יום־טבת נטה לערוב. החלונות הנמוכים, שהופשרו משמש בצהרים, חזרוּ והעלוּ ציצי־כפוֹר דקים, יפים. על מחיצת־הקרשים הצהובה רבצוּ ריבּוּעי־אוֹרה אדוּמים. מחוּץ מרחוק, הגיע צליל־הערב של בית התפילה הנוצרי, ובפרוזדור צווחה העז. הקוֹר התגבר עם נטוֹת היום.
בעלת־הבית הזקנה, עצוּמת־העין, שנתאלמנה בתחילת החורף של אשתקד מאישה המלמד, ישבה על התנור, כדרכה, וסרגה פוזמק. היא ניעוֹרה משתיקתה וענתה:
– העז צוֹוחת, צריך לחתוך לה צנוֹן.
וכעבור שעה קלה אמרה:
– את “שלמה הגבוה” אין רואים זה מלפני הפסח. ודאי כבר מת.
בנה היחיד מרדכי, איש כבן שלושים וחמש, כפוּף־שכם קצת, בעל זקן שחור קטן, חוֹטם ישר ומדוּיק ועינים אפלות, דלוחות, הזדקף אל ה“טראַם” ( הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים ממעל) והניח עליו את המחזור הגדול, שזה עתה גמר את כריכתו. אחר־כך עמד תחתיו, כדרכו, בלי־נוע כרבע שעה, והתעשת: – הא? שלמה הגבוה? אֶה, שדים יקחוהו!
עברה עוד שעה קלה…
– מפני־מה אין שומעים קול־כלבו של טריכמַן כל היום? – נזכרה הזקנה שוב.
– הא? הכלב? הכלב חולה – אמר לי טריכמן – וזה יומים לו שאינו נובח. וצריך עכשיו להיזהר מפניו, שמא נשתטה.
על הדרגש הישן והרעוּע היו מוטלים תרמילים ממולאים, קרים. אלה הם תרמיליו של ר' ניסן העני, ה“מחזר על־פני העולם”, המתאכסן מקדמת־דנה בבית זה, הואיל והוא, הבית, מעוּמד בקצה־העיר, ליד הדרך העולה לעירו דוּבּרוֹבנה.
מן החוּץ נשמעוּ חריקות שלג כבוּש. חלף צל על חלונות־המזרח ועל הכתלים המסוּידים החיורים שכנגדם. נפתחה הדלת ואיש שׂב וּגבה־קוֹמה נכנס הביתה כפודף תחת צרורו ומקלו בידו, עבר את הבית בצעדים מהירים, קרא “ערב טוב!” דרך הילוּכו, כרע אחורנית אל הדרגש, נחלץ מתוך צרורו והזדקף מלוא־קומתו.
– והנה גם “שלמה הגבוה” – ענו הזקנה ומרדכי בבת־אחת – ואנחנוּ דימינו, כי כבר מַתָּ!
שלמה הגבוה, שיפשף, כדרכו, את כפיו זו בזו, ניגש אל מרדכי, העמיד בו את עיניו הצוחקות ואת זקנו הקפוּא והתחיל לדגדג אותו באצבעותיו בירכו, תחת בית־שחיו, מתגושש עמו ופוכר את זרועותיו אילך ואילך, וקורא מתוך צחוק חבוי:
– מה שלומך, מוֹטקלה, מוֹטקלה?!…
מרדכי מנסה להתנגד, תופס בידיו את ידי השׂב הקרוֹת, הרועדות, אבל החזקות, ועונה מתוך יגיעה:
– חזק הוּא כאלון! כל מה שהוא מזקין גבוּרה מתוספת בו!
אז יחלוף השחוק מעל שפתי שלמה הגבוה, וירפה ממרדכי.
– ותרמילים אלו של מי?
– של ר' ניסן. גם הוּא כאן. בודאי יבוא תיכף.
