בּאתי על העיר ההוֹמיה מוֹסקבה וסרתי אל חצר גלֶבּוֹב המפוּרסמת. שם ישב דוֹדי ר' יעקב שהיה שוּ“בּ בּמוֹסקבה. בּחצר זוֹ החזיקוּ היהודים מקַדמת דְנָא1, עוֹד כּשהיתה הישיבה ליהוּדים אסוּרה לגמרי בּעיר הבּירה, כּשהיוּ בּאים לבקר לשעה את העיר לרגל עסקים נכבּדים, היוּ שוֹטרים מלַוים אוֹתם משער העיר אל החצר הגלבּוֹבית וּלמחרת משיבים אוֹתם דרך השער ללכת לשוּב ל”תחוּם המוֹשב".
ואוּלם בּזמן ההוּא הוּתר לסוֹחרים, לבעלי־מלאכה, לחיילים שנפטרוּ מעבוֹדת הצבא, להתישב בּמוֹסקבה ישיבת־קבע, וּבה היוּ כּעשׂרים אלף נפש ויוֹתר.
רוֹב היהוּדים ישב בּרוֹבע העיר “זאראדיה”, שנמצא בּשפלה קרוֹב אל הנהר המרוּפּש שנקרא גם כּן “מוֹסקבה”. וּביחוּד איווּ להם למוֹשב את החצר הגלבּוֹבית. שם אפשר היה גם למי שאינוֹ בּעל־מלאכה ולא סוֹחר, משלם גילדיה2, לשבת ישיבת־קבע, ורק צריך היה להכניס את הפּספּוֹרט שלוֹ לסוֹכן אשר על הבּית יחד עם רוּבּל אחד וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת. את הרוּבּל היה הסוֹכן מוֹסר בּתוֹר שוֹחד למשטרה וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת לקח לוֹ בּעד טרחתוֹ, ואז היוּ רוֹשמים על הפּספּוֹרט “עוֹבר־אוֹרַח”, והפּספּוֹרט היה מוּנח אצל הסוֹכן. וכאשר היתה המשטרה בּאה בּלילה לעשׂוֹת חיפּוּשׂים וּביקוֹרת, היה הסוֹכן אוֹמר להם שפּלוֹני וּפלוֹני הוּא רק עוֹבר־אוֹרח, ולא היוּ נוֹגעים בּוֹ לרעה. וּכשכּלה זמן הפּספּוֹרט היוּ שוֹלחים אחר פּספּוֹרט חדש ושוּב היוּ רוֹשמים אוֹתוֹ בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. בּקיצוּר: שם היה “חוֹפש” ליהוּדים. אפשר היה לשבת בּמוֹסקבה עשׂרוֹת שנים בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. על השם, כּמוּבן, אין להקפּיד.
אמרוּ, כּשרצה הפּוֹליצמייסטר3 להעשיר את אחד מפּקידי המשטרה מינהוּ לנציב על חצר גלבּוֹב, וּבמשך שנתים, שלוֹש שנים היה לבעל־בּית בּמוֹסקבה ממתנוֹת כּהוּנה…
וּבגלל ה“חירוּת” שניתנה ליהוּדים בּחצר גלבּוֹב, היתה חצר זוֹ מלאה יהוּדים, בּיחוּד מבּני דַלת העם, אבל מלאה ממש, כּדגים מלוּחים בּחבית. איש עני היה שׂוֹכר לוֹ דירה של שני חדרים. בּאחד ישב הוּא וּמשפּחתוֹ וּבשני נתן מקוֹמוֹת לינה לעשׂרה יהוּדים ויוֹתר, שאין להם משפּחה בּמוֹסקבה, וּמבשל בּשבילם את ארוּחתם הדלה. וּמזה מתפּרנס. רוֹב היהוּדים היוּ מתפּרנסים מסרסרוּת, מעסקי קוֹמיסיוֹן, ממסחר בּתוֹצאוֹת הפַַבּריקַנטים מהמדרגה השלישית (כּלוֹמר: בּסחוֹרה זוֹלה וּגרוּעה), אוֹ פּשוּט בּבגדים וכלים ישנים, הנמכּרים בּשוּק הסחבוֹת.
היוּ בּחצר זוֹ גם שני בּתי־מדרש, אחד לאַשכּנזים ואחד לחסידים, מלבד “מנינים” אחדים.
