ועוֹד גוֹרם רוּחני אחד השפּיע עלי בּזמן ההוּא ונגלה אחר כּך בּעבוֹדתי הספרוּתית, הוּא זרם הסוֹציאליוּת.

צעיר אחד כּבן עשׂרים בּא אלי, בּעל פּנים דלים. קצר־רוֹאי, ראשוֹ קרח ורק מעט שׂערוֹת מדוּלדלוֹת תלוּיוֹת לוֹ פּה ושם, והביא לי מכתב המלצה וּבמכתב נאמר, שהמוֹכ"ז¹ מר בּרוּך סטוֹלפנר, צעיר משׂכּיל מהוֹמל וראוּי להתקרבוּת. קיבּלתיו, כּמוּבן, בּסבר פּנים יפוֹת. וּבשׂיחתי עמוֹ נוֹכחתי כּי אמנם זהוּ צעיר בּעל כּשרוֹנוֹת מצוּינים וצנא מלא סַפרא²: ידע היטב את הספרוּת העברית וקרא כּל מה שמצא ממנה בּאוַת־נפש. אף על פּי שהספרוּת האירוֹפּית נראתה לוֹ יוֹתר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבּה. למרוֹת חזוּתוֹ הבּלתי־נהדרה, הוּא ידע והבין היטב את היוֹפי שבּשירה, וּמשׂיחוֹתיו למדתי להבחין בּספרוּת היפה הבחנה יוֹתר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוֹך תוֹרת הסוֹציאליוּת. הוּא היה בּוֹחן את עבוֹדתי הספרוּתית: בּזמן ההוּא חיבּרתי את ציוּרי “מאיר השמש” ועוֹד, ועל פּי השפּעתוֹ כּתבתי את הציוּר “בּצל הכּסף”, זהוּ הציוּר הסוֹציאלי הראשוֹן בּספרוּתנוּ. ואחר כּך את האגדה “שילוּמים” ועוֹד איזה ציוּרים.

וּבאוֹתוֹ זמן בּא לפּוֹלטבה אחד מתלמידי טוֹלסטוֹי – פיינרמן, שעזב את האוּניברסיטה והלך ליאסני־פּוֹליאנה וישב בּבית הגראף שתי שנים וּבעצמוֹ המיר את דתוֹ למען יוּכל להפיץ את דעוֹת טוֹלסטוֹי בּין האיכּרים הרוּסים. אבל הממשלה, מיראה מפּני האַגיטטוֹרים³ הללוּ של חברת “אי־התקוֹממוּת נגד הרע” ציותה עליהם שלא יתישבוּ בּכּפרים. אכן הוּא בּא לפּוֹלטבה והתחרט על המרתוֹ (כּך אמר בּפנַי וּבפני עוֹד כּמה מחברינוּ). הוּא גם הראה לי מכתב מטוֹלסטוֹי, שגם הוּא התחרט על זה, שנתן לוֹ עצה שאינה הוֹגנה כּלל. “אנכי לא אסלח על זה לעצמי לנצח” – כּתב טוֹלסטוֹי.

הוּא ישב בּדירה קטנה עם צעירה אחת בּת ישׂראל, שישב עמה, כּמוּבן, בּלי חוּפּה וקידוּשין והוֹליד בּנים. ועוֹד בּן היה עמוֹ מאשתוֹ הראשוֹנה שגירש אוֹתה מפּני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתוֹ. לבוּשוֹ היה כּאחד האיכּרים וחי חיים פּשוּטים מאד.

