עון, הוא יכול להרקב במאסר, ואיש לא ישים אליו לב. ספרו שהיה מעשה שכזה: איש אחד נתפס על לא כלום וישב איזה זמן. התחיל אחד לבקש בעדו שיבררו את משפטו, ענה הפקיד, כי גם הוא בעצמו אינו יודע מה פשעו. — ואם כן הלא צריך לשחררו? — ענה הפקיד: צריך לשאול את הפקיד שהושיב אותו. — ומי הוא הפקיד? — אין איש יודע. ואמנם אילו נתפסנו בזמן אחר, כי אז היו נמצאים אנשים שהיו משתדלים בשבילנו לשחררנו, אבל עכשיו נפל מורא ופחד על כולם. וכמה פעמים קרה, כי מי שבא להשתדל נאסר גם הוא.

בשבתנו בבית האסורים ראינו מבעד החלון מובילים צעירים וצעירות מדגניה ומכנרת. צעירים וצעירות טהורי נפש מעמידים לדין, ולפני מי?…

ביום השבת בבוקר הוציאו את כולנו אל החצר וישבנו כולנו על הארץ. נוהגים לנקות את החדר, כנראה, פעם בשבוע. ומהו הנקיון? מטאטאים את הרפש ואת האבק.

מרחוק ישב נגדנו איזה פקיד. אני וא. נגשנו אליו וע״י מתורגמן הסברנו לו, שאנו נתפסנו על לא דבר ויושבים זה שני ימים. הוא ענה: “בוקרא” ־ (מחר יבורר הדבר). אבל אנחנו ידענו, כי המלה “בוקרא” פירושה מחר וגם לאחר עידן ועדנים.

אחר חצי שעה הכניסונו שוב לחדר האסירים והנהו כולו מלא אבק חור כערפל, כאילו בכונה מלאוהו אבק. חשבתי כי אֵחנק…

זוהי התחבולה ההיגיינית היחידה התורכית.

ביום הראשון בבוקר העבירו אותי ואת א. ועוד אחדים מהאסירים לחדר אחר, קרוב אל השער. שם היה הרז׳ים לא כל כך קשה. אפשר היה לשבת קצת בחצר, לצאת לצרכים בלי תשלום מטליק, וגם לפעמים לבוא בדברים דרך החלון עם העומדים ברחוב (שם תמיד נמצאו מכירים שחכו לתוצאות מאסרנו).

ביום ההוא קרה מאורע קטן שהיה יכול לגרום לתוצאות מרות מאד. הפקיד במנותו אותנו באמצע היום, מצא שחסר מבינינו איש אחד, וחשב שהוא ברח. כמו שכתבנו לעיל, אין התורכים נוהגים לרשום בספר את מספר האסירים וסומכים רק על זכרונם, והפעם טעה בחשבונו, ובשביל שהוא טעה רצה להעניש אותנו ולהורידנו אל המרתף שמתחת הסריה, וזה היה ממש עונש מות. אומרים שגם ערבים צעירים מתים מהר בהכלאם שם, מזוהמה נוראה ומחוסר אויר. לאשרנו אחד מהתפוסים, יהודי ספרדי, הצליח בחלקת לשונו לשכך את חמת הפקיד ולהוכיח לו, כי הוא אמנם לא טעה — זה אסור להגיד — אלא שחשב את כל האסירים יחד עם האשה שנאסרה לפני זה ועכשיו מנה רק את האסירים החדשים. ואנחנו נצלנו.

הצעירים, שנים עשר מפועלי כנרת, יצאו ביום ההוא לחפשי. מהנדס אחד קבל אותם שיעבדו אצלו בעבודת הממשלה בסלילת הדרכים׳ סביב טבריה. על פי הידיעות שקבלתי מהם אחר כך נודע לי, שבהסכמת המהנדס היו רק אחדים עובדים בסלילת הדרכים והשאר הלכו לעבוד במושבות, כי הממשלה התורכית לא נתנה אוכל, והיו צריכים לפרנס את עצמם ואת חבריהם שעבדו אצל הממשלה. המהנדס שהבין כי אחרת אי אפשר, הסכים לתת “ויסיקות” לכל שנים עשר הצעירים, אעפ״י שלא עבדו רק שלשה או ארבעה.