בחוץ חוֹפף כפוֹר רענן על גדר־הזמורות, הנמשכת מביתו של מרדכי עד בית האיכר טריכמן הסמוּך לו. על יתדות־הגדר תלוּיות קדרות הפוּכוֹת. מתוך הארוּבּוֹת, מימין, מתמרים ועולים עמוּדי־עשן כחוּלים, שריחם נודף למרחוק, והם מסתמנים על־פני פאתי־דרום המאדמות בדמדומי השמש השוקע הקר; ומשמאל, מעבר לגדר, משתרעים עד אופק־צפוֹן, העוטה עלטה, גני־הירק השוממים רחבי־הידים, ואחריהם השדות המכוסים שכבת שלג כחוּלָה־זכּה, שוָה וחלקה, שגבעולי־חציר בודדים, עגומים, מזדקרים מתוכה, וגרגירי־שלג מתנשבים על חלקתה גלים־גלים ברוח המיבב, מחליקים, מתפזרים וּמידרדרים וּמַשווים את הגוּמות הקטנות – עקבות הזאבים המטיילים פה בלילות. ושם, בקרן צפונית־מזרחית, נראה הדרך השומם העולה לדוּבּרוֹבנה עם שוּרת הלִבנים הגבוהים, המכוסים כפוֹר, ועם עמודי־הטלגרף ההומים. השלג מסביב עטה עין־תכלת הערב, פה ושם מתעקלים חריצים כבושים של עגלות־חורף, צלעות־הבתים מתבקעות מקוֹר, ואנקורים פורחים בלי קול תחת הגגות. הפסיעות חורקות, הקרח מסמר את האזנים והלסתות, מעיק על העינים וּמטיל כּפוֹר על ריסיהן, וּבתוך החוֹטם מתמתּחים קורי־עכביש.
– קרח עם רוח!… – קרא ר' ניסן, כשפרץ הביתה בלווית שפע אֵד צחוֹר.
באויר הבית הצר והעצוּב נזרקת איזו צהלה מן האנשים הזרים, אבל אין בזו משוּם נחת־רוח יתרה, והיא קרה כתרמילים על הדרגש.
הזקנה התחילה מסיקה את התנור. היא מתיגעת בליבּוּי האש, שאינה נאחזת בעצים הלחים, פותחת את ארוּבּת־העשן ומקשקשת שם בצמידים, ואחר־כך מתלקחת האש ומהבהבת בתוך התנור, הקצף תוסס על קצות־העצים, ועל הכתלים האפלים מנַתרות בהרות־אור גדולות.
הודלקה העששית הקטנה ועלתה על השוּלחן. הבהרות נמחוּ מעל פני הכתלים.
ה“עניים” מטפּלים בתרמיליהם בדממה. כל אחד מוציא מתרמילו פרוּסות־הנדבה שלו ועורך את סעודת־הערב. הם לועסים וחותכים את הלחם הלבן באולריהם חיתּוּך מעוֹרר תּיאבון, ומרדכי הופך בתוך כך את מקלו של שלמה הגבוה לכאן ולכאן, ושואל:
– והיכן הוּא אותו המקל?
– נגנב בלאדי! – עונה שלמה הגבוה.
– אַ־אַ־אַה… – מצטער מרדכי – זה היה מקל נפלא.
הוא משיב את המקל למקומו, ועינו נתקלת במקל־התפוּח המסוקס של ר' ניסן.
הוא נוטל גם את זה.
– הבה, ר' ניסן, נעשה חליפין במקלותינו: יתן לי את זה ואנוכי אתן לו תחתיו את מקלי השחור, העקום, האַלוני.
– איני צועני! – עונה ר' ניסן בקולו היבש.
ומרדכי מתחיל מדבּר לעצמו:
– בלא מקל הלא אי־אפשר לילך בדרך. פעם אחת – הוא פונה אל העניים – הלכתי בדרך בלילה ועברתי על־פני “חצר” אחת, והנה אלמלא מקלי השחוֹר, היוּ משסעים אותי שם הכלבים לגזרים.