וּמרוֹב הלחץ והדוֹחק ששׂרר בּתוֹך חצר זוֹ היה העיפּוּש שם נוֹרא. בּכלל לא הצטיינה מוֹסקבה בּזמן ההוּא בּנקיוֹנה, וּפה בּחצר גלבּוֹב, ניתנה חירוּת גמוּרה ליוֹשביה להיטבע בּזוּהמה. וּמה יש להגיד על דבר בּתי־הכּסא שהיוּ שם! הריח שהיה עוֹלה משם היה מחניק את כּל יוֹשבי המסדרוֹן, ונוֹסף לזה כּמעט בּכל לילה היוּ בּאים המנקים עם חביוֹתיהם לגרף את הבּיבין. אז נתמלאה כּל החצר עיפּוּש, שלזכרוֹ תאחזני זוָעה…
ואנכי עד הנה לא הוּרגלתי בּישיבת כּרכּים. אמנם העיירוֹת שלנוּ גם כּן די מרוּפּשוֹת, אבל מסביב להן מרחביה, ואילנוֹת מלבלבים וּפרחים מבשׂמים את האויר, וּפה – בּית־סוֹהר מזוּהם.
אבל עמנוּ ישׂראל צריך פּרנסה, וּבשביל הפּרנסה הוּא אנוּס לשבת בּמוֹסקבה בּחצר גלבּוֹב וּלשלם בּעד זה שוֹחד לפקידי המשטרה.
אוּלם אנכי לא יכוֹלתי לשבת שם. הרגשתי כּי אני נחנק. אבל מה לעשׂוֹת? היה לי דוֹד אמיד קצת בּרחוֹב סוֹליאנקוֹ, הוּא ישב בּדירה נקיה, וּמשפּחתוֹ – הוּא וּבנוֹ. אשתוֹ מתה עליו שם. וכאשר שמע את התאוֹננוּתי על הדירה שלי, אמר: תשב אצלי. כּמדוּמני, כּי איש לא ירגיש בּך אם תבוֹא ללוּן.
ואנכי קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה. אפס כּבר לקחה אזני על דבר מעשׂי פּקידי המשטרה, שמתפּרצים בּלילוֹת לצוּד יהוּדים, והסיפּוּרים האלה עשׂוּ עלי רוֹשם מדכּא. והייתי תמיד שוֹכב בּחרדה וקם בּחרדה ויוֹצא בּבּוֹקר כּגנב מתוֹך השער, לתוּר לי פּרנסה. ואשר יגוֹרתי בּא לי. בּלילה אחד בּשעה השניה אחר חצוֹת והנה מצלצלים. פּקידי המשטרה בּאוּ. בּדקוּ את הפּספּוֹרט שלי, את תעוּדת המלאכה שלי (תעוּדת אמן לזיקוּק י"ש) וּמצאוּ, כּמוּבן, שזה לא מספּיק, אלא עוֹד צריך תעוּדה על יוֹשר הנהגתי, כּלוֹמר: שאין עלי עווֹן פּוֹליטי. אחד מהפּקידים אמר לקחת את הפּספּוֹרט ממני וּלצווֹת עלי לבוֹא מחר אל בּית המשטרה, אבל השני אמר: הז’ידים מילאוּ כּארבּה את עיר הבּירה. ילך לוֹ ללוּן שם בּבית־הסוֹהר. וַימסרני בּידי חייל אחד.
הוֹלך אני עם החייל המלַוני אל בּית־הסוֹהר, ונפשי עגוּמה, משתאה וּמשתוֹממת…
אנכי המשׂכּיל, חוֹבב הספרוּת הרוּסית, השוֹתה בּצמא את דברי גוֹגוֹל, פּוּשקין וטוּרגאֶניֶב, חוֹשב על דבר התאַחדוּת של היהוּדים עם העם הרוּסי הגדוֹל, מוּבל כּפוֹשע בּתוֹך בּירת רוּסיה, בּעד מה? רק בּשביל שאני יהוּדי! ואיה הוּא הצדק והיוֹשר?
הביאוּני לתוֹך בּית־הסוֹהר וסגרוּ עלי הדלת. והנה הוּא מלא שיכּוֹרים שאספוּ אוֹתם בּרחוֹב, כּמוֹ שנהוּג בּעיר ההוֹמיה הזאת. הם מתגלגלים על הרצפּה בּתוֹך קיא צוֹאתם, ואנכי – בּיניהם. מלבד העיפּוּש והזוּהמה גם פּחד נפל עלי, כּי יראתי שפּליטי אדם אלה עלוּלים גם לרציחוֹת.
לאַשרי מצאתי חלוֹן שבּוֹ אשנב פּתוּח. ישבתי על החלוֹן ושאפתי רוּח מהאשנב ושהיתי שם עד נכוֹן היוֹם.
בּשעה התשיעית בּבּוֹקר הביאוּנוּ לחדר המשטרה. שם ראיתי, כּי בּלילה זה נלכּדוּ עוֹד שנים־עשׂר יהוּדים מהחצר הסמוּכה לחצר שישבתי בּה. ואוּלם הם היוּ כּבר בּקיאים וּכשהוּבאוּ לבית־הסוֹהר נתנוּ שוֹחד למשגיח והוּא נתן להם חדר מיוּחד עם מיטוֹת ויכלוּ שם לישוֹן ולנוּח.
מבּין הנלכּדים נמצאוּ אחדים שידעוּ את סוֹד הפּדיוֹן וקיבּלוּ מכּל אחד שלוֹשה רוּבּלים וּמסרו לשׂר הרוֹבע, והוּא מסר לנוּ את הפּספּוֹרטים נקיים כּמוֹ שהיוּ בּלי לרשוֹם עליהם, שאנוּ צריכים לצאת מן העיר.
ואז שבתי לחצר גלבּוֹב להיוֹת שם תוֹשב, כּכל היהוּדים ה“תוֹשבים”. הכנסתי רוּבּל וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת וקיבּלתי את הזכוּת לשאוֹף אל קרבּי את העיפּוּש והזוּהמה כּבן־חוֹרין.
בּמוֹסקבה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה שׂנאת העם הרוּסי אלינוּ. שמעתי בּפּעם הראשוֹנה את השם “ז’יד” יוֹצא בּהדגשה מיוּחדה.
אבל זה יֶארך רק זמן קצר – חשבתי בּלבּי. – הלא לא לחינם עמלוּ הסוֹפרים הגדוֹלים, המתנבּאים לאהבת האנוֹשוּת וּלחוֹפש הדעוֹת וּלכל הדברים הטוֹבים. השחר כּבר נבקע והשמש מוּכרחת לעלוֹת וּלהאיר ולפקוֹח עינים עיורוֹת…
אזוּר תקוה לעתיד מזהיר שיבוֹא בּעגָלה וּבזמן קריב קיבּלתי עלי לעת עתה בּאהבה את יסוּרי העיפּוּש של חצר גלבּוֹב והכּבוֹד שחָלקוּ לנוּ הפּוֹחזים והריקים בּקראוֹת שם “ז’יד”. צריך לסבּוֹל קצת: מלכוּת החירוּת, השויוֹן והאחוָה בּמהרה תבוֹא.
פּרנסתי היתה קטנה מאד גם בּעיר הגדוֹלה מוֹסקבה, וגם קשה היתה בּיוֹתר. צריך היה לרוּץ מזאראדיה למאֶשצ’אנסקאיה וּמשם לטואֶרסקאיה והכּל בּשביל איזה פּרוּטוֹת, שאחר גמר החוֹדש לפעמים לא נפרעוּ. הבּיתה יכוֹלתי לשלוֹח רק רוּבּלים אחדים. וּמשוּם כּך, כּאשר נזדמן לי למצוֹא מצב מלַמדוּת קבוּע בּויאזמה (פּלך סמוֹלנסק), עזבתי את מוֹסקבה ונתישבתי בּויאזמה. המשטרה העלימה עין ממני ויכוֹלתי לשבת שם בּלי מפריע.
על פּי המנהג הקבוּע אוֹכל ה“רבּי” חוֹדש חוֹדש בּבית אֵם אחרת, מלבד מה שהוּא מקבּל בּכסף.