בשעה העשירית בלילה הוציאו את כל האסירים מהחדר הראשון וגם מהחדר שאנו ישבנו בו אל החצר. העמידו אותנו בשורה, מנו אותנו והכניסו את כולנו אל החדר הראשון. למה? אין שואל ואין מגיד. האדם הוא כסמרטוט, רוצים זורקים אותו הנה, רוצים זורקים אותו שמה, רוצים מוציאים, רוצים מכניסים, ואתה בן אדם בלום פיך וסבול, סמוך על חכמתם וישרתם של הפקידים.

שכבנו איש איש על צרורו עם חבילת צרותיו בלבו והנה כעבור חצי שעה: קומו! שוב הוציאו אותנו אל החצר. זה היה כבר אחרי חצות הלילה. העמידו אותנו שנים בשורה והעלו אותנו אל המשרד. שם ישב פקיד אחד ועמו היהודי ה׳ גליקין, מנהל האחוזה מגדל, שאותו לקחה הממשלה להיות תורגמן. אנחנו מסרנו את תעודותינו, הוספנו איזו מלים ע״ד התפיסה שלנו שנעשתה בלי כל יסוד. הוא שאלנו רק שאלות אחדות פורמליות לשמותינו ולמקום מושבנו, ויצאנו עם כל האסירים.

כאשר יצאנו אמר לנו השוטר, כי אנחנו נשלחים לנצרת, וע״כ ישלח עמנו חייל אחד, שנלך הביתה להכין צידה ושאר הדברים הנחוצים לנו ולשוב תיכף. הלכנו אל בית מלון אחד ושלחנו אחרי ידידנו מר א. פ. הכינו בשבילנו כל מה שהיה אפשר להכין, מסרנו על ידו את המכתבים ואת הכספים שהיו בכיסנו, ושבנו בלוית החייל אל בית האסורים. שם מצאנו את חברינו האסירים שוכבים בחצר על הקרקע, מחכים לסידור העגלות. הלבנה האירה את התמונה העגומה הזאת… מה זה עשה לנו אלהים?

שכבנו איזה זמן. אח״כ ציוו עלינו להתיצב ולעמוד שורות שורות. שנים בשורה. הוציאו אותנו מהחצר בין שורה של חיילים מזוינים, אבל כשנגשנו שאל החייל המלוונו: מת שמכם? ואמרנו לו. אז קרא: לכו לבתיכם.

אלה שנשלחו לנצרת סבלו צרות רבות. רבים מהם עונו שוב באכזריות נוראה יותר מאשר בטבריה. לאחד הניחו ביצים רותחות תחת אצילי ידיו, ואחרי שנגמרה החקירה והדרישה נשלחו כולם לדמשק. שם אמנם זיכו אותם במשפטם, אלא שבאה פקודה מאת ג׳מל פשה, שכל אלה שנחשדו בעוון, אף־על־פי שיצאו זכאים במשפט, לא יתנו להם לשוב למקומותיהם, אלא ישארו בדמשק תחת השגחת המשטרה. מהגולים מתו בדמשק ארבעים ושנים איש¹ הצעירים שנשארו בחיים לוקחו לעבודת הצבא.

 

ד. בטבריה ובסג׳רה    🔗

מפני טעמים שונים החלטתי לגור בחורף בטבריה, וביחוד יראתי מפני החורף העז שבצפת. ימים אחדים ישבו עמדי בני הצעירים מ. וי. אך אחרי כן הלכו מטבריה, כי יראו מפני התפיסות. חיי הצעירים בכלל בימים ההם היו טרגדיה מיוחדה. הם לא מצאו מנוח. תמיד היו הולכים מגליל ליהודה, ומיהודה לגליל. תמיד שרויים בפחד ויחד עם זה מעונים ברעב ובקדחת.