ההשפּעה שהשפּיע עלי פיינרמן בּעת ההיא היתה עצוּמה מאד. העבוֹדה הפּשוּטה הכּשרה היתה בּעיני לדבר שבּקדוּשה. היה זמן שחפצתי לעזוֹב את הכּל ולמסוֹר את עצמי גם כּן לעבוֹדה פּשוּטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשׂוֹת זאת מפּני הנפשוֹת התלוּיוֹת בּי, אבל את בּנַי רציתי מאד לחנך, שלא יהיוּ אינטליגנטים, אלא עוֹבדי עבוֹדה פּשוּטה. ולכן מסרתי אז את בּני צבי, נער בּן שתים־עשׂרה, לבעל־מלאכה, לחרש נחוֹשת, שהיה אוּמן גדוֹל בּמלאכתוֹ. האוּמן דרש שבּני יאכל אצלוֹ בּימוֹת החוֹל, כּדי שלא יבטל ממלאכה. כּעבוֹר איזה ימים נכנסתי בּלילה אל בּית האוּמן בּשעה העשׂירית וּמצאתי את בּני יוֹשב על הרצפּה וּממרק איזה מיחם ישן וּמעיניו נוֹזלוֹת דמעוֹת. חיכּיתי עד שבּא האוּמן ויסרתי אוֹתוֹ על שהוּא רוֹדה בּבני בּפרך. איני זוֹכר איזה אמתלה מצא לוֹ, ואני יצאתי מהבּית. אז ניגש אלי מלמד אחד שדר בּאוֹתוֹ בּית ואמר לי: “אדוֹן רבּינוֹביץ, הוֹצא את בּנך מהגיהינוֹם הזה. זה לא מתאים לוֹ כּלל”. שמעתי בּקוֹלוֹ והוֹצאתיו משם וּמסרתיו לנגר. אבל בּני השתדל בּכל יכלתוֹ, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר, אמר לי: “בּנך לא יהיה נגר לעוֹלם”. אז שלחתיו לליטא לחוֹתני ושם בּדרך מקרה התחיל לנגן בּכינוֹר ואל הנגינה נמסר בּכל נפשוֹ.

זה הראַני בּעליל עד כּמה שאסוּר וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינוֹ לפי נטית נפשוֹ. ושבּחינוּך אי אפשר לכל אחד לנטוֹת אחרי דעתוֹ הפּרטית והאידיאלים שהוּא מציג לוֹ. כּי לא מה שיִכשר בּעיני המחנך יכשר בּעיני המחוּנך.

בּזמן ההוא חשבתי הרבּה על דבר גוֹרל תלמידי התלמוּד־תוֹרה כּשהם יוֹצאים לשוּק החיים. הם לוֹמדים אצלי, מתפּתחים, קוֹנים איזה ידיעוֹת והשקפה לא־המוֹנית על העוֹלם ועל יחס בּני־האדם איש לחברוֹ, והנה הם נמסרים אחר כּך לבעלי־מלאכה גסים, סוֹבלים חרפּה ולפעמים גם מכּוֹת. כּמה קשים הם חיים שכּאלה לצעיר שהוּא בּעל רגש וכמעט בּעל הכּרה מפוּתחת!..

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוּע, אבל בּכל זאת חשבתי שיוֹתר טוֹב היה שהתלמידים הרוֹצים להתעסק בּנַגרוּת יבוֹאוּ ללמוֹד את המלאכה הימנוּ. כּי הוּא הלא יתיחס אליהם יחס טוֹב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוֹח מעין מחלקה של נגרוּת, ולמַנוֹת את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מוּמר לא היה יכוֹל להיוֹת למכשוֹל בּעיני, אחרי שהוּא התחרט על זה ושב בּתשוּבה שלמה. בּאתי בּדברים עם איזה מעסקני הציבּוּר והם הסכּימוּ לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרוּת וּלמַנוֹת את פיינרמן למוֹרה.

פיינרמן היה חשוּב מאד בּעיני האינטליגנציה הרוּסית שבּפּוֹלטבה. וּביתוֹ היה בּית־ועד של חכמים וסוֹפרים מהיהוּדים וּמהרוּסים ותמיד היוּ שם ויכּוּחים על שאלוֹת שוֹנוֹת.