זכוּרני שחוֹדש אחד אכלתי בּבית איש אחד שעבד בּצבא ניקוֹלאי הראשוֹן. המפרנסת היתה אשתוֹ מלכּה, כּי האיש בּעצמו היה כּמעט חסר־דעה, וכמעט תמיד שיכּוֹר, וּבכל זאת היתה האשה חוֹלקת לוֹ כּבוֹד גדוֹל וּמפקחת עליו שלא יחסר לוֹ כּלוּם בּזמנוֹ. ואומנם מעלה יתירה היתה בּוֹ – נאמנוּתוֹ לדת ישׂראל. כּל קוּלָא בּמנהגי הדת היתה בּאה כּחנית אל קרבּוֹ וּכדוֹב שכּוּל היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקוּבּלים. פּעם אחת התנפּל עלי בּקצף נוֹרא על ששילבתי את אצבּעוֹת ידי בּיוֹם השבּת. לפי דעתוֹ זהוּ סימן של עצבוּת וּבמעשׂה זה מחללים את השבּת. אנכי כּבר ידעתי שאי אפשר להוֹכיח לוֹ, כּי טוֹעה הוּא, ועל כּן מיהרתי לקבּל עלי, כּי לא אוֹסיף לעשׂוֹת עוֹד כּדבר הזה.
אף על פּי שסבל הרבּה מפּקידי הצבא בּכל ימי עבוֹדתוֹ הארוּכּה, בּכל זאת היה מזכּיר את השׂרים בּיראת הכּבוֹד. אלה היוּ גנרלים! – היה הוּא מספּר בּהתפּעלוּת – ממבּטיהם היוּ כּוּלם נוֹפלים כּזבוּבים. הם ידעוּ איך לנהל את הצבא. אמנם הם היוּ מַלקים כּדבעי, אבל, כּידוּע, בּלי זה אי אפשר. גם המלמד כּשאינוֹ מַלקה, לא יצלח למאוּמה, וּמכּל שכּן שׂר־צבא…
לוֹ היה בּן משוּמד שהיתה לוֹ אחוּזה קטנה קרוֹב לויאזמה. את פּני אביו אסוּר היה לוֹ להיראוֹת, ורק בּשעה שלא היה האב בּבּית, היה הבּן סר לפעמים לבקר את אמוֹ ואת אחיו וּמביא להם איזה מתנוֹת מיבוּל אדמתוֹ. אצל האם גָברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בּטנה על אהבתה לדת ישׂראל. והאחים לא היוּ קנאים. לא איכפּת היה להם אם אחיהם המיר את דתוֹ…
בּשבתי בּויאזמה מצאתי חבוּרה של רֵעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מַרגוֹלין. הוּא ידע את הספרוּת הרוּסית וּביחוּד אהב את החימיה ואת המיכניקה. הוּא היה משרת אצל נוֹצרי אחד בּאוֹסם של י“ש וקיבּל 25 רוּ”כ לחוֹדש וּבקבּוּק י"ש בּכל ערב שבּת. הנוֹצרי עשׂה עוֹשר רב על ידי גניבת מכס, אבל היהוּדי חי בּדוֹחק גדוֹל והיה נאמן לאדוֹניו כּכלב. וּפעם היתה איזוֹ מריבה בּינוֹ וּבין אדוֹניו. אז אמר לוֹ האדוֹן: אנכי הלא מאמין בּך. והיהוּדי המשרת ענהוּ: ואיזוֹ תוֹעלת יש שאתה מאמין בּי? אל תאמין! משׂכרוֹ המוּעט היה חוֹלק לקנוֹת ספרים יקרים ולעשׂית נסיוֹנוֹת.
כּשמת אדוֹניו נשאר האיש בּלי משען לחם ויצא לגוּר בּאוֹרשה (פּלך מוֹהילוֹב) וימת שם בּעוֹני ולחץ.
עוֹד ידיד צעיר היה לי, ה' זרחי. הוּא היה תלמיד של הגימנַסיה בּמחלקה הששית. אוּלם בּאוֹתה שנה קרה לוֹ אסוֹן. צעיר אחד עני בּא ונכנס גם הוּא אל הגימנסיה. זרחי תמך בּוֹ בּכל כּוחוֹ. הוּא היה מאסף נדבוֹת וּמספּיק לוֹ כּל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפּק בּזה וּביקש דוקא להתנצר, כּדי שיעלה פּתאוֹם לגדוּלה על ידי איזה “אב־טוֹבל” עשיר. כּשנוֹדע הדבר לזרחי, מיהר ושלח טלגרמה להוֹריו, והם בּאוּ ולקחוּ אוֹתוֹ מויאזמה והשיבוּהוּ לעירוֹ. אך כּעבוֹר איזה חדשים רימה את הוֹריו, וַישב לויאזמה וקיבּל עליו את הדת הנוֹצרית והלשין בּאזני הדירקטוֹר על חברוֹ שהניאוֹ מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוֹב את הגימנסיה.
