רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

המולה, דחק, צחנה.

– אגסים חמים, ח־חמים! – משורר מוֹנוֹטוֹנית קול צרוּד, אַפּאטי.

– קוּקוּרוּזוֹת (תירס) רותחות, רות־חות! – צורח לעומתו קול־אשה משונה, כאילו נשלקות ידיה ברותחין אלו, שאל תוכם היא מטילה עכשיו את הקוּקוּרוּזוֹת, מוציאה אותן משם וחוזרת ומטילה. על פני כיכר־השוק מפוּזרים חמרים חמרים בולבוסים, בצלים ושאר ירקות, ואצלם, על הספסלים הנמוכים, יושבות, כעין ישיבת “שבעה”, נשים דווּיוֹת, מקומטות, עם שׂפתים כחוּלות, נוטפות זפת וגפרית… אווזים צורחים צריחות קורעות־לב ומשמשים בערבוּביה עם האווזים השחוּטים, שצואריהם הארוכים, הדקים והמרוטים, המלוכלכים בדם, נתלים מעל הספסלים ארצה. נוצות מעופפות ברוח. תחת כּיפּוֹת־קרשים מאפילות עומדים קצבים בסינריהם המזוהמים, ליד סדני־העץ הקודרים, ומטפלים באומצה טריה: כבדים, ריאות, עיני פרה שחורות־כחוּלות… לנגד העינים מהבהבים ארנקים, אספקלריות, מברשות, כתפות־מכנסיים, צירי־דלתות חלוּדים, סכינים, מספריים מפוּשׂקים… נחתומים מאובקים באבק־קמח עומדים על־גבי עריבות מלאות כיכרות־לחם מבהיקות, ריחניות, שמתבטלות בחללו של האויר הרעבתני, אוירה של גליציה. ספרים ישנים, ממוּשמשים, מוטלים על הארץ ערימות־ערימות, ואיזה “פילוסוף” פולני דל, ברצונו לקנות לו מכאן, גוחן אליהם וּמחטט בהם. מתוך החלונות של הדיוטות העליונות מזה ומזה יוצאים קולות וניגונים של “חדרים” מהנוסח הישן־נושן. על המדרכות, בצדי ה“קלויזים”, שלתוך חלונותיהם האפלים יראָה העין להבּיט, מתגוללים חלכאים, ערוּמים לחצאין, ופושטים ידים, שמעבירות רטט בכל האברים. אחד מהם, עם משקפיים שחורים על עיניו ועם ציפּרנַיִם שחורות ברגליו היחפוֹת, צועק בקול של גוסס:

– תהי לכם רחמנות, תנו גרייצר!…

ולכל עובר נדמה אז, כי ב“גרייצר” זה תלוּיִים כל חיי המתחנן וכי בלעדיו תפרח נשמתו תיכף – ואין נותן!

איכר רוּתיני, עם פנים רזים מתחת למגבעת־תבן רחבת־שוּליים, לבוש אדרת־בד ארוּכה, כעין שמלת־אשה, ומרוּקמת רקמה אדוּמה, עומד על יד סלו המלא כלי־עץ חדשים, מבהיקים, מעשה־ידיו: חלילים, מערוכים, צעצועים. הריהוּ מוציא את אחד־החלילים, ובכדי למשוך אליו קונים, הוא מתחיל לחלל בו קצת. קולות־השדה נחנקים בראשית יציאתם בקול המונה של קובעת־הגיטו, והאיכר פוסק באמצע, מחזיר החליל לתוך סלו ומנענע בידו נואשות: “כבר אין להם תקנה!…”

ובקרן השוק מסעדה מסואבת. הבית מלא מפה לפה קולים רוּסיים, מטורפי־פנים ופרועי־שׂער. כולם נדחקים, מלהגים ומשסעים אחד את אחד בלשון הרוסית, שאין בעל־הבית נזקק אלא לנזיפת־האם שבה, הנזרקת מפיותיהם לרגעים. פעם בפעם הוא חוזר עליה במבטאו הפולני וצוחק… מספּרים את המאורעות וההרפּתקאות, שעברו עליהם על הגבול, את הפחדים, הנדוּדים והלינות הנפלאות וכו' וכו'; מתמרמרים ומלגלגים על “גליציה החשכה”, שאפשר לאבוד בה; נשמעים קולות: קומיטט, קנטורה, כרטיס־ספינה, ניו־יורק, לונדון, קנדה… אחד, בא בימים, אבי־משפּחה, מכתיב לצעיר מכתב לביתו; הלה כותב, והוּא מכתיב ומתחנן בתוך־כך אל האנשים הנדחקים מסביב:

– אל נא תאפילוּ על החלון!..

מן החוץ בוקעות ועולות פתאום הכאות בתוף: תהלוכת־צבא עוברת את הרחוב. אז מתלקחת בין הגולים שיחה מעין זו:

– מה אתה אומר על הצבא שלהם, אה? אין להם שום קלסתר של צבא!

– נעליים במקום מגפיים, והכובעים כמו של בחורי־ישיבה!

– אבל אצלנו? אצלנו, כשזוג חיילים עובר ברחוב, הרי רועדת האדמה תחתיהם.

– וה“כבוד” שלהם? הראית “כבוד” כזה? בידו האחת סיגריה, ובשנית הוא מנופף כלאחר־יד, כמו אצלנו האופיצר. אצלנו “כבוד”!…

– פוֹניֶה (כינוּי לרוּסים) הוּא, סוף־סוף, פוניה! – מנענעים בראשיהם אלו לאלוּ ונאנחים.

אחד בא מן החוץ ומספּר:

– שמעתי, כי רוצים לגרש מכאן את כל ה“רוסיים”.

הפחד הישן, ה“רוּסי”, מתעורר בלבבות, ואז פונים אל בעל־הבית, האזרח המקומי:

– האם אפשר?..

והלז מתאמץ לנחם:

– בשום אופן לא. גליציה אינה רוסיה. קונסטיטוציה!

ובכדי להפיג את השעמום, הגעגועים ופחד־הגירוש, יוצא האחד לקנו לו תפוּחים.

– מה מחירם של אלו? – שואל הוא את התגרנית האדמונית, שרקבון אחד לתפוּחיה ולעיניה הטרוטות.

– שמונה פרוּטות. אל תלחץ את האגס!

– חמש! – עומד זה על המקח.

העינים הטרוטות מתמלאות דם ועל השפתים הכחולות תוסס ומפעפע ארס צפעוני.

– חמש “מכות” תתישבנה בגרוֹנך, פוֹניֶה חזיר! כל כמה ששוחטים אתכם שם, עדיין זה לא כלום. אל תדמוּ בנפשכם, כי יחזיקו אתכם פה. עוד מעט וניפטר מכם. את כולכם יגרשוּ מכאן!

כך היא שופכת את חמתה, עד שהלז מתעלם מעיניה. אותה שעה עוברת הלויה. הארון השחור, עם הכתובת המוזהבת: “צדקה תציל ממות”, מוּטל על עגלה רתומה לשני סוּסים שחורים, והרכּב על דוּכנו – בפראק ובצילינדר. איזו יהודים חיורים עם פיאות נוראות מקשקשים בלגינות החלודות ומציצים לתוך העינים. התגרנית כעסה פּג כהרף־עין והריהי פונה אל שכנתה:

– אוֹ־וֹ, מי זה מת?

ובקבלה את התשובה, היא צורחת למעלה מכוחותיה צריחה קורעת־שמים:

– קוקורוזות רותחות, רות־חות!!


המלצות קוראים
תגיות