גם הפועלים שכירי היום שעבדו במושבות, אף־על־פי שהיו כמעט בטוחים מתפיסות, כי ידעו לשחד את הציידים שלא יגעו לרעה, אבל השכר היה מועט למזונות היום ואם קרה שהפועל היה חולה יום יומים, נכנס בחובות שלא היה יכול להמיש צוארו, ומנת חלקו היתה תמיד עבודה קשה, קדחת, רעב ונגישות מצד בעלי החוב, לחלום על־דבר כתונת ומכנסים שלמים אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכר אינו מספיק ללחם. נעים הוא מאוד האויר בטבריה בימות החורף, בפרט בין גשם לגשם. הוא כל כך רך, עדין, מלטף, מחיה נפשות. אבל הזוהמה שבעיר ממררת את החיים. כל העיר עיפוש וסרחון. מזוהמים הם הערבים ואחינו בני ישראל לומדים את דרכם בהרבה דברים וגם באי נקיון. סביב העיר מושלכים פגרי סוסים ובהמות, ואין דואג לקברם, ומלאך המות עושה עסקים טובים: רבו מספר החולים והמתים גם בבני אדם.

אנכי נתתי שעורים אחדים בשבוע בתלמוד בבית־הספר. אבל גם שם אין נחת. הממשלה גזלה את הדירות של בתי הספר בשביל פקידיה, שברחו מירושלים, ותמיד היו צריכים לבקש דירות וכל כיתה היתה לומדת בבית מיוחד והמורים היו צריכים לרוץ מחצר לחצר ומרחוב לרחוב.

שמחנו רק כאשר נודע לנו שסוף סוף נגאלו אחינו יושבי יהודה, ובשמענו את הדקלרציה של ממשלת אנגליה ע״ד השבת ארץ־ישראל לעם ישראל.

כל מה שסבלנו ונסבול כאין הוא נגד האור הגדול של הגאולה.

חפצנו מאוד שאנגליה תכבוש מהר את הגליל, אבל לפי הנראה, צריכים היינו עוד לסבול.

________

בסוף חודש אדר עברתי לסג׳רה: יראתי מפני חום הקיץ שבטבריה.

בסג׳רה האויר נקי, הסביבה נהדרה, לרגלי הר תבור. ידידי מר יוסף ויץ נתן לי דירה בחוה. וגם חדר מיוחד בשבילי בקומה השניה נגד התבור, ושם יכולתי להמשיך את עבודתי הספרותית.

אך איך אפשר היה להתענג על המנוחה ועל הטבע בשעה שמסביב נשמעו רק יגון ואנחה? להרבה אכרים לא היה לחם וגם הפועלים בחוה סבלו חרפת רעב היו ימים שהלכו לעבודה רעבים. בבית הספר היו תלמידים ותלמידות רעבים והמורה בעצמו היה גם כן רעב לפעמים. בהשתדלות ועד המושבות נפתח בית תבשיל לתלמידים הרעבים, אבל ההורים הרעבים לא נושעו. אחד מהם מת ברעב. המורה ה׳ י. סיפר לי, שראה את גוית המת יבשה כעץ, ועליה לא היתה כתונת…

ויחד עם זה היו בכל יום באים פקידי הממשלה, אלה דורשים עגלות ופרדות לעבוד “סוכרה”, אלה לחטוב את עצי הזית, ולהוליכם למסלת הברזל להסקה.

כשראיתי בחדרה קוצצים את האקליפטוסים בפקודת הממשלה, הייתי מצטער מאוד ועל אחת כמה וכמה כשקוצצים אילני מאכל, זיתים וחרובים עתיקי שנים. היו זיתים כאלה שחמשה מהם היו מספיקים לנהל משפחה שלמה בלחם כל ימות השנה, וגם עליהם עלה הכורת. כמה עמל השקע עד שהצמיחו אילנות כאלה, ועכשיו באים וכורתים אותם בלי חמלה.

הפקידים הבאים תמיד אל המושבה אוכלים ושותים במלון על חשבון המושבה, לפעמים כמה ימים, ובתוך כך נושאים ונותנים ע״ד “בקשיש”, ואחרי שהם מקבלים את ה“בקשיש” ויוצאים, באים אחרים תחתיהם, זה בשביל ענין זה וזה בשביל ענין אחר ושוב צריך להאכיל אותם ואת בהמתם ושוב בקשיש.

