בּביתוֹ של ה' כּצמן מצאתי אוֹצר ספרים הגוּן, ועל פּי עצתי הוֹסיף לקנוֹת עוֹד ספרים. ושלוֹש שנים ישבתי בּמנוּחה והתפּרנסתי בּדוֹחק. יחד עם בּני בּיתי, ששבוּ אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כּצמן וּבני בּיתוֹ התיחסוּ אלי כּמוֹ אל איש הקרוֹב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פיליטוֹנים שזכיתי לראוֹתם נדפּסים. על דבר שׂכר סוֹפרים לא פּיללתי ולא קיויתי.
בּשנה הרביעית חדלוּ בּני ה' כּצמן ללמוֹד. נאנסתי לקבּל תלמידים שלא כּפי רצוֹני. ושוּב קצה נפשי בּמלַמדוּת. בּיקשתי להתפּרנס מיגיע כּפּי והייתי לאוֹפה. עבוֹדת־פּרך עבדתי אני ואשתי הראשוֹנה הֶניֶה־לאה ז"ל. בּכל יוֹם היינוּ אוֹפים לחם דגן וּקצת לחם חיטה והייתי נוֹשׂא אני וּבני בּיתי לקוֹנים יהוּדים ושאינם־יהוּדים את הלחם האפוּי. הייתי גם בּוֹקע עצים ונוֹשׂא מים. אך הפּרנסה לא הספּיקה גם להוֹצאוֹת המוּעטוֹת. הלחם שנאפה בּנוּסח ליטא לא מצא חן בּעיני יוֹשבי בּיֶלגוֹרוֹד.
כּשראיתי שאפית הלחם נוֹטלת את כּל כּוֹחי וכוֹח אשתי העלוּבה, שׂמתי פּני שוּב אל הספרוּת. היה לי כּמאה רוּבּל וגמרתי בּלבּי להדפּיס סיפּוּר אחד, שהיה אצלי בּכתוּבים. חשבתי שתיכף כּשידָפס הסיפּוּר יקפּצוּ עליו קוֹנים ועל ידוֹ יתוּקן מעמדי. אבל הדפוּס (מסרתי לה' א. צוּקרמן שיהיה המוֹ"ל1) לא מיהר להוֹציאוֹ עד סוֹף חוֹרף תרמ"ב. וּמצבי הוּרע כּל כּך עד שלא יכוֹלתי לפדוֹת את הספר, לוּלא בּא ה' כּצמן לעזרתי. אבל כּשהוֹצאתי את הסיפּוּר נתוַספה לי עוֹד דאגה: מה אעשׂה בּוֹ? והדאגה שהיתה לי – בּמה להחיוֹת את נפשוֹת בּיתי – גם היא עמדה בּתקפּה.
אז עלה בּלבּי לתרץ שאלה אחת בּשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזוֹר עמוֹ על איזה ערים, כּמוֹ שנוֹהגים מחבּרים, ואֶמכּרהוּ לחוֹבבי הספרוּת. מתחילה, אמנם רגש הבּוּשה עצר בּעדי מעשׂוֹת זאת, אבל אחרי כן חשבתי: בּמה גרוּעה סחוֹרתי זוֹ – הספרוּת – מכּכּר לחם? הן כּכּרוֹת לחם אני נוֹשׂא וּמבקש להן קוֹנים, יהיוּ גם הספרים כּמוֹתן. וגם מה לעשׂוֹת? צריך איך שהוּא לפרנס את האשה והבּנים. וצריך גם לבקש איזה מקוֹם שאמצא בּוֹ פּרנסה.
ואחר הפּסח יצאתי מבּיֶלגוֹרוֹד וּצרוֹר ספרי בּידי ואבוֹא לחַרקוֹב.
