המחלקה ללימוּד המלאכה נפתחה בּבית מיוּחד ושם היה גם פּנסיוֹן בּשביל התלמידים העניים. בּית־הספר היה כּל כּך חביב עלינוּ, עד שהתנַדבנוּ, אני ורעַי (בּיניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוֹא שמה לילה אחד בּשבוּע ללוּן עם התלמידים וּללמדם לימוּדי היהדוּת – תנ“ך ו”עין־יעקוֹב" וכדוֹמה – אוֹ מהלימוּדים הכּלליים. לבית־הספר הזה היוּ מתנדבים גם מקרב הנוֹצרים. גם שׂר הפּלך הנסיך טיוּטישצ’ב נטה לוֹ רצוֹן, והוּא הבטיח שלא יפריע בּעדנוּ. וּבית־הספר הזה היה גם בּית־ועד לאינטליגנציה המעוֹרבת והיוּ דוֹרשים שם דרשוֹת וּמתוַכּחים.

היחס שבּין היהוּדים וּבין הנוֹצרים בּפּוֹלטבה היה בּאמת יחס יפה.

בּרצוֹן הליבּרלים הרוּסים וּבהסכּמת שׂר הפּלך יסדוּ את החלק הבּלתי רשמי של העתוֹן הרשמי “ידיעוֹת מפּוֹלטבה” ושם דיבּרוּ על ענינים ציבּוריים וּכלליים. ונמצאוּ מבּין האינטליגנציה הרוּסית שעזרוּ בּדבר הזה בּאוֹנם והוֹנם. אז השתתפתי גם אני בּעתוֹן הזה וכתבתי כּמה מאמרים הנוֹגעים להטבת המצב החמרי והרוּחני של היהוּדים היוֹשבים בּפּוֹלטבה. בּיחוּד אני זוֹכר מאמר אחד גדוֹל שכּתבתי על דבר ערך השׂפה העברית בּבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבּיקשוּ תלמוּד־תוֹרה רשמית וּביחוּד עבוֹדתי בּפתיחת מחלקת לאוּמנוּת, שבּראשה עמד המוּמר פיינרמן – הסירוּ מעלי את לבבוֹת האוֹרתוֹדוֹכּסיה¹. אנכי בּעוֹמק לבּי הייתי מצטער על זה. אנכי הרגשתי את הערך הפּיוּטי של הדת. גם בּסיפּוּרי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אוֹרתוֹדוֹכּסי בּתוֹר אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיוּ נוֹהגים הסוֹפרים המשׂכּילים שלפנַי. אבל לא יכוֹלתי להעלים עין מהחסרוֹנוֹת שבּה. והחסרוֹן היוֹתר גדוֹל – שאין האוֹרתוֹדוֹכּסיה מתעוֹררת לחזק את מצבה על ידי אמצעים יפים וּנאוֹתים לזמנה. היא רוֹצה בּחינוּך דתי – טוֹב ויפה, אבל למה הזוהמה והבּערוּת? מדוּע לא נלמד מחוּמש בּלתי קרוּע וּמלוּכלך וּבחדר לא מרוּפש ועל שוּלחנוֹת וספסלים שאינם שבוּרים? ואיך הם סוֹבלים מלמדים חסרי בּינה, שאינם יוֹדעים כּלל איך ללמד ונוֹסף לזה מתרשלים בּעבוֹדתם? כּמה פּעמים גיליתי אזנם על דבר הקלקוּלים שישנם בּתלמוֹד־תוֹרה, ואף אחד לא התעוֹרר לעשׂוֹת איזה תיקוּנים שהם (מלבד ר' חיים צ’ריקובר, אבל גם הוּא, לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כּן הסתפּק בּתיקוּנים מוּעטים). אמנם כּאשר התחזקה בּפּוֹלטבה המלחמה נגד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, התחילה האחרוֹנה לוַתר, להסכּים לבנין חדרים מרוּוָחים וּלמנַוֹת מלמדים יוֹתר טוֹבים, וּבלבד שיהיה התלמוּד־תוֹרה בּלתי רשמי. הם חשוּ, כּי כּאשר יהיה התלמוּד־תוֹרה רשמי אז לא יהיוּ הם בּעלי המוֹסד, אלא פּקידי הרָשוּת. אבל הם אֵחרוּ כּבר את המוֹעד. – –

