¹

קיץ קיץ ושיריו, קיץ קיץ וניגוּניו.

לפני איזו שנים שלט הניגון: “האט אַ איד אַ ווייבּעלע”, לפני שנתיים, ומבקצת גם אשתקד, ירשה אותו “חוה” המפורסמת (אָי־אָ־אָי חַ־וה!), ואחריה: איך וויל אַ מיידעל, מיידעל" וכו' והשנה נדחו אלה מפני הניגונים החדשים: “איך האָבּ א ווייבּל מישקע, האָט זו אַ צדקה־פוּשקע”, “אלעס טהוט מען אין דער שטיל”, ואחרון אחרון חביב: “איידל־דוּדל־דידל־דוּדל־דידל־דוּ”… ומרחפים הניגונים באויר, מתנגנים מאליהם מתוך גרונות הכּל: מאותו ה“יחף” הקטן, השורק אותם בשפתיו, בשעה שהוא מביט אל החלון המבריק והמשתבץ של אחת החנוּיות, כשצוארון־מעילו מוצלף לו למעלה, ועד… ועד… אותו הסוחר הזקן, הכרסתן והקרח, שנוהם את הניגונים “תחת הלוטם”, בשעה שבמוחו המצומצם וטפוּש־החֵלב מנצנץ פתאום איזה “עסק” חדש… מנגנות אותם גם תיבות־הזמרה, שמספרן עולה כאן על מספר־החצרות, והגרמופונים הזולים והצרודים גם הם פולטים אותם בין־ערבּיים מן החלונות הפתוחים של הדיוטות העליונות. למטה, באמצה הרחוב, מתקבץ אז האספסוף, ערב רב של פאות וירמולקות, קונדסי הרחוב עם המון הנשים המעוברות, שנחת־רוח יתירה שפוכה על פניהן, נחת־רוח מכרסיהן אלו, ש“הן למעלה מחָטמיהן”. כל אלה שותים בצמא את הניגונים השופעים עליהם ממעל והם כּבר יודעים אותם על־פּה. מהגרמופונים הללוּ אין מפלט. אפילו במחלבה זו, שאתה בא שמה לסעוד את סעודת־הערב, גם שם פעור לנגדך אותו הלוֹע הצרחני… לשמע הפזמונות הציניים מביטה בעלת המחלבה על אורחיה המרוּבים, הסועדים צפופים, מביטה וּמחייכת, זו בעלת־המחלבה השמנה, המתמסמסת מחום ושלמראה שדיה הגדולים והממועכים נפגם טעם־האכילה: נדמה, כי מהללו הוּצאוּ כל אלוּ קערות־החלב הגדולות, העומדות על אדן, החלון… מביטה היא וצוחקת: – איידל־דוּל־דידל!…

חלאת־עוני זו, שבה שרוּיות וגדלות בנות־גליציה, כאילוּ מזבלת אותן ומצמיחתן יפה־יפה. היופי הרענן, שחוֹר־העינים ושזוּף־העור, מבצבץ מתוך הכיעור הצעקני, הצפוּף והדחוּק בשכונתו רבת־הזוהמה ועכברושי הזוָעה שלה… על מעקות וּמדרגוֹת בין דיוטה לדיוטה מתגלגלות באשפה ילדות־תינוקות – מעורטלות… שם, באותן הדירות הצרות טפח־על־טפה, בין החייטות הצעירות והיפות, המקשקשות במכונות־התפירה, ובין הסנדלרים הכפופים על עבודתם עם הללו בכפיפה אחת; שם, באותן הדירות הצרות, בין בעלותיהן הצעירות והבריאות ביותר ובין דייריהן, השרויים עמהן גם־כן בכפיפה אחת; שם, במרתפים האפלוליים והקרירים, מתהוים ותוססים חיים מיוּחדים במינם, שמהבּילים ועולים ונהפכים, כאֵדים לענני־גשמים, לאותם הניגונים הנפלאים, ניגוני־הכשפים, ניגונים־מאליהם, שאין איש יודע, כיצד נבראוּ, וּמתי ועל־ידי מי. ניגוּנים אלוּ חוזרים ומשפיעים מצדם על הקרקע שלהם, שמתוך כך זה מתחדד ונעשה תוסס ביותר, עד שלבסוף הוא חוזר וּפולט מתוכו ניגוּּנים חריפים עוד יותר מהראשונים – וכך חוֹזר הדבר חלילה.

קיץ קיץ וניגוּניו.

ושונים, שונים הם הניגונים בגני ה“בּרוֹדיים”. אלוּ הגסים ביותר מכריחים את הקהל לצחוק. צוחקים על־פי־רוב הגברים, בשעה שהנשים, בנות־זוגם, מעמידות פנים רציניים ותמימים כל־כך, כאילו אין הן יודעות ואין הן שומעות עכשיו כלום. ברגע זה הן שותות את הטה או את השכר במרץ רב…

אך הנה בא ניגון מושך את הלב:

אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…

את הניגון של מלים אלו כדאי לשמוע. הוא מביע בבת־אחת: את גניבת־הדעת, את מתיקות־החטא, את ההכנעה לפני החוקים האיתנים־נצחיים:

אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…

ויש שמעדיפים את ה“גנים” הללוּ אפילוּ על פני התיאטרון הפולני עם האוֹפּרוֹת שלו. אמת, שם מטפּלים בדברים יותר “אריסטוקרטיים”, בדברים העומדים ברוּמו של עולם, אבל, סוף־סוף, אין שם העיקר, אין שם יסוֹדוֹ של עולם, אין שם ה“איידל־דוּל־דידל!”…

ה“משורר” מספּר לנו בחרוזים ובניגון נפלא, נאה לכך, ובצירוף העויוֹת מוצלחות, על דבר השירה הפלאית, שיש לו: “איידל־דוּדל־דידל־דודל־די”, שבה הוא מהנה את הכל, וכיצד השפחה התחננה אליו, שילמדנה לשיר את זה ה“איידל־דודל־דידל”… והוא נעתר לה, וכבר הספיק ללמדה חצי־השיר, אלא שלפתע באה אשתו ומצאה אותם באמצע ה“איידל־דידל־דו”… אחר כך הוא מספר, איך שישב בבית־הרחצה ושר שם בקול את ה“איידל־דודל־דידל”, וכל ה“עולם” נהנה ממנו הנאה מרובה, ולבסוף:

געזעסען בּין איך מור אַזוי,

אוּן געזוּנגען דארט מיין ליד.

“גיסט אויף נאך א קענדעלע!” –

שרייט זיך דאָרט אַ איד,

אוּן מיטן הייסען וואסער

האָט ער מיר אָבּגעבּריהט

מיין איידל־דוּדל־דידל!…

כאן פוקעת הרצינות אפילו אצל הנשים הצנועות ביותר, והצחוק מגיח פראי, היסטרי, רווה־דמעות… צוחקות גם הנשים הזקנות, צוחקים הילדים. וכשכל אלה יוצאים מן הגן באחת בלילה ומתפזרים לבתיהם, הרי רבים מהם נאנחים בחשאי בינם לבין עצמם, אנחה עמוקה:

– איידל־דוּדל־דידל!…