עוֹד ידיד אחד היה לי, צעיר חביב, ישׂראל קרימשוֹב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אוֹתה בּמדאליה של זהב ואחר כּך גמר את מחלקת הרפוּאה בּמוֹסקבה, והיה לרוֹפא מצוּין וּמת בּוילנא, ממחלת הטיפוּס, שדבקה בּוֹ בּרפּאוֹ חוֹלים.
בכּל שבּת וּבכל יוֹמא דפַגרא4 היינוּ מתאספים יחד בּדירתי הקטנה, שעמדה מחוּץ לעיר בּמקוֹם שוֹקט וירק מסביב לוֹ, והשתעשענוּ בּשׂיחת רעים וּבעניני ספרוּת. עשׂינוּ יחדיו חבוּרה וחתמנוּ לחצי שנה על “השחר”. והנה קיבּלנוּ מר' אברהם צוּקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבּע חוֹברוֹת: הראשוֹנה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנוּ לכתוֹב לוֹ והרבּה זמן לא ענה כּלוּם ואחר כּך זכינוּ לתשוּבה, כּי כּאשר נחתוֹם על חצי השנה השני ישלח לנוּ גם את החוֹברוֹת החסרוֹת. וּמוּבן מאליו, כּי לא חתמנוּ, וזה גרם שהמַעין של הספרוּת העברית נסתם ממני לזמן ארוֹך, והיינוּ שוֹברים את צמאוֹננוּ הספרוּתי רק בּספרוּת הרוּסית.
אז חתמנו על ה“רוּסקי יֶברֵי”5, והתחלתי לשלוֹח בּעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשוֹן היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואחר כּך איזה קוֹרספּוֹנדנציוֹת.
סוֹחר אחד ממוֹסקבה בּא לויאזמה וקרא את הפיליטוֹן שלי ונתפּעל מאד והוּא נתן תקוה בּלבּי כּי העוֹרך ליפּסקירוֹב בּמוֹסקבה, שהוּא ידידוֹ, יקבּלני לעוֹבד לוֹ.
התקוה הגדוֹלה, להיוֹת עתוֹנאי גמוּר, מילאה את כּל לבּי. המלַמדוּת שהיתה בּעיני לסמל העלבּוֹן, נחשבה לי עכשיו לתוֹעבה. בּקוֹשי רב הבלגתי על קוֹצר־רוּחי וסיימתי את הקיץ. וּכצפּוֹר שנשתחררה מכּלוּבה, מיהרתי לעזוֹב את ויאזמה ושבתי למוֹסקבה, מלא תקווֹת מזהירוֹת.
אמנם מליפּסקירוֹב לא קיבּלתי כּל הבטחה וגם הסוֹחר בּעצמוֹ הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כּמה שידוֹ מַגעת. אבל בּעיני היה הדבר כּל כּך פּשוּט וּבטוּח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בּקרבת המערכת ואז ממילא הכּל יהיה יפה.
העתוֹן “נוֹבוֹסטי דניַא”6 היה מכוּון בּשביל בּתי־המַרזח, עממי פּשוּט. הוּא אמנם היה נקי מהזוּהמה של הקלֶריקליוּת7 ושׁל שׂנאת העמים האחרים, אבל בּשאלוֹת עוֹלמיוֹת, היוֹצאוֹת מגבוּל החיים היוֹם־יוֹמיים, לא נגע. הצנזוּרה היתה חמוּרה מאד וליפּסקירוֹב יסד את העתוֹן לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוּא.
ליפּסקירוֹב זה היה מתחילה עוֹזר בּעתוֹן החשוּך הרשמי “מוֹסקוֹבסקיה ואֶדוֹמוֹסטי”8 של קאטקוֹב. ועל פּי השתדלוּתוֹ של קאטקוֹב ניתן לליפּסקירוֹב הרשיוֹן להוֹציא עתוֹן אף על פּי שלא גמר בּית־ספר גבוֹה וישב בּמוֹסקבה בּזכוּת של תעוּדת בּעל־מלאכה.
