רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
מהפּכה וּפּוֹגרוֹמים
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

והנה פּתאוֹם קמה השביתה הגדוֹלה של העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל.

פּתאוֹם עמד העוֹרק המדיני היוֹתר חשוּב מהתנוֹעע, וכל ה“גוּבֶּרניה”1 לבשה חרדה.

ארץ רוּסיה הגדוֹלה התנוֹדדה וּמנהיגיה נבוֹכוּ.

ואנחנו הרגשנוּ, כּי על לוֹע הר־שׂריפה אנוּ יוֹשבים, כּי עוֹד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפּוֹצצוּ.

על יד המערכת של העתוֹן המקוֹמי הליבּרלי היוּ תמיד עוֹמדוֹת חבוּרוֹת חבוּרוֹת וּמחכּוֹת עד שיעשׂוּ העתקוֹת מהטלגרמוֹת בּמכוֹנת הכּתיבה, כּי גם פּוֹעלי הדפוּס שבתוּ אז.

מה יהיה גוֹרלנוּ – איש לא חשב. כּוּלנוּ היינוּ שקוּעים בּשאלת המדינה.

וּפוֹעלי מסילת־הבּרזל היוּ לגיבּוֹרי היוֹם. אחדים אמנם נתפּסוּ ונאסרוּ בּבית־הסוֹהר. בּכל זאת הרגישוּ הפּוֹעלים, כּי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וּשהתחילוּ מוֹכרי צרכי אוֹכל נפש להרים את השער, פּנה הקהל אל הסתדרוּת הפּוֹעלים ותיכף וּמיד קצבה היא את המחירים ונתנה פּקוּדה, שלא יעיזוּ לקבּל יוֹתר מהמחיר שקצבוּ הם. והמוֹכרים נענוּ להם ויעזבוּ את טרפּם מפּיהם.

סוֹאנים היוּ החיים בּימים ההם. בּרוּסיה, שבּדוֹחק היה מוּתר לשני אנשים ללכת יחד בּרחוֹב, ועין השוֹטר היתה זוֹעמת על שאין נוֹטלין רשוּת גם לאסיפה של בּרכּת המזוֹן – בּארץ זוֹ התחילוּ פּתאוֹם מתאספים חבוּרוֹת חבוּרוֹת ודנין יחד על חדשוֹת פּוֹליטיוֹת.

היוֹם נגדעה הזרוֹע החזקה. השוֹטר עוֹמד נדהם, חרבּוֹ סרוּחה כּסמרטוּט, כּמוֹ אין בּה כּדי לפצוֹע.

ואוּלם יחד עם השׂמחה של החירוּת הרגשנוּ, כּי מצבנוּ כּיהוּדים צריך שמירה מעוּלה. בּאיזה מקוֹמוֹת היוּ פּוֹגרוֹמים, וּמי יוֹדע אם לא יהיה פּוֹגרוֹם גם פּה? החירוּת היא חירוּת וּפּוֹגרוֹם הוּא פּוֹגרוֹם. הם אינם כּלל תַרתי דסַתרי2

הצעירים החליטוּ להזדיין, ורבּים, גם מי שאינם צעירים, היוּ עמהם בּעצה אחת. התחילוּ לאסוֹף נדבוֹת ולקנוֹת נשק להצפּין לעת הצוֹרך. בּשביל זאת נתאספוּ גם בּעלי־הבּתים החשוּבים ונתנוּ סכוּמי כּסף הגוּנים לקוּפּת ההגנה. ורק מעטים היוּ שהתנגדוּ לדבר הזה.

אנכי אמנם הייתי רוֹצה לעזוֹב את החירוּת הרוּסית והפּוֹגרוֹמים ולעלוֹת לארץ־ישׂראל, אבל רכּבת לא היתה לנסוֹע בּה. מכּירי ל. היה משתדל להוֹכיח לי, כּי עכשיו אין עוֹד כּל חשבּוֹן ללכת לארץ־ישׂראל. כּי עוֹד מעט ותהיה “ארץ־ישׂראל” בּתוֹך רוּסיה, וכל היהוּדים יאכלוּ מטוּבה יחד עם כּל העמים, וּכבר הגיע הקץ לציוֹנוּת, כּי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פּראית?..