וּבתוך כך הוּא נוטל את אולרו הקטן של שלמה הגבוה ושואל:
– בכמה עלה לך האולר הזה? אולרי שלי נגנב אמש. “גוי” אחד נוטה פה ללון. לילה־לילה הוא בא תמיד שיכּוֹר, ואתה צא ערוֹם וּפתח לו! שאחר־כך הוא מבלבל את המוח ואינו מניח לישון. אמש נמלך וגם גנב את אולרי. והרי אני עתה כמו בלא יד: אין במה להקציע את הספר ואין במה לעבּד את הקלף. סוף! יותר לא אפתח לו!
– איזו חדשות נפלו בעיר? – שואל ר' ניסן.
כעבור רגעי מספר התעשת מרדכי:
– הא? חדשות? איזו ח־ד־ש־ות?.. אברהם קבּלקין מת.
– “ימינו כצל עובר” – מתאנח ר' ניסן.
– טוב לאכול לחם בגבינה מלמוּת – צוחק שלמה הגבוה בקול חבוי.
אחרי סעוּדת־הערב מוציאים העניים את כיסיהם הגדולים ומריקים על שני קצות השולחן, שלמה מזה ור' ניסן מזה, המון מטבעות נחושת. הם מהפּכים וממשמשים במטבעות מתוך הרחבת־הדעת, ומרדכי עומד מרחוק, מסתכל ואינו מסתכל. מה זה יהיה, מה זה יהיה?! שוּב על התנור ועוד פעם על התנור… ששלושה חדשים רצוּפים הוּא עוסק בכריכת מחזור אחד, וּמזוּזותיו, שכתב בזמן זה, נפסלו אחת אחת. אמנם, גם הוּא נמלך בדעתו לפרקים, קם ועוזב את מלאכותיו בביתו, נוטל את מקלו השחור והעקום וסובב את ה“עולם” שנה, שנתיים, אבל פעם בפעם כשהוּא שב מדרכו, הוא מביא עמו אך צרור־מאחוֹרקה שלם וארבע פרוּטות. לא יותר.
“צריך להיות ער כל הלילה הזה ולכתוב, לפחות, מזוזה אחת” – הוא גומר בלבו.
בבית שוֹרר קור, אף־על־פי שהתנוּר מוסק, הצינה שופעת מפרצי־השמשות, מסדקי־הכתלים, וכל דיבור ודיבור יוצא בלווית הבל צחור. המדוּרה בתוך התנוּר הולכת ופוחתת עד שהיא נהפכת לגל של גחלים עוֹממוֹת. והזקנה סותמת את פי ארובת־העשן ואומרת:
– חוששת אני, שיהיה “טשאד” (אֵד־פחמים).
ר' ניסן מוציא את קופסת־הטבק, קופסת־העצם הלבנה, נשען אל הקיר ומריח מתוך הרחבת־הדעת, ושלמה הגבוה, שאינו לא מעשן ולא מריח, מתהלך בבית הלוך ושוב ברגליו הקלות הנתוּנות בסנדלים ובפוזמקאות, ידיו תחובות בחגורתו, והוּא מזמר בחשאי בקולו האטום את קטעי־ניגוּניו, המתגלגלים כקורות במורד־ההר.
– כמה היו ימי שני חייו של אביך במותו? – פונה ר' ניסן אל מרדכי.
– הוא לא הוציא את שנת החמישים ושמונה.
ובבית התחילה מרחפת דמו־דיוקנו של אבי־מרדכי, המנוח ר' יוסף המלמד, ברשמי פניו הישרים והמדוּיקים ובעיניו האפורות, היפות, המעודדות. בכל פעם היה מציע בעצמו לעניים הנודדים את משכבותיהם, ואחר כך היה מאחר לשבת לבדו על גבי ה“משניות” והיה ממתיק להם את שנתם בניגוּנו החרישי הנפלא, שהיה נשמע לסירוגין עם המיית הרוח מבחוץ, עם הזדעזעוּת־השמשות, עם הלמוּת שומר־הלילה…
– עוד אפשר היה לו לחיות ולחיות… – התאנח ר' ניסן.
