רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

בּין ההשפּעוֹת השוֹנוֹת שהייתי מוּשפּע מהן בּזמן ההוּא, גברה בּיחוּד השפּעתוֹ של אחד העם. הסוֹפר הזה שהחזיק בּשיטת האֶבוֹלוּציה1 היה בּאמת סוֹפר רבוֹלוּציוֹני, והביא מהפּכה בּחיבּת־ציוֹן.

זכוּרני, כּי לרגל אסיפה שנתית של חברתנוּ המקוֹמית “בּני־ציוֹן” הזמַנו מיֶקטרינוֹסלב את המטיף המפוֹאר ה' מאסליאנסקי. ה' פיינרמן בּא גם כּן לשמוֹע את דרשתוֹ. אחר הדרשה אמר לי: “בּשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בּראוֹתי את התלהבוּתוֹ העזה וּבשמעי את דבריו כּלפּידים, חשבתי שהוּא יסיים, כּאוֹתוֹ הגיבּוֹר הרוֹמאי: הבה נלכה! וכוּלם יקוּמוּ פּתאוֹם כּאיש אחד וילכוּ אחריו לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל, והנה סיים בּדברי תחנוּנים: תנוּ, יהוּדים, עשׂרים וחמש קוֹפּיקוֹת לחוֹדש לקוּפּת החוֹבבים! וכי בּשביל זה כּדאי להוֹציא כּל כּך הרבּה אבק־שׂריפה?”

ואמנם פּעוּטה ודלה היתה "חיבּת־ציוֹן בּראשיתה. בּין הקערוֹת שהעמידוּ על השוּלחן בּערב יוֹם־כּיפּוּר בּבית־המדרש לצרכי־צדקה שוֹנים נתוַספה רק קערה אחת “לעניה סוֹערה”…

והנה בּא אחד העם, אחד מחוֹבבי־ציוֹן הנאמנים, וגם הוּא קוֹרא “לא זוֹ הדרך”, כּלוֹמר, לא זאת היא חיבּת־ציוֹן, הנערצה בּפי ההמוֹן, וּמסתפּקת בּנתינת נדבה, אלא זוֹ שממלאה את כּל הלב, ולכן אמנם לא רבּים מסוּגלים לה, אלא יחידי־סגוּלה, “חבר כּוֹהנים”. רצה אחד העם להרים את חיבּת־ציוֹן עד לידי מדרגת אמוּנה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוּצק אל תוֹך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חיבּת־ציוֹן אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוֹכן החי לקח את לבבנוּ סגנוֹנוֹ המיוּחד. בּמה שנוֹגע לסגנוֹן בּחלק הפּרוֹזה לא היינוּ מפוּנקים כּלל, כּל אחד כּתב איך שהוּא, וּבלבד שהקוֹראים יבינוּ מדעתם איזה רעיוֹן צפוּן בּמה שכּתוּב. גם פרישמן, זה בּעל הסגנוֹן המצוּין, לא נמנע מכּתוֹב: “ופניו מלאים מרי, כּבית המרי”. לא כן אחד העם: כּל מלה שיצאה מעטוֹ הריהי אבן מהוּקצעה ומוּנחה יפה בּמקוֹמה ואי אפשר לשלפה ממקוֹמה וּלהחליפה בּאחרת.

וּבשנת תרכ"א הכניסני מ. קרישבסקי בּתוֹר חבר אל “אגוּדת בּני משה”2, שלא האריכה ימים, כּמוֹ שאמר אחד העם בּמאמר “נסיוֹן שלא הצליח”. זה היה מוֹמנט של התרוֹממוּת הרוּח, שלא הרגשתי כּמוֹהוּ מעוֹדי. חשבתי אז את עצמי לבן־משה בּאמת ההוֹלך בּדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כּי אינני בּוֹדד, אלא שיש יחד עמי חבוּרה שלמה של אנשי־המעלה, שהם מפוּזרים כּנקוּדוֹת מאירוֹת בּתוֹך רחבי הגלוּת וּמצוּדתם פּרוּשׂה על כּל הענינים שהם שייכים לכלל ישׂראל.

החפץ לעלוֹת וּלהתישב בּארץ־ישׂראל גבר בּי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ולעבוֹד בּתוֹר איכּר מוֹפתי בּארץ־ישׂראל. לחבּר את האידיאה של חיבּת ציוֹן עם האידיאה של העבוֹדה לפי שיטת טוֹלסטוֹי. אני וּמ. קרישבסקי פּנינוּ אל ר' אשר, הוּא אחד העם, להשתדל ליסד מוֹשבה מוֹפתית מבּני־משה ושימַנה גם אוֹתי בּין המתנחלים. אך הוּא ענה, כּי הרעיוֹן הוּא אמנם יפה, אבל אין כּל אפשרוּת להוֹציאוֹ אל הפּוֹעל. בּלי ספק שהוּא חשב על דבר מחסוֹר הכּספים וּבזה אמנם נתן תעוּדת עניוּת לבני־משה. אמנם צריך להגיד האמת, כּי גם החוֹמר, כּלוֹמר: האנשים המתישבים, לא היוּ מסוּגלים כּלל להקדיש את חייהם לעבוֹדת האדמה הפּשוּטה, וּביחוּד בּמה שנוֹגע אלי – לסוֹפר הייתי איך שהוּא, אבל להיוֹת עוֹבד אדמה בּארץ־ישׂראל בּודאי שלא הייתי מוּכשר לעוֹלם. וכמדוּמני שגם רוֹב בּני־משה, בּמה שנוֹגע לחקלאוּת, לא היוּ טוֹבים ממני.