בּתוֹך כּך נגמר בּנין התלמוּד־תוֹרה שבּוֹ היוּ חדרים מרוּוָחים ללימוּד, אוּלם למשׂחקים, אוּלם לאכילה וחדר המוֹרים. המלמדים הישנים קיבּלוּ איזה פּיצוּי קטן ועזבוּ בּלב נשבּר את מקוֹמם שישבוּ עליו כּעשׂרים שנה, ותחתיהם בּאוּ מלמדים מוֹרים. כּמעט כּוּלם, מלבד המיוּחדים לשׂפה הרוּסית, היוּ אנשים שקראוּ ושנוּ. בּראשם עמד אחד שגמר את חוֹק לימוּדיו בּבית־הספר למוֹרים שבּז’יטוֹמיר. בּשנים הראשוֹנוֹת הראוּ המוֹרים חריצוּת רבּה. כּל אחד השתדל בּכל כּוֹחוֹ להכניס כּמה שאפשר יוֹתר ידיעוֹת בּלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בּתחבּוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת… האוֹרתוֹדוֹכּסיה הקיצוֹנית היתה נרגזת, לא מפּני שבּאמת היה איזה פְּסוּל בּנוּ, אלא מפּני שיצאנוּ מתחת רשוּתה והכנסנוּ מנהגים של הפסקוֹת וצלצוּל הפּעמוֹן, וּביחוּד התקצפוּ, כּאשר הצליח המנהל להנהיג חוֹדש אחד חוֹפש בּקיץ. אבל הם לא יכלוּ לעשׂוֹת כּלוּם, מפּני שהפּקידוּת והאינטליגנציה היוּ על צדנוּ.

בּעת ההיא נוֹכחתי שלב ה' פיינרמן איננוּ שלם עמנוּ. כּשהיינוּ מתאספים אז היה מקריא כּמעט תמיד איזוֹ פּרשה אוֹ פּסוּקים מהאֶוַנגליוֹן. ניכּר היה שיש לוֹ נטיה יוֹתר מדי לנצרוּת וּמבקש להטעים זאת בּאזנינוּ. זוּלת זאת, בּמחלקה שלמלאכה שׂכרנוּ מלמד אחד שילמד את הילדים פּרק בּ“עין־יעקוֹב” וּבהלכה. המלמד היה יהוּדי פּשוּט זקן. כּוָנתנוּ בּזה היתה כּפוּלה: אחת, שהילדים ילמדוּ קצת תוֹרה, ושנית, שלא יחשדוּ בּנוּ, שאנוּ רוֹצים להטוֹת את הילדים מדרך היהדוּת. הזקן היה גם ממוּנה להשגיח על כּשרוּת האכילה.

כּמלמד זקן היה מוֳֹרה מ“עין־יעקוֹב” על הסדר, מבּלי השמט כּלוּם. וּפיינרמן היה יוֹשב ושוֹמע ואחר כּך היה עוֹשׂה את הלימוּד הזה לחוּכא ואִיטלוּלא. ראיתי ונוֹכחתי כּי אי־אפשר להפקיד את היהדוּת בּידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכּנה גדוֹלה היא להקים מחנכים, הרחוֹקים מן היהדוּת לגמרי, וּמכּל שכּן אם הם נוֹטים בּלבּם אחרי הנצרוּת.

צריכים היינוּ איפוֹא לבקש מוֹרה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטליגנטי. וסוֹף סוֹף מצאנוּ בּעל־מלאכה הגוּן ויוֹדע קצת בּספרוּת הרוּסית. הוּא היה אוֹהב גם לכתוֹב הצעוֹת וּסתם מליצוֹת בּמשפּטים סבוּכים ועל פּי הרוֹב אי אפשר היה למצוֹא את נוֹשׂאי המשפּטים, ועל כּן היינוּ קוֹראים לוֹ בּשם “נעדר הנוֹשׂא”. זוּלת זאת היה איש ישר והעיקר – אוּמן וּבלתי גס.

פּתחנוּ בּית־מלאכה חדש וכעבוֹר איזה זמן העברנוּהוּ לתלמוּד־תוֹרה. וּפיינרמן לא עזב את בּית־המלאכה שלוֹ וכאשר חסרוּ לוֹ חברים משלמים מישׂראל, מצא חברים מן הרוּסים שתמכוּ בּוֹ. ואוּלם, לפי הנראה, בּאה מַלשינוּת לפּטרבּוּרג, כּי בּפּוֹלטבה מאספים אסיפוֹת ודוֹרשים דרשוֹת בּענינים מדיניים ושׂר הפּלך מחפּה עליהם, ואז שוּלח מפּטרבּוּרג פּקיד מבקר, עשׂוּ חקירה וּדרישה ונגמר בּזה כּי סגרוּ את בּית־הספר של פיינרמן. וכעבוֹר זמן קצר פּיטרוּ את הנסיך טיוּטישצ’ב ממשׂרתוֹ, וחירוּתנוּ המוּעטה נגוֹזה ועברה.

וּפיינרמן יצא מפּוֹלטבה ויתישב בּיֶליסַבאֶטגראד. וּבראוֹתוֹ כּי לא טוֹב לפסוֹח על שתי השׂעיפּים, וּבפרט כּשגדלוּ בּניו וצריך היה לתתם בּבית־ספר, ושם לא קיבּלוּ בּלי תעוּדת לידה, אז הלך הוּא ואשתוֹ וּבניו ויכּנסוּ בּברית הדת הנוֹצרית הפּראבוֹסלָבית.