וכעבור שעות מספר עולים שני העניים זה אחר זה על התנור ואובדים בחשכת־החלל. הזקנה נכנסת לחדרה האפל, שואלת משם את מרדכי, אם סגר את דלת הפרוזדור, ושוכבת גם היא.
ומרדכי פורש את חתיכת־הארג על השולחן הערום, מניח עליה את הקלף, מעמיד את הקלמר והקולמוס, יושב ומתחיל כותב “מזוּזה” בידו השמאלית: אִיטר הוא.
אחרי כתבו את שלוש השוּרות הראשונות הוּא מרגיש חום בתנוּכי־אזניו וקור בברכיו ובכפות־רגליו: מרטט הוא רטט־היצירה. האותיות יצאוּ מחוּדדות ו“חיות” וה“ושננתם”, שבסוף השורה שלישית, התישב הפעם ברוָחה, דבר העולה בידו לעתים רחוקות מאד. מזוּזותיו בכלל נפסלות תמיד בגלל פיזור־נפשו באמצע־כתיבתן, ועל עליית־הגג מתגלגלות בחול בין הבקבוקים, שהעלוּ ניקוּדים, המון מזוּזות פּסוּלות לא־נגמרות, בעלות “ושננתם” מצומצמים ומכוּוצים. הוּא ניער את נוצתו מן הדיו מתוך מקישה בצלע השולחן, נתן אותה בין שיניו ותחיל מחליץ את אצבעותיו וּמחייך כדרכו.
צלו הענקי התפּשט על מחיצת־הקרשים שמאחוריו ועלה והשתטח עד חצי־התקרה. על הכותל המסוּיד שכנגד יצאוּ מן הסדקים חסילי־בית ועמדוּ תחתיהם בלי־נוע. בירכתי התנור צירצר הצרצר. החלונות הפכוּ לבן משכבת הכפור, שהלכה והתגבשה עליהם. מן החוץ הגיעה הלמות שומר־הלילה עם הפסקותיה, ומרחוק־מרחוק, מעבר ןדניֶפּר, נשמעו שריקות הרכבת, שריקות רחוקות, קטוּעות, חולפות, עליזות־עצוּבות, כחולות…
הקולמוס התנהג בכבדות על הקלף, המחוּספּס וחרק. לאזני מרדכי הגיע מתוך הדומיה מחי־הפעמון של השעון העירוני.
– אחת, שתים, שלוש… – התחיל מונה בקול.
אך פתאום שיסע אותו קול צרוּד, קול־אשה, שפרץ בשירה פרוּעה בחוץ לא־הרחק מן הבית. זוהי אַכּסיניה השיכּוֹרה, ההולכת עתה מבית־המרזח אל ביתה, העומד בשיפוּע־ההר על שפת־הנהר. השירה השתפכה, התרחקה, הלכה וּפחתה עד שגוועה בתנוּעתה האחרונה – אותה התנוּעה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברוּ, שנות־הילדות, גגות, גדרות־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…
– מוֹטקלה, הגישה לי מעט מים! – ביקש שלמה הגבוה מעל התנור.
מרדכי התנשׂא בעצלתיים, לקח את הקיתון, שאב מים בלוּלים בגלידי־קרח והגיש אל שלמה.
– מה קרים המים! מגיעים הם עד לתוך הרקות.
צעדים התחילו חורקים בחוץ בלווית מלמוּל בלתי־ברוּר. מרדכי הכיר את הקול ואמר:
– ה“גוי” הרי זה בא…
ודפיקות עמומות נשמעו בדלת־הפרוזדור.
– פ־ת־ח־ו!
– ל־לא!.. אמרתי “לא” – הרי “לא”!