שׂכרתי לי דירה בּביתו של פּוֹליאקוֹב בּרחוֹב טואֶרסקאיה, כּמוּבן, לא בּבּית הגדוֹל, אלא בּבּית הקטן שבּפנים החצר על יד האוּרוה, שבּוֹ ישב איזה סוֹחר־עצים. על יד חדרי היה חדר מיוּעד לבעלי־העגלוֹת הרוּסים, מוֹליכי העצים. וּבשני ישבתי עם אשתי וּשלוֹשת ילדי. בּערבים הייתי שוֹמע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת עממיים, שאחד מבּעלי־העגלה היה מספּר לחבריו. כּמעט בּכל סיפּוּר היה מתוֹאר בּתוֹר “גיבּוֹר” איזה גַלָח. ואיזה עווֹנוֹת לא טפלוּ עליו! שיכּרוֹן, זימה, שוֹחד ורצח. אפשר היה ללמוֹד מזה עד כּמה מכבּד המוֹן העם הרוּסי את רבּוֹתיו הדתיים!..
נכנסתי אל המערכת. העוֹרך קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת. יעצני להסתגל אל עתוֹנוֹ, לראוֹת איך שאחרים כּוֹתבים וללמוֹד מן המפוֹרש על הסתוּם. הבאתי לוֹ איזה ענינים כּתוּבים, והוּא קיבּלם והניחם בּארוֹן, בּהבטיחוֹ לקראם אחרי איזה זמן.
אילוּ היה ה' ליפּסקירוֹב פּחוֹת מנוּמס, כּי אז היה בּודאי אוֹמר לי: חביבי, אתה יהוּדי מכּף רגלך עד ראשך, וּמה לך אצל עתוֹן רוּסי עממי? וּבכלל צריך אתה לדעת, כּי להיוֹת סוֹפר תמידי בּמערכת, וּבפרט להיוֹת רֶפּוֹרטר, זהוּ כּשרוֹן מיוּחד ואפשר שאתה, אף על פּי שכּתבת כּבר פיליטוֹן אחד אוֹ שנים בּפחוֹת אוֹ יוֹתר כּשרוֹן, בּכל זאת להיוֹת סוֹפר תמידי לא תוּכל לא רק בּמערכת של “חדשוֹת היוֹם”, אלא אפילוּ בּמערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פּרנסה. ועל כּן תבקש לך פּרנסה אחרת. ואל הספרוּת אוּלי תכּנס לפרקים כּאוֹרח. אבל ה' ליפּסקירוֹב היה איש מוֹדרני, מנוּמס. וכיחש את האמת תחת לשוֹנוֹ. ואנכי בּתמימוּתי האמַנתי, כּי אוּכל סוֹף סוֹף להיוֹת עוֹזר תמידי בּמערכת וּלהתפּרנס מעבוֹדתי הספרוּתית, קיויתי וסבלתי, ועמי יחד משפּחתי, עד שבּאוּ החיים והוֹרוּני דעת על פּי דרכּם בּשוֹט של רעב.
ליפּסקירוֹב זה, כּנראה, היה איש לא רע־לב. אבל החיים המקוּלקלים והסביבה קלקלוּ אוֹתוֹ, להתרחק מכּל דבר אידיאלי וגם מעמוֹ. וסוֹף סוֹף, כּאשר התחילה הממשלה להציק ליהוּדים בּמוֹסקבה, המיר את דתוֹ הוּא וּמשפּחתוֹ.
צריך הייתי לחפּשׂ שוּב אחרי שיעוֹרים לפרנס את בּני בּיתי, אבל מצאתי אוֹתם בּמידה מוּעטה מאד. כּשנוֹלד לי בּני אליהוּ לא היה לי בּמה להכין את הבּרית, לוּלא עזר לי דוֹדי ר' יעקוֹב ז"ל, שהיה סַנדק אצלוֹ.
וּבתוֹך כּך המשטרה נגשׂה בּי, שאוֹכיח לה שאני עוֹסק בּאוּמנוּתי (לי היתה תעוּדת אוֹפה) עד שפּעם כּעסתי ואמרתי לשׂר הרוֹבע: מה אתה רוֹצה ממני? אין לי עבוֹדה. הרשוּת בּידך לגרשני ואנכי לא אצטער הרבּה על זה, כּי לא מצאתי כּלוּם בּעיר הבּירה, מלבד רעב.
מאז חדל לנגוֹשׂ בּי והשיב לי את הפּספּוֹרט.
וּמצבי החמרי הלך הלוֹך ורע. אנוּס הייתי לעזוֹב את מוֹסקבה וללכת למקוֹם אחר לבקש פּרנסה. אך בּמה אסע? וּמה לעשׂוֹת עם בּני בּיתי?