הסיפּוּר הזה היה “על הפּרק”, שחציוֹ בֶּלֶטריסטיקה2 וחציוֹ פּוּבּליציסטיקה3. מלבד השפּעת ספרוֹ של סמוֹלנסקין, שהתריס נגד ההשׂכּלה, הלא גם בּעיני ראיתי שההשׂכּלה היא מבטח בּוֹגד. בּעת צרתי לא מצאתי כּל עזר מצד המשׂכּילים. כּוּלם הבּיטוּ אלי בּגאוה ובוּז, בּעת שהייתי טוֹבע בּעניוּת, ורק היהוּדים התמימים, שוֹמרי מצוה, הם ריחמוּני תמיד וינַהלוּני בּלחם. והרגש המר הזה שׂם בּפי עטי דברים קשים נגד המשׂכּילים וההשׂכּלה, בּיחוּד נגד אלה המשׂכּילים, הרוֹמסים בּרגל גסה את הרגשוֹת הדתיים של נשיהם העלוּבוֹת. שם הבאתי בּמשפּט את רעיוֹנוֹ של ליליֶנבּלוּם בּספרוֹ “חטאת נעוּרים” על הנישׂוּאין ועוֹנג חיי המשפּחה.
מלבד זאת דנתי שם בּרוֹתחין איזה עשיר מכחש ואַברך מתגַנדר בּלַמדנוּתוֹ.
בּקיצוּר: אילוּ היתה לנוּ בּיקוֹרת בּודאי הייתי יוֹצא ממנה “בּשן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכּיר את סיפּוּרי עד היוֹם הזה ויכוֹלתי לחזוֹר על הפּתחים בּשלוֹם, בּלי מַכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהוּדה ליבּ עליו השלוֹם, כּששלחתי לוֹ את סיפּוּרי, ענַני, כּי אמנם הוּא נהנה מכּתיבתי בּלשוֹן־הקוֹדש, אבל הלא יכוֹלתי תחת זאת לחבּר איזה ספר מוּסר…
ואנכי אמנם חיבּרתי בּזמן ההוּא גם ספר מוּסר בּשם “מַעגלי צדק”. רציתי להסבּיר לעצמי מוּסר היהדוּת מהוּ, ולכן עברתי על כּל ספרי האגדה והוֹצאתי משם את לימוּדי המוּסר וסידרתים למַחלקוֹתיהם והרציתים בּשׂפה תנ"כית.
יוֹתר משנה עבדתי על חיבּוּר הספר הקטן הזה. ואוּלי היה יכוֹל להביא איזוֹ תוֹעלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששיניתי את שׂפת המקוֹר העשירה והחלפתיה בּשׂפה קלאסית מזוּיפת.
בּהיוֹתי בּחַרקוֹב התאַכסַנתי בּבית הישיש, ה' גוֹרדוֹן, שנכדוֹ למד אצלי בּשבתי בּבּיֶלגוֹרוֹד. אשת ה' גוֹרדוֹן קיבּלתני בּסבר פּנים יפוֹת. זוֹ היתה אשה צדקנית. סטוּדנט אחד, שאבוֹתיו היו בּני עיירה מליטא, אכל על שוּלחנה חינם. צער גדוֹל היה לפעמים גוֹרם לה, בּבוֹאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה בּיוֹם השבּת וקוּפסת הפּפּירוֹסים נשקפת מתוֹך כּיס־בּגדוֹ, אבל היא לא הכלימה אוֹתוֹ ונזהרה גם מִיַסרוֹ. היא היתה שׂבעת רצוֹן, שהיא מאכילה איש עני וגם מַצילתוּ מחטא אכילת טריפה.
בּחַרקוֹב נתוַדעתי לאיש מצוּין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטאדט ז"ל, שהיה מנהל את בּית־המסחר של לוּריֶה. הוּא היה חוֹבב־ציוֹן נלהב וגם חוֹבב את הספרוּת ואת היהדוּת. בּקרבתוֹ מצאתי חיזוּק לרוּחי הנלאָה והנדכּאה מעבוֹדתי, עבוֹדת הקבּצנוּת… הוּא היה מלפנים משׂכּיל חפשי בּדעוֹת וּבמעשׂים, אבל אחר כּך נַעשׂה ללאוּמי וגם לדתי קנאי, אך חיבּת ציוֹן וחיבּת הספרוּת הכריעוּ הכּל.