– פתחוּ, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחוּ־נא!
– אפילוּ כשתדפוק לך עד בוקר…
הדפיקות נפסקות. ה“גוי” עובר מן הדלת אל חלון־המזרח, וקטעי־פנים מהבהבים מבעד למפלשי־הכפור של השמשות, וקול אטום מתחנן בלווית דפיקות עצוּמות במסגרת־החלון.
– פתחו, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחו־נא!
הזקנה הקיצה ויצאה מחדרה בחלוּקה האחד, עמדה באמצע הבית וענתה:
– אלא מה יהיה? כשהוּא יושב עד חצות־לילה. הנר דולק. השיכּוֹרים של כל העולם יבואו הנה להתדפק. כּבּה את האש, וילך לו!
– כּבּה את האש! – שנה שלמה הגבוה מעל התנור.
– פתחוּ, פתחוּ! אני קופא…
– לך־לך אל “שלך”! – גוֹחן מרדכי אל החלון מבפנים. ה“גוי” נתן קולו בבכי, שקשה היה להבחין בו, אם טבעי הוא או מעוּשׂה.
מרדכי כּיבּה את המנורה והלז נשתתק.
נשמע מעין חיכּוּך בכותל מבחוּץ והכאת־מקל, הכאה רפוּיה, שלא־במתכוון, בקוֹרוֹת־הבית התחתונות. ניכר, שכרע ה“גוי” והוּטל ארצה תחתיו.
לבנונית שלג־החוץ ניצנצה בחשכת הבית. אחד מחלונות־דרום התחיל מתנוצץ ומשתבץ בכפורו, ועל מחיצת הקרשים הופיעוּ כתמי־אור. זה היה אורו של בית־טימוֹך שכנגד, וממנוּ הגיעוּ נקישות כהות בזו אחר זו. שם כתשוּ ריפות.
מרדכי ניגש אל חלון־המזרח והציץ בעד סדק אחד פנוּי מכפור. הוּא ראה רק את ההטנות של ה“גוי” ואת כלבו המנומר של טריכמן, כלב זה שהוא ספק שוטה, שרץ וחלף בדממה בצלע־הבית.
ולאחר שעה קלה התחיל מרדכי תועה בחשכת הבית אילך ואילך, עד שנמלך בדעתו ועלה על התנור. התנור היה גבוה, סמוך לתקרה, לא חם ולא קר ומלא סחבות, חול, פשפשים. פה היה חושך־אפלה. מתחילה לא ראה מרדכי כלום, ואך לאט־לאט היה התחיל מבחין את ר' ניסן, ששכב כלפי כותל־צפון, את למשה הגבוה, שהתפרקד והתפּשט באמצעיתו של התנור, את קורות־הכתלים, את אניצי הפשתן, שהתנפנפו מרוח־הלוץ… בתוך ארובת־העשן המה הרוח וקישקש בצמידים.
מרדכי ישב על שפת התנור, שׂם ברך על ברך, הדליק פפירוסה, גמר אותה, ופיהק. אחר־כך השתעל קצת וזיכך את קולו.
הוא התחיל, כדרכו, מזמר בניגוּן עצוב, מוזר, שלא מן הניגוּנים השגוּרים: “חלילה לך־ך אלוהי המש־פט, זכוֹר לא יעשה מש־פט, ואם כא־אדם עברו ברית”…
בחלל האויר האפל והקר חלפה נשיבת סתיו, וריח־תפוחים התחיל נודף. רפש־הרחוב נוצץ לעין־הפנסים, ומתוך המרתפים מציצים תפוּחים אדוּמים, צבוּרים על אצטבאות מוּצעות תבן, מוּארים באור־עששית. אנקות־ה“כפרות” נשמעות בחשכת־הלילה מבעד לערפל. “יום־כיפוּר” בהיר ושוקט, עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל על־פני הדרכים החיורים, ובבתים אך הנערות לבדן… ימים בהירים, השמש מחמם את הלסתות, ובמפרקת מנשב רוח קריר; קוּרים צחורים מלפפים וּמגרים את הפּנים, השמַים חיורים, ונחש־נייר מרחף בהם… ימים עכורים, מפלשי־עב כהים, וה“גויות” חפרות בגני הירק את ערוּגות תפוחי־האדמה האחרונות, מפשילות את ראשיהן כלפּי מעלה ומביטות אל אווזי־הבר, הטסים בשורה מיושרה דרומה וצורחים ברקיע המעונן.