והנה בּאה חוֹתנתי ז"ל מרוֹמנוֹבה למוֹסקבה, כּי היתה לה “מכּה” קטנה בּלחיה. הכנסתי אוֹתה לבית־החוֹלים. וּקצת הכּסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפּחתי לרוֹמנוֹבה וּבעצמי לקחתי להוֹצאוֹת עד קאלוּגָה ויצאתי ממוֹסקבה בּפחי־נפש…
בּאתי לקאלוּגה וסרתי לבית־המדרש. ואנה הייתי יכוֹל לסוּר אם לא לבית־המדרש? בּכיסי לא היה כּלוּם, וּבעיר אין גם אחד מכּיר אוֹתי. וקאלוּגה הלא היא עיר של נכרים, ואסוּר ליהוּדי להתישב בּה.
בּית־המדרש היה רשוּתוֹ של העשיר הישיש ה' זַפרן. הוּא היה מאנשי־הצבא הניקוֹלאיֶבים המשוּחררים ועשׂה עוֹשר, וּבעשרוֹ נתן הרבּה צדקה וּבכלל היה מנהגוֹ מנהג פּטריאַרך9. בּבּוֹקר בּיוֹם הששי ניגש אלי ונתן לי שלוֹם. שאלני כּדרך יהוּדים למוֹלדתי ולעסקי ואמרתי לוֹ, שהנני נוֹסע בּתוֹר מַגיד, והוּא בּיקש ממני שאסעד אצלוֹ בּשבּת, ואנכי, כּמוּבן, לא סירבתי.
ואמנם נהניתי מאד משוּלחנוֹ, לא רק מהמאכלים הערבים שכּבר לא בּאוּ כּמוֹהם לפי, אלא בּיחוּד מהפּאטריאַרכליוּת של הבּית. השוּלחן היה ערוּך, מנוֹרוֹת של כּסף רבּוֹת דלקוּ עליו, בּראש השוּלחן ישב הישיש היפה וּסביב השוּלחן הארוֹך ישבוּ כּל בּני הבּית והמשרתים היהוּדים. נתוַדעתי לעוֹד אנשים אחדים, יהוּדים פּשוּטים, שקיבּלוּ את פּני בּאהבה וּבידידוּת.
בּיוֹם לפני המנחה דרשתי בּבית־הכּנסת. מלא הייתי אז רעיוֹנוֹת לאוּמיים, שקראתי בּספרי סמוֹלנסקין ועוֹד ואוֹתם הריקוֹתי לפני קהל שוֹמעי כּמוֹ שיכוֹלתי. וּביוֹם הראשוֹן נתן לי ה' זפרן שלוֹשה רוּבּלים ואסע לאוֹרוֹל.
בּאוֹרוֹל לא מצאתי קבּלת־פּנים ידידוּתית. שם היוּ פּרנסי הקהילה אריסטוֹקרטים, שאינם הוֹלכים לבית־המדרש, וּלעני שכּמוֹתי אין מקוֹם להפּגש עמהם. נכנסתי אל הרב המוֹ"ץ10, והוּא אמנם הראה לי התקרבוּת, אבל להוֹשיע לא היה יכוֹל לי.
אז נמצא לי בּצרה עזר מאחד מבּני עירי רוֹמנוֹבה. זה היה דוקא יהוּדי פּשוּט, וּכשנפגש עמי בּרחוֹב שאֵלני על דבר מצבי. מאד לא נעים היה לי להשפּיל את כּבוֹדי בּפניו וּלספר לוֹ על דבר מצבי האמיתי, אבל הוּא בּא עמי בּדברים וחקר ודרש עד שגיליתי לפניו, כּי עדיין לא אכלתי בּיוֹם ההוּא. הוּא תיכף הוֹליכני לדירתוֹ והאכילני ונתן לי שני רוּבּלים ואסע לקוּרסק.
בּקיצוּר, איך שהוּא הגעתי בּיוֹם הששי לבּיֶלגוֹרוֹד ושם דרשתי שוּב ונתקבּלתי למוֹרה בּיתי בּבית ה' ליב כַּצמן.
אז, אחרי חמישה־ששה שבוּעוֹת של נדוּדים, הרגשתי טעמה של שינה בּמיטה מוּצעה. וכשלמה מימוֹן בּשעתוֹ הייתי גם אני יכוֹל לקרוֹא בּשׂמחה: “הלילה ישנתי בּמיטה!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.