כּמה שלא חיזקתי את רוּחי לחשוֹב את עצמי לסוֹחר, לכל הפּחוֹת כּאוֹתוֹ הרוֹכל שמחַזר עם קוּפּתוֹ על הבּתים וּמציע לקנוֹת הימנוּ מחטים וסיכּוֹת וחוּטים וכדוֹמה, בּעוֹמק לבּי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוּך נפשי, וּבכל מקוֹם שהיה לי ספק ספיקא אוּלי לא יקבּלני האדוֹן בּסבר פּנים יפוֹת, לא הייתי נכנס שמה. לא יכוֹלתי להכּנס. כּמה שלא חשבתי על הנוּסח: "הנני להציע לפני האדוֹן הנכבּד לקנוֹת ממני את ספרי “על הפּרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בּלשוֹני, כּוֹבש את פּני בּקרקע ועוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה.
עברתי על ערי פּוֹלטבה, קרֶמֶנצ’וּג, יֶקטרינוֹסלַב, חאֶרסוֹן ועל חצי־אי קרים. הנסיעה חיזקה את בּריאוּתי שהתמוֹטטה מאד. עוֹשר מ“מסחרי” לא עשיתי, כּי לא עמדתי על המיקח. כּמה שנתנוּ לי קיבּלתי בּתוֹדה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני בּיתי למחיתם. וּבתוֹך גם חיפּשׂתי לי מקוֹם עבוֹדה, להתישב בּוֹ.
והנה בּאתי לאוֹדיסה ושם מציתי את קוּבּעת כּוֹס התרעֵלה… כּשנכנסתי אל אחד העם והצעתי לפניו את ספרי, אמר: “הא לך רוּבּל ואת ספרך לא אקבּל, מפּני שבּזה שאתה מחזר על הפּתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרוּת”. אנכי הרגשתי, כּי אמנם אמת בּפיו, אבל בּקרב לבּי ידעתי כּי לא לבקש תענוּגוֹת אנכי מחזיר על הפּתחים עם ספרי העלוּב… התחזקתי ועניתיו: “את ספרי הנני נוֹתן לאדוֹני בּמתנה, וכסף לא אקבּל ממנוּ”.
בּימי שבתי בּאוֹדיסה הייתי כּמה פּעמים אצל אחד העם ואחר איזה זמן היינוּ לידידים. אך על אוֹדוֹת זה – להלן.
וכן היה כּשבּאתי לפני הד"ר ל. פּינסקר, נתן לי רוּבּל אחד וגָלה למוּסר אזני.
– בּמה האדוֹן עוֹסק? – אמר אלי בּתוֹכחה גלוּיה. – הלא יוֹתר טוֹב היה לך ולעוֹלם כּוּלוֹ אילוּ היית סנדלר. אנכי נוֹתן לך רוּבּל, אבל לי אין כּל צוֹרך בּספרך, מפּני שאיני זקוּק כּלל לשׂפה העברית.
אנכי הבנתי, כּי גם הוּא צדק, בּאמרוֹ שאין לוֹ חפץ בּספרי, אך מה אעשׂה אני? שלא לקחת את הרוּבּל? וּבמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בּני בּיתי? כּמה הם הנוֹתנים ואינם מבזים? רבּים מבזים ואינם נוֹתנים אלא פּרוּטוֹת אחדוֹת, אוֹ גם לא מאוּמה. לקחתי את הרוּבּל בּהכּרה שלמה של שפלוּת, של בּוּז, הייתי בּעינַי כּתוֹלעת נרמסת, וָאלך.
כּך עברוּ עלי ימי הקיץ. הרבּה סבלתי בּימי מסעי, אך גם הרבּה למדתי. וסוֹף סוֹף חיזקתי את בּריאוּתי. וּבתוֹך כּך נוֹדע לי, שבּפּוֹלטבה דוֹרשים מוֹרה לתלמוּד־תוֹרה ויש תקוה כּי יבחרוּ בּי. אנכי חפצתי מאד להכּנס בּתוֹר מוֹרה למוסד ציבּוּרי, שלא אהיה תלוּי בּדעת אבוֹת התלמידים. שם קיויתי למצוֹא שׂכר וגם קוֹרת־רוּח בּעבוֹדתי. שבתי לראש־השנה תרמ"ח לבּיֶלגוֹרוֹד וּבצוֹם גדליה שׂמתי פּנַי לפּוֹלטבה, פּנינת הדרוֹם, הטבוּלה כּוּלה בּגינוֹת וּפרדסים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.