מקרים אחדים מעציבים ומעליבים קרו בקיץ ההוא שדכאו את נפשי. ביבנאל נהרג שומר אחד צעיר מסג׳רה, ה׳ אדלר, ע״י ערבי. שלחו והודיעו לפקידי הממשלה. והמעט שלא חקרו ולא דרשו אחרי הרוצח עוד העלילו על יהודי יבנאל, שהם בעצמם הרגו את אחיהם ומעלילים על הערבים. והיהודים היו צריכים לתת אלף ומאתים פרנק בקשיש, שיסירו את העלילה הזאת מהיהודים.

בסג׳רה הלכה יהודיה אחת עניה ללקט קוצים להסקה, ושם מצאה רמון יד, שעזב בודאי אחד מהבורחים מן הצבא, והרמון התפוצץ והאשה נהרגה. הודיעו למשטרה והיא חקרה ודרשה. ולא די היה לה שבדקה את גוית ההרוגה בהיותה מוטלת בשדה, אלא שבאה ביום השני וציותה להוציאה מקברה ובדקה אותה שנית ומצאה, כי אמנם נהרגה מרמון יד, אך התחילה לחקור את היהודים ממה עושים “אצלם” את רמוני היד, ואיפה היא הפבריקה של התעשיה הזאת?…

בתוך תנאים כאלה חיו היהודים בני המושבות בגליל. אולם צריכים להודות להסתדרותם, הסתדרות ועד המושבות שבכוח צבורי כללי עמדו נגד המשחיתים. הרבה מאוד כספים הוציאו לבקשישים, יש אומרים כחצי מיליון פרנק — אבל שמרו על נפשות הצעירים שלנו, שלא יעבדו בצבא התורכי.

________

הצרות שלא פסקו נסכו רוח נכאה על הכל. אפסה שמחה וגיל. הצעירים אמנם היו משתדלים לפרקים להסיח דעת מהצרות לשיר ולרקוד, אבל לא עלה בידם לגרש את העצבות כליל, ואחרים מהם נלקו ביאוש. ניטל טעם החיים. היסורים רבים ועצומים, והגמול שיבוא אחר כך מי יודע מה טיבו, ומתי יבוא. וזאת היתה נסבה למקרים אחדים של אבוד עצמי לדעת; והמאבדים את עצמם לא היו מהגרועים שבנו, אלא נשמות עדינות, זכות וישרות, אך הלב היה צר מהכיל את סבל החיים ובעטו בהם במרירותם ובמתיקותם יחד והלכו למנוחות… אחד מהם, חבר של הקבוצה שבדגניה, התבדח במכתבו שהשאיר אחריו לחבריו: “לדרוש בשמו בשלום האנגלים כשיבואו”.

ב״ה, יבול השנה היה מבורך. העניים הלכו ללקט בשדות. בסג׳רה נסגר בית־הספר בזמן הקציר, כדי שיוכלו ילדי העניים ללכת ללקט. ביבנאל בלבד היו כארבע מאות מלקטים. הרבה באו שמה מצפת. הלקט בשיעור בינוני נתן אוכל למשפחה לשלושה חדשים. צעירות סדרו קבוצה בטבריה ועבדו בירקות וגם הן ראו ברכה בעמלן. עבודתן החפשית השפיעה לטובה על יהודי טבריה, בראותם נערות יהודיות הולכות חפשי ברחוב, ומעדר על שכמן, אינן זקוקות לחלוקה ואינן מתנות אהבים עם ערבים…

ברכתי השנה נתנה כוח בידי שארית היהודים בגליל להחזיק מעמד. למרות כל גזלות הממשלה.

________

מעט קורת רוח היתה לי באספת המורים, בתחילת חודש אב ביבנאל. שמה נקבצו כל מורי הגליל התחתון וגם אחדים מהגליל העליון. הישיבה הראשונה היתה מוקדשה לשאלת הכלכלה. שם השיחו באזני החברים את מרירות לבם, שהשכר נתמעט לחצאין נגד מה שהיה לפני המלחמה והצרכים נתיקרו פי עשרה. אין מה לאכול ואין במה להתלבש. שקלו וטרו והחליטו להשתדל…

אבל היו גם רגעים שרוממו את הנפש, כאשר גילו המורים את דעתם, כי למרות המצב המיואש כולם נכונים להמשיך את עבודתם הקדושה בהכרה גמורה, כל עוד נפשם בם.

ברוכים תהיו לה,, מורי ישראל!