מרדכי שר “על המדינות”, “זכרתי לך חסד נעוּריך”, ואחרי־כן עבר אל “כבקרת רועה עדרו” ו“אדם יסודו מעפר”. את זה הפיוט האחרון “יִשב” הוא עצמו בניגונה של אכּסיניה.
הנה השלג הראשון. עגלות האיכרים טעוּנות קלחי־כרוב. אווזים צורחים… רוחות קרות ועצוּבות מנשבות בין־הערבֱיים, וחפץ מתעורר להילחץ אל אבא, אל אדרתו, אדרת־החורף. ריח זר התחיל נודף, ריח מדכּא, ריח־יאוּש, מעין אותו הריח, שנדף בסתיו־אשתקד מצלוחיות־הרפוּאה, מן השלפוחית הטעוּנה מכיתת־קרח, אותו הריח, שנדף אחר כך בבית כל ה“שלושים”, כשהמניין היה מתלקט לתפילת־המנחה.
נדף ריח־המות.
וה“אין־סוף” הכהה, שאחרי המות, הציץ בעד החלונות מבחוץ יחד עם לבנונית־השלג… הוּרגשה התמעטות־החיים עם כל נשימה ונשימה. הלא עוד מעט… עוד מעט… עוד מעט… כפות־הידים מתעלפות ונקפצות לאגרופים, חפץ מתעורר להיאחז בצלע ארובת־העשן.
– “וכחלו־ם י־עו־ף”… – שר מרדכי באותה התנוּעה האחרונה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברו, משנות־הילדות, גגות, גדרי־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…
ניעור שלמה הגבוה וענה:
– המשוגע הוא סוף־סוף משוגע! כשכל העולם מעיד פה אחד, מסתמא יודע הוא. מתחילה הוא “יושב עד חצות־לילה, אש דולקת, “גויים מתדפקים, ואחר־כך הוא מ”נגן” בחושך. בעוד אבא חי, היה, לפחות, מתירא קצת. עכשיו…
ומרדכי מציע לו את יצוּעיו הדלים על שפת התנור, מתפּשט, שוכב וארובת־העשן למראשותיו, ומתכסה ב“סוּרטוּק” (בגד ארוך שחור) שלו, שסוּע־הירך. השסע מתפשט לאט־לאט, וצינה שופעת מסדקי התקרה והכתלים. צריך היה להזדרז ולקום ולהחליף בגד זה באחר, בלי שסע, לצאת אל ה“גוי”… אך הוּא שוכב בתוך־כך ואינו זז.
וכאילו שלמה הגבוה עומד על גביו ועודנו מתרעם עליו ונוזף בו. אבל הצעקות והנזיפות הללוּ קרובות ורחוקות הן גם יחד ואינן טורדות את מרדכי כל־עיקר, אלא אדרבּה, עוד משפיעות עליו איזו שלוָה מתוּקה, המתפּשטת בכל אבריו, ומישנות ומישנות.
ומעבר לכתלים, בחוץ, התבקעו מקור גזעי־אילנות וצלעות־גרנות, יבּב הרוּח ודירדר את השלג היבש, מיצמצו כוכבים עליזים וקרים מתוך אפלת־הרקיע, נבחוּ כלבים, קרובים ורחוקים, וזאבים התהלכו על פני גני־הירק השוממים, המכוסים שלג עמוק, ועברוּ אותם באלכסון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.