לעלוֹת לארץ־ישׂראל – המחשבה הזאת מילאה את כּל לבּי בּשנים האחרוֹנוֹת. מלבד הטעמים הכּלליים שגרמוּ לרעיוֹן חיבּת־ציוֹן להתפּשט בּעוֹלם ושמצאוּ להם הד גם בּקרב לבּי, היוּ לי עוֹד טעמים, הנוֹגעים לחיי הפּרטיים.

בּעבוֹדת ההוֹראה לא מצאתי קוֹרת־רוּח. שש־עשׂרה שנה עבדתי בּתלמוֹד־תוֹרה, כּארבּעת אלפים תלמידים לקחוּ מפּי לקח בּתנ"ך, מעט גמרא וּשׂפת עבר, וסוֹף סוֹף רק אחדים רכשוּ להם ידיעה מַספּקת בּשׂפה העברית וּבספרוּתה.

וּמי הוּא האָשם בּדבר? לא אשׂים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כּפי כּוֹחי וּבינתי לחבּב על תלמידי את הלימוּדים העבריים. אבל הרוּחוֹת הזרוֹת בּאוּ ועקרוּ את הנטיעוֹת שנטעתי, שׂפת המדינה הנשמעת בּבּית וּבחוּץ ושיש לה ספרוּת רחבה ועשירה ושנוֹתנת תקוה למצוֹא ממנה פּרנסה, – גוֹברת על השׂפה הלאוּמית שלנוּ וּמגרשת אוֹתה מן הלב, בּלי להשאיר בּשבילה גם פּינה צרה.

לפנים חשבתי כּי המלמדים הבּוּרים אשמים בּדבר, ששׂפת עֵבר נשכּחת, אבל עכשיו נוֹכחתי, כּי גם הפּדגוֹגים היוֹתר מוֹדרניים לא הצליחוּ הרבּה. שׂפת המדינה עם שרשיה הרבּים והחזקים אינה משאירה יניקה, המַספּקת לנטיעה הרכּה, לשׂפתנוּ העלוּבה.

אלכה לי אל ארץ־ישׂראל, גמרתי בּלבּי, שם אראה את אוּמתי כּלוּלה בּהדרת שׂיבה וכוֹח עלוּמים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שׂפתה.

ורעי, אהוּבי, נתנוּ לי האפשרוּת להוֹציא את מחשבתי לפעוּלה, תמכוּ בּידי כּדי פּרנסתי, עד שאמצע לי עבוֹדה…

קחוּ ממני בּרכה, חביבי, החיים והמתים, בּכל מקוֹם שהנכם שם תלוה אתכם בּרכתי החמה בּעד החסד שעשׂיתם עמדי.


רעיתי לא היתה שׂבעת רצוֹן מנסיעה זוֹ. היא אמנם ידעה שבּארץ־ישׂראל גם העזים אוֹכלים חרוּבים… אלא, לפי דבריה, לא כּדאי בּשביל אכילה זוֹ לנסוֹע כּל כּך רחוֹק. ואלא מַאי – קברי אבוֹת? יש לה די קברי אבוֹת בּעיירה הסמוּכה למקוֹמנוּ. וּביחוּד הִרבּה אחד, חבר ילדוּתי, לגַנוֹת בּעיניה אוֹתי ואת ארץ־ישׂראל. – התשמעי? – קחי ממנוּ גט פּיטוּרין ויסע לכל הרוּחוֹת, ולמה לך להיענוֹת בּעֵטיוֹ של המשוּגע הזה? כּכה דיבּר חברי בּאזני אשתי לא פּעם ולא שתים. וּמי יוֹדע אם לא היתה הוֹלכת בּעצתוֹ, לוּלא מיהרתי להגיד לה, כּי בּין כּך לא תוּכל להפּטר ממני, כּי אין שוֹטה מגרש…

אשתי שמעה ותאָנח. היא קיבּלה עליה את הדין.

מוּכן הייתי לנסוֹע מיד לפני ראש־השנה. שלם הייתי בּגוּפי, בּממוֹני וּבפּספּוֹרטי, שבּלעדיו אי אפשר בּרוּסיה גם ללכת לבית־המרחץ, וּמכּל שכּן לנסוֹע לחוּץ־לארץ. אבל בּשביל חג משפּחה נתעכּבתי עד אחר חג הסוּכּוֹת. בּן חוֹרגי היה צריך להכּנס לחוּפּה בּראש־חוֹדש חשוָן. אמנם לדידי אפשר היה לסמוֹך על הצעירים, שיבנוּ להם בּית בּישׂראל גם בּלי השתתפוּתנוּ, אבל איך שוֹללין מאֵם, אשה פּשוּטה וּתמימה, את העוֹנג הזה להכניס את בּנה לחוּפּה? בּדברים כּאלה אין מקילין גם בּהפסד מרוּבּה, והחוֹטא מקבּל עוֹנש גדוֹל מנשׂוֹא, תוֹכחה שאינה פּוֹסקת ותרעוֹמת שאין לה סוֹף, וּבפרט אחרי שהיא לא בּרצוֹנה עוֹזבת את הארץ שנוֹלדה בּה.

השתדלתי, אמנם, שהחתוּנה תהיה בּין יוֹם כּיפּוּר לסוּכּוֹת, אבל המחוּתנת הוֹכיחה בּראָיוֹת בּרוּרוֹת, שאין כּל אפשרוּת להכין את בּגדה החדש עד אחר חג הסוּכּוֹת, והיא בּרוּך השם איננה סַנדלרית, שתוֹביל את בּתה לחוּפּתה בּלבוּש ישן…

והסיבּה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבּה, הרבּה מאד.


  1. התפּתחוּת אִיטית, בּניגוּד לרבוֹלוּציה.  ↩

  2. איגוּד חשאי בּקרב חוֹבבי־ציוֹן בּראשוּת אחד־העם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות