בצד הרחוב לאורך המדרכה החיורת מנוֹגה־הירח קבוּעים בשוּרה חצוּבוֹת־חצוּבות הרובים של הרוֹטה השמינית אשר ללגיון האַבחזי. בצלע הבּית הסמוּך, שתריסי חלונותיו סגוּרים, רוחשים, מספרים ומתלחשים אנשי־הרוֹטה – כארבעים איש, לבוּשים מעילים שחורים מעל לחוּלצותיהם, חוּלצות־הקיץ הלבנות. על המדרכה, שמעבר הרחוב מנגד, מתהלך יחידי, הלוֹך ושוֹב, מפקד־הרוֹטה, הקפיטן דנילבסקי וּמעילוֹ הצחור על שכמו. הלילה ליל־אלוּל, ליל־ירח קיר. דממה.
– למי, אחים, יש סכין? – שואל האחד בלחש, בהתגנבו מעבר השוק, ואבטיח לבן גדול מבצבץ מתחת כנף־מעילו. בן־רגע הוּא נתוּן באמצעיתה של כנוּפיה, והוּא חותך את האבטיח עיגוּלים וחצאי־עיגוּלים וּמחלק על ימין ועל שׂמאל. קרבי האבטיח המתוּקים מבהיקים לעין־הירח ומַרוים את החכּים והלשוֹנוֹת, שנשתוּ בצמא, בטלטוּל, באבק ובצמר־נוֹצוֹת. לרגעים מופיעים אחרים, טעוּנים אבטיחים אחרים, וגם מסביב לכל אחד מאלה מתהווֹת בּן־רגע כנוּפיות־כנוּפיות. נשמעות הפצרות, חיתוּך־אבטיח, גמיאה ולעיסה, שׂחוֹק כבוּש, לחש…
– את הרובים תפיל, לאט לך! – מזהיר וחוזר ומזהיר בתוך־כך זאב סֶרְדִיניסקי – היהוּדי היחידי שברוֹטה זו, שהועמד לפקח על הנשק. זה היה יהודי קצר־קוֹמה בעל פנים כחוּשים וחיורים, ועיניו הטרוּטות עם חטמו הגבנוני שיווּלו קלסתר של אשה יהודית זקנה, מרת־נפש, סבלנית. בכל איש שעבר עתה בינוֹת לרובים היה גוֹער בנזיפה בקולו הצרוד:
– וּמסביב אינך יכול ללכת!
או:
– יפיל את הרובים ואחר־כך פּרע אתה בעדו!
או:
– נדחק דוקא בינתיים!
– אַ־אַ־אַה, חס הוא על ה“יהודונים” שלו – משיב לו הלז ונבלע בתוך אחת הכנופיות.
– אותו יהודי, – מספר חייל צעיר, “אפור” מתוך לעיסה – שהכהוּ סגן־האופיצר ברובו…
– כשאתה מספר! – משסעהוּ דניסנקוֹ במבט־בוז. זה היה חייל “זקן”, העומד להשתחרר בעוד שבוע ושהיה חביב ביותר על כל בני הרוֹטה על מעשיותיו ה“נפלאות”. שהוא מרבה לספּר בעתּוֹת־הבטלה, והכל ענוּ עתה פה אחד:
– יספּר נא דניסנקוֹ!
– התבינו? – החל הוא – אנוכי הלכתי אז בשוּרה אחת עם סגן־האופיצר וראיתי את הדבר מהחל ועד כּלה. אך עברנוּ את גשר־הטחנה, והנה מחנה מול מחנה. אלה במקלות, באבנים וּבמטילי־ברזל ואלה – באקדחיהם, והבתוּלוֹת היהוּדיות פורשׂוֹת כּפּיהן, צועקות ומתיפּחות: אי, אי, אי!… “לפזרם!” – נשמעה הפקוּדה, ואז רץ סגן־האופיצר ישר מול היהודי, שעמד לפני ביתו, והכּה בקת־רוֹבוֹ על קדקדו, כך, במלוֹא־התנוּפה, וכרע היהוּדי, נשען על הקיר, ולא זע… ו“פורע” אחד עוד בא ושנה לו במקלו, והטה היהודי את ראשו הצדה…
והמספּר העמיד את עיניו כעינים קמות, עיני־מת, והטה בעצמו את ראשו הצדה והשתתק.
– ואחרי־כן – הוסיף לספּר – הלך ממנוּ פסיעות אחדות. נמלך בדעתו ושב על עקביו, הציץ לתוך עיניו, והכה על ראשו שנית מן הצד, והטה היהוּדי את ראשו כלפּי הצד השני, הוּא הכּה מצד זה, והוּא חזר והטה את ראשו כלפּי צד זה…
– אוֹ־וֹ־וֹ! אלה לא ביישוּ את עצמם!
– צחוק היה לראות, איך שהיהודים ירו מתוך אקדחיהם יורים ויורים ולוּ גם הרגוּ אחד.
ובתוך כנופיה אחרת סיפּר סקן־האופיצר דיאַקוֹביץ', שפני יהוּדי לו, את דבר דקרוֹ בכידונו את העלמה היהוּדית שם בבית.
– התבינו? מופיעה מאחורי הזוית וּמיַדה אבן במפקד־הרוֹטה! לוּ ניתנה לי הרשוּת, כי־עתה דקרתי את כוּלם מקטן ועד גדול!
וכל השומעים נזכרו ברגע זה, איך שהוּא, דיאַקוביץ', קפץ ויצא אז מן החלון, חיור, בעינים מושפלות, לא כמנוּצח אף לא כמנצח, ומחה את כידונו בדשא־התּל.
התנוּעה והלחש הלכו ופחתו מעט־מעט. התחילוּ שוכבים לישון בשוּרה על הארץ סמוכים לקיר. עברה עוד שעה ונשמעה רק נחרת־שינה בלווית פסיעות הקפּיטן מהמדרכה שכנגד. ורק פּטרנקוֹ, זה החוֹחוֹל המקבל את מנתו פי־שניים מחמת רעבתנוּתו שאינה מצוּיה, עוד ישב ולחך את קליפּות האבטיחים.
ובאויר השוקט והקריר ריחפו הדי־היום, הדי־הרעש. סרדינסקי כרך ועישן סיגריות זו אחר זו, ישב על האבן הגדולה שבצלע־ההר, קם וטייל אילך ואילך וחזר וישב וחזר וקם. מקצות־העיר עוד כמו נשמעוּ נאקות רחוקות, אֶנקות־אנשים, נשים וטף, ועוד כמו נוּפּצוּ החלונות הסמוּכים נפצים תכוּפים, שאננים… היום, בשעה שבקעה הרוטה בהמון הפרוע, התירא הוא להביט לצדדין, בעד צמר־נוצות שמילאו את כל חללו של החוץ, פּן יראה גוויות נשחתות, גולגלות מרוֹצצוֹת, שדמן שותת, תינוקות קרוּעים לחצאין, ולעיניו ריפרפו אך הנוצות הזכות שתחת רגליו, מיחם ממוֹרט מעוּסה, שברי־ראי צלולים, “סידוּר” פתוח ב“שומר ישראל”… לכל שינוּי שבמערכה היה שוכח את עמדתו הראויה לו, וזבירוֹב, מי שחי עמו תמיד בידידוּת יתרה ושמיטותיהם בקסרקט מצורפות זו לזו, הדפוֹ מאחור באגרופו, וכשהפך סרדינסקי את פניו לראות מי הוּא, התנכּר אליו זה והתחצף לעוּמתו:
– מה אתה, “יהוּדי”, מיטלטל אילך ואילך ואת מקומך אינך יודע?! בכידוני אדקרך!
נפתחה הדלת של הבית הסמוּך, ונערה מעוּטפת בסודר יצאה בחשאי וישבה על המעקה.
– מפני מה אינכם ישנים עדיין, בשעה מאוחרת כל־כך? – קרב אלי סרדינסקי.
– הכי גם יהודים ישנם בזה, ואנכי לא ידעתי!
– אחד אני.
– זהו כבר הלילה השני, שאין אנו ישנים. עכשיו, כמובן, הפחד אצלנו כבר אינו גדול ביותר, משוּם שאתם חונים בזה, אבל אמש, כשישבנו פה, אני ואחותי, היה נדמה לנו לרגעים, שאנוּ שומעים יללות מאותם הבתים שבקצה־הרחוב, ובתום־כך סרט וטיפּס חתוּל על אותו הכותל, והרי כמעט שֶמַתְנוּ מפחד.
– היהוּדים בעצמם אשמים בּכּל! – ענה סרדינסקי, ההוציא את קופסת־הטבק והתחיל כורך סיגריה. כשהעביר את שפת לשונו לאורך הנייר אילך ואילך, הציץ בפטרנקוֹ, שלעס עוד את שארית־האבטיחים, ואמר:
– רב לך לכרסם את האבטיחים. גפרוּר יש לך?
– יש – ענה הלז, וכמדבר לעצמו הוסיף:
– נבהלו היהוּדים, ועזבו את האבטיחים באמצע השוק.
סרדינסקי הצית את הסיגריה, ישב על האבן והחל לעשן.
בקצות הרחוב מזה ומזה חרקו דלתות ושערים חריקות קטוּעות ורישרשוּ גדרי־הזמוֹרוֹת: שם התגנבוּ אנשי־צבא עֵרים אל קני־השפחות. עברה מרכבה משתקשקת, התעכבה מעט, ונשמע קול רם.
– קפיטן דנילבסקי!
– א־הא?!
– הבאתי לכם פקוּדה. עליכם להתעכּב פה עד צהרים של יום־מחר. ביחוּד עוּרו לפנות בוקר, אחרי שכפי השמוּעה תתחדש אז “אנדרלמוסיה” זו ביתר עוז.
– מובן: אין ברירה! עת מלחמה!
והמרכבה השתקשקה לה הלאה.
פסיעות הקפיטן נשתּתּקוּ. כניכּר, ישב שם על הסוללה.
– מי הוא שם העומד “עֵר” על גבי הרובים? – נשמע קולו מתוך פיהוּק.
סרדינסקי הזדרז וקם, שׂם כּף־ידו תחת מצחות כובעו וענה בקולו הצרוד:
– סרדינסקי, רום־הוד־מעלתך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.