אנכי אמנם גם כּן הייתי מאמין בּעת ההיא שתוֹר החוֹפש הגיע לרוּסיה, וּכאוֹפּטימי גמוּר הייתי נכוֹן לחשוֹב, שמעתה אין צוֹרך לפחד עוֹד מפּני פּוֹגרוֹם, כּי איך אפשר שאלה שיצאוּ מעבדוּת לחירוּת יתנפּלוּ על היהוּדים שסבלוּ יחד עמהם? הלא זהוּ נגד ההגיוֹן. ואף על פּי כן הייתי נכוֹן לצאת מרוּסיה וּלהמיר את חירוּתה בּפּראוּת של תוּרכּיה וּבמחשבה כּבר תקעתי את דירתי שם בּארץ־ישׂראל.

והנה בּא היוֹם השלישי, יוֹם 17 אוֹקטוֹבּר!

המַניפֶסט3 של הקיסר על נתינת הקוֹנסטיטוּציה4, מילא את כּל האויר. פּתאוֹם התרוֹממוּ הרוּחוֹת וּלעיני הדמיוֹן נצטייר העתיד בּצבע כּל כּך מזהיר. “יוֹשבי בּארץ צלמות אוֹר נגה עליהם”.

אמנם, זה כּבר חיכּוּ לאיזוֹ תמוּרה, אבל כּשהיא בּאה, הפתיעה את הלבבוֹת ונסכה עליהם רוּח שיכּרוֹן. החוּצוֹת היוּ מכוּסים בּגלי פּרוֹקלמַציוֹת, שמלפנים היוּ אסוּרוֹת בּאיסוּר חמוּר. עכשיו הכּל נקרא בּפוּמבּי; אין צוֹרך עוֹד להתחבּא. את האמת אני צריך להגיד, כּי השׂמחה היתה ניכּרת רק אצל היהוּדים. גם בּעיר המלוּכה עצמה לא נראתה כּל שׂמחה מצד העם לרגל התמוּרה, ומכּל שכּן בּמקוֹמי, בּעיר שרוּבּה פּקידים. שׂמחוּ מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליבּרלים, אבל שׂמחתם היתה דלה מאד, ואוּלי היוּ עוֹד מפקפּקים אם כּדאי לשׂמוֹח. אבל אצלנוּ היהוּדים היתה השׂמחה שלמה וסוֹאנת. אמנם סבלנוּ הרבּה מאד בּימים האחרוֹנים. המלחמה עם יאפּן לקחה ממנוּ אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’אנדארמריה!.. והלב הדוה היה נכוֹן להאמין בּכל נחמת שוא, בּכל צל של ישוּעה.

בּשעה האחת־עשׂרה מיהרוּ היהוּדים הצעירים (בּיניהם היוּ אוּלי אחדים מהרוּסים) אל שׂר הפּלך לדרוֹש ממנוּ, כּי יוֹציא לחפשי את האסירים בּעד עווֹנוֹת מדיניים.

בּבוֹאם לפני הבּית מצאוּ, כּי גדוּד קוֹזאקים עוֹמד שם. אחד מהדבּרנים פּנה אל הקוֹזאקים בּדרשה על דבר העריצוּת והחוֹפש. הקוֹזאקים שמעוּ דוּמם בּפנים זוֹעפים, ואחד אמר בּבוּז: דבּר, כּכל אשר תחפּוֹץ, מאתנוּ אין שוֹמע לך.

שׂר הפּלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוֹציא לחפשי את אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדתוֹ. ואוּלם אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדת הז’אנדארמריה אין לוֹ רשוּת לשחרר.

וימהרוּ כּוּלם אל בּית־האסוּרים. גברת אחת, אשה עסקנית בּין היהוּדים, וּביוֹתר בּין הגוֹיים, עמדה בּעגלה וּבידה דגל אדוֹם גדוֹל, ואחריהם נמשכוּ המוֹן אדם רב.

הגיעה התהלוּכה עד בּית־האסוּרים, והנה נפתחוּ אחרי איזה רגעים דלתוֹת השער וההמוֹן נדחק אל תוֹכוֹ. יש אוֹמרים, כּי זה נעשׂה בּכוָנה מצד הפּקידוּת.

פּתאוֹם והנה שׂר השוֹטרים וּגדוּד קוֹזאקים בּאוּ, כּרגע התיצבוּ בּשוּרה, ושׂר השוֹטרים הוֹציא מפּיו את המלה: “הכּוּ!” והקוֹזאקים התנפּלו על ההמוֹן ויכּוּ כּמנהגם. הכּו נשים, ילדים, רמסוּ בּרפש, חָבלוּ וּפצעוּ.


  1. פּלך.  ↩

  2. שנַים הסוֹתרים זה את זה.  ↩

  3. הצהרה.  ↩

  4. חוּקה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות